משאלה

לכבוד השנה החדשה: טעות חייך מאת עדו גנדל

2011-09-27T01:12:00.000-07:00

טעותחייך

החיוךנמחק מפניה של מגדת העתידות בעודה מרימהמבטה באטיות מן הקלפים. ארשתפניה הביעה כבדות-ראששאין אדם מצפה למצוא בדוכן מאולתר בקניון,תהיינה הנסיבות אשר תהיינה.

"אתהעומד לעשות את טעות חייך," אמרה.

"מהאת סחה," השבתי,מנסה לשווא להסתיר את תחושתהבהלה שאחזה בי פתאום. מדועטרחתי בכלל לעצור בדוכן הארור הזה?הרי אני אדם רציונלי.אינני מאמין בנבואות ובשארהבלים. בכל יום אחרהייתי פוטר את דבריה בבוז, אבלאותו יום היה שונה.

"הקלפיםאינם משקרים," התעקשה."בקרוב מאד אתה עתידלעשות מעשה פזיז, שלאהשקעת בו די מחשבה, ושעליותתחרט למשך שארית ימיך."

טבעתהיהלום, נתונה בקופסתהקטיפה האדומה, כמובערה בכיסי. הייתכן?הסבתי מבטי לצד, מנסהלאסוף את מחשבותיי ולמצוא הסבר הגיונילצירוף המקרים המטריד. בדמיונישחזרתי את צעדיי מרגע הגיעי לקניון:החניה, חנותהתכשיטים, המעלית,הביקור השבועי הקבוע בקפההלוטו, ועכשיו זה.האם יש לידעונית מודיעיםסמויים, שעקבו אחרייודיווחו לה על קניית הטבעת? הלאהיו דברים מעולם, ותסריטשכזה בוודאי סביר יותר מאשר...

"אנימצטערת," קטעה את חוטמחשבתי. "אתה חייבלהיזהר מאד—"

"אה,באמת?!" התפרצתיבכעס, "ואין לך 'במקרה'איזה קמע חנטריש באלף שקלשיציל אותי?" עמוקבלב ידעתי שאין הצדקה להתפרצות,ושהמתחים המצטברים לקראתהמאורע הגדול שתכננתי לאותו ערב, הםהצועקים מגרוני; אך לאיכולתי לעצור בעדם.

"לא,"ענתה בשלווה. "למעשה,אוותר לך גם על התשלוםהמקובל."

"אלתעשי לי טובות!" נהמתיבחזרה, קמתי ושלפתי אתארנקי. מטר של פתקאותוכרטיסי ביקור ירד ממנו אל הקלפים בעודימחפש, בתסכול הולךוגובר, אחר שטר עשריםהשקלים שידעתי שיש לי. לבסוףמצאתיו, השלכתי אותולעברה וגרפתי מהשולחן ביד אחת את מה שנפל.דומני שגם מספר קלפי טארוטמצאו את דרכם לכיסי באותה הזדמנות.פניתי לאחור והתחלתי ללכת.

"אדוני!"קראה אחריי, "חכהרגע!"

לאהשבתי דבר ורק האצתי את קצב צעדיי,שולח אותה במחשבתי לאלףעזאזלים. שמעתי אותהצועקת עוד כמה דברים שלתוכנם לא טרחתילהקשיב, עד שדלתותהמעלית נסגרו ועטפו אותי בשקט מבורך.

* * *

אלאשזרע הפורענות נטמן, וכלהחששות שהודחקו עד הנה צפו ועלו ביתר שאתבעקבות הנבואה הקודרת. מערכתהיחסים שלי עם דנה היתה מדהימה, סוחפת,יצרית – אך האם תישאר כזוגם כשהחידוש שבה ידעך? האםשלושת החודשים האחרונים, מופלאיםככל שיהיו, הם ערובהטובה מספיק לעתיד הקשר? מגדתהעתידות אולי היתלה בי, אושבמקרה אמרה מה שאמרה, אךהדברים נגעו במשהו אמיתי להכאיב. לאיכולתי להציע את הטבעת לדנה כעת, למרותכל האהבה; הייתי זקוקלזמן נוסף. זמן להעריך,לשקול, לחשוב.

דנהלא היתה סבורה כך, ולאטרחה להסתיר את אכזבתה. היאניחשה, כמובן, אתתוכניתי המקורית לאותו ערב, וכשהבינהשזו השתנתה הפכה הציפיה הנרגשת לתסכולולזעם. על המילים שנאמרואין טעם לחזור, ומוטבהיה שלא היו נאמרות כלל. קיצורושל דבר: היא האשימה אותישאינני אוהב אותה באמת, ואניטענתי שלו היתה היא אוהבת אותי באמת,לא היה אכפת לה להמתין עודמעט. היא בכתה, אניהפניתי את גבי, וכשהסתובבתיבחזרה היא כבר לא היתה שם.

* * *

ההלםהיה כה גדול, שאף לא עלהבדעתי להחזיר את הטבעת לחנות. ימיםשלמים רבצתי, חסר מעש,מול הטלוויזיה, בוההבתמונות המרצדות מבלי להבין דבר; כלשהצלחתי לראות היו דמעותיה של דנה.מדי פעם, למרותכל נסיונותיי להדחיקה, היתהעולה גם תמונתה של מגדת העתידות. למהבאמת התכוונה? האם טעותחיי היתה הצעת הנישואין שהתכוונתי להציע,או ביטולה? אםאני ודנה לא הצלחנו לעמוד במשבר הזה,אולי באמת לא היינו מתאימים– והנבואה הצילה אותי מאסון גדול עודיותר? מופרך ככל שיהיה,רעיון זה הציע לי לפחותשביב של נחמה, ועל כןנאחזתי בו כטובע בקש, משכנעאת עצמי יותר ויותר בנכונותו. עדכדי כך, למעשה,שגמרתי אומר בלבי לחזורלדוכן שבקניון, להתנצלולהודות למגדת העתידות על האזהרה.

הדוכןלא היה במקום שזכרתי, ולאבשום מקום אחר. כשהתייאשתימן החיפושים פניתי לאחד מבעלי החנויותהסמוכות ושאלתי אם הוא זוכר את הידעונית.

"בטחזוכר," ענה בחיוךרחב. "זאת כבר לאצריכה לשבת בקניונים. היאמסודרת."

"מהזאת אומרת?" שאלתי.

"לאשמעת? לפני שבוע,איזה טמבל אחד שכח אצלהטופס לוטו. זכתה בעשריםמיליון!"

משהו קלסי - לכבוד תחילת שנת הלימודים

2011-08-28T00:40:00.000-07:00

מתוך בבלי יומא לה ע"ב

ת"ר עני ועשיר ורשע באין לדין.

לעני אומרים לו: "מפני מה לא עסקת בתורה?"

אם אומר: "עני הייתי וטרוד במזונותי."

אומרים לו: "כלום עני היית יותר מהלל?"

אמרו עליו, על הלל הזקן, שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק.

חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו.

פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון.

אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים.

כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון: "אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא?"

הציצו עיניהן, וראו דמות אדם בארובה.

עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה.

אמרו: "ראוי זה לחלל עליו את השבת."

שאלות למחשבה:

האם לימודים צריכים להיות בחינם?

עד כמה המורים צריכים להכיר את המצוקה הכלכלית של תלמידיהם?

עד כמה אפשרי שהמורים יכירו את תלמידיהם?

מה ניתן להסיק מן הסיפור לגבי ימים אלה?

אני חייב לאמר שאני מופתע לטובה

2011-07-10T05:23:00.001-07:00

לפני חודש בערך ראיתי את מספר האנשים שקראו סיפור כלשהו במשאלה.

המספר הזה היה אז יותר מאלפיים, ועכשיו הוא מתקרב לשלושת אלפים!

כאמור, אני מופתע לטובה.

וגם חושב להחיות את משאלה, כלומר להעלות לכאן עוד סיפורים.

הבעייה היא שאין לי כרגע סיפורים להעלות.

אשמח לקבל מכל הקוראים כאן עוד סיפורים, ונתחיל להעלות אותם מחדש אחרי החגים.

אגב, ניתן להגיב גם על הפוסט הזה, וגם על כל הפוסטים הקודמים, כולל סיפורים.

תגובות תתקבלנה בברכה,

אורי

כבר הרבה זמן

2011-02-06T22:15:00.000-08:00

כבר הרבה זמן לא פורסם פה אף סיפור חדש.
כל-כך הרבה זמן, שאני חושב שכדאי להכריז על הקפאתו של האתר.
אני ממליץ לשלוח סיפורים חדשים, אם יש לכם, לאתר יקום תרבות.
בכתובת:
http://www.yekum.org/
אני יודע שזה מה שאני הולך לעשות...

דאוד - רחלי דור רפפורט

2010-08-08T08:12:00.000-07:00

הוא סטודנט להנדסה, שנה רביעית. שפתיו דקות, מעוקלות. אפו ישר. הוא לא יפה, אבל משהו בפניו חטוב. הוא משתמש במילים עבריות, אבל נערך בערבית. הוא אוהב אוכל חריף, שמעורר את החך, אבל לועס אותו במתינות יבשה. רק הרגל קופצת והגבה צפופה כאשר הכרטיסן ברכבת מנקב את כרטיסו, בלא אומר.

בנסיעה מתחנת האוניברסיטה עד קריית גת הוא מסיים סודוקו למתחילים. משם עד תל אביב הוא מפרש סודוקו בינוני. ובדרך מנתניה לעכו הוא מקמט את מצחו, מהדק את רגליו, ופותר לבסוף סודוקו למתקדמים. הוא מרוצה. אחלה!

זה יום רביעי, הוא חוזר הביתה מהמעונות. תיק גדול ממולא בכביסה משמין לידו, ותיק צד, שקיבל מאגודת הסטודנטים, רפוי על ירכו. הוא אוהב ללמוד, ויותר מזה להצליח. הוא לא מוותר ולא מתפשר על פחות ממאה. הוא שב הביתה, לאמא ואבא ולאחות, רניה. זה בית קטן, ממעט בדיבור, אבל רק שם הוא יוצא מעט מהלחץ.

הוא לא רואה את הנוף בדרך ולא את הים של עכו. ראשו משנן נוסחאות ומשחק בתרגילים מתמטיים. הוא חי בתוך עולם של מספרים, ורק למשפחה יש דלת רחבה אליו, ממנה הם יוצאים ונכנסים. הוא בן של אמא, והוא יודע את זה, אבל למען אבא הוא מעמיד פני גבר, ומדבר על כסף ועבודה. הוא אוהב את אחותו, אבל לא באמת חשוב לו עם מי היא מסתובבת, הוא רק מזייף שכן. יעני, אכפת לו.

הוא משפיל את עיניו כדי לא להיתקל במבט נשי במסדרונות הפקולטה או ברכבות. אבל לא תמיד זה עובד. דקה תמימה עוברת עד שהוא נרגע ממבט אישה, שחדר אותו. כמו בן גוריון, הוא היה רוצה לפעמים לעמוד על הראש ושכל העולם יתהפך.

עד שהתחיל ללמוד בקמפוס לא ממש ידע מי היה בן גוריון. ראש הממשלה הראשון, בסדר. הזקן עם הקרחת והשיער הלבן, חאדר. אבל רק באוניברסיטה למד שהוא היה המיישב הראשון, חלוץ הנגב. לא גרו פה לפניו יענו, הוא מתריס, בסדר!

הוא לא אוהב להיכנס לזה. מעדיף הנדסה ומתמטיקה. אבל יש בו כעס שמפצפץ מתחת לעור. בזמן האחרון הכעס רוחש קרוב.

הוא יורד בתחנת הרכבת בעכו. הערב מאדים ורוח המלח מגיעה מן הים. הוא קונה פחית קולה ביציאה מהתחנה. שבע שקל, אומר לו המוכר, ומביט בו. מה אתה מסתכל? הוא כמעט אומר לו, אם אני ערבי? אבל רק הגבה שוב קופצת, השפה מצרה. הוא נושם נשימה, ויוצא אל העיר, ברגל.

בדרך צועדת לצדו בחורה. בתחילה לא הרגיש בה. אחר כך שמע את מגפיה הולמים על המדרכה. עכשיו הוא רואה את צדודיתה, שיערה. היא יפה, הוא חושב. את מעכו? קולו יוצא לפניו, חלוץ. כן, היא מסמיקה, מבטה לאדמה. וואלה, גם אני, הוא מחייך לתרמילה. הם צועדים ומדברים. פנסי הרחוב מאירים מדי פעם, חושפים עוד נקודה; תלתל שיער, ירך ג'ינס, קצה אף. היא לומדת בבר אילן, שנה שנייה, סוציולוגיה. אני בן גוריון, הוא משיב.

היא עדיין לא סובבה את פניה אליו. מבטה בעצים, ברכבים המאירים, בחטף היא סקרה את נעליו. הם מגיעים לרחוב הראשי. צועדים באור ניאון, חנויות לימינם, ערבית ועברית בשלטי החוצות. הוא הולך גאה. כמה היה רוצה שמישהו מחבריו יראה אותו עכשיו, הולך איתה. איך קוראים לה, הוא לא יודע. מיה, זה כמו מים בערבית, היא עונה ומרימה את ראשה לעבר פניו, אך מבטה אל הכביש. אני דאוד, הוא עונה, זה כמו דוד. דוד בן גוריון, הוא אומר, אחרי הפוגה. עכשיו שניהם צוחקים, והוא מביט בה, ככה, ישר בלחיה.

הם מתקרבים לצומת והיא נעצרת, נעמדת בתחנה. היא גרה בשכונות החדשות. הוא יחכה איתה לאוטובוס. יש לו זמן, לא נורא, הוא מדבר אל ראשה. אנשים מביטים בו ובה, ושוב בו. אבל הכעס שעולה בו, שוכך.

הוא צועד הביתה עם מספר הטלפון שלה בפתק קטן, מקופל בכפו. אולי הוא יתקשר. למה לא? גם הוא יכול להעז. מיה, הוא מגלגל את שמה בשפה מרוככת. מיה, הוא הולך והוזה; פעם, הוא ייקח אותה לנגב. הם יגורו בצריף. הוא והיא, ראשונים במדבר, וואלה-הִי!

חוברות מאת נורית הוראק

2010-07-14T01:19:00.001-07:00

אמא שלי יצאה לפנסיה בזמן מאד לא מתאים בשבילי. בדיוק הייתי בין עבודות, או זה מה שאמרתי לעצמי, כשהפלאפון לא צלצל בין ראיון לראיון. לפני המשבר הפיננסי הגדול תכננתי לעבור לדירה משלי, התחלתי לבדוק אופציות ולראיין שותפים, כל יום הייתי גולשת בהומלס ומוסיפה עוד ועוד דירות פוטנציאליות לסל שלי. ואז המנהל שלי פשט את הרגל, והמיליארד שהחברה הייתה שלו ביקש מהמדינה הבנה, ואני- עם כל צ'ק נוסף מלשכת האבטלה ראיתי איך בסל שלי כבר יש פחות ופחות דירות. בכל פעם שהסתכלתי עליהן היה נראה לי שהמספר שלהן רק יורד, חלק מהדירות פורסמו לפני יותר מחצי שנה והתמונות שלהן היו הדבר האחרון ששרד מהבעלים הקודמים.

אז נשארתי בדירה של ההורים. בהתחלה אימא שלי הייתה מלאה בכוחות חדשים, היא אמרה שסוף סוף יש לה זמן לעשות את כל מה שהיא חלמה עליו, כמו ללמוד גרפולוגיה וקריאה בקלפים. אחר כך היא החליטה שהיא תחזור לפנק אותי, את אחי ואת אבא שלנו, כמו שהיא לא עשתה כבר הרבה זמן, לפחות מאז הקידום. היא קנתה מערבל חדש וכמה ספרי מתכונים ובילתה שעות בניסיונות במטבח.

אחרי שנים של קורנפלקס וחלב זה היה חידוש נחמד, כל הפשטידות והעוגות, לא ממש עשיתי פעילות גופנית אז קצת שמנתי, כולנו העלנו במשקל, אפילו אח שלי שתמיד הקפיד על חדר כושר התגאה לו בכרס קטנה והיה לוקח מגשים ומכבד את החברים ביחידה. גם אבא שלי התרגל מהר מאד למצב החדש, הוא כבר לא היה צריך להוריד את הזבל, או לנגב את האבק, הוא התחיל להתעניין במשחקי הפדרציה ואימץ לו את מ.ס. אשדוד. היה חוזר הביתה ומתיישב מול המסך, מתבדח על שחרור הגבר אחרי שלושים שנה ומעביר ערוץ בשלט.

בהתחלה הכול היה ממש בסדר, זה נמשך ככה איזה חודשיים שלושה, אני גלשתי במחשב, מחפשת מודעות עבודה, היא הייתה בין הסירים והתבניות ובערב היינו יושבים כולנו בסלון אוכלים ומדברים. מזמן לא היו לנו כאלה זמנים טובים.

אבל אז משהו קרה. לפעמים יותר מדי בצל בפשטידה, לפעמים הבשר היה קצת נחרך, היו יותר מדי גושים בעוגה.

היא אמרה שהיא לא יודעת מה קרה לה. הבטיחה שתשתפר. החליפה ספרי מתכונים, בדקה את התנור, התחילה לנסוע לתל אביב לשווקים, בשביל חומרים יותר טריים.

ככה היא פגשה את לאה ואז התחיל הכול. הן היו מחכות ביחד בתחנה וגילו שהן שכנות. אחר כך הן גילו שאני והבן של לאה היינו ביחד בגן חובה ואפילו שפעם הן שיחקו ביחד ברידג'. לאה לא הייתה נוסעת לשווקים. כל יום הייתה לה תוכנית אחרת. היא הייתה מאד בעניין של שיאצו, ורפלקסולוגיה ושיטת ימימה, ונרשמה ללימודי אסיה באוניברסיטה הפתוחה. דרך לאה הגיעה הביתה החוברת הראשונה.

החוברת הייתה למעשה כמה עשרות דפים מודפסים בדיוויד 12 וכרוכים ביחד בצורה חובבנית. עמוד השער היה ריק, חוץ משורה אחת בפונט 18 שאמרה "חוברת שער ליקום מספר 1". אימא שלי נראתה מאד מתלהבת כשהניחה את החוברת בהדרת כבוד על השולחן. לפני זה היא ניקתה את המפה מפירורים ופרסה לחוברת מפית מיוחדת. היא אמרה שלפי לאה אם מקבלים את החוברת בצורה טובה, היא מביאה אנרגיות טובות לבית ומבטיחה שיפור במצב הקיומי.

בעמוד השני של החוברת היה כתוב: "בשנת 1986 , בגיל 73, גילתה הלמה הרסט מקלן שבגרמניה כי ביכולתה לתקשר עם יצורים תבוניים בעולמות אחרים. הציביליזציה המתקדמת שבכוכב הלכת קליסטו השתמשה בהלמה כצינור להעברת הידע שלה לכדור הארץ. היצור התבוני המתקרא ליכידס דיבר באמצעות הלמה לבני משפחתה והכתיב להם את דברי הימים של בני כוכב קליסטו לשיפור החיים האסתטיים על פני האדמה..."

"איזה גיבוב של שטויות" אמרתי "הלאה הזו ממש מאמינה בזה?"

הדלת נפתחה, אח שלי נכנס הביתה והביט באמא שלי "מה יש לאכול?" שאל.

אמא שלי הסתכלה עליו מהורהרת "עוד לא הספקתי להכין כלום. אני ולאה דיברנו כל הבוקר...לאה אומרת שצריך להעתיק את החוברות האלה בכתב יד. אם נעתיק את החוברות האלה נעזור ליצורים לבוא לכדור הארץ..."

"ואז?" שאלתי "הכול יהיה טוב, לא יהיו מלחמות, ואנשים יהיו מאושרים? שטויות ניו אייג' טיפוסיות ותראי את השמות האלה קליסטו וליכידס, ההלמה הרסט הזו כל כך מושפעת ממה שהיא סופגת מהתקשורת סביבה שהיא אפילו לא יכולה להיות מקורית יותר, בחיי מי בולע את זה?"

"למה את שוללת כל דבר שאני עושה?" אמא שלי אמרה כועסת "זה תמיד היה ככה. אתם אף פעם לא הערכתם אותי כמו שצריך..."

"אז אני לא מבין" אח שלי מזג לעצמו כוס מיץ תפוזים והביט בנו "אין שום דבר? כלום? אפילו לא פירה?"

אמא שלי אספה את החוברות ויצאה מהמטבח בזעם לכיוון חדר השינה.

"אם תרתיח מים, אני אקלף" אמרתי לאחי ולקחתי שלושה תפוחי אדמה מהמרפסת.

התחלתי לחתוך אותם לקוביות. 'היא תמיד נמשכה לשטויות' חשבתי לעצמי 'למה היא לא יכולה לעשות משהו פרודוקטיבי עם הזמן שלה? אם לי היה את כל הזמן הזה, אם רק לא הייתי בלחץ למצוא עבודה....'.

היא לא יצאה מחדר השינה בכלל באותו הערב. אבא שלי שהציץ לחדר שלהם בשבע וחצי אמר שהיא כותבת משהו ושהיא נראית עסוקה, אחר כך הוא הלך לשבת בסלון, בזמן שהכנתי לו סלט.

בבוקר למחרת דפקתי לה על הדלת עם כוס קפה.

כשהסתובבה אלי ולקחה ממני את הכוס, היא הייתה נראית לי פתאום שונה, עייפה יותר ומבוגרת, פתאום הבנתי שעוד מעט היא תהיה בת שישים ושבחודשים האחרונים עשיתי הכול כדי לא לחשוב על זה.

"כתבתי כל הלילה" היא אמרה, מראה לי מחברת ישנה שלי, אחת שכנראה נשארה ריקה מימי היסודי ועכשיו מולאה בשליש ממנה בכתב יד צפוף "ממש נכנסתי לזה".

"אוף אמא" אמרתי "כל כך יפה בחוץ, אולי נלך לטייל, סתם ככה על החוף, מזמן לא עשינו את זה, רק אני ואת" .

"אני חייבת לגמור את זה" היא הושיטה אלי יד וליטפה את הלחי שלי , כמו שהייתה עושה כשהייתי קטנה ואחר כך סידרה לי קצוות שיער סוררת מאחורי האוזניים "בשבילך".

