יום שבת, 27 ביוני 2009

הכנפיים של נורית: חלק ב' - מילי שמידט

נורית אמרה שהיא יודעת מה לעשות ובגלל שביקשה שאשאיר הכול בידיה, זה מה שעשיתי. מדי פעם שאלתי, אבל היא לא אמרה דבר, כך שנותרו לנו רק השיחות הרגילות והטיולים. אחר-כך פחתו גם הטיולים כי היא הייתה עסוקה בפרויקט ולא היה לה זמן לראות אותי, אבל אני לא כועס עליה. אני יודע שהיא עבדה קשה בשביל שנינו. אני לא רוצה שזה יישמע כאילו היא נטשה אותי כי זה ממש לא היה ככה. שנינו היינו ילדים יחידים ובמשך הזמן נעשינו כמו אח ואחות. לא היינו יכולים לנטוש אחד את השנייה, אבל פשוט היינו מתראים פחות בגלל שהפרויקט החדש תפס את רוב הזמן שלה. גם ביום העצמאות לא ראיתי אותה עם כולם בחגיגות ולא מסתובבת ברחוב, אבל לא דאגתי. זה התאים לה, למרות שבשנה שעברה כן הלכה איתי להסתובב באותו לילה. בכל-זאת נשארנו חברים טובים, ובהפסקות הסתובבנו ביחד ודיברנו.
אבל ברור שעם הריחוק התחילו למלא את החלל אנשים אחרים. זה היה בלתי נמנע בשבילי באותה תקופה. חלק מהם היו חברים ישנים שחזרו לחיים שלי וחלק חברים חדשים שהכרתי בבית-הספר. אבל בקיץ שבין כיתה ו' לכיתה ז', כשהייתי עם חברים בים, הסתכלתי בעננים בזמן שהם הלכו לשחות. נשארתי לבד ודמיינתי איך במקום אחר נורית מרימה את ראשה לשמיים וצופה באותם עננים שבהם אני צופה, באותו זמן ובמקומות שונים, ופתאום שמתי-לב שאני מחייך. עדיין חשבתי עליה.
"אז מה קורה עם נורית?" שאל אותי אורן באחד הימים הראשונים של החופש הגדול.
"מה זאת אומרת?"
היינו שנינו במגרש הכדורסל הקטן שליד הבית שלו, לא רחוק מבית-הספר, בשעת אחר-צהריים על סף הערב. התיקים שלנו היו זרוקים בפינה ואנחנו עמדנו מול הטבעת, אורן עם הכדור ואני מסתכל עליו.
"אתם לא חברים?" שאל ופספס.
"כן." אמרתי. ו"לא!" כשהבנתי שזה נשמע שונה ממה שזה.
"אתם פשוט מסתובבים כל הזמן ביחד."
"אבל אנחנו לא חברים. כאלה, אתה יודע." תפסתי את הכדור וזרקתי. פספוס נוראי. "היא חברה ממש טובה, אבל לא אחת ל..."
"כן, בסדר, זה לא מה שהתכוונתי." אורן קלע. "פשוט ראיתי שאתם כל הזמן ביחד אז שאלתי."
"אנחנו פחות ביחד עכשיו."
"אני יודע, אבל עדיין." הוא הסתכל בי. "אתה זוכר את הפעם האחרונה שהיינו כאן?"
שתקתי. לא הצלחתי להיזכר.
"זה היה לפני הרבה זמן. לא משנה. אבל העיקר שבאת עכשיו. אתה יודע שלעמית יש יום-הולדת בסוף השבוע, נכון?"
"אנחנו לא חברים כאלה טובים."
"חבל. אבל אני חושב שהוא יזמין את כל הכיתה." אורן קלע שוב. "אז אם הוא יזמין אותך, תבוא."
"אתה הולך?"
"כן. אני חושב שכולם יבואו. למה לא?"
משכתי בכתפיי וידעתי כבר אז שלא כולם יבואו. ילדה אחת תישאר לבד באותו לילה מבחירתה שלה, ותעבוד על הכנפיים שלה. שלנו. בשביל שנינו. וידעתי גם שאני לא אהיה איתה, אלא עם כולם אצל עמית. אמנם לא היינו חברים טובים, אבל חשבתי לנסות משהו שונה הפעם. בדרך-כלל הייתי רק בימי-ההולדת של החברים שלי ואף-פעם לא עשינו משהו מיוחד, רק נשארנו לישון אצל מישהו או הלכנו לסרט. אצל עמית בטוח יהיה משהו שונה, דווקא כי אנחנו לא חברים טובים.