"היא איבדה את זה לגמרי" אמרתי לאבא שלי בשיחת טלפון רבע שעה מאוחר יותר "ידעתי שהיא יצאה לפנסיה מוקדם מדי. אשת קריירה לא יכולה להפוך פתאום בבת אחת לעקרת בית. זה משבש את כל המערכות"

"תתני לה קצת להיות עם עצמה" הוא אמר "ותלכי למכולת, נראה לי שנגמר לנו החלב".

זה נמשך ככה בערך שלושה ימים, ובערב של היום השלישי היא יצאה מהחדר נלהבת והביטה בנו בעיניים נוצצות.

"סיימתי" היא אמרה "גמרתי את החוברת הראשונה. את כל "השנים 86 עד 89" .

"יופי" אמרתי "עכשיו נוכל לחזור להיות נורמאליים. ראיתי תוכנית של אהרוני והוא הכין שם קציצות מנגולד שנראות ממש טוב. רשמתי לך את המתכון על המקרר" .

היא נראתה מאוכזבת "אתם לא מבינים כלום" אמרה "אבל זה בסדר. זה מה שכתוב שיקרה, "הם אשר לא יאמינו" היא כתבה את זה בפירוש בעמוד 44".

פתחתי את החלון הגדול שבסלון "רואה ? שום חללית עוד לא נחתה. את מוזמנת לראות איתנו חדשות. אני בטוחה שעולם כמנהגו נוהג. איפשהו בטח יש מלחמה ואנשים עדיין גונבים ומשקרים אחד לשני"

"נכון, היה גם איזה רצח כפול ברחובות" אבא שלי אמר "שמעתי ברדיו בדרך מהעבודה"

היא העבירה את מבטה ממני אליו ובחזרה "לפעמים אני ממש שונאת אתכם" סיננה ורוח קרה נכנסה מהחלון.

החייזר הראשון הגיע ביום למחרת.

הוא הופיע בחדר השינה שלי בסביבות אחת עשרה וחצי בבוקר. באותו היום קמתי בעשר וארבעים. לפני שהתחיל כל הסיפור עם החוברות, הייתה תקופה שאמא שלי ניסתה להעיר אותי כל יום בשמונה, היא אמרה שהיא קראה אצל דיפאק צ'ופרה שאם מתחילים את היום מוקדם, היום נהיה יותר טוב. אבל אני הייתי מתחפרת בשמיכה ומתווכחת איתה, עד שהיא התייאשה ולא הגיעה יותר.

כמו בכל יום פתחתי את המחשב והתחלתי לחפש עבודה. אחרי עשרים דקות שלא הניבו שום תוצאות עברתי לגלוש ביו טיוב. "זו בדיוק הבעיה איתך" מישהו אמר מאחורי "את מחפשת במקומות הלא נכונים".

כשהסתובבתי ראיתי אותו שם מאחורי, ומיד ידעתי שהוא החייזר הראשון. זה פשוט לא יכול היה להיות אחרת. התכוונתי לשאול אותו כל מיני שאלות שבדרך כלל שואלים במקרים כאלה כמו "מה? יש חייזרים?" או "איך הגעת לכאן?" אבל במקום זה יצא לי "מי קורא לכוכב שלו קליסטו?" ,

"את מבינה מה הבעיה?" הוא לקח לעצמו כיסא והתיישב לידי "את מתרכזת בתפל. וחוץ מזה, יותר טוב מלא לקרוא לכוכב שלך בשום שם בכלל".

תוך שניות הוא הגיע לאתר של חיפושי עבודה שאף פעם לא מצאתי. הוא פתח לנו חשבון וחילק את העבודות לפי סדרי עדיפויות. אחר כך הוא שיפצר את הקורות חיים שלי, ניסח אותם מחדש כך שאפילו אותי הם התחילו להרשים. הוא הזדעזע ששמע שאין לי שם משתמש בפייסבוק והתחיל להציע חברות לבכירים בענף הפרסום . כל מיני קופירייטרים ותקציבאים שקראתי את השמות שלהם בעיתון, אישרו אותי פתאום בלי בעיה והתחילו לזרוק עלי כבשים או להזמין אותי לחווה שלהם. כשהוא גילה שכשמחפשים אותי בגוגל מוצאים איזה מרפאה בארומאתרפיה עם אותו שם כמו שלי , הוא בנה לי אתר תוך ארבע שעות שהכריז שאני נותנת ייעוץ מקצועי בתחום השיווק. כששאלתי אותו מה זה אומר, הוא אמר שזה בכלל לא משנה, העיקר שזה נשמע טוב.

אחרי יומיים כבר הייתה עוזרת אדמינסטרטיבית של מנכ"ל בחברת יחסי ציבור. הרווחתי הרבה יותר מאשר עשיתי כל חיי והחייזר הראשון לימד אותי לעשות קפה בדיוק כמו שהבוס שלי אוהב. בראיון כמעט התבלבלתי כשהמנכ"ל שאל אותי למה אני רוצה לעבוד אצלו, אבל החייזר הראשון מיד אמר שאני פשוט מתרגשת לפגוש אותו ושכבר פסלנו כמה הצעות מצד המתחרים.

בערב של יום העבודה הראשון, כשאני והחייזר הראשון הסכמנו שהאורז שאבא שלי ניסה לבשל היה הרבה יותר טוב אם הוא היה מוסיף לו כורכום, אימא שלי הודיעה לנו שהיא סיימה את החוברת השנייה.

היה קצת קשה לחפש דירה אחרי יום עבודה של עשר שעות, אבל החייזר השני התעקש שעכשיו השוק חם ושצריך לנצל את המצב. הוא כיוון לדירה במרחק חצי שעה הליכה מההורים והסכים עם החייזר הראשון שבגילי ממש לא מתאים לעבור עם שותפים. ביחד הם בדקו כיווני אוויר והשוו תוכניות אדריכליות. בסוף סגרנו על מחיר טוב. החייזרים מאד מצאו חן בעיני בעלת הדירה והם הבטיחו לה שאני אמשיך להשקות את הקקטוסים שהיא השאירה במרפסת.

הייתי כל כך שמחה שאני עוברת סוף סוף מההורים, עד שלפני שחזרתי הביתה עברתי דרך הקניון וקניתי לאימא שלי חבילה של עשר מחברות בית ספר שעוצבו בסגנון רטרו ונראו כמו המחברות החומות של דפתר בזמן שהייתי ילדה.

"הם נהדרים" אמרתי לה כשהגשתי לה אותן "אולי גם אני אכתוב איזו מחברת, מה דעתך?", היא הביטה בי ברחמים ואמרה בנוקשות "אף פעם לא היו לך תחומי עניין" בעוד היא סוגרת את הדף האחרון של המחברת השלישית.

לחייזרים לא ממש היה מין. במקרה של השניים הראשונים לא יכולתי לדעת בדיוק מהם. אבל לשלישי התייחסתי כאל חייזרית. אולי אלו התפיסות הנושנות ביחס לתפקידי מגדר שהוטבעו בי כל כך טוב, ואולי היו אלה פשוט התיקים הנהדרים והכובעים המושקעים שאיתם בחרה החייזרית השלישית להופיע בכל פעם באביזר אופנתי אחר. לפני שהגיעה לכאן, עוד כשאימא שלי הייתה בשליש הראשון של המחברת השלישית, החייזרית כבר עשתה שיעורי בית. היא ידעה הכול על ההיסטוריה של האומנות והתרבות האנושית וגם קצת על תרבויות זרות. ביחד היינו מסתובבות שעות בגלריה, היא הייתה מרצה ואני הייתה מקשיבה. אף אחד לא לקח אותי אף פעם לפני זה למוזיאונים. חוץ מפעם אחת שבה יצאתי עם איזה טיפוס אומן כזה, אבל הוא הסתכל עלי מגבוה, וכל דקה לידו הייתי בטוחה שהוא חושב אותי לטיפשה. בזכות החייזרית השלישית הימים שלי התמלאו. עבודה במשרה מלאה, פתיחות של תערוכות בערבים ובסופי שבוע קצת השקעה בניקיון דירה השכורה, לא ידעתי איך אוכל להכניס עוד משהו לסדר היום שלי, מה עוד שבדירה של 50 מטר לי ולשלושה חייזרים התחיל כבר להיות צפוף...

אבל אז הגיע החייזר הרביעי שפתח לי חשבון בג'יי דייט. למזלי לחלק מהדייטים לא הייתי צריכה להופיע. החייזרים היו עושים עבורי את הסינון הראשוני. הם היו מאד קפדניים כך שדי יכולתי לסמוך עליהם. בסוף הם מצאו לי את אודי. והם צדקו. הוא באמת היה נפלא. הוא אהב את העבודה שלי, הוא אהב את הדירה שלי, הוא אהב את ההורים שלי , הוא אהב כל מה ששיננתי וחזרתי באוזניו על ההיסטוריה של האומנות, אבל הכי הוא אהב את החייזרים שלי. הוא אמר שהוא לא מבין איך זה שלאנשים אחרים אין גם חייזרים אישיים כאלה ושאימא שלי עושה עבודת קודש של ממש.

אחרי חודש כבר הבאתי אותו לפגוש אותה. כשהוא ירד למטה לצלם את החוברות כדי שגם הוא יוכל להנפיק לעצמו שליחות חוצנית, ניגשתי ושאלתי אותה מה היא חושבת.

"אני חושבת שאני מתקרבת לשנת 2002 בחוברות" היא אמרה "וכשאגמור יהיה לי זמן לטפל בנכדים".

מזמן לא ראיתי אותה כל כך מרוצה.

ביום למחרת גנבתי לה את כל החוברות והמחברות.

הם ניסו לשכנע אותי לא לעשות את זה. ארבעתם עמדו מאחורי בשורה ומלמלו קללות קליסטואיות כשהתחלתי להכניס את החוברות למגרסה. אבל לא היה להם הרבה מה לעשות. בכוכב שלהם אף פעם לא הבינו מה זה רצון אישי. גם הבוס שלי לא הבין. הוא איים בפיטורים, צעק וגידף כשהוא מביט בהם נעלמים אחד אחד.

וזהו. שם הם היו. חתיכות של ניירות גרוסות בקווים ישרים. וכמה עטיפות של מחברות דפתר שזרקתי לפח אחרי שקרעתי אותן בידי.

הוא לא סלח לי על זה, הבוס שלי. אמר שבגללי הוא הפסיד הרבה כסף בבורסה שהחייזר הראשון עזר לו להרוויח. אבל לא היה לו מה לעשות, אחרי הכול החייזר הראשון החתים את שנינו על חוזה לעוד שלוש שנים. גם בעלת הבית שלי העלתה לי את השכירות. הבנתי אותה, מצב השוק וכו'. חוץ מזה חשדתי שהיא יודעת את האמת על הקקטוסים שלה. לא משנה מה עשיתי להם. כמה השקיתי אותם, טיפחתי אותם באור השמש או דיברתי אליהם הם המשיכו למות. אני הייתי קונה כל שבועיים קקטוסים חדשים שנראו בדיוק כמו הקקטוסים שלה ואף פעם לא החזיקו מעמד ואחרי שבועיים מחליפה אותם בקקטוסים אחרים. המוכר בחנות אמר לי שהוא אף פעם לא ראה דבר כזה קקטוסים שמחזיקים מעמד רק שבועיים. אבל אני ידעתי שליקום יש את הבדיחות שלו, ושהחייזרים שלי היו חייבים לי לפחות את זה.

גם אודי לא נשאר איתי, הוא מצא לו איזה מעריצה פנאטית של "תיקים באפילה" והמשיך להעתיק את החוברות. אחרי שנתיים פגשתי את שניהם ברחוב עם הילד הקטן שלהם. הם נשבעו שהמטפלת שלו פיליפינית אבל אני ידעתי בדיוק מאיפה היא הגיעה אחרי המבט הכועס שהיא תקעה בי.

לגלריות ולתערוכות המשכתי ללכת. בהתחלה מתוך שעמום. פתאום היה לי המון זמן פנוי שהייתי צריכה למלא. אבל אחר כך גיליתי שאני ממש נהנית. החייזרית הייתה חסרה לי. אף פעם לא הבנתי מה אני בדיוק רואה ולמה זה משתייך. הצקתי לאנשים בתערוכות בשאלות והם תקעו בי מבטים שהזכירו לי את האומן הזה שאיתו יצאתי. ככה הכרתי את ולדיסלב. הוא היה שומר במוזיאון תל אביב לאומנות. הוא היה היחיד שהייתה לו הסבלנות להסביר לי ולהקשיב לכל השאלות שלי. אהבתי לשמוע את ההסברים שלו. ולדיסלב אף פעם לא דיבר על היסטוריה, על עובדות או על זרמים. הוא תמיד שאל אותי קודם כל מה הציור או הפסל עושים לי ואחר כך היה מספר לי סיפור מהחיים שלו שהפסל או הציור הזכירו לו. הוא אמר שאחרי הכול זה מה שבאמת חשוב. שאנחנו מורכבים מרגעים ולא ממטרות. ואני החלטתי באותו הרגע שאם הוא ירצה, אני שלו.

אמא שלי נרשמה לקורס גרפולוגיה ולטארוט. היא חזרה לבישולים ואח שלי שוב היה מביא מגשים לבסיס.

לפעמים היו לה נפילות. פה היה יותר מדי מלח, שם היה יותר מדי מתוק. היו לה תקופות של רק עוגות שוקולד ואחרי זה רק פשטידות פסטה או סלט ברוקולי במשך חודשיים. אבל בסוף היא הייתה יוצאת מזה.

לפעמים הייתי שואלת אותה אם היא מאושרת והיא ישר הייתה שואלת אותו הדבר לגבי, כאילו התשובה שלה תלויה בשלי. בדרך כלל לא הייתי עונה לה, הייתי מסיטה את השיחה למשהו אחר, והיא הייתה מיד מספרת לי על מתכון חדש או פותחת לי בקלפים, כאילו אם נגיד שאנחנו באמת מאושרות, אם נגיד ממש בקול, יבואו ארבעה חייזרים וייקחו לנו גם את זה. אבל שתינו ידענו, זה נכון.

משהו קלאסי לקראת י"ז בתמוז

2010-06-29T02:10:00.000-07:00

תוך המשנה, מסכת תענית ד,ו:

"חמשה דברים אירעו את אבותינו

בשבעה עשר בתמוז...

נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר,

ושרף אפוסטמוס את התורה,

והעמיד/והועמד צלם בהיכל..."

הנה מספר שאלות לעיון בנושא זה:

מי זה אפוסטמוס?

האם הדברים שקשורים לבית המקדש קרו בבית המקדש הראשון, או בבית המקדש השני, או בשניהם?

מה ייתה צורת הצלם בהיכל?

האם אנו מעוניינים בבנייתי בית המקדש מחדש? בקרבן התמיד?

אם התשובה לשאלות הקודמות היא כן (או לא), מה מהווה עבורנו היום 'צלם בהיכל'?

יחסים פסיכואנליטיים - רחלי דור רפפורט

2010-06-13T09:00:00.000-07:00

הזיתי אותך נוזל על הרצפה שלי, מתמסר לנגיעותיי. הגוף שלך כמו סיליקון רך רוטט. כל הזקיפות ניטלת ממנו, כל הגאווה. גוף אלסטי בראתי לך, מרכך את רצפת ביתי, מרפד את הליכתי, מתקפל כמדוגדג לצעדיי. ואני עומדת מעליך, מכבידה על נשימתך, מצמצמת את שדה הראייה שלך. עכשיו אני מוכן לך, מלמלת, מתקלף מנעליך, מתגרד מקשקשיך, מתמזג להוויה נשית.

ראיתי אותך מתקפל ומתיישר, נשכב ומתרומם, שוחה ועף. יושב וקם אליי. החדר מואר באור תכול שבוקע ממך, אור מעמקים. נמזגתי לגופך, שוחה בין זימים. מי תהום מילאו את רצפתי, את קירות חלל ביתי. ראיתי את האבן מתרחקת ממני, מתמוססת לאוקיינוס אינסופי וכחול. נשמתי את אוויר ריאותיך, שקרר אותי מבפנים. גלים רכים של קרקעית ליטפו צדפים ואתה אמרת, קחי.

טעם מתוק של אגס מילא את פי ואתה התעקשת, תפוח. בוא נפסיק לריב, לחשתי לתוך פיך, והמשכנו לשחות עם הזרם האטלנטי. המים הפכו קרירים, כמעט קפאנו, אבל להבה קטנה של זיכרון חיממה את תוכנו. זכרתי אותך ילד, כאילו היית שלי. רץ ובועט ואומר לי, אימא. תפסיקי, נזפתי בעצמי, רק פרויד שוכב עם אימא. חשבתי שאני כד, ורסיסים שהיו על קרקעית הים התחברו בי לזכוכית דקה. והנה אני נשברת.

ברחתי למדבר, ואתה רדפת אחריי. שיחי רותם יבשים התגלגלו כאופנים סביבנו. פנינו היו שרוטים. דם נזל מלחייך, ואני ניגבתי, אך הדם לא חדל. פעם כל המדבר הזה היה ים, אמרתי, ונשקתי לך. אימא שלך הגיחה משום מקום, ממאנת להיעלם לתסביך אדיפלי מסודר. רק אביך עמד מהצד, על סלע איתן, והרעים. גשם נקש מלמעלה והרטיב אבק לבוץ צהבהב. אני חשבתי שאני באירופה ורציתי לקפוץ אל נהר קפוא. אמרת לי, תעצרי.

מישהו נקש בדלת ולא יכולתי להמשיך. להתעלם מהדפיקה או להתעלם ממך. התעלפתי לאדישות מרוחקת. הנקישות פסקו, ואתה חייכת. ניצחנו, לחשה ילדה סכיזואידית בתוך אוזני. ליטפתי את ראשה אבל היא שילחה בי חץ מורעל. לא פחדתי מהמוות, גם אתה לא. יחד עפנו מהחלון אל שמי העיר האביכים.

גגות הבתים התמלאו זפת שחורה, ומכוניות קטנות האירו מלמטה. הלילה השחיר את הכול ולא יכולנו לראות אחת את השני. תחבק אותי חזק, אמרתי לך. תני לי להוביל, ביקשת, ואני לא יכולתי לוותר. עטלפים צייצו והסתירו לנו את הירח. מתי היינו תנים, שאלת. אני לא ידעתי על כך דבר. רק שפעם הייתי זאב ופעם זקנה ועכשיו אני בית. רוח פרעה את שערותיי ואתה חזרת להיות מוצק וגאה. אהבתי אותך פחות אבל מחלתי על כבודי.

מישהו צעק מלמטה, שקט, ישנים פה, ואני מיד השתתקתי. נפלתי לשכנים, ולאט לאט עליתי במדרגות חזרה לקומה שלי. אתה כבר לא היית, ולא היה מי שיחזיק את הרגע או אותי. רסיסי זכוכית התנפצו מידיי ורגליי, אבל משהו ממני נותר שלם. אולי אתה דודה שלי. הרעש הזה שמתגבר הוא צונמי. מה גורם לים לעלות על אנשים. פתחתי ידיים ושחיתי משם וכל הרעש התמוסס לירוק. אתה אמרת משהו מצחיק. אני בכיתי בקול. ראיתי אותך בונה לך שריון של קומפלקסים ומסדר אותו אחד, אחד. התכסיתי בשמיכה של קטיפה, והרוך תפר לי עור.

הו בייבי - לירון וקסמן

2010-06-06T07:31:00.000-07:00

עוד אחד בייבי? הוא לוחש והיא מרגישה את הרוח החמה של הנשימה שלו בתוך האוזן, צמרמורת מתוקה ואוורירית כמו צמר גפן מתוק משוטטת לה בניחותא על עמוד השדרה. הברמן מניח על הבר לפניה עוד כוס זכוכית ארוכה וזקופה ובתוכה משקה ורדרד עם מטרייה. הריח שלך, הוא שואף את העורף שלה וזה מעקצץ וזה נעים, כל-כך נעים, איפה הסתתרת עד עכשיו בייבי? הוא נאנח והאצבע שלו מסלסלת תלתל שיער שנשמט על המצח שלה, איפה התחבאת כל הקרוז? והיא מצחקקת בקול שהיא לא מכירה, גבוה כזה וקליל, כאילו היא הולכת לברים כל ערב וגברים כאלה, אמיתיים עם ריח של אפטרשייב ורמז רחוק של זיעה עומדים אצלה בתור. על הבר כבר מחכה לה כוס חדשה והפעם הנוזל ירקרק ומתוכו מציצים עלים ירוקים ורעננים. המשקה קפוא בפה ולוהט בגרון ובבטן. מוחיטו, בייבי, בשביל האישה הכי יפה בקרוז, הוא מחייך והשפם שלו מחייך והיא משיבה לו בחיוך עם ברק בעיניים, איך השפם שלו מטופח ולא שמטע כמו של נחצ'ה, די! לא לחשוב עכשיו על נחצ'ה או על הילדים או על מה יגידו בחדר המורים או במקהלה של הקיבוץ. היד שלו מחליקה מהעורף במורד עמוד השדרה, שולחת ניצוצות חשמל רכים. היא מרימה לאט את ידה, מסלסלת בין אצבעותיה את קווצת השיער שהוא נטש, ואז משלבת רגל על רגל, ומזיזה את הגב בתנועה מתפנקת ומתפתלת, כאילו מנסה להתחמק מכף היד הרחבה והמחוספסת שזולגת באדוות חמות לעבר התחת שלה. מה קרה בייבי? הוא שואל והקול המתנגן עם המבטא הטקסני מאבד קצת גובה, אבל כף היד משתרשת בכוח מילימטר מעל הנקודה שבה התחת שלה מתפצל לשני פלחים והעור שלה כל-כך רגיש ומגורה שאפילו האוויר מעביר בה צמרמורת. היא לוגמת בבת-אחת את מה שנשאר מהמשקה הירקרק והוא מרים את כף היד המחוספסת ועל הבר צצה עוד כוס גבוהה ובתוכה מסתחרר הפעם משקה כתמתם ועל סף הכוס מתעקל פלח תפוז כתום וטיפה אחת של מיץ זולגת במורד הזכוכית. היא מחפשת משהו להיאחז בו ואצבעותיה מחליקות על צעיף המשי הפרוש על כתפה כמו שנשים אלגנטיות שיש להן שיק אירופי לובשות. איך הסקס און דה ביץ', בייבי? הנשימה שלו והשפם שלו מדגדגים לה בעורף, הכול מסתחרר, ממנו, מהמשקאות ומהגלים. היד שלה לא מצליחה יותר להתאפק ומלטפת את לחיו, גולשת לכיוון הפה, הלחי חלקה ומוצקה ושערות השפם רכות להפתיע וכל הגוף שלה בוער דרך הלחיים והיא מהדקת את ירכיה המוצלבות זו מעל זו כאילו עוד אפשר לעצור, לכלוא את כל הרתיחה הזאת בפנים. הו בייבי בייבי בייבי הוא כמעט שר וכף היד החסונה שלו עוטפת את שלה והיא חמה ומוצקה ורכה גם יחד ופתאום היא צעירה ורזה וכל הקמטים, וסימני המתיחה של הלידות, והחמישה-עשר קילו שאי-אפשר להיפטר מהם, הכול מתנדף, נגוז, נעלם כלא היה והיא קלה כמו נערה בת שש-עשרה, כמו התלמידות שלה שהציצים שלהן עומדים כאילו אין בעולם הזה גרביטציה, לפחות לא בשבילן, ובחיים היא לא תצטרך יותר להרגיש על עור הפנים הרגיש שלה את השפם הדוקרני של נחצ'ה ומצדה אפשר לרשום את זה באותיות קידוש לבנה בחדר המורים ושיגידו במקהלה מה שיגידו ומבחינתה הם יכולים גם לשיר את זה בא-קפלה בהופעה הבאה שלהם, בחג המשק.
צלצול אכזרי מנסר באוויר והיא עוצמת את העיניים חזק-חזק, אך הבר נעלם והיד שלו כבר פחות מוצקה ורק התחושה עוד מהדהדת מרחוק, לא, היא לא תוותר היא מנסה שוב, כמעט בכוח, היד והחום והלחישה באוזן, אצלי או אצלך בייבי? אבל הצלצול מטרטר ומטרטר תולש אותה משם, פוקח לה את העיניים בכוח. מים זורמים מהברז, בתוך הכיור כוס אחת מלאה במיץ תפוזים מהול במים ובתוכה שט בדל סיגריה שחור ומצחין ועל-ידה כוס מלאה למחצה במי סבון עכורים-ירקרקים שבתוכם שרויים עלי נענע רופסים, היא מנגבת את ידיה במגבת המטבח הפרושה על כתפה וניגשת לענות לטלפון שממשיך לצלצל ולצלצל.