את הדרך חזרה הביתה עשיתי לבד עם תיק הגב שלי, והסתכלתי בשמיים. הם היו נקיים לגמרי מעננים אז לא יכולתי לחפש צורות מעניינות ונשארו לי רק הציפורים שלי להסתכל בהן. בולבול. דוכיפת. שחרור. למעלה למעלה אני חושב שראיתי נץ, אבל אולי זה היה משהו אחר. אהבתי להסתכל בהן וחייכתי כשעשיתי את זה. אפילו לא שמתי-לב שעצרתי במקום.
תמר העירה אותי מהבהייה כשקראה לי ושאלה מה אני עושה שם. זה היה הרחוב שלה, בדרך אל הבית שלי. היא למדה בכיתה שבקצה אחד של המסדרון ואני בכיתה שבקצה השני, אבל הייתי רואה אותה בהפסקות מדי פעם.
"סתם, היה נדמה לי שראיתי משהו." אמרתי לה. "מה את עושה כאן?"
"אני בדרך לדנה."
"אה."
"ראית משהו מעניין?" היא חייכה.
אני חושב שהבכתי אותה אז פשוט אמרתי שלא והמשכתי ללכת. נפרדנו לשלום וכשעברתי לידה המבטים שלנו הצטלבו. היו לה עיניים כהות מאוד וריסים ארוכים. אף-פעם לא באמת דיברנו ולא היה לי מה להגיד לה. מה אני יכול לספר? על הכנפיים שנורית מכינה, כדי שנוכל לעוף איתן בשמיים? אפילו לאורן לא סיפרתי. פשוט חיכיתי בסבלנות.
באותו ערב עמית צלצל, כמו שאורן אמר, ואמרתי שאבוא אליו בסוף השבוע ליום-ההולדת. כשהוא שאל אם יש לי את הטלפון של נורית אמרתי שלא והבנתי כמה מוזר זה נשמע. איך זה שאני לא יודע מה המספר שלה?
"אם תראה אותה, תגיד לה לבוא."
אמרתי לו שזה מה שאעשה.
ביום למחרת ראיתי את נורית. זה היה כבר אמצע השבוע. הלכנו שוב לטייל ביחד והיא כרגיל סירבה לדבר על הפרויקט הסודי שלה, שכל-כך חיכיתי לו. העצים חיפו עלינו בעליהם מפני השמש, למרות שבכל מקרה לא היה זה עדיין החום הדביק של עומק הקיץ. היינו בתחילתו ומזג-האוויר היה שמשי ונעים. אני זוכר אפילו רוח קלה שהרעידה את הענפים, את שולי שמלתה של נורית, את קצוות שיערי.
"זה מוזר לי שאין בית-ספר." היא אמרה.
"למה?"
"אני לא יודעת. אני מרגישה ככה כל חופש גדול."
"זאת פשוט היציאה מהשגרה." אמרתי לה.
"אולי. אני לא יודעת."
שמתי-לב איך עיניה עוקבות אחרי תנועת העננים. היא הייתה מרוכזת בהם ולא בי, אבל מבטה מרחף.
"אז איך את מסתדרת בלי בית-ספר?"
"כרגיל. אין שום דבר מיוחד באמת."
נורית לא אמרה דבר על מה שעשתה לבד בביתה בכל אותו זמן פנוי.
"מה איתך?" שאלה.
"משעמם. אני הולך לים לפעמים. את רוצה לבוא?"
"לא. אני לא אוהבת את הים." היא גירדה בידה.
"בסדר. אז אפשר סתם לטייל עד שיתחיל בית-ספר."
אהבתי את איך שקרני השמש החודרות מבעד לעלים יוצרות טלאים זהובים על עורה והם נעים איתה כשהיא הולכת. על עורה החיוור של נורית זה נראה ממש יפה. עצרנו מול זוג דרורים שקיפצו זה סביב זה וידעתי שהם זכר ונקבה, לפי צבעיהם. הסברתי הכול לנורית והיא ממש חייכה. עיניה היו נעוצות בם כחנית.
"זה ריקוד אהבה לפני שהם עפים לשמיים." אמרה.
הנהנתי. זה היה ריקוד אהבה.
"בואי נחזור." טפחתי קלות על כתפה בקצות אצבעותיי.
הדרורים פרשו כנפיים ונסקו, מסתחררים אחד סביב חברו, דרך צמרות העצים ואל תכלת השמיים חסרת הפגמים. עיניה של נורית לא עזבו את השניים עד שנעלמו וכבר לא הייתה יכולה לראותם, ואז הסתובבה והלכה איתי. הבית שלי היה קרוב יותר ולכן ליוותה אותי אליו.
"רוצה להיכנס?" שאלתי.
היא סקרה את הבית במבטה. עברה על החלונות, על הרכב הישן שבחניה, על גג הרעפים האדום ועל עץ הלימון הקטן שאמא ואני שתלנו לפני כמה שנים. ליד הרכב הלבן היה מקום לרכב נוסף, אבל הוא היה ריק כרגע. הוא היה ריק רוב הזמן בגלל העבודה של אבא.
"אמא שלי יכולה להכין לנו צהריים..."
"אני לא רעבה. אני אחזור הביתה." אמרה נורית.
"לבד?"
"כן. תודה."
נשארתי על המדרכה והסתכלתי בגבה המתרחק. אחר-כך פניתי ונכנסתי הביתה, לראות טלוויזיה ולאכול משהו. ראיתי הרבה טלוויזיה עד סוף השבוע כי לא רציתי לטייל לבד. לפני יום-ההולדת התקשרתי לאורן, לנמרוד ולתומר כדי לוודא שגם הם הולכים והלכתי בעצמי. זה לא היה רחוק מהבית שלי, כמו כל דבר ביישוב, וכשהגעתי כמעט כולם כבר היו שם. לעמית היה בית עם שתי קומות וההורים שלו לא היו, אז היינו חופשיים. היו מוזיקה ואוכל ושתייה, והייתה עוגה עם שלושה-עשר נרות שעמית כיבה בנשיפה אחת.
אפילו דיברתי קצת עם תמר, שאמרה שהיא לא חשבה שאבוא ושהיא שמחה לראות אותי. גם אני שמחתי לראות אותה. היא הייתה יפה מאוד באותו לילה, לבושה בשמלת קיץ לבנה והשיער הארוך שלה מחליק לאחור ומכסה את גבה החשוף. יצאנו החוצה לדבר ואני חושב שבפעם הראשונה בחיי, באותו חופש גדול, הרגשתי את אותה צביטה בחזה שכולם מרגישים ברגעים מסוימים בחייהם, ולא מצטערים עליה לעולם. הירח המלא נראה עצום באותו לילה והאור שלו כל-כך לבן עד שהסתיר את זוהרם של הכוכבים. אני זוכר את זה כאילו זה קורה מולי עכשיו. תמר ואני החזקנו ידיים והתקרבנו, וככה נשארנו כמה דקות כדי להסתכל בו. הוא היה חיוור כל-כך, כמו פניה של נורית.
נהניתי מאוד באותו לילה ובכמה השבועות שלאחר-מכן, כשתמר ואני היינו נפגשים לפעמים והולכים לים או לאכול איפשהו. אבל זה כל מה שקרה, כי לא יכולתי להוציא את נורית מהראש. לא ידעתי מה לעשות עם תמר כי חשבתי על נורית, ועם נורית רק טיילתי ודיברתי, וככה רציתי. אז כשהתחילה שנת הלימודים כבר הפסקתי להתראות עם תמר בתור מישהי שהיא מעבר לילדה רגילה בשכבה, למרות שעדיין הסתכלתי עליה בהפסקות מרחוק. עכשיו כשאני חושב על זה היא כנראה הייתה החברה הראשונה שלי, אבל אני לא יודע אם מישהו מאיתנו ידע את זה באותה תקופה. למרות הצביטה בלב שעוררה בי תמר, המחשבות שלי היו שייכות עדיין לנורית.