מדריך לשבעה - רחלי דור רפפורט

2010-05-25T11:24:00.000-07:00

טוב, מה שאת צריכה זה עוגיות. עוגיות יבשות. אנשים נכנסים, את לא תאמיני כמה. בשעות הערב, כל חמש דקות הדלת נפתחת. צריך להכין עוגיות. כל אחד טועם משהו, ואף פעם אין מספיק.

תקני בקבוקי מים. המון מים. זה קיץ, חום אימים בחוץ, הבית מתמלא. ופתאום אין אוויר, פשוט אין אוויר. אז הכי חשוב, מים קרים.

מה את אומרת? או-אה, זה כבר הסוף. מה אני אגיד לך. תתחילי להתכונן.

תבדקי מי יכול לעזור לך לפתוח את הדלת, לקבל את האנשים, להושיב אותם. צריך להציע שתייה, להסתובב עם מגש עוגיות. את לא תוכלי לעשות הכול לבד. מיקי ידבר עם המבקרים. הוא יבכה קצת, יצחק אפילו, זו תקופה מאוד מבלבלת.

תתייעצי עם אחות של מיקי. תבקשי שהבנות שלה יבואו. אני אומרת לך, את לא תוכלי לבד, שהבנות יעזרו. תעשי רשימה לכל יום, משמרת בוקר, משמרת ערב. מי באה, מי מחליפה אותה. משישי עד מוצאי שבת לא יושבים, ביום השביעי קמים, סך הכול זה חמישה ימים לא שבעה.

אבל לא יהיה לך רגע שקט, אז תבקשי. זו השבעה של אבא שלה, בדיוק כמו של מיקי. את נותנת את הבית, זה המון, תאמיני לי. יומיים לקח לי לנקות אחרי השבעה של צבי.

אל תדאגי, יש עוד זמן. שמעתי על מישהו שהיה מונשם חודשיים. כך תיכנסי לחגים, חגים זה טוב. יש המון חורים באמצע, והשבעה מתקצרת. לכי תדעי. בכל מקרה, תקני מים מינרלים וקופסאות של עוגיות, שיהיה.

אני לא מבינה. או-אה, זה מדרדר מהר. זה אומר שתוך יום יומיים תהיה הלוויה ותתחיל שבעה, ואת עוד לא מוכנה. תנשמי עמוק. אין ברירה, צריך להתארגן. דבר ראשון, שאת חוזרת, תקני כוסות חד פעמיות וכפיות, המון כפיות. תזיזי את השולחן מהמטבח לסלון, ותפרסי מפה גדולה, משהו פשוט. תניחי על השולחן קפה, תה, סוכר וסוכרזית. זהו, ככה מתחילים.

תני לו, שיתפרק. זה טבעי, גם אני כמעט בוכה, אבל תחשבי מה מחכה לך אחר כך. אין מה לעשות, צריך להמשיך. מתוקה, אל תישברי עכשיו. צריך להתכונן מראש אחרת לא מספיקים. שתחזרי הביתה תוציאי את כל הכיסאות מהחדרים, ותפזרי בסלון ובמרפסת. אנשים מתיישבים איפה שבא להם, את לא תאמיני. אצלי מישהו החליט לשבת בחדר של נועה, ככה התחשק לו. ישב שם וקרא ספרי ילדים. יש שעות שיש כל כך הרבה אנשים, שאין איפה לשבת, אנשים פשוט עומדים.

אה, והטרנד עכשיו זו פינת הנצחה. תקני בריסטול גדול, שחור. תדביקי תמונות מתקופות שונות בחייו של נוח. אל תשימי תמונות מהתקופה שהוא כבר בכיסא גלגלים ונראה גמור, שיזכרו אותו יפה. שתגיעי הביתה, תראי שתרצי להכין משהו לזכרו של נוח. כן. זה נורא יפה. במרכז תמקמי תמונה אחת, זו צריכה להיות ה-תמונה שלו. משהו מלפני עשר שנים, שהוא זקן אבל עדיין נראה טוב. לא טוב, נוח אף פעם לא היה יפה. בואי נגיד, שיראה הוא ברגעיו הטובים. חשוב שזה יהיה הדבר הראשון שאנשים רואים. אפשר לשים נר גדול ליד הבריסטול. אנשים נעצרים ליד זה, מדברים, זה להיט, את תראי.

בסדר. אני מחכה.

כן. מה? נפטר? אוי. תשתי משהו. כן, קחי קצת מים, אני מחכה.

את בסדר? אז תשתי תה חם. יש שם בטח מכונה כזו.

כן, אני כאן. איפה מיקי? כן. אז מחר תהיה הלוויה. הלילה תבדקי שיש לך חולצות שחורות בארון. את צריכה בגד ללוויה, ומשהו לשבעה. הטריקו השחור הזה כבר אפור. מחר, על הבוקר, תקני. כי למיקי יש את הפריבילגיה להישבר. ככה, כי את לא 'יושבת'. איזה לילה. מחר יהיה עוד יום מטורף, אבל אחרי הלוויה זה אחרת. את תראי, זה לא מה שחושבים, לא בוכים בשבעה.

משהו קלאסי - מגילת העצמאות

2010-04-25T05:03:00.001-07:00

הכרזה על הקמת מדינת ישראל

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים.

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להמנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.

זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננתהנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.

אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו.

אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

דוד בן-גוריון

דניאל אוסטר, מרדכי בנטוב, יצחק בן-צבי, אליהו ברלין, פריץ ברנשטיין, הרב וולף גולד, מאיר גרבובסקי, יצחק גרינבוים, ד"ר אברהם גרנובסקי, אליהו דובקין, מאיר וילנר-קובנר, זרח ורהפטיג, הרצל ורדי, רחל כהן, הרב קלמן כהנא, סעדיה כובאשי, הרב יצחק מאיר לוין, מאיר דוד לוינשטיין, צבי לוריא, גולדה מאירסון, נחום ניר, צבי סגל, הרב יהודה ליב הכהן פישמן, דוד צבי פנקס, אהרן ציזלינג משה קולודני, אליעזר קפלן, אברהם קצנלסון, פליכס רוזנבליט, דוד רמז, ברל רפטור, מרדכי שטנר, בן-ציון שטרנברג, בכור שיטרית, משה שפירא, משה שרתוק.

קשת - נורית הוראק

2010-04-11T09:55:00.001-07:00

מעולם לא חשבתי שיום אחד זה באמת יקרה.

שיום אחד המזל הזה שמלווה אותי, את כולנו, כמו קללה שחורה, כמו נבואה שאף אחד לא האמין שתתגשם, שעוקב אחרינו כבר חמש שנים כמו איזה אלמוני בסמטה, יתחיל להראות סימני התפוגגות של שמיים כהים אחרי סופה.

זה היה בשנה שאחרי המלחמה הגדולה כשכולם כבר היו עייפים וכדי לחזור לעצמם היה עליהם לעבור עוד דרך ארוכה, הוצאתי את עצמי מהבית בשביל לקנות כמה מצרכים. בחוץ היה קר ולקחתי סוודר, החמסין הגדול נשבר לפני שבועיים ומאז הגשם לא הפסיק לרדת. עמדתי שם ליד המכולת של נחמני וראיתי אותה פתאום בשלולית. קשת צבעונית מרקדת לה בקרני אור עליזות. חושבת שמותר. כאילו לא לקח האלוהים הגדול לכולנו את הצבעים. קטנה כזו וחוצפנית כמו ילד הלועס מסטיק בארוחת הערב.

הושטתי את היד קדימה ודמיינתי איך היא מציירת עליי באורות צבעוניים.

חזרתי הביתה ושכחתי מהלחם. רציתי לספר לדנה על הקשת אבל היא רק התלוננה שעכשיו יהיה תור ארוך, שהפסדנו את שעת ההקצבה ושנצטרך לחכות עד מחר. אחר כך היא המשיכה לרגוז על כמה אני חולמני ומוזר ומה קורה לי פתאום בזמן האחרון. אמרתי לה שבפעם הראשונה מזה המון זמן יש לי הרגשה טובה ושבפעם הראשונה אני מרשה לעצמי קצת לשמוח , למרות כל מה שקרה ושאולי בכל זאת עוד יהיה לנו טוב, אחרי הכול המלחמה הסתיימה ועוד מעט אולי אני גם אמצא עבודה. דנה אמרה שהיא תמיד תפסה אותי כמישהו יותר פרקטי אבל אני חשבתי שאף פעם לא הייתי פרקטי, פשוט שמאז שדנה מכירה אותי הייתי בדיכאון.

פתאום התחשק לי לאסוף קשתות בצנצנות, לרוץ עם דנה בין שלוליות, לקרוא לצבעים בשמם ולהמציא שמות חדשים לצבעים שכבר אין, כאילו זה מותר. לחזור לעשות את כל הדברים שלא עשינו כל כך הרבה זמן כי אי אפשר היה, כי אסור היה לשמוח כשדברים כל כך נוראים קורים.

"עוד יקרו לנו דברים טובים" אמרתי לדנה, מחזיק את הכתפיים שלה ולוחץ.

דנה אמרה שאני מפחיד אותה ושאולי כדאי שאני אקח איזה כדור או אשתה מים או אולי גם וגם כדי להירגע.

כל כך רציתי לנשק אותה, לנשק באמת, לדחוף את הלשון לתוך הפה ואחר כך להשכיב אותה על הספה ולעשות אהבה.

הולכתי אותה לחלון ואמרתי לה "נכון שכבר לא כל כך מעונן?" ודנה הביטה בי ואחר כך בחלון ואחר כך בי ואחר כך בחלון,"אין לנו אפילו וילון" היא אמרה ודמעה גדולה ירדה לה על הלחי ופתאום היא התנפלה עלי וחיבקה חזק חזק ובכתה ובכתה בלי לעצור. לא יכולתי להתאפק אז פרצתי בצחוק, כמו משוגע, צחוק עולה ויורד של סירנות רחוקות.

בסוף היא הפסיקה לבכות ואני הפסקתי לצחוק ורק עמדנו והסתכלנו אחד על השנייה ואחת על השני ועל השמיים דרך חלון בלי וילון.

"כל זה בגלל קשת?" שאלה "קשת אחת מחורבנת?"

"קשת אחת נפלאה" אמרתי ונישקתי את הלחי החמודה של דנה ואפילו לצלקת הקטנה שעליה היה טעם חמצמץ.

דנה הלכה לעשות לה קפה ולי תה קמומיל, כדי שאני אירגע ואני הסתכלתי לחלון ועשיתי צורות מהעננים, ידעתי שהבהיות שלי מפחידות אותה אבל לא היה לי איכפת. אהבתי את השמיים למרות שלא הייתה שם כבר קשת ולמרות שהם היו עדיין קצת מעוננים. ואהבתי נורא את דנה, למרות שקצת פחות תה קמומיל.

"קשת" שמעתי את דנה מגחכת לעצמה במטבח "מי היה מאמין..".

פסים מאת הדס שלגי

2010-03-22T08:30:00.001-07:00

5 דקות

היא הניחה את עטיפת האלומיניום על גדת האמבטיה, נרתעת מעט מן המקל שבתוכה. נועצת את עיניה בשעון, קבעה את מבטה על האותיות השחורות. 22:58. שם שבע שעות מוקדם יותר. עדיין אתמול. כמעט ושינתה את השעה כשהוציאה את שעון הפלסטיק הקטן והכחלחל מהמגירה, אבל לא. ביומיום לא השתמשה בו, בשעון המעורר הקטן, כשכיוונה את הפלאפון שלה להעיר אותה בבוקר. אז בצג הזה השאירה את השעה, מזכרת מהבהבת מהטיול הגדול, קרע מחיי התרמילאית, שם, רחוק.

פה עוד לא שש. לא מתאים לה לקום כל-כך מוקדם. היא התפלאה על שהשינה באה בכלל, גם אם פרחה בעקבות הציפורים. השתן הראשון של הבוקר. מאתמול חיכתה לו, ועכשיו קיוותה שיהיה מרוכז מספיק. היא הסתכלה בכוס החד-פעמית הכחולה, שהסריחה עם הנוזל הצהוב לצד עטיפת האלומיניום. איך אמרו, שבעצם השתן הוא סטרילי, ומזדהם רק אחרי שהוא עומד?

היא לא צריכה לחכות שש דקות, מספיק חמש, כי הרי בדקה שלא היתה חצי דקה כשהתחילה למדוד. אולי תצא בינתיים מהאמבטיה, כדי להפסיק להרגיש את הלב שלה, שפועם את האוויר החוצה מהריאות. תעשה משהו, תחזור אחר-כך. אבל אסור לחכות יותר מ-20 דקות. אז הבדיקה כבר לא תהיה מדויקת. האם הקווים עלולים להטשטש, להימחק?

הפתקה עם ההוראות היתה פרושה מצדו השני של השעון, ועליה הקופסה. Yes or No. היא שיננה את ההוראות היטב. שני פסים פירושם חיובי. פס אחד פירושו שלילי. וכמובן, קיימת גם האופציה ל-False negative, שהזכירה לה פתאום את המחקרים הפסיכולוגיים מהתואר הראשון. כך שלא צריך לקחת את זה יותר מדי ברצינות.

היא סובבה את גבה לעטיפה שבתוכה נחבא המקל. כל השנים שחלפו מאז התואר ההוא, לכמה דברים ציפתה... מישהו אמר לה פעם, שציפיות יש רק לכרים. הוא צדק. האם, כמו שאומרים באנגלית, היא מצפה עכשיו?

Yes or No.

4 דקות

היא הסתכלה על החריצים שבין אריחי הקרמיקה, שוב לא מבחינה באבק שבערוצים. כבר לא ציפתה שיהיה לצדה מישהו על הכר. בלילות, היתה יושבת ואצבעותיה על המקלדת, מחפשות משהו. מישהו. פתאום שמעה את הרכבות צופרות בחוץ. לאן נוסעות הרכבות בלילה? שאלה. למקום שאין בו איילות, ענתה. כי את מאחרת כשאת לא מאחרת.

ואז הכירה אותו. קצת גבוה, לא מאוד נאה, אבל חמוד. עם קרחת, כמו שלא אהבה כשעוד היתה בת עשרים וְ, ושכחה אחר-כך, ומשקפיים. גם לפגישה הראשונה איחרה. רואה את האורות האדומים של המכוניות שלפניה, עוצרים אותה, חשבה שעד שתגיע, הוא כבר ייסע, ילך לדוג לו בנות אחרות ברשת. הוא חיכה לה. היא התנצלה שוב ושוב. רק אחרי שבועות סיפרה לו, שגם נפלה מהמדרכה לכביש, עם רגל מעוקמת בגלל סנדלי הפלטפורמה. למזלה לא עברה מכונית, והיא קמה וצלעה לפאב, בלי להתעכב על הכאב.

היא מסתובבת אל השעון. עדיין 22:59. מדהים כמה מסוגל הזמן להימתח. וכמה מהר הוא יכול לעבור. כמו השנים מאז הצבא. כמו הפגישה שלהם בפאב. הוא דיבר על פרויקט הסיום שלו בלימודי הקולנוע, והיא שמחה על הנפש האומנותית. היא סיפרה על המשפחה, וגם לו יש אחיינים. שניהם לא אוהבים קפה. קמים בבוקר גם בלי זה. אחר-כך כבר קמו ביחד. השמיכה כיסתה על העירום שלהם, ועל הצלקות, והוא שמע ביחד איתה את הרכבות הדוהרות, כשבחוץ היה חושך.

3 דקות

היא לא חושבת על זה עכשיו, במחשבות שהוכנסו למערבל מהיר. כמו קצף ביצים לבן הן מסתובבות, מנסות להיתפס במשהו כי זה טבען, אבל נטרפות תחת המקצף המתכתי, תחת האלומיניום. Yes or No. זה נשמע כל-כך פשוט. היא מסתכלת שוב על הקופסה, במקום להסתכל על השעון.

אתמול, נכנסה לחניה של הסופרפארם. כמו תמיד, כשצריך דברים הביתה. חיפשה בין המדפים את המעבר שעוד לא היתה בו, והנה. היו שם כל-כך הרבה סוגים. במה לבחור? זו אמורה לתת תוצאות מוקדם. Yes or No.

כשהושיטה אותה לקופאית לא ידעה איך לעשות את זה. לחייך? ללבוש הבעה רצינית? לנסות ולהתנהג כאילו זו חבילת סבון או קסמי אוזניים? לבסוף גייסה חיוך ביישני עם מבט מושפל, ולרגע אחד החזירה לה המוכרת אותו. היא התכווצה בתוכה. האם זה המחזור?

ימים תעתעו בה ההתכווצויות, המבשרות בוא שלא בא. אבל באינטרנט אמרו שנכון, זה הרבה פעמים קורה בהתחלה. היא קראה מה נשים זרות כתבו זו לזו. ובהצלחה.

כשבאה הביתה כמעט התפתתה לעשות. לנסות. אבל התוצאה המדויקת יותר תבוא בבוקר, לאור היום.

ושוב מצאה עצמה מחכה.

2 דקות

היא חיכתה שתתאהב בו. חשפה את נשמתה, כי זו הדרך היחידה שהכירה. חשפה את גופה, כי כך אמרו שצריך. בשביל להתקרב. וחיכתה שגם הוא. אבל הנשמה נותרה עטופה בגוף. היא ליטפה את עורו, מקווה שכך יחדור תחת שלה. איפשרה לו לחדור אליה, בשאיפה שזה יהיה אמיתי. אולי החיץ ביניהם לא היה מושלם. אבל הוא היה.

בסוף פשטה מעליו את השמיכה. הנפש העדינה, המיוסרת. ההורים. הקריירה. החלומות ליצור. הכסף שאין. והיא חלמה ליצור חיים. כבר חזרה מהטיול, והיא בדרך למקום אחר. לא אותו חפצה לגדל.

הרכבת אצה-רצה, ולה היה כרטיס למקום שלא רצתה בכלל. ואולי, נשארה בתחנה. היא נופפה לו לשלום. ובהצלחה.

אחר-כך שכחה אותו. עוד לפני שעבר חודש. ואז נזכרה לספור את הימים.

הקרמיקה מחליקה תחת כפות רגליה. היא פוסעת הצידה ומנגבת את הרגליים בשטיחון, כשגופה מצטמרר מהזיעה. ספקות של "אולי, ושמא" התחפשו ל"אכן, זהו" בוודאות מייסרת, מורידה מהפסים. היא חשבה על המשפט הזה אמש, כשלקחה את פוליאנה וג'ימי מהמדף אל המיטה, מנסה לחזור להיות הילדה שהיתה, שוכחת את האישה ששאפה לשמור את הספר לילדתה שלה.

היא לא שמעה את הרכבות. הן שקשקו בקול מפחיד. היא התרחקה והתרחקה.

דקה אחת

השעון עוד רגע יתחלף. הרוק נבלע ומופיע שוב. Yes or No. הנשימות שמתאמצות להכניס אוויר נושפות החוצה את המחשבות שעוד מסתחררות בראש. רק אחת נותרת, איך צדקו הספרים שדיברו על הלב העומד להתפוצץ, על תחושת העילפון הקרבה ובאה. אני מקבלת התקף לב, היא אומרת בלבה. אבל אסור להגזים בתיאורים דרמטיים. הרי זה לא באמת קורה.

הגוף נוטה קדימה מול האמבטיה, בלי שהרגישה, נמשך דרך העיניים בכוחן של הספרות השחורות, פנימה, פנימה.

23:03. היא קופאת, לפני שהידיים, רועדות, מואטות על-ידי ניסיונן למהר, שולפות את המקל מהאלומיניום.
פס אחד.

כחול, אחד ויחיד. ברור. פס אחד.

החיוך פורץ החוצה עם הדמעות. היא נושמת לתוכה את ההקלה.

אחרי שהחרדה נרעדת החוצה מן הגוף היא טומנת את המקל באלומיניום האטום, כורכת אותו בהוראות הנייר, מכניסה וקוברת אותו בפח האשפה, בתוך קופסת הקרטון המלבנית. Yes or No.

גבה לאמבטיה, היא שוטפת את הידיים בסבון בכיור, מקציפה במהירות. תוהה על הגועל שעורר בה הנוזל שיצא ממנה עצמה, היא לא מבחינה בבועה גדולה, שמתנפצת לפתע, לפני שניתן לראות מה השתקף בה.