ובזמן שאני עשיתי כל מיני דברים וניצלתי את החופש, הלכתי לים או שיחקתי כדורסל עם אורן ונמרוד, נורית נשארה נורית. היא לא השתנתה כמעט מהיום שהכרתי אותה. עדיין שקטה וביישנית וכמעט בלי חברים, כמעט לא מדברת וכמעט לא מחייכת. לא ידעתי אם היה לה חבר או אפילו אם רצתה כזה. אף-פעם לא ראיתי אותה מאוכזבת, פגועה או עצובה. היא הייתה פשוט נורית וזה הכול.
"אז מה עשית כל השבועיים האחרונים?" שאלתי באחד הטיולים שלנו.
הלכנו בחורשה והרוח נדנדה את ענפי האקליפטוסים והשיטה עלים צרים אל האדמה. אחד מהם נתפס בשיערה של נורית והיא הוציאה אותו משם בידה בלי להעניק לעניין תשומת-לב מיוחדת, והשליכה אותו. עלה אקליפטוס ארוך, בהיר ויחיד.
"הסתובבתי." אמרה. "אין עננים בזמן האחרון."
"כן." הסכמתי בשקט.
עצרנו פתאום, אני לא יודע למה. נורית הסתכלה בשמיים דרך עלי העצים ואני הסתכלתי בה. עור חיוור ושיער בהיר, גוף של ילדה ועיניים חולמניות. היא הייתה מרשימה במובן מסוים, לבושה בחולצתה הירוקה ובחצאית הלבנה, שהפרחים עליה כבר היו מוכתמים. פתאום רציתי לחבק אותה או לתפוס בידה סתם ככה, כדי להרגיש את גופה. אף-פעם לא באמת נגעתי בנורית ושוב אני לא יודע למה. היא פשוט הייתה ילדה מרוחקת כזאת, ואם משאר הילדים הייתה מרוחקת כמו הירח ממאדים, ממני היא הייתה מרוחקת כמו הירח מכדור-הארץ. כלומר, קרובה אבל לא מספיק. בעצם, אולי אני הייתי הירח שלה.
"מה קרה?"
הקול שלה החזיר אותי למציאות. גבותיה היו מצופפות מעל עיניה הירוקות כל-כך. כנראה שעשיתי איזה פרצוף כשהבטתי בה, בלי לשים-לב.
"למה עצרנו?" שאלתי אותה.
היא נענעה את ראשה. "היה נדמה לי..." מלמלה. "שהייתה ציפור על העץ." ואז התנועעו העלים בפראות וציפור זינקה מתוכם, נסקה בקשת יפהפייה ונעלמה. נורית חייכה באושר והסמיקה. "צדקתי." אמרה.
חייכתי בחזרה למראה החיוך שלה.
סיימנו את הטיול בקצה היישוב כשהעצים כבר נעשו דלילים, במקום בו רואים את הים עד לאופק. הכביש שעבר כקו ישר לפניו התחבר ליישוב אחר, היישוב היחיד שהפריד בינינו לבין הים. הוא נחבא בין העצים וראיתי רק את קצהו, אבל ידעתי שיש לי חברים שם ותהיתי אם הם בבית.
"מה עכשיו?" שאלה נורית.
"מה זאת אומרת?" הסתכלתי בה. "אנחנו צריכים לחזור."
"לא, התכוונתי..." היא נראתה כאילו היא מחפשת את המילים הנכונות, מנסה להבהיר את כוונתה. "מה התוכניות שלך? לעתיד, לשנה הבאה..." קולה גווע.
הפעם באמת הפתיעה אותי וראיתי את זה לפי הרתיעה שלה באותו רגע. הרגשתי איך הגבות שלי קופצות כל-כך גבוה עד שכמעט עזבו את ראשי והמריאו לשמיים. עיניי נפערו ובהיתי בה. אם היה משהו בידי אני בטוח שהוא היה נופל מיד. זה בטח נראה מוזר שהגבתי ככה רק בגלל שאלה כזאת פשוטה, אבל היא בעצם לא הייתה כל-כך פשוטה בגלל שנורית הייתה השואלת. נורית הייתה ילדה שאהבה דברים כמו להסתכל בעננים, לחלום בהקיץ ולדבר על לעוף בשמיים. סוג של מנותקת. באמת. היא בטח לא הייתה ילדה שחושבת על העתיד ומתכננת תוכניות, או שואלת לגבי התוכניות של אחרים. ואני לא אומר שיש בזה משהו רע כי בכל-זאת, בגלל זה אהבתי להיות איתה.
ועכשיו, משום מקום, היא שאלה אותי על תוכניות לשנה הבאה. תוכניות שאפילו אני עדיין לא חשבתי עליהן למרות התקרבותה של כיתה ז'. מה שהיה מפתיע הוא שדבר ראשון, היא הביעה עניין בי באופן אישי, ולא זכור לי שעשתה את זה בעבר. דבר שני, היא התעניינה בעתיד, וגם זה לא היה רגיל בשביל ילדה כמוה. זאת הייתה שאלה מוזרה בנסיבות האלה. בסך-הכל טיילנו כמו תמיד. אף-אחד מאיתנו לא עמד לעבור דירה או לעזוב את בית-הספר לנצח. אז מה פתאום היא מתעניינת בדברים כאלה? הכול אמור להמשיך כרגיל, לא?
"אני..." אחרי מחשבה קלה הבנתי את האמת: "אני לא יודע עדיין. זאת אומרת..."
"לא משנה." אמרה במהירות ומבטה עבר אל הים. "תשכח ששאלתי."
"לא, למה? זה בסדר. לא אכפת לי ששאלת."
"אבל אתה לא רוצה לענות."
"כי לא הבנתי את השאלה."
"רק שאלתי...אם יש משהו שאתה מתכוון לעשות. מתישהו." היא שוב חיפשה את המילים.
לא ידעתי מה להגיד לה אז אמרתי רק שאני מתכוון להמשיך ללמוד בבית-הספר ושעוד לא חשבתי על ההמשך. שתקתי והסתכלתי בה אבל היא לא החזירה מבט. רק צפתה אל קצה הים בעיניים שנעשו מצועפות כאילו מסך דק של ערפל נפרש מולן פתאום. היא בהתה כך בעיניים ריקות עד שקראתי בשמה, ואז גם אחזתי בידה. לא בכף-ידה, רק בזרועה הדקה שהייתה חמימה למגע.
"סליחה," התנערה. "חשבתי על משהו."
"על מה?"
"על מה שיש מעבר לים."
הבטתי גם אני אבל לא ראיתי דבר חוץ מחיבור קו המים עם השמיים התכולים הפרושים מעליו. ומעלינו, כמובן. הם החלו להיעשות ורודים כמו צמר גפן מתוק צבעוני לקראת השקיעה המתקרבת.
"אני רוצה גלידה." אמרה.
אז הלכנו. למרות שדיברנו והכול בטח נראה בסדר למי שצפה מן הצד ואולי גם לנורית, הרגשתי כאילו מונח עליי משקל כבד. משהו מעיק כזה שלא יכולתי להסביר. זה נמשך גם כשיצאנו מן החורשה, גם כשהלכנו ברחוב וגם כשאכלנו את הגלידה שלנו. הטעם שנורית הכי אהבה היה שוקולד, אבל באותו יום לקחה וניל. זה סתם פרט קטן וזניח שמשום מה נראה לי משמעותי אז. בזמן אחר כנראה שלא הייתי מתייחס אליו, אבל באותו יום הרגשתי משהו באוויר. משהו היה שונה.
לא ראיתי אותה במשך השבוע האחרון של החופש הגדול ואז כבר התחילה שנת הלימודים והלכתי לבית-הספר החדש, בית-הספר האזורי שאליו גם נורית הייתה רשומה. היא לא הגיעה. לא ביום הראשון ולא ביום השני ולא ביום השלישי. היא לא הגיעה לבית-הספר במהלך כל השבוע הראשון ללימודים ובכל בוקר הייתה שתיקה תלויה בכיתה כשהמורה הקריאה את השם שלה מן המחברת. חשבתי שאולי היא חולה, אז החלטתי ללכת לבקר.