היא מייבשת את דמעותיה באצבעותיה, ואת הידיים במגבת. מסתובבת חזרה אל האמבטיה, השעון עדיין שם. היא מרימה אותו, רואה את השעה של אתמול. נדמה לה שהחזירה את השעון אחורנית. שמש הבוקר חודרת מבעד לחלון, מאירה כמה אריחים בודדים באור לא חזק.

יעברו לפחות יומיים-שלושה עד שתיזכר שפס אחד הוא חצי מסילה, שלא מובילה לשום מקום.

לכבוד ראש חודש ניסן

2010-03-14T06:29:00.000-07:00

הנה כמה מלים מעודדות מן התלמוד. ומי ייתן וניגאל בקרוב.

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל.

ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם בניסן נולדו אבות בניסן מתו אבות בפסח נולד יצחק בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים.

בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל.

תניא רבי אליעזר אומר מנין שבתשרי נברא העולם שנאמר (בראשית א, יא) ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות הוי אומר זה תשרי ואותו הפרק זמן רביעה היתה וירדו גשמים וצימחו שנאמר (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ

ר' יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם שנאמר (בראשית א, יב) ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה ...

רבי אליעזר אומר מנין שבתשרי נולדו אבות שנאמר (מלכים א ח, ב) ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג ירח שנולדו בו איתני עולם מאי משמע דהאי איתן לישנא דתקיפי הוא כדכתיב (במדבר כד, כא) איתן מושבך ואומר (מיכה ו, ב) שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ ואומר (שיר השירים ב, ח) קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות

מדלג על ההרים - בזכות אבות

מקפץ על הגבעות - בזכות אמהות

רבי יהושע אומר מנין שבניסן נולדו אבות שנאמר (מלכים א ו, א) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו בירח שנולדו בו זיותני עולם (ואידך נמי הכתיב) בירח האיתנים התם דתקיפי במצות ואידך נמי הכתיב בחדש זיו ההוא דאית ביה זיוא לאילני דאמר רב יהודה האי מאן דנפק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי אומר ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.

קהות - לירון וקסמן

2010-03-09T04:37:00.000-08:00

"גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים
יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים
והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות בלי סדינים
אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים
הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים
יש אלוהים בשמיים ומחר יום חדש אנשים משתנים
יהיה טוב יהיה רע עניינים עדינים"
מתוך: "הרי את מותרת לכל אדם" מאת דוד אבידן

יום למחרת הצטערה שהסכימה. היא הייתה חסרת שקט, כאילו מנוע קטן רוטט בתוכה. היא התחילה לשטוף כלים, צלחת אחת החליקה לה מהידיים ונשברה. היא הפסיקה, התיישבה על הספה בסלון, לקחה את העיתון שהיה מונח על השולחן והתחילה לקרוא. עיניה נדדו בין הפסקאות והיא קראה שורה מפה ושורה משם. נטע שכנעה אותה ששווה לתת לזה צ'אנס.
"איך תכירי מישהו אם את כל היום יושבת בבית?" אמרה לה בהפסקת הצהריים במשרד, כששתיהן עמדו ליד המיקרו וחיכו שהאוכל יתחמם, ואז הציעה לשדך לה חבר של בעלה. הטיימר של המיקרו צלצל והיא אמרה כן. לנטע היו עיניים חומות צרות וחסרות ברק. עכשיו ניצת בהן זיק ועל יד שולחן האוכל, מעל הפסטה שהייתה רותחת בצדדים וקרה באמצע, היא סיפרה לה קצת עליו. בערב, כשישבה לאכול לבד חשבה שאי-אפשר לדעת ואולי הפעם זה יצליח. הייתה לה תחושה חגיגית והיא קינחה בכוס יין אדום ובשתי קוביות שוקולד. למחרת בערב, עם הטרטור בבטן, הצלחת השבורה והטלפון השותק התחרטה שהסכימה. מחר יחכה לה בעבודה המבט השואל של נטע והיא תשיב עליו במבט מתנצל.
היא הניחה את העיתון על השולחן והביטה בטלפון שהתמיד בשתיקתו. היא נאנחה והלכה לכיוון חדר השינה. הטלפון צלצל. הלב שלה דפק. היא ניקתה את גרונה בשני שיעולים קצרים, לקחה נשימה עמוקה ומיהרה לענות. מן העבר השני קול גברי הגה בהיסוס את שמה. זה היה הוא. כשהשיחה הסתיימה היא הניחה את השפופרת על השולחן וראתה שעל הפלסטיק השחור היו שני כתמים לחים ומבריקים. היא נשענה לאחור. הם קבעו להיפגש מחר. הוא הציע שיקבעו סימן, כדי שיזהו אחד את השנייה בבית הקפה. היא צחקה, "אני כבר אזהה אותך".
עכשיו הבינה שאמרה שטות. תמיד היא מדברת שטויות כשהיא מתרגשת. היא קמה מהספה באנחה, הלכה לכיור וסיימה לשטוף את הכלים המלוכלכים.

קיפודים
היא ניסתה לספר לו שלוש פעמים. הפעם הראשונה הייתה אחרי ששכבו. שניהם היו עירומים והזרוע שלו הייתה שרועה על הירך שלה, כאילו היא שלוחה של גופו.
היא התחילה בגמגום. אצבעותיו שוטטו על ירכה החשופה והסיפור הצטנף בתוכה בבת-אחת כמו קיפוד שהפך לכדור של קוצים. הדקירה כיווצה לה את הבטן והיא השתתקה. אחרי שלוש דקות הנשימה שלו הפכה שטוחה. הוא נרדם.
הפעם השנייה הייתה אחרי שראו סרט. הסרט היה ארוך, הגיבורה מתה ואחרי חצי שעה הופיעה שוב ולא היה ברור עד הסוף אם היא לא באמת מתה, או שהיא רק הזיה של הגיבור. הסרט עייף והרגיז אותה. אחר-כך הלכו לבית קפה. הוא שאל את המלצרית איזה עוגות יש ועל מה היא ממליצה. המלצרית המליצה על עוגת שוקולד חמה והוא אמר לה בחיוך שהוא סומך עליה. אחרי שהמלצרית הלכה הוא הניח את כף היד שלו על היד שלה שהייתה פרושה על השולחן.
"זה לא ככה כשמישהו מת".
הפנים שלו אמרו שהוא לא מבין למה היא מתכוונת.
"כמו בסרט".
הוא הרים את היד שלו מכף היד שלה לאט, כמו שמקלפים גלד מעל פצע. בכף היד החופשית שלו הוא ליטף לעצמו את המצח. הקיפוד התכווץ לה בגרון. היא בלעה רוק בקושי דרך הקוצים. המלצרית הגיעה עם העוגה לשולחן.
הפעם השלישית הייתה בבוקר. כל הלילה שכבה על הגב בעיניים פקוחות. מה שלא הצליחה להגיד דקר ושרט אותה מבפנים. כשהוא פקח את עיניו בבוקר, חייך עליה, ליטף לה את הפנים ואמר בוקר טוב, הדמעות, שמילאו אותה כל הלילה, צפו החוצה וגלשו במורד זוויות עיניה.
"הי, מה קרה?" הוא אמר כולו מנומנם עדיין, הסיר את ידו מהלחי שלה ונשען עליה כשהוא שכוב על צדו. הלחי הנטושה קפאה בבת אחת. הקור היה דוקר. היא חשבה שלא תצליח להזיז אותה וייזל לה רוק מהזווית של הפה אם תנסה לדבר. היא הניחה את ידה על לחיה ושפשפה אותה קצת. היא קיפלה את ברכיה לכיוון בטנה והגוף שלה הפך לכדור. היא קמה דרך צד ימין ויצאה מהחדר.

מקרר
הוא התעורר לפנות בוקר, רועד מקור. מבעד לתריסים הסתנן לחדר אור כחול בהיר. הצד שלה של המיטה היה ריק. היא הלכה לישון בסלון. הוא עצם את עיניו ודמיין אותה, יוצאת מן החדר לאט, ביד אחת מחבקת כרית וביד השנייה מחזיקה שמיכה שנגררת על הרצפה, כמו ילדה קטנה שמתגנבת למיטה של ההורים באמצע הלילה.
לכל בית יש אופי משלו, אמרה לו כשחיפשו דירה ביחד. לדירה הזו היה אופי מוזר, כאילו היה שם עוד מישהו.
שבוע אחרי שעברו לגור שם, היא הופיעה בחדר האמבטיה, מנגבת את ידיה במגבת מטבח –
"קראת לי?"
"לא".
"חשבתי ששמעתי את השם שלי"
אמרה וחזרה למטבח לשטוף כלים. מאז זה קרה לשניהם כמה פעמים. גם כשהיה לבד בבית היה נדמה לו לפעמים שמישהו קורא בשמו.
הוא הרים את השמיכה וכיסה את כתפיו. מעל הרחש של הבית הזדמזם קול גרגור. זה היה הרעש של המקרר שצריך לתקן. היא רצתה להזמין טכנאי, הוא אמר לה שהוא יתקן לבד. מאז כבר חודש וחצי המקרר מגרגר בקול רם. תמיד חסרו לו חלקים, כלי עבודה או זמן.
הוא שמע שקוראים בשמו, כמו מעבר לקיר. הוא התגלגל לצד השני של המיטה. הסדין היה קר והוא התכרבל בשמיכה. הוא עצר את נשימתו לשמוע טוב יותר. נדמה היה לו שהוא שומע אנחה מהצד השני של הקיר, אבל פתאום המקרר גרגר בקול רם יותר, כאילו יש לו משהו חשוב להגיד, והרעש הפריע לו לשמוע. אם ישמע שוב שקוראים בשמו ייגש אליה. אם זה רק הבית והיא ישנה הוא יכסה אותה טוב יותר ויחזור למיטה. הוא קירב את אוזנו לקיר הקר והאזין בשקט לטרטורו של מנוע המקרר עד שנרדם.

הספה בסלון
היא עזבה את הבית. השבוע הראשון היה כרגיל. הוא הלך לעבודה, חזר, ראה טלוויזיה, אכל ארוחת ערב, קרא קצת ונרדם על הספה בסלון שהיה בה משהו חמים ומלטף. באחד הערבים יצא עם חבר. כל אחד שתה שתי בירות וכשחזרו למכונית החבר שלו שם לו יד על הכתף ואמר: "יהיה בסדר" והוא הנהן, חש חמימות מתפשטת בכתפו. כשהגיע הביתה נשכב על הספה בסלון עם הפנים למטה ולקח נשימה עמוקה. ריח של אבק ומשהו חמוץ מילא את נחיריו. בתוך הריח הזה היה גם הריח שלה. הוא חש רפיון ונחמה ונרדם. בשבוע השני, הוא היה מתעכב קצת לפני שהיה פותח את הדלת. קושר את השרוך של הנעל, מחטט בתיק הרבה זמן בשביל למצוא את המפתחות. שבועיים לפני שעזבה המקרר הפסיק לעבוד והיא הזמינה טכנאי, מאז הבית היה שקט כמו קבר. הוא היה פותח את הדלת, מדליק את האורות ואת הטלוויזיה, ואז ארוחת ערב, טלוויזיה, ספר ולישון. בשנתו היה חולם שהוא ער ולא מצליח להירדם. אחרי החלום, היה מתעורר עם עיניים אדומות ושורפות, דוחף את הפנים שלו לתוך כרית הספה, לוקח שאיפה עמוקה ונרדם שוב.
בלילה של יום חמישי לא הצליח להירדם. הוא התהפך בספה הצרה. הגוף שלו שקע לתוך השיפוע הלא נוח. הוא נזכר שפעם היא אמרה שזאת ספת סדום ושניהם צחקו. הוא לקח את הכרית והשמיכה והלך למיטה כשהוא גורר את רגליו. הוא נשכב על המיטה בבת אחת, עורו מצטמרר מן הסדינים הקרים. גופו שקע לתוך המיטה כאילו לא הייתה לה קרקעית. כשעצם את עיניו הסחרחורת התגברה והפכה שחורה וסוערת, הוא פקח אותן במאמץ גדול כאילו הוא נאבק בכל כוחו להיזכר במשהו.
הריח שלה נעלם.

קרטון
הצלחת הייתה מלאה באוכל שכבר התקרר. היא שמה קצת פירה על המזלג וקירבה אותו לפיה. הריח עשה לה בחילה. היא לא ויתרה והכניסה את האוכל לפה. הבחילה השתוללה בתוכה כמו בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר בבת אחת. לעיסה הקרה שבפיה היה טעם של קרטון. היא ירקה את מה שהיה לה בפה. היא קמה והטתה את הצלחת מעל פח האשפה. הפירה התגלץ' מן הצלחת ביחידה אחת, נפל לתוך הפח ונחבט בקרקעית. לפני שבועיים עזבה אותו, מאז לכול היה טעם של קרטון. היא התיישבה על הספה, חיבקה את הכרית וקיפלה את הרגליים אל הבטן. הבטן שלה הייתה חלולה. השם שלו התרוצץ בתוכה שוב ושוב, לא משאיר מקום למחשבה או רצון. הלב שלה נמחץ, גלים של סחרחורת עלו מבטנה לחזה ולראשה וליטפו אותה באצבעות שחורות ורכות. היא בכתה בשקט. בידיים רועדות הרימה את שפופרת הטלפון וקירבה אותה לאוזנה. היא האזינה לצליל החיוג עד שהפך לצלצול קטוע וצורם והניחה את השפופרת חזרה במקומה. היא חייבת לאכול. היא קמה מהספה, גופה היה ריק וקל. היא הוציאה את הלחם מהמקרר וניסרה ממנו פרוסה. היא הניחה את הפרוסה בטוסטר וריח חמים של לחם קלוי התפשט במטבח. היא כל כך קיוותה שהפעם זה יהיה אחרת. הטוסטר קפץ והיא אחזה ביד רועדת בפרוסה החמימה. החום שפשט בידה והריח של הלחם ניחמו אותה והיא מחתה את הדמעות בגב כף ידה.
כשאמרה לו שהיא עוזבת, בכתה וניגבה את הדמעות, כשהעבירה את גב כף היד על-יד הפה הושיטה את קצה לשונה וטעמה את הדמעות. הן לא היו מלוחות כמו שציפתה, הן היו מרות.
מאז לכל מה שהיא מכניסה לפה יש טעם של קרטון.

ויקטוריה - רחלי דור רפפורט

2010-03-02T05:48:00.000-08:00

'מאמא' ילדה אותי בגיל ארבעים. אישה זקנה, הוא אמר. אני מבוגרת ממנה בשנה ואין לי ילדים. זה רק שנינו, דימה ואני. אני חצי מתעוררת וחצי שיכורה. לא רוצה לראות אותם. לא את הבוקר, לא את הרחוב. לא את החיים שלי, איך שהם הולכים ומוחקים אותי. לא את כולם, שהם ממהרים, ועוקפים הלאה. חושבים שאני לא רואה, אני רואה אותם בדיוק. את הנשים שמתירות את הגוף, כפופות, מפילות את כתפיים, את הגב, ורק הראש שלהן, קדימה. נשים רוסיות מחזיקות את עצמן אחרת. כמו קיר, כמו סרגל מתכת, ככה. אוח, אני משתעלת. הריאות נקרעות מבפנים ובבטן שורף לי, אש. אוי מאמא. עכשיו אני ערה, הגוף צעק את ה'בוקר-טוב' המכוער שלו. דימה זרוק במדרכה, גופו בשיפוע, קרוב יותר לכניסה לבנק. רגליו למעלה מתחת לספסל שלנו, וראשו נמוך ליד הכתף שלי. כמו ילד קטן, רק הפוך. נו קום, אני נושפת לעברו את הוודקה. הוא לא עונה, שוכב כמו דוב בחורף. עכשיו הוא שקט. אתמול בלילה צעק. לכי לשכב עם מישהו אחר, מישהו שיעשה לך ילד. לא רוצה, צרחתי לו והעיניים שלי בוערות. לא רוצה, צעקתי והדמעות ירדו לתוך הפה. אחר כך אני לא זוכרת. רק שנפלתי, דימה מלמל משהו. אולי אמר תקיאי. אולי אמר בואי. נפלתי, לא זוכרת.
מאמא אמרה שיש לי הצמה הכי ארוכה באוקראינה. תראי איזו שמנה, היא הייתה שוקלת אותה בידיה, כמו תפוח אדמה. אל תורידי את הצמה אף פעם, היא הביטה בי במבט הזה, המזהיר. רק 'פרוסטיטוטקות' הולכות קצר. עוד ברוסיה חתכתי את הצמה הארוכה, לפני שטסנו לפה, והרצפה בשירותים בטרמינל התמלאה נחשים צהובים. ידעתי כבר אז שדימה ואני לא נוכל להמשיך ככה. צריך לשנות, צריך לנסות מחדש בישראל. אולי כבר אז הרגשתי. ידעתי שאנו עוברים מגיהינום אחד לאחר. המנקה בשירותים ידעה. היא הביטה בי יוצאת בשיער קצר, וראשה הנהן. 'דא', היא אמרה לי בקול נמוך, כן, אבל מבטה אמר, אסור. השמש מכוונת לראש, ויורה כדורי אור. מהבוקר הגוף מתכונן לטמפרטורה של הצהריים. נו די, דימוצ'קה, קום, אני מנסה בטוב. הוא לא זז, הפרזיט. אני ניגשת לברז, מאחורי הצמחייה, שוטפת פנים, שותה מעט. המים חמים כמו פיפי, פוי. אני מסתובבת אבל פתאום הגוף שלי כבד. סחרחורת חזקה ואני על הקיר מאחור. אני מתיישבת על המדרכה, אין כוח, הכול נסגר. דימה, אני מתה.
ריח של תפוחי אדמה מטוגנים. הוא עשה מדורה, וקרא לנו לשבת מסביב. מאמא טיגנה, והביאה שתי קציצות. אחת לה ואחת לי, עטופות בנייר קטן. שמן זהב נטף למאמא על הסנטר, ועיניה חייכו אלי, תאכלי, ויקטוריה. הוא רצה אחת אבל מאמא אמרה שאין. אין כסף, היא זרקה לו, נשאר רק תפוח אדמה אחד. הוא נתן לה סטירה, והיא נפלה אחורה, על ערימת החציר. אני אהרוג אותך, צעקתי, וגם אני חטפתי. סטירה חזקה בפנים, כואבת. תתעוררי, ויקה, דימה צועק ונושף אויר חם לתוך האף שלי. אני פותחת עיניים. העיניים שלו מבוהלות, אבל העור אדום, כועס. הוא אוהב אותי. באמת, הוא דואג לי. חם לי בלב, והראש נפתח מחדש. אני מחבקת אותו, קושרת ידיים סביב הצוואר שלו. עור נוגע בעור. נו, חם לי, הוא אומר, ואנחנו מתנתקים. 'שטו', מה אתה רוצה, מהר אני חוזרת לעצמי, לך. אני מוציאה מטבע אחרון מכיס המכנס, עשר שקל, אומרים בעברית. עשר שקל זה המטבע הכי גדול ששמים לנו בקרטון של דימה. המטבע האחרון שהחבאתי, שלא נקנה עוד בירה. אני לא טיפשה. 'טאק', לך תקנה, דימה.
בגוף קל יותר, אבל אני עוד רועדת. הרופא במיון אמר שצריך להפסיק לשתות. דחוף, הוא אמר, דחוף להפסיק. אה, יופטפיומאט, שילך לעזאזל. דימה הולך לפיצוצייה. סוחב רגליים, ונופל שמאלה. פעם היה זקוף כמו חייל, גבר יפה שלי. עכשיו מה? זקן, חלש, כלום, כמוני. מהגרון עולה המלח לעיניים, הנה אני מתחילה. אישה עוברת בשמלה סגולה. היא יפה, נראית רוסיה. הלחיים גבוהות, אבל הולכת רפוי. אולי ההורים שלה מרוסיה, היא לא. אני מנגבת את העיניים, ונרטבות האצבעות. משפשפת עד הלחיים, כמו שהייתי קטנה.
היינו בנחל, בקיץ, והאוויר התמלא ביתושים. הוא אמר לי לא לקטוף פטל מהשיחים, זה מלא תולעים. אני רציתי את המתוק-חמוץ, הבטן הייתה ריקה. קטפתי פטל שחור ואכלתי מהר, שלא יראה. המיץ נזל לי מזוויות הפה, וכתב לי בסגול, שאכלתי. הוא הסתובב מהנחל, וראה. מאמא רצה מהצד השני של היער כששמעה אותי צועקת די, די. ואז חזק צרחתי – פאפא, די! זו הייתה הפעם האחרונה שקראתי לו ככה. חזק ניגבתי את הדמעות שרחצו את פניי. אמא שטפה את הגב ששרף מהמכות. מאז, הוא בשבילי רק צל, רק קול, רק 'הוא'. שייקח אותו השטן.
דימה הלך ונעלם מאחורי עץ. עצים רזים יש פה, כפופים כאלה, עקומים. במוסקבה היינו מתחבאים בתוך שדירת עצים בפארק. אף אחד לא ראה אותנו, ככה שעות, רק דימה ואני. התקפלנו על ספסל שחור, ורוח קרה דקרה את העור. עצים גבוהים הסתירו את השמים, אבל אנחנו לבד, רק שנינו. נו, כמה זמן בפיצוצייה! נתן אמר שמילה פיצוצייה זה כמו 'בומבה'. כל דבר פה מלחמה, גם הרחוב. רעש, צעקות, אוטו מצפצף וסירנות משטרה. משטרה פה זה צחוק. רק עושים רעש, ואור גדול. מעירים אותנו באמצע הלילה, אבל עוזבים אחר כך. במוסקבה, משטרה זה פחד, יזוס ומריה. פעם תפסו אותנו שיכורים, הרביצו לנו כל כך חזק. שבוע לא יכולנו לקום. פיפי עשינו במכנסיים, ככה, על המדרכה. דימה סבל יותר ממני. הרביצו לו בראש. הוא עקום, בגלל זה. אבל במוסקבה היה לרחוב קול אחר, שקט. השלג ירד חלש, כמו מוות. אח, גם שם זה נורא. יכולת למות ולאף אחד לא אכפת. בשקט, רוצחים אותך שם. דימה אמר שפה שמש ואנשים שמחים, ויהיה כסף. אני מטומטמת שאני מאמינה. פה לא שמחים, רק צועקים. אין כסף, הם אומרים, וזורקים עשר דק, זה כלום. אני רעבה, כל הזמן קצת רעבה. ודימה, רזה כמו כלב. אנשים מדברים, אומרים שאולי תהיה מלחמה. כל הזמן פחד ממלחמה. רק מזה אני חולה. טפו, אני יורקת ליחה למדרכה. עוד אחת עולה. טפו, כולרה! לא טוב לי, אלוהים. איפה דימה, כמה זמן. נו, ולדימיר, 'אידי'! 'אידי סו-דה'!
אני קמה לעגלה שלנו, מאחורי השיח. בודקת שהכל ישנו, השמיכות והצלחות עטופות בעיתונים. הבגדים של החורף, החולצות. כל הבגדים מרוסיה חמים מדי, עבים. מאז שבאנו לפה, לא קניתי כלום. אין כסף. רק קונים וודקה ושותים כל לילה. לא נשאר כלום. לא לבגד, לא לסבון, לא למה שאישה צריכה. לפעמים, שאני קמה והראש לא כואב, ויש קצת אוכל, אז אני הולכת למשרד, מבקשת עזרה. אומרת לה, שבאנו לפה, ויזה תייר, אבל נשארנו ככה, כמו עולים. אנחנו בלי כסף, בלי עבודה, בלי בית. אני מביאה מכתבים מרוסיה שאני אלכוהוליק ודימה ישב בבית סוהר. היא מקשיבה, אבל לא יכולה. לא יכולה לעזור, בגלל שאני לא יהודייה, לא עולה חדשה. אני מתרגזת, צועקת ובוכה, שילכו קיבינימט! שהם יהודים והם מהעם של יזוס והם צריכים להבין. ואיפה החמלה, אני רוצה להגיד, אבל בעברית לא יודעת את המילה, אז אני רק אומרת, איפה, איפה. והיא, הגברת, לא מבינה. היא מסתכלת עליי ככה מרחוק. היא קצת עקומה, כמו כל ישראליות, אני רואה. לא אכפת לה שאני ברחוב, ושאני רעבה. לא אכפת לה שדימה נהיה זקן. שאנחנו נהיינו פצע. פצע אחד, דימה ואני, אינפקציה בחוץ ובפנים. היא לא יכולה. שאלוהים ישלם לה! תקשיבי, כל הזמן היא אומרת את המילה הזו, "תקשיבי". מה זה "תקשיבי"? אני לא מבינה. אני לא שומעת את ה"תקשיבי" שלה. כל פעם שאני באה, אני בוכה. בוכה יותר שאני אצלה. עכשיו אני מסתכלת על הבגדים החמים בעגלה, והם מסריחים מאבק ומחום. אני מחזירה אותם חזרה, עמוק מאחורי השיח, קרוב לקיר של הבנק, ומתיישבת חזרה על המדרכה. אין בגד חדש בשבילי, שתלך קיבינימט, עם כל ה"תקשיבי" שלה.
דימה מביא קפה, שנתן שלח לנו, בלי שקל. הוא קנה מנתן בייגלה גדול וקצת נקניק. הקפה שחור, כמו אצל אוזבקים. נו, לזה אני רגילה. זה מתוק וחריף, אבל מוחק את החולשה. צובע לדימוצ'קה את הלחיים בורדו. אנחנו יושבים על הספסל שלנו, לא אומרים כלום, אני שמחה שמשהו נכנס לקיבה. אני רוצה להגיד לו שאני שבעה, אפילו קצת חזקה, אבל הפה לא נפתח למילה. זה רק הגוף שמדבר ורוצה עוד ביס, עוד לגימה חמה. מה נאכל בצהריים אני כבר חושבת. דימה רעב, לא הספיק לו הנקניק בלי חמאה. 'פסיו' אני אומרת, זהו, הארוחה הסתיימה. אני מקפלת את הנייר, והוא עוזר לי. כמו חברים, כמו שצריך, דימוצ'קה. כמו שהכרנו במוסקבה, במאי. ישבתי על ספסל, והוא עבר ונעצר. הסתכל עליי, כאילו אמר לי בעיניים שלו 'אני יודע, אני מבין', ואני רק אמרתי 'בסדר, אני אתך'. ככה מאז. בטוב וברע, כמו שאמר הכומר קונסטנטין. רק שאצלנו 'פסיו פלוכה', רק רע. הנזירה נתנה לי שמלה לבנה, ודימה קיבל חליפה כחולה מהכומר. תרומה מאנשים טובים. אחר כך היינו שיכורים, טיפשים, ולא נרשמנו בעירייה. ופה, אנחנו לא בעל ולא אישה, לא יהודים ולא נשואים. אני שוב משתעלת ושוב רע לי. מיום ליום, יותר גרוע. אני חושבת לחזור לרוסיה אבל דימה מפחד ממשטרה שם. פה אין לנו כלום. לאף אחד לא אכפת, פה. אנחנו לבד בים של 'גאבנו', לבד בחרא.
צפצוף חזק של אוטובוס, וכל הפיח נושב לנו פנים. דימה מתעצבן. הוא קם ורוצה להרביץ לנהג האוטובוס. 'ני נאדא', אני רצה אחריו, והגוף שלי כבד. תפסיק! אבל זה מתחיל. אנשים מפילים אותו לרצפה, דוחפים אותי אחורה. דימה מתמלא דם, צועק כמו דוב, כמו משוגע. ויקטוריה, הוא צועק פתאום מהרצפה, והקול שלו נשבר. ויקטוריה, תעזרי לי. ואני, מה אני יכולה, רק בוכה, בוכה ותולשת חולצה. אני לא רואה אותו, רק אנשים מעליו קוראים, משטרה, משטרה. ראש שלי כבד, ובעיניים חושך. זהו, דימה, גם אני ברצפה.
עכשיו שקט. הלכה המשטרה, ואמבולנס בא, שטף לנו פנים ונתן קצת אינפוזיה. חום השמש הפסיק, והערב בא. הרבה אנשים הולכים על המדרכה, אבל בערב היד שלהם סגורה. אולי לא נשאר כסף גם בשבילם. אין כסף לשתות הלילה, דימה. אולי יותר טוב, דימה צוחק. אנחנו מתיישבים על הספסל, ליד העגלה, ומסתכלים קדימה. דימה מחזיק לי יד, ואני מסכימה. אפילו שהוא מתעצבן מהר, והיום היה רע, דימה שלי איש טוב. החום של הכביש נעלם, ומהבנק יוצא קור של שיש, של כסף. אני מסתכלת קדימה, והיד של דימה חמה ביד שלי. אין מה להגיד, פה יותר טוב.