הבית הקטן של נורית עמד בקצה היישוב, מכוסה ברעפים ישנים שהאדום שלהם כבר דהה בגלל כל השנים שעברו עליו. דפקתי בדלת וחשבתי על זה שאף-פעם לא פגשתי את ההורים שלה, ופתאום פחדתי שאחד מהם יפתח כי לא ידעתי מה להגיד או מה לעשות. היא לא סיפרה לי עליהם שום דבר, אני חושב. אולי רק הזכירה את אמא שלה פעם או פעמיים. כשלא ענו הסתכלתי וחיפשתי רכב כדי לדעת אם הם בבית, אבל נזכרתי שאף-פעם לא היה רכב מחוץ לבית של נורית. פשוט לא היה להם. אז לחצתי על הידית. הדלת לא הייתה נעולה והחליקה באיטיות כלפי פנים. היא השמיעה חריקה שקטה. נכנסתי בזהירות אל הבית החשוך ומצאתי את עצמי בחדר קטן עם ספה, כורסא אחת ושולחן נמוך. באחת מפינות החדר, ליד דלת שהובילה לחדר אחר, הייתה זרוקה ערימה ענקית של בגדים. כביסה. הדלת שליד הערימה הובילה לחדר קטן ובו מכונת כביסה ועוד ערימה של בגדים, וזה הכול. דרך הווילון הבהיר שמעל המכונה נכנס קצת אור שמש מבחוץ. ערימה גדולה של בגדים מלוכלכים נחה גם מאחורי הספה שבחדר הכניסה. כשנכנסתי למטבח ראיתי שני גרביים ורודים תלויים על משענת הכיסא. שולחן האוכל היה צר ושחור. היו שם גם מקרר וכיריים ולא היו חלונות. בקושי היה מקום לזוז ולא רציתי להישאר שם.
הרגשתי מחנק בבית הזה. הוא היה קטן, ישן וצפוף. לא היה בו אור ולא רציתי להדליק את האור, כי זה בכל-זאת לא היה הבית שלי. ראיתי הרבה בגדים מלוכלכים והרגשתי, יותר משראיתי, כמויות ענקיות של אבק באוויר. אבל במחשבה לאחור הדבר שהכי הפריע לי היה כנראה השקט. השקט הנורא הזה. כבר אמרתי שאני אדם שקט ושקט בדרך-כלל לא מפריע לי, אבל שם השקט היה פשוט מכאיב. הוא עשה לי כאב ראש. רציתי לסתום את האוזניים או לצעוק או לעשות משהו כדי לשמוע. ולא סתם לשמוע, אלא לשמוע קול של בן-אדם. את הקול של נורית. ולא שמעתי כלום. זה היה שקט כל-כך. מפחיד כל-כך. אבל בגלל נורית, ואולי גם בשל סקרנות ילדותית, לא ברחתי משם ישר הביתה או לים. הייתי חייב למצוא אותה.
כמעט התייאשתי כשראיתי את גרם המדרגות שהוביל אל התקרה. בהתחלה לא ראיתי אותה, אבל זו הייתה דלת. דלת עץ מרובעת בתקרה שהובילה לעליית הגג. גם המדרגות היו מעץ ונדמה היה לי כאילו הן הולכות להישבר עם כל מדרגה שעליה טיפסתי. הרגשתי גם שהרגליים שלי נהיות כבדות יותר ושאני עומד להתמוטט, אבל המשכתי. מדרגה ראשונה. מדרגה שנייה. מדרגה שלישית. מדרגה רביעית.
חולצה ירוקה הייתה מונחת על המעקה.
מדרגה שביעית. מדרגה שמינית. חשבתי פתאום, מה אם כן יש מישהו בבית עכשיו? מה אם הוא פשוט ישן והערתי אותו? או מה אם יצא לסידורים וחזר רק עכשיו? מה אם הוא נכנס בלי שהרגשתי כמו שאני נכנסתי בלי שאף-אחד הרגיש? ומה אם הוא עומד מאחוריי עכשיו ומסתכל בי מטפס?
הראש שלי הסתובב אחורה בכזאת מהירות שהבהלתי את עצמי, וכמעט נפלתי. היד שלי היתה קרובה להחליק מהמעקה, אבל המשיכה להחזיק בו. הדלת הייתה פתוחה מאחוריי בדיוק כמו שהשארתי אותה, מותירה חריץ צר שמאפשר רק לילד לעבור דרכו. לילד ולאור שמש חיוור שזחל פנימה מבחוץ והאיר קצת את המקום. הוא לא הגיע למדרגה הראשונה.
ספרתי כל מדרגה שעליתי בה. עשרים ושמונה מדרגות, שבשביל לעמוד על החמש האחרונות שבהן הייתי צריך לפתוח את דלת העץ שבתקרה. במדרגה העשרים ושלוש פתחתי אותה קצת, רק מספיק בשביל לעלות למדרגה העשרים וארבע. במדרגה העשרים וארבע פתחתי אותה רק כדי שאוכל לעלות למדרגה העשרים וחמש. ככה פתחתי את הדלת בהדרגה עד למדרגה העשרים ושמונה, המדרגה האחרונה. הדלת הייתה פתוחה לגמרי והרגשתי הקלה אדירה. היה שם אור שמש שנכנס דרך החלון, שהיה חסר וילון בניגוד לחלונות האחרים שבבית הזה. ואז ראיתי גם שעליית הגג ריקה. נורית פשוט לא הייתה בבית. בחוץ נשבה הרוח בשמיים הכחולים ונדנדה את זגוגיות החלון הפתוחות כלפי חוץ. דבר ראשון התקרבתי אל החלון כדי לנשום אוויר מבחוץ. כדי להקל על המשקל הלוחץ הזה שהצטבר אצלי בכל חלק בגוף. בריאות, בלב, בכתפיים, בכל מקום. כשהסתכלתי למטה, אל הידיים שלי שמחזיקות באדן החלון, ראיתי סימן על העץ. זאת הייתה טביעת נעל עשויה מאבק, כאילו מישהו דרך על אדן החלון. מוזר, לא? אבל לא התייחסתי לזה. אי אפשר לדעת מה היה כאן לפני שבאתי. אולי מישהו סתם דרך על הקירות מתוך שעמום. החלטתי שזה משהו שמתאים לנורית לעשות כשהיא כאן ואין לה מה לעשות.
ליד שולחן הכתיבה המלא באבק היו מפוזרות נוצות ארוכות שלא ידעתי מאיפה הגיעו, ושהיו מכוסות בכתמים כהים. היו נוצות כאלה גם על השולחן. היה בו חלק חשוף מאבק, כאילו הונח משהו בנקודה ההיא, ולא ידעתי מה. אבל ידעתי עכשיו שהכתמים הכהים שעל השולחן, אלה שהיו גם על הנוצות, היו כתמי דם. הייתי בטוח. נגעתי בכתמים שעל השולחן והשתכנעתי למרות שלא הרגשתי רטיבות. הייתה לי צמרמורת שחוזרת אליי גם עכשיו והתחלתי לפקפק ברצון שלי להישאר במקום הזה, אפילו בשביל למצוא את נורית. הוא היה צפוף, טחוב ומסריח למרות החלון הפתוח.
כשהסתובבתי מן השולחן שליד החלון ראיתי דלת קטנה. פתק קטן היה תלוי עליה ולאחר קריאה בקול, רק כדי לשמוע את קולו של מישהו גם אם יהיה זה קולי שלי, ידעתי שאני חייב לפתוח את הדלת ולא משנה מה אמצא בפנים. לא יכולתי להתנגד. בשקט שמסביב יכולתי להרגיש את הרקות שלי פועמות כשהדם עובר בהן. כשהנחתי יד על ידית הדלת העגולה הרגשתי את הדם פועם גם בקצות האצבעות. החדר שמאחורי הדלת היה כנראה ארון למטאטאים, כי הספקתי לראות שני מטאטאים בחלקו האחורי לפני שהתרחקתי. זה היה חדר עמוק ולא רחב וחבל תלוי מתקרתו, ולקח לי זמן להבין שהוא לא באמת שייך לשם. הייתה לולאה בקצהו ומתחתיו שכב דלי על צדו, כאילו נפל. לא הבנתי כלום. הכול נראה מוזר מאוד, כאילו אני נמצא באיזה חלום שבו דברים כאלה יכולים לקרות או בציור סוריאליסטי.
ופתאום שמתי-לב למשהו משונה. על החבל הקלוע, העבה הזה, היה לכלוך. אני לא יודע למה התקרבתי כדי לבדוק, אבל אני מצטער על זה עד היום. זה פשוט תפס את עיניי אז הסתכלתי. היו אלה נקודות קטנטנות של אדום כהה.