משהו קלאסי לכבוד חודש אדר

2010-02-14T00:50:00.000-08:00

מחר חל ראש חודש אדר ובו נהוג להרבות בשמחה.

אנו מביאים בזאת את תחילת הסיפור מעשה בשבעה קבצנים של רבי נחמן מברסלב, כולל הפתיחה על השמחה...

מצוטט מאתר:

http://breslev.eip.co.il/?key=60

אֲסַפֵּר לָכֶם אֵיךְ הָיוּ שְׂמֵחִים
מַעֲשֶׂה

פַּעַם אַחַת הָיָה מֶלֶךְ וְהָיָה לוֹ בֵּן יָחִיד וְרָצָה הַמֶּלֶךְ לִמְסֹר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו

וְעָשָׂה מִשְׁתֶּה גָּדוֹל וּבְוַדַּאי בְּכָל פַּעַם שֶׁהַמֶּלֶךְ עוֹשֶׂה מִשְׁתֶּה גָּדוֹל הוּא שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאד בִּפְרָט עַתָּה, שֶׁמָּסַר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו בְּוַדַּאי הָיָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאד.

וְהָיוּ שָׁם כָּל הַשָּׂרֵי מְלוּכָה, וְכָל הַדֻּכָּסִים וְהַשָּׂרִים וְהָיוּ שְׂמֵחִים מְאד עַל הַמִּשְׁתֶּה

וְגַם הַמְּדִינָה הָיוּ נֶהֱנִים מִזֶּה שֶׁמּוֹסֵר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו כִּי הוּא כָּבוֹד גָּדוֹל לַמֶּלֶךְ וְהָיָה שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאד וְהָיָה שָׁם כָּל מִינֵי שִׂמְחָה מקהלות זמר ומשחקי הצגות וְכַיּוֹצֵא מִזֶּה, כָּל מִינֵי שִׂמְחָה, הַכּל הָיָה שָׁם עַל הַמִּשְׁתֶּה

וּכְשֶׁנַּעֲשׂוּ שְׂמֵחִים מְאד עָמַד הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לִבְנוֹ הֱיוֹת שֶׁאֲנִי חוֹזֶה בַּכּוֹכָבִים, וַאֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה עָתִיד לֵירֵד מִן הַמְּלוּכָה בְּכֵן תִּרְאֶה שֶׁלּא יִהְיֶה לְךָ עַצְבוּת כְּשֶׁתֵּרֵד מִן הַמְּלוּכָה רַק תִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה וּכְשֶׁתִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה, גַּם אֲנִי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה

גַּם כְּשֶׁיִּהְיֶה לְךָ עַצְבוּת, אַף עַל פִּי כֵן אֲנִי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה עַל שֶׁאֵין אַתָּה מֶלֶךְ

כִּי אֵינְךָ רָאוּי לִמְלוּכָה, מֵאַחַר שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַחֲזִיק עַצְמְךָ בְּשִׂמְחָה כְּשֶׁאַתָּה יוֹרֵד מִן הַמְּלוּכָה אֲבָל כְּשֶׁתִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה אֲזַי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה יְתֵרָה מְאד.

וְקִבֵּל הַבֶּן מֶלֶךְ אֶת הַמְּלוּכָה בְּיָד רָמָה וְעָשָׂה לוֹ שָׂרֵי מְלוּכָה, וְדֻכָּסִים וְשָׂרִים וָחָיִל

וְזֶה הַבֶּן מֶלֶךְ הָיָה חָכָם וְהָיָה אוֹהֵב חָכְמָה מְאד וְהָיוּ אֶצְלוֹ חֲכָמִים גְּדוֹלִים

וְכָל מִי שֶׁהָיָה בָּא אֶצְלוֹ עִם אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הָיָה אֶצְלוֹ בַּחֲשִׁיבוּת גָּדוֹל מְאד

וְהָיָה נוֹתֵן לָהֶם כָּבוֹד וַעֲשִׁירוּת בִּשְׁבִיל הַחָכְמָה, לְכָל אֶחָד כְּפִי רְצוֹנוֹ מִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה מָמוֹן, הָיָה נוֹתֵן לוֹ מָמוֹן וּמִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה כָּבוֹד הָיָה נוֹתֵן לוֹ כָּבוֹד הַכּל בִּשְׁבִיל הַחָכְמָה.

וּמֵחֲמַת שֶׁהָיָה חָשׁוּב אֶצְלוֹ הַחָכְמָה כָּל כָּךְ הָיוּ כֻּלָּם לוֹקְחִין עַצְמָן אֶל הַחָכְמָה

וְעָסְקוּ כָּל הַמְּדִינָה בְּחָכְמוֹת כִּי זֶה הָיָה רוֹצֶה מָמוֹן, כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל מָמוֹן עַל יְדֵי זֶה

וְזֶה הָיָה רוֹצֶה חֲשִׁיבוּת וְכָבוֹד וּמֵחֲמַת שֶׁכֻּלָּם עָסְקוּ רַק בְּחָכְמוֹת עַל כֵּן שָׁכְחוּ שָׁם בְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה טַכְסִיסֵי מִלְחָמָה כִּי הָיוּ כֻּלָּם עוֹסְקִין בְּחָכְמוֹת עַד שֶׁהָיוּ כָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה חֲכָמִים גְּדוֹלִים.

עַד שֶׁהַקָּטָן שֶׁבְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה הָיָה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת חָכָם גָּדוֹל מִכֻּלָּם וְהַחֲכָמִים שֶׁבְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה הָיוּ חֲכָמִים מֻפְלָגִים גְּדוֹלִים מְאד וּמֵחֲמַת הַחָכְמוֹת נִתְפַּקְּרוּ הַחֲכָמִים שֶׁל אוֹתָהּ הַמְּדִינָה וּמָשְׁכוּ גַּם אֶת הַבֶּן מֶלֶךְ הַנַּ"ל לְדַעְתָּם, וְנִתְפַּקֵּר גַּם כֵּן וּשְׁאָר בְּנֵי הַמְּדִינָה לא נִתְפַּקְּרוּ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה עַמְקוּת וְדַקּוּת גָּדוֹל בְּאוֹתָהּ הַחָכְמָה שֶׁל הַחֲכָמִים הַנַּ"ל.

עַל כֵּן לא יָכְלוּ שְׁאָר בְּנֵי הַמְּדִינָה לִכְנס בְּאוֹתָהּ הַחָכְמָה וְלא הִזִּיק לָהֶם.

אֲבָל הַחֲכָמִים וְהַבֶּן מֶלֶךְ נִתְפַּקְּרוּ כַּנַּ"ל וְהַבֶּן מֶלֶךְ, מֵחֲמַת שֶׁהָיָה בּוֹ טוֹב כִּי נוֹלַד עִם טוֹב וְהָיוּ לוֹ מִדּוֹת טוֹבוֹת וִישָׁרוֹת הָיָה נִזְכָּר לִפְעָמִים: הֵיכָן הוּא בָּעוֹלָם, וּמַה הוּא עוֹשֶׂה וְכוּ' וְהָיָה גּוֹנֵחַ וּמִתְאַנֵּחַ עַל זֶה עַל שֶׁנָּפַל לִמְבוּכוֹת כָּאֵלּוּ וְנִתְעָה כָּל כָּךְ וְהָיָה מִתְאַנֵּחַ מְאד אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁהָיָה מַתְחִיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַשֵּׂכֶל חָזַר וְנִתְחַזֵּק אֶצְלוֹ הַחָכְמוֹת שֶׁל אֶפִּיקוֹרְסִית הַנַּ"ל וְכֵן הָיָה כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהָיָה נִזְכָּר כַּנַּ"ל וְהָיָה גּוֹנֵחַ וּמִתְאַנֵּחַ וְתֵכֶף כְּשֶׁהִתְחִיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַשֵּׂכֶל חָזַר וְנִתְחַזֵּק אֶצְלוֹ הָאֶפִּיקוֹרְסוּת כַּנַּ"ל.

גלידה פיסטוק וניל - מוריה דיין

2010-02-07T07:15:00.000-08:00

כל היום גלגלה בתיה במילים כבחרוזי תפילה: שהות להרהר בצער, שהות בצער להרהר, בצער לאחוז, להשהות להרהר לערער את הצער עד השהיה.
"אי אפשר ככה יותר" היא אמרה לעצמה.
פיתה החתול הסתכל עליה, שבע ועייף.
שירי נהגה לומר מדי פעם, שלפיתה יש פרצוף של גור וגוף של ג'מוס. בתיה לא ידעה אם זו מחמאה או לא, אבל לפי הטון ששירי בחרה בו כדי להשמיע את האבחנה שלה היא שיערה שדווקא לא מדובר במחמאה. מצד שני, שירי תמיד שיגרה חצי חיוך קטן לעבר פיתה כשדיברה עליו, והיה בזה משהו חברי. בעצם גם ג'מוס זאת חיה חביבה.
בגדול, בתיה מאוד אהבה את פיתה, אבל עכשיו היא לא הייתה בתקופה כזו שהלב שלה שפע אהבה. מדויק יותר יהיה לומר שהתקופה האחרונה התאפיינה במילים טורדניות שהסתובבו לה בראש כמו נמלים. מילים כמו צער, שהות, פיתה עיראקית, פיתה מלאה צער, וכיוצא בזה.
"אי אפשר ככה יותר", היא שבה ואמרה.
"אני הולכת לעשות מעשה" היא אמרה.
בתיה הסתכלה במראה. היא נראתה לעצמה נחושה ובעלת יכולת לעשות מעשה.
"עכשיו רק נשאר להבין מה המעשה שאני צריכה לעשות" אמרה בתיה.
פיתה לא הגיב. בדרך כלל נהג פיתה לתת לבתיה לגלות את התשובות לשאלות שלה בעצמה.
"אני צריכה לעשות משהו", שבה בתיה ואמרה, "ואל תגיד לי שאולי כדאי שאני אתחיל בלהביא את מיקה מהגן. את זה גם אני יודעת".
פיתה באמת לא התכוון להשתתף בדיון הזה, שתעשה מה שהיא רוצה.
שירי אומרת לה לפעמים שהיחס שלה למיקה הוא הזנחה פושעת, ובסך הכול יכול להיות שהיא צודקת.
איך ששירי אומרת "הזנחה פושעת", בתיה מרגישה כאילו יש לה לק אדום שמתאים לאקדוחנים סוערים, ושיער פרוע ולוהב.
אני צריכה להביא את מיקה מהגן, התכווץ לבתיה הלב, התכווץ והתמלא ברעש מחליא, אני צריכה להביא את הקטנה מהגן.
לפעמים איחרה להביא את מיקה מרוב שהייתה לה שהות להרהר בצער.
פיתה הזיז את הזנב שלו אנה ואנה. הוא מבחינתו מזמן כבר לא צד בסיפור הזה.
"כדאי שאביא אותה", מלמלה בתיה בקול מדוד. "כדאי שאביא אותה מיד".
בתיה נכנסה למכונית והתניעה.
היא דמיינה את הפנים של מיקה, את העיניים שלה המותזות והלחיים, המשיכה ישר בפנייה של הגן ולקחה שמאלה לכיוון הקניון.
"אני צריכה לעשות מעשה" היא אמרה בקול לתוך חלל המכונית. המילים נתקעו בדפנות.
"זה הכול תוצאה של היעדר אמונה" היא חזרה על המשפט ששירי נהגה להגיד לה מדי פעם. זה נחמד לחשוב שהכול תוצאה של משהו אחד, נגיד היעדר אמונה. ככה אפשר לתקן את הדבר הזה, כמו שתוקעים מסטיק בחור של הגלגל. איך סותמים היעדר אמונה, חשבה בתיה, איך סותמים, והיא הרגישה שהרעש בתוך הראש מתגבר והפנים של מיקה נדלקו וכבו מולה, ובתיה נתנה עוד על הגז וגם הגבירה את הרדיו ליתר ביטחון.
"אולי אשים על עצמי כיפה. לאנשים עם אמונה יש כיפה או טורבן על הראש".
היא החליטה לחנות בקניון ולחפש חנות כיפות או טורבנים.
פיתה בטח לא היה אוהב את כל זה, היא הרהרה, ושוב הרהרה, והפלאפון שלה צלצל.
על הצג הופיעה הגננת, ידיה שלוחות בתוכחה, ועיניה אדומות מתוכחה, ופיה נוזל רוק וזעם קדוש מרוב התוכחה.
בתיה הרכינה ראש בצער וניתקה את הסוללה.
היא ניגשה בצעד בוטח לעבר חנות כובעים בקומה הראשונה.
"אתם מוכרים כאן כיפות או טורבנים?" היא שאלה את המוכרת.
המוכרת חייכה אליה באדיבות. "כיפות אנחנו לא מוכרים, ובאשר לטורבנים – את מתכוונת לכובע הזה של המוסלמים?"
"כן". ענתה בתיה. הילדה שלי מחכה לי, היא כמעט צעקה, את יכולה להביא לי טורבן?
"האמת שבחנות הזו יש בעיקר כובעי נשים, אבל יש חנות תחפושות ממש ממול ושם אני מאמינה שתוכלי למצוא טורבן. את מתכננת להתחפש לטורקי בפורים הקרוב?"
בתיה הרגישה געגוע צורב לפיתה. הוא כל כך יותר נבון מרוב האנשים הסכלים שמסתובבים סביבה, משומשים וריקים.
היא יצאה כמעט בריצה מהחנות, ודהרה לעבר חנות התחפושות.
הכול הפך להיות דחוף. בתיה הרגישה כאילו יד נעלמת מושחת לה לק ולוהבת את שיערה. היא מזניחה פושעת, בתיה הזאת. היא אגדה. אקדוחנית אמיתית.
בחנות התחפושות היו הרבה אמהות והרבה ילדים. פנים פנים וגופים וגופים. ממוקדת, היא ניגשה למוכרת שעסקה בסיוע לאם טרחנית עם שיער כתום וירכיים עבות.
"סליחה, סליחה שאני מפריעה, אני פשוט ממש חייבת לרוץ" התפרצה בתיה לשיחה, "אני חייבת טורבן. אני ממש ממהרת ואני פשוט חייבת טורבן. אולי יש לכם במקרה?"
המוכרת הסתכלה עליה בבהלה והאישה עם הירכיים השחירה את פרצופה, "זה לא יכול להמתין שתי דקות?"
"האמת שלא", ענתה בתיה, "האמת שממש לא".
פיתה, היית גאה בי, היא חשבה.
אפילו שירי, אחותי החכמה והמאוכזבת, אפילו את היית גאה בי. תראו איך אני מנהלת את האינטרסים שלי ביד רמה. מזיזה אינטרס אחד ימינה ואינטרס שני שמאלה.
"אני צריכה להספיק טיסה ואני פשוט חייבת לקנות את הטורבן הזה".
כמה נעים לשקר, חשבה.
"זה בסדר מצידך שאטפל בה קודם?" שאלה המוכרת את הירכיים.
"נו, בסדר".
המוכרת צללה לעומק החנות, פשפשה בין חרבות, זהבים ופאות וחזרה עם תחפושת מהודרת של טורקי. המחיר: מאתים ושלושים שקלים חדשים.
"אני צריכה רק את הטורבן", אמרה בתיה, מזדהרת ושמחה למראה הטורבן. היא הרגישה כאילו היא שבה הביתה.
"זה הולך ביחד", ענתה המוכרת, "אנחנו לא מוכרים חלקים בנפרד".
רעש עצום כיסה את בתיה, הציף אותה עד הצוואר. מיקה קטנה מחכה לי ואין לי שהות להרהר עוד בצער.
"תביאי" היא פלטה, חסרת נשימה.
המוכרת והירכיים הסתכלו עליה בזעזוע עמוק.
"תביאי כבר".
"אין בעיה", ענתה המוכרת, "לעטוף לך"?
"שום לעטוף. יש לי טיסה אני אומרת לך".
היא הוציאה את כרטיס האשראי והגישה למוכרת.
זו עיכסה לה בחינניות של מתאבק סומו לעבר הדלפק, ותנועות ידיה כה גמלוניות, כה מגושמות, בתיה ממש החזיקה את עצמה שלא להתנפל על המכשיר ולהעביר את הכרטיס בעצמה.
"מאתים ושלושים שקלים", חזרה המוכרת.
"כן, כן" ענתה בתיה.
ירכיים שוב הסתכלה עליה. הן עושות את זה כדי לעצבן אותי, היא חשבה.
"תתחדשי" חייכה אליה המוכרת, "וחג שמח!"
בתיה יצאה בריצה מהחנות, זרקה את מדי הטורקי העלוב לפח הקרוב ושמרה את הטורבן בידיים כהות מהתרגשות.
היא נכנסה למכוניתה ונשמה נשימות ארוכות.
"זה הזמן לפתור את הבעיה. זה הזמן לפתור את הבעיה של היעדר האמונה". היא אמרה לאט. היא אמרה את המילים לאט ועיניה בהקו.
בתיה שמה את הטורבן על הראש. היא הרגישה את הלב שלה מתרחב, מתרחב ואז נחלש. זה כמו אחרי שוד, היא חשבה. כשכל השקים עם הכסף מונחים בתא המטען, והדרך כבר נגמעת, והאקדחים שוקטים, והשפתון האדום מרוח. עייפות איומה מילאה אותה.
בידיים רועדות היא סובבה את המפתח ויצאה מהחניון. הרחוב היה מואר בזוהר שהיא לא הכירה.
בתיה נסעה אל הגן.
השער היה נעול. היא צלצלה בפעמון. רותי הסייעת יצאה אליה מתוך הגן ופרצה בצחוק.
"בתיה, מה יש לך על הראש"? היא שאלה בתדהמה.
"זה", ענתה בתיה בשקט, "זה טורבן".
"הבנתי. פורים רק עוד שבועיים, את יודעת", חייכה אליה רותי.
"כן, רציתי למדוד ולשמח את מיקה'לה".
"מה שישמח את מיקה יותר מהכול זו העובדה שהגעת," נאנחה רותי.
"כן" אמרה בתיה בקול רפה.
"מיקוש, בואי מותק", קראה רותי.
בתיה קפאה לכמה שניות. היא התביישה כל כך מהילדה שלה. לפחות יש לי טורבן על הראש, היא חשבה, שיסתיר אותי קצת.
"אמא, מה יש לך על הראש"? הפנים של מיקה היו מרוחים משוקולד ודמעות.
"מתנה בשבילך, מתוקה. סליחה שאיחרתי".
"אבל זה יהיה גדול עלי" היא התיזה בתדהמה.
"בואי נמדוד", אמרה בתיה. היא הורידה את הטורבן מהראש ביד חלשה והטביעה בתוכו את מיקה.
"זה ענק!" נשמעה צעקה מתוך הטורבן.
"כן", צחקה בתיה. "זה ענק". אפילו רותי חייכה.
"בואי מותק, בואי נלך לאכול גלידה".
"טוב" אמרה מיקה. היא חילצה את עצמה מהטורבן ונכנסה למכונית.
הרחובות היו מלאים באדם. הן אכלו גלידה בטעם פיסטוק וניל.
משם המשיכו לחנות צעצועים וקנו בית בובות בגודל בינוני.
הערב ירד פתאום, בבת אחת.
"בואי נחזור הביתה, אמא. פיתה מתגעגע אלינו", אמרה מיקה. הקול שלה היה מתוק כאילו שמו את כל הקינוחים בעולם בקערה אחת, זיקקו אותם ויצרו מהם קול.
בתיה הסתכלה עליה ברוך.
"בואי נחזור. אולי באמת הגיע הזמן לחזור כבר".
הן נכנסו למכונית ונסעו הביתה.

כבר לא ילדה - ענבר אל על

2010-02-01T05:15:00.000-08:00

כולם אומרים שכשאמא שלי נעלמה היא השאירה לי אבא עלוב וגנטיקה דפוקה. ניסים מהפיצה אומר שזה עובד גם הפוך – שהיא השאירה לי גנטיקה עלובה ואבא דפוק. אבל אני אף פעם לא עונה לו, כי אמא שלי אמרה לי שניסים, הוא קוף לא מפותח, והוא בכלל לא ברמה שלנו ובגלל זה עדיף לא להכנס לפה שלו. אני ממש לא זוכרת איך הוא הגיע לשכונה שלנו. יום אחד הוא פשוט היה כאן וזהו. עובד בפיצה וגר לבד בדירה המטונפת שלו, וכל האורנג-אוטנגים יושבים אצלו עד השעות המאוחרות של הלילה ומעשנים נרגילה במרפסת כאילו אין להם משפחות וילדים.

גם אבא שלי היה חלק מהגועל נפש הזה עד שאמא נעלמה. מאז ניסים לא מרשה לו לבוא יותר. הוא אומר שזה בגללי, ושאני זונה כמו אמא שלי ושאני נותנת לכולם. אני לגמרי לא מבינה את הביטוי הזה, "נותנת". הרי הוא תמיד אומר שיום אחד הוא ייתן לי בראש והחבר שלו, הגמד, אומר שהוא יביא לי בפה, ואח שלו אומר שאני בכלל צריכה להתחנן כדי לקבל את הצינור שלו, אז איך יוצא שבסוף אני זו שנותנת?! המורה לתושב"ע תמיד אומרת "והיא הנותנת" ואז כל הבנים הדפוקים האלה צוחקים ומסתכלים עלי. היא תמיד מדברת יפה ובמילים שאמא היתה קוראת להם "משלב גבוה" לפני שהיא נעלמה. גם אמא שלי היתה מורה, והיה לה בבית שולחן ענק עם הרבה מדפים ומגירות שהיא היתה מתיישבת לידו כל ערב לבדוק מבחנים ולהכין חומרים. מהחדר שלי הייתי יכולה להציץ ולראות אותה יושבת שם בין ערמות הניירות והקלסרים, תמיד עם עט ביד. אני חושבת שאמא שלי נולדה עם עשר אצבעות ועט. עם העט שלה היא היתה יוצאת לשוטט בין הדפים. כותבת הערות קטנות וצפופות, ומשרבטת סימנים, ועוד דף ועוד דף, והם היו נערמים לה על השולחן ומתגלגלים מהערמות, וגולשים מהקלסרים, עד שיום אחד, כשהיא הניחה לרגע את העט על השולחן, הם ניצלו את ההזדמנות וזרמו והתעצמו וגעשו והיא טבעה בתוכם. מאז לא ראיתי אותה יותר.

אני תמיד נשארת אחרונה בכתה. אני אומרת לכולם שזה בגלל שאני כותבת לאט ולא הספקתי להעתיק מהלוח, אבל האמת היא שזה סתם כדי לא לחטוף מכות. כשהייתי פחות חכמה אז בדרך הביתה הילדים היו מחקים את הצליעה שלי ואת התנועה הזו שאני עושה עם הכתף כשאני בלחץ, אבל היום יש לי כבר שיטות להתחמק מהם, ואחת מהן היא פשוט להישאר אחרונה בכתה. לא אכפת לי אפילו אם המורה מבקשת ממני לעזור לה לסדר את הכסאות, או לתלות משהו על הקירות, העיקר שאוכל ללכת לבדי הביתה. אם אני ממש לבד ולא נתקלת באף אחד בדרך, אז אני יכולה לעצור ליד האלון הגדול ולהציץ לחור של הסנאי. אני בטוחה שיש שם סנאי. אם אני אסתכל לתוך החור מספיק זמן בלי למצמץ ובלי להתייאש ולהסתלק משם, אני אראה אותו בסוף. הוא פשוט לא יוצא בשביל מי שלא מוכן לחכות לו. אם אני מתחילה לחכות לו ומישהו פתאום מתקרב או עובר בסביבה, אז אני עושה את עצמי כאילו שאני קושרת את השרוכים בנעליים או מחפשת משהו בילקוט. לפעמים אני אפילו שורקת או שרה כדי שהמישהו הזה יחשוב שאני לא שמה לב שהוא מתקרב. אבל אז אני נאלצת להוריד את העיניים מהחור של הסנאי וצריכה להתחיל לחכות לו מההתחלה.

ביום שהוא יצא אני אנסה לשאול אותו אם הוא יודע לאן אמא שלי נעלמה. זה קרה ממש ליד האלון הזה עם החור של הסנאי. ביום שהיו לי כאבי בטן ממש ממש חזקים, כי אולי אכלתי משהו לא טוב וקראו לה לאסוף אותי מבית הספר. חיכיתי לה איזה שעתיים על הספסל במנהלה, אבל בסוף היא באה וליטפה אותי ואמרה שעכשיו נלך להתפנק יחד בבית. אז נתתי לה יד והלכנו. בדרך פגשנו את אפרים שתמיד כשפגש את אמא שלי הוא היה חייב לספר לה את כל מה שהנאצים עשו למשפחה שלו בשואה ועכשיו הממשלה עושה לו. אמא מקשיבה לו עד הסוף כי היא אומרת שהוא ערירי ומחפש מישהו שישמע את הצרות שלו. גם בפעם ההיא נתקלנו בו והוא התחיל לספר לה את הדברים שלו וגם ירדו לו דמעות כי הוא לא קיבל אישור מביטוח לאומי, ואמא שלי עמדה והקשיבה לו רק בגלל שהוא ערירי. אבל לי כאבה הבטן ורציתי כבר להגיע הביתה ולהקיא ואחר כך להתפנק עם אמא, אז התקדמתי כמה צעדים כדי לרמוז לה. אחר-כך התקדמתי עוד כמה צעדים, ועוד קצת, וכשראיתי שהיא בכלל לא שמה לב אלי, החלטתי להתחבא לה מאחורי עץ האלון עם החור של הסנאי כדי שתהיה קצת מודאגת. אולי זה ילמד אותה לקח לשים לב לילדה שלה שכואבת לה הבטן יותר מלאפרים הערירי שהנאצים עשו דברים איומים למשפחה שלו בשואה.

בסוף היא שמה לב שנעלמתי והתחילה לקרוא לי ולחפש אותי. אני חושבת שהיא ראתה את הקצה שלי כי היא התקרבה אל העץ ועשתה תנועות מוגזמות של חיפוש. אז ראיתי בפעם הראשונה את הסנאי מציץ מהחור שלו, הוא עמד כמה שניות והסתכל עלי ועל אמא שלי, ואז קפץ מהחור ישר על הפרצוף של אמא. בגלל שהזנב שלו הסתיר לה את העיניים היא לא ראתה את הבור ונפלה לתוכו. הבור נסגר מהר ומאז לא ראיתי אותה יותר.

קבעו לי תור לניתוח ברגל בדיוק בעוד עשרים ושלושה ימים, בגלל שהניתוח הקודם לא הצליח לפתור לי את הצליעה. אני לא מבינה למה כל הזמן מנתחים את הרגל הקצרה יותר. עדיף לנתח את הארוכה ולקצר אותה, זה יותר קל מאשר להאריך רגל קצרה. אבל אבא אומר שאני אשתוק כי אני לא מבינה כלום ברפואה, וכדאי שאתן למבוגרים לנהל כאן את העניינים. תמיד הוא אומר לי לשתוק, אפילו אם אני לא מדברת. פעם צפיתי בקלטת וידאו שצילמו כשהייתי קטנה, ושם אבא ואמא מנסים ללמד אותי להגיד "היפופוטם" וצוחקים כשאני לא מצליחה. הם השקיעו הרבה מאמצים ללמד אותי לדבר, וזה לא היה קל כי הייתי ילדה לא פשוטה, אז למה עכשיו הוא כל הזמן רוצה שאני אשתוק? בבדיקה האחרונה דווקא לא שתקתי ואמרתי לרופא שאני חושבת שכדאי לקצר לי את הרגל הבריאה ואז אולי לא אצלע, אבל הוא רק צחק ואמר לי שהמחשבה שלי יצירתית. יש לו מזל שהוא לא באמת מכיר את המחשבות שלי. הוא היה הולך שם לאיבוד כי אני תמיד חושבת רק קצוות של מחשבות.

אחרי קצת זמן שאני חושבת על משהו, אז משהו אחר בא ומשתלט ואז אני חושבת עליו במקום על המשהו הקודם. אמא שלי היתה קוראת לזה מחשבה אסוציאטיבית וגם זו מילה שלקח לי הרבה מדי זמן ללמוד להגיד. עכשיו אני בעיקר שותקת אותה, כי אמא שלי כבר לא כאן. גם כשאני חושבת על אמא המחשבות מתערבבות לי. לדוגמה, אני לא מצליחה להזכר כמה זמן עבר מאז שהיא נעלמה. ואם אני שואלת ואומרים לי, למשל, שבועיים וחצי אז למחרת זה כבר שבועיים וחצי ועוד יום, ואז הספירה מתבלבלת לי ואני שוב לא זוכרת. אבל זה לא מאוד משנה כמה זמן עבר מאז. העיקר שאני זוכרת כל פרט מאיך שהיא נעלמה. אני זוכרת את זה ממש טוב כי אני דואגת לשנן את הפרטים האלה כל הזמן כדי שלפחות את זה אני לא אשכח כי זה היה בדיוק ביום ההולדת שלי. כבר כשקמתי בבוקר ואף אחד לא היה בבית התחלתי לחשוד שהם מתכננים לי מסיבת הפתעה. לא רציתי לקלקל להם אז לא התקשרתי לשאול איפה הם ומתי אני כבר צריכה ללכת לבית הספר. בגלל זה גם איחרתי לשיעור הראשון, אבל העיקר שלא הרסתי את ההפתעה. כשחזרתי הביתה אחרי הלימודים אבא עוד לא הגיע ואמא כבר היתה שקועה בניירות שלה בחדר העבודה. עשיתי את עצמי כאילו אפילו אני לא זוכרת שיש לי יום הולדת והתיישבתי מהר להכין את שעורי-הבית שלי כדי לא לשמור אותם לרגע האחרון בדיוק כשיגיעו כל האורחים עם הבלונים והפרחים והמתנות, ואז תתחיל המסיבה ואני לא אספיק להכין אותם. גם הקדמתי להתקלח והתלבשתי כאילו לא בכוונה בבגדים הכי יפים שלי. אחרי זה התיישבתי בסלון בשקט והקשבתי לאמא משוחחת בטלפון עם האשה שעושה לי בייביסיטר בקודים כאלה. היא אמרה "יש לי ישיבת צוות בערב" ואני כבר מיד הבנתי שהיא מתכוונת למסיבת ההפתעה שלי. גם כשהיא אמרה שאבא יגיע ממש מאוחר הבנתי שזה בגלל שהוא צריך להספיק לקנות את הקישוטים למסיבה ואת הבובה שביקשתי שעוצמת עיניים כשמשכיבים אותה.

אחר-כך התחיל לרדת גשם ממש חזק והיתה סופת ברקים וכנראה בגלל זה האורחים לא הצליחו להגיע לבית שלנו. החלטתי לא להתלונן הפעם כדי לא לעצבן אף אחד ולהרוס את המסיבה, ולקחתי ספר מהמדף. בדיוק כשהתחלתי לדפדף בו היתה הפסקת חשמל. אמא שלי אמרה שלא אדאג, שזה בטח רק פקק שקפץ ושהיא מיד יוצאת לבדוק. מכיוון שאני ילדה מאוד מתוחכמת, מיד הבנתי שזה הסימן לכולם שהמסיבה מתחילה ולא יכלתי להתאפק אז הצצתי מהחלון לראות איך אמא שלי מארגנת את כולם שם בחוץ, שייכנסו יחד עם העוגה והנרות וישירו לי שירי יום-הולדת. היה קצת קשה לעקוב אחריה כי היה חשוך בחוץ, אבל הצלחתי לראות אותה יורדת במדרגות, מדלגת על השבורה ופותחת את הדלת של ארון החשמל. באותו רגע ממש הגיעה רוח מאוד מאוד חזקה והעיפה את אמא שלי במערבולת לשמים. מאז לא ראיתי אותה יותר.

אתמול ישבתי בחדר של ורדה היועצת. מאז שאמא שלי נעלמה היא לוקחת אותי אליה לשיחה פעמיים בשבוע. היא אומרת שזה טוב לי לדבר על זה ולפרוק את מה שיש לי על הלב, ושהיא מקווה שיום אחד אני אוכל להיות מסוגלת להפסיק להמציא לעצמי סיפורים ולהתמודד עם הדברים כמו שהם. מוזר שהיא אומרת את זה, כשהיא בעצמה לא מצליחה להתמודד עם הדברים כמו שהם. היא חושבת שבגלל שאנחנו ילדים אנחנו לא יודעים שבעלה הזדיין עם אשה אחרת והיא תפסה אותם על חם ושבגלל זה היא זרקה אותו מהבית ועכשיו היא שונאת גברים ואומרת שהם כולם אותו חרא. זה נקרא להתמודד עם הדברים כמו שהם? ועוד להסתיר את זה מאחורי חיוך ענק מלא שיניים לבנות וקול כזה רך ונעים שמרגיש כמו ליטוף של פרווה של ארנבת. בגלל הקול שלה ילדים אוהבים לבוא אליה לחדר. וגם בגלל המשחקים שיש לה שם. כל מיני קלפים עם ציורים שצריך לבחור אחד ולהגיד מה אני חושבת על הציור שלו. כל תשובה נכונה, אי אפשר לטעות. לא חשוב מה אני אומרת על הציור, היא תמיד מחייכת ומהנהנת ומבינה ושואלת שאלות שמתעניינות בי. פעם רציתי לבדוק אם זה באמת נכון שכל תשובה נכונה, אז לקחתי תמונה שהיה מצויר בה ילד עם כינור שמביט מהחלון ובוכה, ואמרתי שהילד הזה בדיוק שמע כרגע את הבדיחה הכי מצחיקה בחיים שלו. החיוך של ורדה היועצת נמחק לרגע אבל חזר מיד אחר-כך והיא שאלה למה אני חושבת את מה שאמרתי. לא הצלחתי לחשוב על תשובה טובה אז שתקתי.

לפעמים היא שואלת אותי אם אני זוכרת את אמא שלי ומה אני יודעת על מה שקרה לה. בדברים האלה אני לא מוכנה בשום אופן לשתף אפילו את היועצת, כי הזכרון הוא דבר מאוד שביר וצריך להזהר איתו. אם אני אוציא אותו מהראש שלי אל הפה ואגיד אותו בקול רם הוא עלול להפגע מהשיניים והלשון ולהסדק. וברגע שהוא יצא אל האוויר הוא עלול להעלם בדיוק כמו שקרה לאמא שלי. כשאני שותקת היא מציעה שאולי אני אנסה לצייר את זה, כי היא מרגישה שאנחנו לא מתקדמות לשום מקום. היא מתכוונת שהיא לא מתקדמת, כי אני לא מוכנה לספר לה איך אמא שלי נעלמה. זה לא עניינה כי היא בכלל עוד לא היתה היועצת שלנו כשהאח התינוק שלי נולד ואז מת. אמא שלי היתה מאוד מופתעת כשאמרו לה שהיא בהריון, כי היא תמיד אמרה שאני מספקת לה דאגות כמו עשרה ילדים והיא לא צריכה יותר. אבל בכל זאת היא היתה בהריון ואפילו אמרו לה במרפאה של ד"ר אביעד שיש לנו בן. אמרו לה לשכב הרבה במיטה. קראו לזה שמירת הריון, אפילו שאני חושבת שאם היא לא רצתה את ההריון הזה אז אין שום סיבה לשמור עליו כל כך טוב. גם התינוק שנולד לנו לא היה מי יודע מה מוצלח. הוא צרח הרבה והקיא עוד יותר הרבה ולקחו אותו המון פעמים לבית-חולים. לפעמים בלילה הוא היה מפסיק לנשום והמכשיר שלו היה מצפצף ומעיר את כל השכונה. יום אחד מרוב עייפות אמא שכחה להדליק את המכשיר אז הוא לא צפצף כשהתינוק הפסיק לנשום, וככה אבא מצא אותו בבוקר. רציתי לראות אותו כי אף פעם לא ראיתי תינוק מת, אבל לא הרשו לי והדודה לינדה שבאה לשמור עלי אמרה שחבל שאני לא יודעת לעצור רגע ולחשוב לפני שהדברים האיומים האלה יוצאים לי מהפה. מאז שהתינוק שלנו נולד ואז מת אמא שלי רק שכבה במיטה והסתכלה על התקרה. ניסיתי לדבר איתה ולשאול אותה כל מיני שאלות על מה שקורה אחרי שמתים אבל היא שתקה ולא ענתה לי. אז כשהיא שאלה אם אני מוכנה לגשת להכין לה כוס תה גם אני לא עניתי לה. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא יצאה סוף סוף מהמיטה. היא הלכה לכיוון המטבח, הרתיחה מים בקומקום, אבל עוד לפני שהיא הספיקה למזוג אותם לכוס היא התפוררה והפכה לערמה קטנה של אבק על רצפת המטבח. מאז לא ראיתי אותה יותר.

עכשיו אני יושבת בחדר שלי ומחכה שיגידו לי שאני יכולה כבר לצאת. האיש עם העניבה אמר לי שאני צריכה לשבת כאן בשקט ולהיות ילדה טובה עד שהוא יגיד לי מה קורה איתי. האיש הזה כבר הגיע אלינו הרבה פעמים עם קלסר גדול מלא בניירות שיש בהם מקום למטה לחתימות. הוא נהג להסתובב בין החדרים של הבית שלנו ולשאול אותי ואת אבא כל מיני שאלות. אבל הפעם הוא בא בלי הקלסר והוא גם לא שואל כלום. הפעם הוא בא כי אבא התקשר אליו ואמר לו שהוא כבר לא יכול ושצריך להמצא פתרון הולם. פעם האיש שאל אותי אם אני יודעת מה זה פנימיה ואם הייתי רוצה לחיות שם, אז אולי זו הכוונה לפתרון הולם. אמא שלי, אם היא לא היתה נעלמת, לא היתה מסכימה שיקחו אותי לפנימיה, כי רק היא יודעת איך לטפל בי. רק היא יודעת מה אני אוהבת בסנדביץ' של בית-הספר, ושאני לא אוהבת ללבוש צבע שחור ובאיזה חום המים של המקלחת צריכים להיות. אז היא כבר היתה אומרת לאיש הזה עם העניבה שהיא מאוד מכבדת את הכוונות הטובות שלו, אבל אני לא יכולה ללכת לגור בפנימיה. יש רק בעיה אחת – אמא שלי כבר לא כאן. וזה הכל בגלל ההצגה המחורבנת הזאת של חנוכה בבית-הספר כשהתעקשתי לקבל תפקיד ראשי. נתנו לי להיות יהודה המכבי והיו לי הרבה שורות להגיד, אז אמא שלי ישבה איתי המון שעות כדי ללמוד את התפקיד. היא ידעה כמה שזה חשוב לי, אז היא אפילו הגיעה לראות אותי מופיעה. דווקא אבא שלי היה זה שלא הגיע הפעם. אני חושבת שהייתי ממש יהודה המכבי מוצלח, כי ראיתי את אמא מחייכת כל ההצגה, זאת אומרת מתי שהיא לא דיברה עם האבא שישב לידה והסתכל לה כל הזמן על השדיים. בכל אופן, זו היתה הצגה מאוד טובה ובסוף אמא שלי נעמדה ומחאה כפיים כל כך חזק עד שהיא נעלמה. ומאז לא ראיתי אותה יותר.

חרם - לירון וקסמן

2010-01-24T11:06:00.000-08:00

רק שלא יהיה מאוחר מדי, הוא מוכרח להגיע אליה בזמן, חייב, אחרת, עדיף בכלל לא לחשוב מה יהיה אחרת. הנשימה קצרה, הפנים בוערות, והוא מנסה להזדרז, להגדיל עוד קצת את הצעדים, ללכת במהר הכי מהיר שלו. אבל אחרי שתי שניות, הוא חוזר למהר הרגיל, עוד יותר מתנשף, עוד יותר מזיע, עוד יותר שמן. מה הוא יגיד לה? היא עקשנית כל-כך, ורק המחשבה מושכת אותו אחורה, מאיטה לו את הקצב. צריך לצעוק עליה, בלי חשבון – את נורמאלית!? חרם יעשו עליך, חרם! את חושבת שאת גיבורה? את יודעת בכלל מה זה חרם? חכי שתראי מה זה, זה לא רק שלא מדברים איתך בהפסקות, או אחרי הלימודים, במקרה הטוב מסובבים את הגב, אבל הרבה פעמים גם מצביעים באצבעות עם חוד בקצה שעושה חור בריאות ומוציא את כל האוויר, ואת מתחילה להיות אדומה ולהזיע, ואז יש את הצחוק הזה, כמו של מכשפות, שאתה שומע ממרחק שנות-אור, כי כבר קברת את עצמך עמוק-עמוק בפנים. היא חייבת להקשיב לו, הוא יודע מה זה.

ושוב הוא מאיץ בעצמו, כי המחשבות הכבדות האטו אותו. היא לא תקשיב לו, דווקא עם המזל שלו, היא חייבת להיות ג'ינג'ית-עקשנית-מעצבנת. זה אבוד, היא לא תקשיב, אפילו תצחק עליו שהוא אדום, ומתנשף ומזיע. כל הבנות צוחקות עליו, וזה עוד טוב, כי ככה זה אומר שהן יודעות שהוא קיים, אבל לפעמים גם זה לא, כמו אוויר הוא בשבילן, והן עוברות לידו כאילו הוא כלום והוא מתכווץ פנימה, ומרגיש קטן-קטן.

אבל לפעמים יש לזה גם יתרון, כמו הפעם, שהוא ישב מאחוריהן באוטובוס, ושמע הכול, והן בכלל לא שמו-לב שהוא שם, וישר שהבין שהן מדברות עליה, הוא הצמיד את הלחי למשענת הפלסטיק הקרה של הכיסא שלפניו והקשיב, הכי טוב שהוא יכול. הדס הבלונדינית היפה אמרה שזה יעלה לה ביוקר, והלב שלו דפק כל-כך חזק, שהוא הרגיש אותו בגרון, והוא הצמיד את האוזן בכוח בשביל לא לפספס אף מילה. אם היו אצלם בחירות, הדס היפה הייתה מלכת הכיתה, אבל לא יהיו כי ככה החליטה המחנכת, והסבירה בשעת חברה שכל הילדים בכיתה שווים, והוא התפוצץ מצחוק מבפנים ולא אמר כלום, כי היא לא יכולה להבין. כל המחשבות האלה שמו לו רגל, והוא עף קדימה ומעד כמה צעדים, כדי להתייצב. מכנסי הטרנינג עם הגומי הרופף כמעט נפלו לו, והוא מיהר למשוך אותם למעלה, מעל הכרס הלבנה שרוטטת כמו ג'לי עם כל צעד כשהוא הולך מהר. הוא אפילו לא רוצה לחשוב מה קורה לה בשיעורי ספורט, כשמכריחים לרוץ, והוא מגיע אחרון רטוב מזיעה ואדום, כמו עגבנייה ישר לתוך האצבעות הדוקרות שמצביעות עליו ולתוך הצחוק המכשפי.

שוב הוא שוכח למהר, והוא יגיע מאוחר מדי, וכבר אי-אפשר יהיה להציל אותה מהשטויות של עצמה, והיא תהיה בחרם. הוא שמע את הדס היפה אומרת לבנות האחרות שזה מאה אחוז חרם, ובמקרה הזה היא לא יכולה לוותר, ולהקת החנפניות שלה הנהנה חזק כל-כך, שכמעט עף להן הראש מהמקום.

אישה אחת צועקת לו "תיזהר ילד!" והוא עוצר עצירת חירום מילימטר ממכסה מנוע של סובארו לאונה בצבע כסף מטאלי, וזה לא שווה, כי היא לא נדירה וגם לא יקרה ולא שום דבר, ובכל-זאת הוא מעביר ליטוף מהיר על מכסה המנוע בשביל המזל, כי מזל הוא צריך עכשיו דחוף.

ואם היא תסכים איתו? אין הרבה סיכוי, אבל יכול להיות שהיא תבין שהוא לטובתה, ותסתכל עליו במבט מיוחד כאילו היא רואה אותו מחדש, כמו שהוא באמת מבפנים, ולא רק את הגוף הדוחה הזה שהוא תקוע איתו. הצעדים שלו קלים יותר ומרחפים, כמעט מדלגים, והוא עוצר את עצמו בכוח – מה שחסר לו בחיים זה שאחד הבנים מהכיתה יראה אותו מדלג כמו הומו ברחוב, וליתר ביטחון הוא זורק מבט מהיר מעבר לכתף לבדוק שאף-אחד לא עוקב אחריו, כמו בפעם ההיא שאסור להזכיר אותה, ואסור לדבר עליה, או אפילו לחשוב עליה. אם אפשר היה לספר, או אפילו רק לרמוז, אולי היא הייתה מקבלת שכל, ולא עושה טעויות חמורות, כי גם זה היה בחרם, בחרם שלו, שתודה לאל שהוא נגמר. לפחות אלף מכסי מנוע של מכוניות יקרות ונדירות הוא ליטף, בשביל שיהיה לו מזל, ושזה יעבור, ובסוף זה נגמר.

הצעדים שלו עוצרים כמעט לגמרי, ממחשבה ששוקלת טון ומתיישבת לו על הלב. מה אם יגלו שהלשין ויעשו עליו שוב? והברכיים לא רוצות להתכופף לו, והצעדים נהיים כמו של רובוט לא משומן. הוא מביט מעבר לכתף לצד אחד, ואז מעבר לכתף השנייה, ומכניס את הבטן להיות קטן יותר, אולי בלתי-נראה. אבל הוא בכל-זאת ממשיך, צעד אחרי צעד, ולאט-לאט הוא חוזר למהר הרגיל שלו. גם אם יעשו עליו שוב, על החיים ועל המוות. והאומץ החדש מצמיח לו כנפיים, והוא הולך הכי מהר, אולי אפילו יותר מהמהר המהיר שלו, עד שהוא כמעט עף באוויר.

חרם, יעשו עלייך חרם, הוא אומר לה והעיניים הירוקות שלה מתכסות בצל, ויש בהן פחות ניצוצות של אור, והוא מניח את כף היד שלו בביטחון על הכתף שלה, כאילו זה רגיל אצלו לגמרי, ואומר אל תדאגי, והצל מתפזר מיד, והעיניים שלה שוב ירוקות-נוצצות. עלי את יכולה לסמוך, הוא אומר לה בקול עבה ולא מתחלף, והיא מחייכת, והנמשים על האף שלה מחייכים, והעיניים שלה מוצפות באור. אתה לא מפחד? היא שואלת, אם יש שניים אז זה כבר לא חרם, הוא אומר בחיוך, ומניח את היד השנייה שלו על הכתף השנייה שלה, ומהמרחק הזה אפשר כבר להריח את הריח שלה, המתוק, כי זה כמעט חיבוק.

עכשיו הוא מבין ששום דבר לא היה סתם, לא סתם הוא פספס היום את האוטובוס הרגיל שלו בשתי שניות, והנהג סגר לו את הדלת בפרצוף. לא סתם הוא עלה על האוטובוס המאוחר של הדס היפה ולהקת המפגרות שלה, שתמיד לוקח להן יותר זמן להגיע לתחנה, כי הן צריכות לרכל ולהגיד דברים מגעילים על הילדים הפחות מקובלים. לא סתם הוא שקוף, ובנות לא רואות אותו, ולא סתם הוא ירד בסתר מיד אחרי שהבין את המזימה שלהן, והתחיל לרוץ לכיוון הבית שלה, שלא במקרה הוא ידע איפה הוא, כי פעם היא הייתה חולה הרבה זמן, והוא הלך להביא לה שיעורי בית, והיא חייכה אליו, ובעיניים הירוקות שלה היו אולי מיליון ניצוצות של אור, ואימא שלה הביאה להם קוקה-קולה קרה עם קש, ואמרה שחביב מצדו לטרוח, והמילה חביב מאוד מצאה חן בעיניו, אבל המילה לטרוח פחות, והוא שתק, ולא אמר שזאת תורנות שקבעה המחנכת, ולקח עוד שלוק קופץ וקר מהקולה. שום דבר כאן לא היה במקרה.

מרוב שהוא טס כמו משוגע, פתאום הוא שם לב שהוא כבר ליד גן השעשועים שקרוב לבית שלה, והוא מיהר עוד יותר, ממש רץ, כי מאז החרם שלו והדבר שאסור לדבר עליו ואסור אפילו לחשוב עליו, הוא שונא גני שעשועים ואת הגן הזה במיוחד. אבל היום הוא בקושי מרגיש את הבחילה והחנק והגועל נפש, ובכל-זאת, ליתר ביטחון, הוא מתאפק חזק שלא יברח לו. אסור לדבר על זה, להזכיר את זה, או אפילו לחשוב על זה, אבל לחלום את זה מוכרחים, כל לילה, ואז הוא קם רטוב במיטה רטובה, ואימא אומרת שזה לא נורא, והעיניים שלה אומרות שזה כן, וכשהיא מסתובבת להחליף את הסדין, אחיו אומר לו תינוק בלי קול, רק עם השפתיים, שאימא לא תשמע. כל האוויר יוצא ממנו בבת-אחת וכל הגוף שלו מתפנצ'ר, והוא הולך לאט, גורר רגליים. היד שלו מלטפת מכסה מנוע של BMW שחורה, שהיא לא ממש נדירה, אבל לפחות די יקרה, וכף היד משתרשת על הפח החמים, וכל הגוף נשען, והוא נעצר.

מישהי כזאת, עם עיניים ירוקות-ירוקות, שיש לה בדיוק כמה נמשים שצריך, והיא לא יותר מדי ג'ינג'ית, אין סיכוי, זה ברור, והיא גם לא תקשיב, היא לא אחת שמקשיבה, הוא יכול לצרוח חרם עד שיקרע לו הגרון, מה, היא לא ידעה בעצמה שזה מסוכן? היד השנייה שלו מתנדנדת אחורה וקדימה, והראש נטוי לפנים, הוא מתנשף, מרגיש עוד ועוד חום עולה ומתפשט בגוף, וחש את הזיעה הרטובה ומריח אותה, את הריח החדש שלה, הדוחה והמביש.

חרם, הוא אומר לה, יעשו עלייך חרם, והיא מסתכלת עליו מהצד במבט צר. את לא מבינה? זה חרם! זה לא סתם, והעיניים שלה מצטמצמות שבקושי אפשר לראות שהן ירוקות, מאיפה אתה יודע? היא יורה לעברו, והוא מתבלבל לגמרי, והמילים יוצאות לו מהפה בבלגן, הדס היפה, אל תלכי, מפגרות, אחר-הצהריים, ברחבה, שמעתי, אוטובוס, לא, אפילו יותר גרוע, הוא מגמגם כמו מפגר ונוזל לו ריר מהפה, והיא שולפת אצבע דקה ודוקרת, מצביעה וצוחקת עליו בקול רם, בצווחות צורמות, והעיניים שלה יורות ברקים ירוקים שחותכים אותו לחתיכות קטנות, ויש מלא שפריצים של דם.

הוא מתיישב על המדרכה, מחזיק את הראש בין הידיים, נשען עם המרפקים על הירכיים. הדקות היקרות שבהן אולי עוד אפשר היה להציל נוזלות בין האצבעות הפרושות כמו גרגירי חול לבנים ודקיקים. די זה אבוד, הנשימה שלו חזרה לעצמה. הוא מרגיש גוש דחוס שעולה ונדחף במעלה הגרון, הדמעות עוד לא יצאו, אבל כבר אי-אפשר לעצור אותן. והוא מחזיק את הראש בין כפות הידיים, לייצב את הגוף שלא ירעד מבחוץ, והוא ובוכה בלי קול, בשקט מוחלט, כמו שאימן את עצמו, כדי שאחיו לא ישמע אותו בוכה בלילה במיטה ויעשה לו פנטומימה של תינוק בכיין מאחורי הגב של אימא בארוחת-הבוקר.

מעניין איך הירוק של העיניים שלה נראה כשהיא בוכה, אולי הן הופכות מלאות אור ונוצצות יותר, אולי כל הלבן של העין שלה מתכסה ברשת עדינה של נימים אדומים דקיקים והן נראות פגיעות ונוגעות ללב? בגלל שהוא אפס שלא מסוגל לעשות שום דבר, עוד מעט הוא יידע, כולם יידעו, והמחשבה הזאת דוחסת עוד גוש גדול ומחניק במעלה הגרון, והוא בוכה עוד.

יש שם למי שכל הזמן מפשל, קוראים לזה "כישלון", וזה בדיוק מה שהוא, כישלון, והיד שלו הולכת מעצמה לכיס האחורי של המכנסיים ומוציאה את השוקולד שיש לו שם תמיד, השוקולד רך מאוד, כמעט נמס, והוא מקלף את נייר הכסף. הצורה של השוקולד מעוותת. הקובייה החומה פוגשת את הלשון, העפעפיים נטרקים, הצוואר מוטה קצת לאחור. אור לבן דוהר בתוך המוח שלו וזורה ריק ושקט. אבל לא שלווה, שמן, שמן דובון, שמן דובון בלע סבון. דני השמן בבטן יש לו בן, איך קוראים לבן?

באמת איך נקרא לו? הוא מעביר את הלשון על השפתיים, כל פירור של מתיקות נימוחה וסמיכה נחוץ לו עכשיו. הריק לא מחזיק מעמד הרבה זמן, תמיד זה ככה. המבט שלו מתחיל להבחין בסביבה. הצומת מוכר, הבניין השני מימין מעבר לכביש מוכר. הוא ממש ליד הבית שלה, ובלי שהוא ייתן את הפקודה, הוא קם ועושה שני צעדים מגומגמים, הרגל נרדמה, היא מעקצצת ויש לו תחושה שהיא חסרת משקל, כאילו הייתה ריקה. הוא נעמד על הרגל השנייה ומנער את זאת הרדומה.

דמות יוצאת מפתח הבניין. דמות רזה ולא גבוהה. היא הולכת בשביל ופונה שמאלה לכיוון הצומת, עכשיו כבר אפשר לומר בביטחון שזאת ילדה, כי היא לובשת חצאית מתנפנפת. הילדה מגיעה לצומת, נעמדת על המדרכה וממתינה שיתחלף האור ברמזור. גם בלי לראות את העיניים הוא מזהה אותה, זאת היא, והרגל נעצרת באמצע הניעור, בין השמיים לאדמה. מעט השמש שנשארה לאחר-הצהריים, מטיילת בין השערות שלה ומדליקה את הצבע הכתום שלהן. היא בדרך לשם, אל החרם, אל החרם שלה, שאחריו כלום לא יהיה אותו הדבר, היא לא תהיה אותו הדבר. הוא רחוק מדי, אבל נדמה שהיא מחייכת. אפשר עוד לעצור, אפשר עוד להציל אותה, אם היא לא תלך עוד אפשר יהיה לעשות משהו. מה? אבל מה? והוא לא מצליח לחשוב על כלום, והיא מעבירה את משקל גופה מרגל לרגל, כאילו שהיא כבר לא יכולה להתאפק מלהגיע למפגש של הכיתה ברחבה.

ואחרי שהוא יצרח עליה עם רסיסים של רוק חרם, חרם וחרם, מה יקרה אז? מה כבר אפשר לעשות? הרגל שלו נופלת כבדה אל האדמה. היא יכולה לשנות זהות, לצבוע את השיער לשחור, להסתיר את העיניים שלה מאחורי משקפי שמש גדולים וכהים, לצאת מהבית רק בלילה, ללכת צמוד-צמוד לבניינים, לא לדבר עם אף-אחד, לשנות את השם, להגיד שהיא גדולה יותר, למצוא עבודה, לברוח מהבית למקום הכי רחוק בארץ, לאילת, ולהתחיל שם מחדש בבית-ספר אחר, בכיתה אחרת, עם ילדים אחרים, ועם מחנכת אחרת.

גם הוא תכנן לברוח בחרם שלו, אבל לא היה לו אומץ וגם קשה לו יותר להסתתר. אבל היא אמיצה, עובדה, היא דיברה אל הדס היפה כמו שאף-אחד לא היה מעיז, ואם זה לא אומץ, אז הוא לא יודע מה כן. יכול להיות אפילו שהחרם לא ישבור אותה, והיא תעבור על-יד כולם עם האף למעלה ולא תדבר איתם חזרה.

האיש האדום שברמזור נעלם, ומיד החליף אותו האיש הירוק. היא חצתה את הצומת לכיוון השני והתרחקה ממנו, לאט-לאט חזרה להיות ילדה זרה ואז דמות. חרם, יעשו עלייך חרם, הדהד קול בתוכו, והוא הסתובב וחזר לבית שלו בדרך המיוחדת שעוקפת את כל גני השעשועים בשכונה.

משהו קלאסי: שותפות עם האשמדאי - ארכיון הסיפור העממי בישראל ע"ש דב נוי (אסע"י), רשם זלמן בהרך מפי דוד חדד.

2010-01-09T16:55:00.000-08:00

באחת מערי לוב שעל גבול מצרים התגורר יהודי, לא יוצלח גדול. כאשר היה הולך לאיזה מקום לא היה חוזר משם במהרה, וכשעמד לעשות משהו, היה שוכח את כוונתו. בקיצור, בכל אשר פנה ליווה אותו המזל הרע. גם זוגתו לא היתה מן הנשים הגורמות אושר. היה בה, בצורתה ובאופייה, מן החיה הדורסת ומן העוף הטורף. כשהיתה מתנפלת על בעלה, היו עיניה בולטות, פיה מלא קללות, וכולה נוהמת כארי טורף.

קצרה רוחו של הבעל מפני אשתו שהציקה לו כל הימים ולא הניחה לו בפקודותיה: "לך לשם! בוא לכאן! עשה כך, ולא כך!" – כך היתה מצווה בכל הזדמנות כשהבעל היה חוזר לביתו בערב, אחרי יום-עמל קשה.
יום אחד, כאשר הציקה לו האישה למעלה מן הרגיל, החליט הבעל המסכן להתאבד. מה עשה? סגר את הדלת ברוב זעם, ברח מן הבית, וכבר הוא מאחורי חומת העיר. ושם הר גבוה. עלה על ההר כשבדעתו לעצום את עיניו, ולהטיל את עצמו למטה בריצה, עד שיתפזרו עצמותיו. הוציא מתוך כיסו מטפחת קטנה וקשר אותה מסביב למצחו ועיניו. אך לפני שהספיק לזוז, תפסו אותו שתי ידיים שעירות וחזקות. הוא הוריד את המטפחת והנה הוא רואה איש ענק מחזיק בו. מצחו בולט, רגליו עקומות ושיעור קומתו כאמתיים וחצי.
"למה אתה רוצה להתאבד? הרי אתה צעיר עדיין!" שאל הענק.
"אשתי נמאסה עליי" השיב. "כל היום היא יורדת לחיי. אין לי מנוחה ממנה, לא ביום ולא בלילה. החלטתי להסתלק מן העולם, ולהיפטר פעם ולתמיד מן הצרות שלי".
"הירגע, בני. אנוכי אשמדאי מלך השדים. גם אני נמצא במצב דומה לשלך. לילית אשתי מציקה לי מאוד, ובכל זאת לא אמרתי נואש. הבה נתחבר ונעשה שותפות. תבוא ההצלה לשנינו כאשר נעבוד יחד. כשנגיע לעיר הבירה תשכור לך חנות, תתלה עליה שלט ועל השלט תכתוב באותיות גדולות: רופא לכל המחלות המסובכות! ואני", הוסיף האשמדאי, "אכנס לגופו של אדם עשיר שיתחיל להשתולל, ידבר מתוך בטנו ויתהלך כסהרורי. כשיראו אנשי העיר, כי נמצא רופא חדש המרפא מחלות מסובכות, מיד יפנו אליך. אתה תבקש עשרת אלפי דינרים תמורת ריפויו של החולה, ואחר-כך נתחלק בשלל זה שווה בשווה".
"איך אדע כי אתה יושב בגופו של החולה?" שאל האיש.
"כשייפנו אליך קרובי החולה, תבקש להעמיד לרשותך חדר מיוחד שבו תהיה רק אתה עם החולה. כשתיכנס לחדר זה תתחיל להשתעל 'כחה, כחה, כחה', ואני אענה לך מתוך בטן החולה: 'כחי, כחי, כחי'. אז תדע כי אני הדיבוק היושב בקרבו", סיים האשמדאי את דבריו.
נתנו האדם והאשמדאי תקיעת כף זה לזה ובאותו רגע עצמו נעשו שותפים לכל דבר.
ובעיר הבירה התגורר עשיר גדול אשר כגודל עשירותו כן גודל קמצנותו. קמצן זה אהב מאוד את בתו היחידה שהיתה צעירה, יפיפייה וחכמה. הוא לא רצה להוציאה אל בין אנשים כי חשש שתתאהב בבחור עני, והוא יצטרך לפרנסו. יום אחד השתגעה הנערה: הפסיקה לאכול ולשתות, וכל הלילה היא מטיילת בחצר בית אביה. כשהתחילה לדבר, נשמעו חלילים הומים מבטנה.

אביה חיפש רופא שידע לגרש את המחלה שדבקה בבתו, אך לא מצא בין רופאי המקום איש שיצליח לרפא אותה.
יום אחד הודיעו לקמצן כי רופא חדש בא לעיר, והוא מומחה למחלות מסובכות, כגון זו של בתו.
הקמצן הלך אליו מיד, והרופא הסכים לרפא את החולה תמורת עשרת אלפי דינרים. למרות הפצרותיו של העשיר-הקמצן לא רצה הרופא לוותר אף על פרוטה אחת. לא היתה לו ברירה לעשיר, והוא הסכים לשלם הכול.
נכנס הרופא לחדרה של הנערה והתחיל להשתעל: "כחה, כחה, כחה". ענה לו האשמדאי בשיעול: "כחי, כחי, כחי". פקד הרופא המדומה על הדיבוק לעזוב את גופה של הנערה.
למחרת היום נרפאה הנערה והיא קמה בריאה ושלמה. בו ביום נפגשו הרופא והאשמדאי בחנות שבאמצע כיכר העיר וחילקו ביניהם את הכסף, בצדק וביושר.
כעבור כמה שבועות נטפל האשמדאי לבנו של ראש-העיר. בבוקר השכם יצא בנו הבכור של ראש-העיר לצוד ציד, אך כאשר חזר הביתה נפל מעל סוסו, קצף יצא מפיו והוא לא אכל ולא ישן. מנוחתו הופרעה, ומדי ערב היה מסתובב כמשוגע ברחובות הבירה. משרתי אביו כלאו אותו בחדר מיוחד והבושה היתה רבה.
לראש-העיר נודע על הרופא החדש והוא הוזמן מיד. גם הפעם הצליח "רופא" זה לגרש את המחלה. ראש-העיר שילם לו עשרים אלף דינרים וגם מכתב-תודה נתן לו. למחרת היום ביקר האשמדאי אצל שותפו, קיבל את חלקו במזומנים ונעלם.
פעם נוספת נכנס האשמדאי לגופו של אדם, הפעם לגופה של אשת הווזיר הגדול, והרופא המהולל, ששמו נתפרסם כמגרש דיבוקים, נתבקש לרפא אותה.
הפעם נקב "הרופא למחלות מסובכות" בסכום של חמישים אלף דינר עבור הריפוי, ואכן, קיבל את הסכום במלואו אחרי הצלחת הריפוי.
האיש התהלך עליז ושמח ברחובות הקרייה. שותפותו עם האשמדאי הצליחה, וכספו במקום בטוח. מעכשיו, חשב בלבו, יוכל לשבת בשקט ובשלווה בבית גדול שאותו יבנה בעיר מולדתו. אשתו תשמח בכסף, תצהיל פניה לקראתו ולא תקלל אותו יותר. לפתע נצנץ רעיון במוחו: אקח את כל הכסף הזה לעצמי. למה לו כסף לשד? מה יעשה האשמדאי בכל הניירות הללו?
הוריד "הרופא" את השלט המודיע כי הוא מומחה למחלות מסובכות והתכונן לעזוב את העיר. לפני שהצליח להוציא זממו אל הפועל, בא האשמדאי לתבוע את חלקו: עשרים וחמישה אלף דינר. האיש סירב למסור לו את הכסף. כעס עליו האשמדאי ואמר: "עוד אנקום את נקמת אכזבתי!". סיים את דברו ונעלם. לא עברה שעה קלה ומשרתי-המלך המבוהלים הגיעו אל הרופא המפורסם ובפיהם דרישה בשם המלך עצמו, לבוא מיד אל הארמון ולגרש את הדיבוק מגופה של בת-המלך היפיפייה, שנשתגעה פתאום והתחילה לקרוע את שמלותיה ההדורות לעיני כל השרים. לא הועילו לו לרופא טענותיו, והמשרתים הובילוהו לארמון.
"עזבו אותי! אינני רופא יותר!" התחנן וצעק האיש לפני המלך, אך דבר לא עזר לו.
אחרי הביקור בחדרה של בת-המלך הודיע "הרופא": "המחלה הפעם מסובכת יותר, והטיפול יימשך עשרה ימים". ובלבו חשב: בתקופה זו יסתדרו העניינים. כי ידע שאם יסרב סירוב מוחלט לטפל בנסיכה, יוציאו המלך להורג.
"עזוב את הנערה! הרי יש באפשרותך להשיג כסף ככל העולה על רוחך!" התחנן האיש לפני האשמדאי.
"רוצה אני" היה משיב זה, מתוך כרסה של בת-המלך, "לראות כיצד ממיתים אותך. אני הצלתיך ממוות ואתה, כפוי הטובה, השבת לי רעה תחת טובה?! אשאר כאן עוד כמה ימים כי טוב וחם לי בגופה של בת-טיפוחים זו, ואחר-כך אראה אותך מובל למיתה ומוצא להורג".
הגיע היום העשירי, המועד שנקבע לגירוש הדיבוק, והאשמדאי מתעקש ואינו רוצה לעזוב בשום-אופן את מקומו.
החליט האיש לנהוג בעורמה. מה עשה? קרא למלך וביקש לדבר איתו פנים אל פנים בביתן מרוחק שבחצר הארמון. כאשר נפגשו שם, הודיע לו: "הדיבוק שנכנס בגופה של בתך הוא אשמדאי מלך השדים בכבודו ובעצמו. כלפיו צריך להתנהג אחרת, בצורה לא רגילה. עליך להביא אל מול ארמונך את כל התותחים שבבירה, שלוש מאות במספר, וכאשר אקח את בתך מחר בבוקר לטיול אל מחוץ לטירה המלכותית, תצווה על חיל-התותחנים שלך להפעיל את הנשק. כאשר ישמע האשמדאי רעמים וברקים, ייבהל ויעזוב את בתך לעולמים".
הבטיח המלך לעשות כפי שנתבקש. בשעה מוקדמת של הבוקר יצא הרופא אל מרפסת הארמון, כשזרועו שלובה בזרוע בת המלך. פתאום התחילו לרעום התותחים.
"מה פשר הרעש הזה?" שאל האשמדאי לשמע הרעמים.
"אשתך ואשתי מחפשות אותנו" השיב האיש.
בשומעו זאת ברח השד מרוב פחד ולא נראה יותר בסביבה. ובת-המלך? היא הבריאה והחלימה.
והרופא המדומה? הוא חזר בכבוד ובעושר לביתו.

מוקי - גיא יצחקי

2010-01-03T01:49:00.000-08:00

הגברת רות לוין אספה את התרופות מהדלפק. הרוקח הושיט לה שקית ניילון קטנה. היא ניסתה לפתוח את שפתי השקית, אך אלה נצמדו זו לזו. אצבעותיה הרועדות נכשלו פעם אחר פעם בהפרדת חלקי השקית.

"לעזור לך עם זה, גברת לוין?" הציע הרוקח בחיוך.

"תודה לך. אני לא מבינה למה עושים את השקיות האלה כל כך קשות לפתיחה".

"אני רואה שהרופא רשם לך סירופ חדש."

"כן. זה משהו לכאבים שלי."

הרוקח החזיר לגברת רות לוין את השקית עם הבקבוק בתוכה והיא יצאה מבית המרקחת חזרה לביתה. עשר שנים חלפו מאז נפטר בעלה ובעשר השנים האלה הלכה בריאותה והתדרדרה. היא לא שמעה כל כך טוב וגם הראייה נפגמה. לעתים נדרשו לה יותר מעשרה ניסיונות עד שהצליחה להכניס את המפתח למנעול בדלת הכניסה לבית. כאבי פרקים תקפו אותה ללא הרף, וברגליה הופיעו בצקות. אך למרות כל הקשיים סירבה להפצרות הסובבים אותה למצוא בית אחר למוקי והמשיכה לטייל איתו פעמיים ביום. מוקי היה כלב פודל קטן שקיבלה מנכדיה חצי שנה לאחר מות בעלה. למעט כתם לבן אחד בגבו היתה פרוותו שחורה לחלוטין.

הגברת רות לוין טיפסה בקושי את שמונה המדרגות שהובילו לדירתה ועצרה לנוח לפני הדלת. אחר כך פתחה את תיקה וחיפשה את המפתח. היא שמעה את מוקי קופץ בחוסר סבלנות מצדה השני של הדלת. מדי פעם שמעה אותו שורט את דלת העץ. היא ידעה שציפורני רגליו נוקשות על הבלטות, למרות שבשנים האחרונות כבר לא הצליחה לשמוע את הקול מבעד לדלת. היא ניסתה לנעוץ את המפתח בחור המנעול אך בכל פעם החטיאה את הפתח. לבסוף הצליחה לפתוח את הדלת ומוקי דילג סביבה בהתרגשות. הוא נע במהירות, כאילו גופו אינו מצליח להכיל את פרץ הרגשות ששטף אותו. הרגעים בהם חזרה הביתה היו רגעי השיא בחייו של מוקי. גם בימים בהם היתה ראייתה טובה בהרבה לא הצליחה לעקוב אחר תנועות רגליו בזמן שהיה מחולל סביבה כך. מחול דומה היה מתרחש בכל פעם שמילאה את קערת האוכל שלו או הרימה את הרצועה שלו. מרגע שנרגע מעט מעצם החזרה שלה, החל מוקי לרחרח בחשדנות את השקית הקטנה שהביאה מבית המרקחת. היא ניגשה לחדר השינה והניחה את השקית על השולחן הקטן שליד המיטה. אחר כך התיישבה, ומחכה שנשימתה תוסדר, ליטפה את מוקי דקות ארוכות עד שנרגע. בניגוד למנהגו, נשאר מוקי לשכב בחדר השינה ולא עבר לסלון לאחר שנרגע.

באותו ערב, לאחר שטיילה עם מוקי, לקחה כף מהמטבח והתיישבה לפתוח את בקבוק הסירופ. הפקק היה מחובר לבקבוק והפתיחה היתה קשה לה. בסופו של דבר, כשהצליחה לפתוח את הבקבוק, ידיה רעדו. היא מילאה את הכף בסירופ הוורוד הסמיך, אך רוב הנוזל נשפך על הרצפה. מוקי, שהמתין לידה מכשכש בזנבו, התנפל בזריזות על שלולית הסירופ וליקק את כולה בתאוותנות. היא ניסתה להרחיק אותו אך הוא התעקש. אחר כך בלעה את הנוזל שנותר בכף, ומזגה לעצמה עוד חצי כף. כל אותו זמן הביט בה מוקי בציפייה דרוכה. היא ליטפה אותו ושרה לו שיר ילדים גרמני שזכרה מילדותה.

בבוקר, כשהתעוררה, גילתה שכאבי הפרקים ביד שמאל שלה כמעט ועברו. היא הניעה את כף ידה מצד לצד כדי להיות בטוחה והיד זזה בקלות, ללא כאבים. לעומת זאת, ביד ימין לא חל שינוי. היא אמרה לעצמה שהדוקטור הזה באמת יודע מה הוא עושה, וניגשה למטבח להכין כוס תה. כשיצאה מחדר השינה בא מוקי לקראתה מהסלון צוהל כולו. היא ליטפה אותו, והוא נשכב על גבו. היא הבחינה שבפרוותו השחורה הופיעו מספר כתמים אפורים, והתפלאה על שלא ראתה אותם קודם.

"תיכף נצא לטייל. אני אשתה את התה שלי, ואז נרד. אני מרגישה יותר טוב היום." הבטיחה לו.

מוקי התיישב והביט בה. הוא הטה את ראשו הצדה. לרגע היה נדמה לה שהוא מחייך.

כל אותו היום בדקה מדי פעם שהכאבים לא חזרו ליד שמאל, אך תנועת ידה נותרה חופשייה וחלקה. בשעה שש וחצי טיילה כהרגלה עם מוקי, ובשבע התיישבה לראות טלוויזיה. לפני השינה לקחה את התרופות שלה כרגיל. מוקי ישב לידה ונבח מדי פעם. הנביחות הלכו והתגברו עד שהגיעה לסירופ הוורוד. אז הניח עליה מוקי את שתי רגליו הקדמיות ונבח בהתרגשות. היא הורידה אותו ממנה, ומזגה לעצמה כף. מוקי קפץ עליה שוב, הפיל את הכף מידה, וליקק את הסירופ מהרצפה. רק אז נרגע. היא נזפה בו, מזגה לעצמה כף נוספת והלכה לישון. מוקי נרדם למרגלות המיטה שלה. באותו לילה התעוררה שלא כהרגלה כבר בארבע וחצי לפנות בוקר. הרעש מהרחוב הפריע לה. כשהציצה מהחלון ראתה שם את פועלי הזבל של העירייה צועקים זה לזה. עד אותו יום לא הבחינה בהם. מוקי נמנם עדיין על השטיח. כשהביטה בו הופתעה לגלות שפרוותו אפורה לחלוטין. היא התכופפה ללטף אותו וראתה שעל ידיה שלה צמחה מעין פלומה שחרחרה. מוקי התמתח על השטיח והתמסר לליטופיה. היא נהנתה מחופש התנועה של ידה וליטפה אותו בתנועות מלאות וארוכות. כשקמה בחנה את עצמה במראה וראתה שכל גופה התכסה במעטה דק של שערות שחורות. אפילו על לחייה בצבצו כמה. היא הוציאה פינצטה מהארון והחלה למרוט את השערות מפניה. בכל פעם שמרטה שערה הבחינה בכמה נוספות סביבה. כעבור כחצי שעה התייאשה. תחתית הכיור היתה משובצת בשערות שחורות דקות. היא ניסתה לומר לעצמה שזו הזקנה ושזו דרכו של הטבע, אבל לא ממש האמינה לעצמה.

לפני שטיילה עם מוקי החליפה את כותונת הלילה שלה בחולצה עם שרוולים ארוכים, וחבשה כובע רחב שיסתיר את פניה. בזמן הטיול עצמו הרגישה שחושיה חדים הרבה יותר מבעבר. את המפתח הצליחה להכניס למנעול כבר בניסיון הראשון. היא הריחה את החביתה שטיגנו השכנים בבניין ממול בזמן שעמדה בצד השני של הרחוב. פעם אחת אפילו מצאה את עצמה מרחרחת פח זבל. מוקי, לעומת זאת, היה איטי הבוקר. הוא צלע במורד המדרגות, והלך בחוסר חשק. היא נאלצה ממש לגרור אותו לקראת הסוף. בטיול הערב המצב אף החמיר. מוקי בקושי היה מסוגל להזיז את רגליו. כשחזרו מילאה הגברת לוין את קערת האוכל של מוקי. צעדה היה קליל, ואפילו לפרווה הדקה התרגלה כבר. כשלקחה את התרופות שלה לפני השינה הגיע מוקי בהליכה איטית. הוא נעץ בה את עיניו הגדולות בזמן שהרימה את בקבוק הסירופ, והטה את ראשו הצידה. הוא הניח רגל אחת על ירכה.

"אולי לא כדאי היום? זה לא עושה לך טוב."

מוקי השעין את ראשו על רגלה והביט בעיניה. הוא נבח נביחה קצרה.

"טוב, אבל רק קצת." אמרה.

היא שפכה לו כמה טיפות מהסירופ על הרצפה. לעצמה נטלה שתי כפות. אחר כך קראה שוב את תופעות הלוואי ואזהרות היצרן שהיו צמודות לבקבוק, אך לא מצאה שם שום דבר מיוחד. בלילה התעוררה מספר פעמים מרעשים ששמעה בחדר המדרגות. בכל פעם רצה לדלת, ורחרחה את האוויר. היא הרגישה שקומתה מצטמקת, ושהליכתה שפופה אבל נמרצת. מוקי התעורר בכל פעם שרצה לדלת, אבל רק הרים את ראשו בלאות וחזר לישון. בבוקר בחנה את פניה במראה. הפלומה הפכה לכיסוי מלא של פרווה שחורה. נדמה היה לה שגם ניביה התארכו מעט. היא העבירה את ידה על לחייה, והרגישה את השערות הרכות. היא החליטה להתקשר לרופא ולהתייעץ איתו. היא הצליחה בקושי לחייג את המספר – אצבעותיה הפכו לקצרות יותר, והיו מחוברות זו לזו בבסיסן. כשענה הרופא ניסתה לתאר לו את הבעיה, אך הקולות היחידים שיצאו מגרונה היו נהמות לא ברורות. אחרי כמה ניסיונות כאלה ניתק הרופא את השיחה. היא ניסתה שוב, אך הנהמות חזרו והופיעו. הפעם הרופא ניתק מיד. מוקי הביט עליה בעיניים כנועות. הוא צעד בקושי בדירה. מדי פעם נתקל בכיסאות שהיו פזורים בסלון. בצהריים ניגש לשולחן שליד מיטתה, וברגלו הימנית הפיל את בקבוק הסירופ לרצפה. הוא אחז בו ברגליו האחוריות, ובאמצעות הקדמיות הצליח להבריג החוצה את הפקק. הוא השכיב את הבקבוק על צדו וליקק את הנוזל שנשפך מתוכו. היא ניגשה אליו וליטפה את ראשו. אחר כך ניסתה להרים את הבקבוק אבל ויתרה כאשר מוקי נהם לעברה. היא ניסתה להרחיק אותו משם, אולם הכלב היה החלטי. היא הסתובבה בבית וניסתה לאמן את גרונה להשמיע מילים ברורות, אך ללא הועיל. מיתרי קולה פשוט התעלמו ממנה. ציפורניה התארכו והיא ניסתה לגזור אותן, אבל לא הצליחה להחזיק את המספריים הקטנות. כל כולה היתה ציפייה לטיול הערב עם מוקי. בטיול עצמו לא התאפקה ועצרה להטיל את מימיה בחצר של אחד הבניינים. עוברים ושבים שחלפו ברחוב נעצו בה עיניים, והיא ניסתה להתנצל, אבל הקולות היחידים שיצאו לה היו יבבות קלות. כשחזרה הביתה ניגשה לקחת את התרופות שלה. בקבוק הסירופ הוורוד היה כבר חצי ריק. היא החליטה לוותר עליו הפעם. למחרת היו הנכדים אמורים לבוא לביקור השבועי שלהם והיא רצתה להיות במיטבה לכבודם. היא העבירה את לשונה לאורך הפרווה שעל ידיה ורגליה, מסדרת אותה בקפידה. כשהלכה לישון גילתה שנוח לה יותרלהתכרבל ולתחוב את הראש מתחת לבטנה. כעבור כחצי שעה עלה מוקי על המיטה, התכסה בשמיכה ונרדם לצידה.

למחרת התעוררו שניהם מדפיקות חזקות בדלת. מבלי שראתה אותם ידעה שאלה הנכדים. היא זינקה מהמיטה בהתלהבות וניסתה לפתוח את הדלת. הידית היתה גבוהה משזכרה והיא נאלצה לנסות לקפוץ אליה. היא רצתה להגיד לנכדים שהיא כבר פותחת, אבל מפיה יצאו רק יללות שמחה. רגליה רעדו מהתרגשות. היא רצה חזרה לחדר השינה לקרוא למוקי שיבוא לעזור לה לפתוח את הדלת. מוקי התיישב על המיטה ונאנח. הוא צעד לאט אל הדלת, לבוש חלוק פרחוני. בקול צרוד אמר לנכדים שהוא כבר פותח. הוא ניגש למראה ותיקן את תסרוקתו. היא לא הבינה למה הוא מתעכב כל כך. הרי אלה הנכדים שהיא כל כך אוהבת. היא התרוצצה בינו לבין הדלת, מנסה להוביל אותו לשם. כשפתח סוף סוף את הדלת ניגש אליה הנכד הצעיר וליטף אותה על ראשה. היא נשכבה על גבה והתמסרה לליטוף. הנכד המבוגר יותר שאל את מוקי מה שלומו, ואיך הבריאות. "ברוך השם, אין שינוי.", ענה מוקי. היא רצה אל הנכד המבוגר וניסתה להראות לו את בקבוק הסירופ, שהיה כבר ריק. היא ניסתה לספר לו על ניסיונות השיחה שלה עם הרופא, אבל הוא רק ליטף אותה בקצרה והמשיך לחקור את מוקי מה אמר הרופא בביקור האחרון. היא נבחה עליו, והוא הביט עליה מופתע.

"מה יש לו היום?" שאל המבוגר.

"הוא מאוד שמח לראות אתכם" ענה מוקי.

"טיילת איתו כבר?"

"עוד לא. רק עכשיו קמתי. אני לא יודעת מה קרה לי הבוקר."

הגברת לוין התייאשה מהם וניסתה את מזלה שוב אצל הנכד הצעיר. הוא נתן לה חלק מהביסקוויט שאכל. היא טיפסה על השולחן והביאה לו את בקבוק הסירופ הריק. הוא לקח אותו מפיה וזרק אותו לקצה החדר. היא השתחלה מאחורי הספה כדי להחזיר לו אותו. הוא זרק אותו שוב. הפעם הבקבוק פגע בחלון הסגור ונפל מתחתיו. היא התנפלה על הבקבוק, נעצה בו את שיניה ונענעה את ראשה מצד לצד במהירות בתנועות חדות. היא קרעה עוד ועוד חורים בבקבוק הפלסטיק הקטן עד שצורתו הושחתה לחלוטין.

"איך את מסתדרת איתו ככה? הוא לא משגע אותך?" שאל המבוגר.

היא נבחה.

"בדרך כלל הוא רגוע. רק השבוע זה התחיל." ענה מוקי.

הנביחות התגברו והלכו. היא עקבה אחר הנכד ונבחה בכל כוחה.

"אולי נסגור אותו בחדר בינתיים? הרעש הזה מוציא אותי מדעתי."

"תן לו להוציא קצת מרץ. הוא פשוט מתרגש מזה שבאתם לבקר."

כשהנכדים עזבו, לקח מוקי את הרצועה ביד וקשר אותה לצווארה של הגברת רות לוין. אחר כך אסף את בקבוק הפלסטיק הקרוע, וכשירדו לרחוב זרק אותו לפח הזבל בחצר הבית. הגברת לוין נטעה את רגליה בקרקע וסירבה לזוז. מוקי ניסה לגרור אותה משם אך היא היתה חזקה ממנו. לבסוף התייאש ונעמד לצדה. היא נבחה עליו נביחה קצרה וכועסת. הוא ניסה ללטף אותה אך היא נהמה לעברו. אדם שעבר ברחוב עצר לידם.

"את צריכה עזרה, גברת?"
"תודה, זה בסדר. הוא פשוט עובר תקופה קשה." ענה מוקי.
האיש חייך אליה והתרחק. היא נאנחה.