הרגשתי את העור שלי הופך לעור ברווז ואת הדם עוזב את פניי. עכשיו כבר לא הרגשתי דם פועם ברקות. יצאתי מהחדר והסתכלתי למטה דרך החלון. לא היה שם אף-אחד. הסתכלתי דרך הדלת שברצפה וגם שם לא היה אף-אחד. מיהרתי שוב אל חדר המטאטאים וקראתי את הפתק בפעם השנייה ובפעם השלישית. זה לא היה קשה כי הוא היה קצר מאוד. הסתובבתי באיטיות וירדתי במדרגות מעליית הגג. כבר לא ספרתי אותן. כבר לא היה לי אכפת אם יש מישהו בבית. פשוט יצאתי ממנו בלי לסגור את הדלת ולא חזרתי לשם מאז. גם לא אחזור אף-פעם. על הפתק הצהוב, פתק עם פס דבק בקצהו העליון כמו אלה שקונים בחבילות בסופר, היו שתי מילים בלבד שאני זוכר עד היום:
"בוא אחריי".

מאותו יום לא שמעתי שום דבר מנורית ועל נורית. כמובן שחלק מהאנשים ביישוב התעניינו וחלק מהם פנה אליי, אבל לא סיפרתי דבר. אמרתי רק שאני לא יודע למה הפסיקה לבוא לבית-הספר ושאני לא רואה אותה אחרי שעות הלימודים. לא יכולתי לספר ש...שאין לי מושג מה קרה לה. גם המורים לא ידעו שום דבר ולאף-אחד לא היה את מספר הטלפון שלה. אף-אחד מעולם לא פגש את הוריה. היא מעולם לא התבלטה וכך קרה שנעלמה מבלי להותיר סימן.
באשר לבית הנטוש, פשוט סירבתי להתעניין. אני לא יודע אם מישהו ביקר בו אחריי. לא שאלתי ולא שמעתי דבר. אטמתי את ראשי. הבית עמד בקצה היישוב, מרוחק משאר הבתים וכנראה נותר בודד מאז. עד היום לא העזתי להתקרב לשם מפחד הזיכרון. לא רציתי לזכור, אבל זכרתי כל הזמן. לא רציתי לחזור לשם, ורציתי מאוד.
בימים הראשונים העמדתי פני חולה ולא הלכתי לבית-הספר. אחר-כך הייתי יוצא מהבית בבוקר, הולך ישר לבית-הספר וחוזר ישר הביתה. בלילות הייתי מתהפך במיטה וחושב על נורית. היא פשוט עזבה כמו חלום המתפוגג כשהעיניים נפקחות לאחר שינה ארוכה. וככל שעבר הזמן כך זה גם הרגיש. לא הייתה לוויה כי לא הייתה גופה. לא היה אבל כי לא היו לה חברים. מלבדי, רק אני שעוד זכרתי אותה מן הבוקר עד הערב ובשיעורים, ובדרך הביתה, ובים, מחשבותיי תמיד היו מוצאות דרכן אל עיניה הירוקות. מדי פעם הייתי משוטט כמת מהלך ומבלי שאשים-לב לקח אותי ראשי אל הרחוב המסתיים בשדה פתוח, ובתחילתו בית יחיד שנראה לי תמיד מוקף בעננה מצמררת. אז הייתי עוצר, מסתובב לאחור ומתרחק משם. רציתי כל-כך לדעת מה קרה לה, אבל לא הייתי מסוגל להעניק לנושא יותר מציפה שטחית בראשי. לא הייתה גופה, רק את זה ידעתי.
"אני לא מאמין שלא אכפת לך." אמר לי אורן פעם.
אבל היה אכפת לי. עדיין אכפת לי. וככל שהזמן עבר האבל וההלם שקעו והתחלפו בידיעה שזה לא יכול להיגמר כך. שאני חייב לעשות משהו כדי למצוא אותה. פשוט חייב.

וזה הסיפור של נורית ושלי ושל איך רצינו לעוף בשמיים, חלום משותף שנשבר לפני שנים. היום אני כבר בן שמונה-עשרה, לפני גיוס, וכבר יודע שהרעיון של נורית ושלי לגבי הדרך הנכונה לעוף לא יכול להתגשם. אי אפשר לעוף כמו ציפור. ולא כמו פיטר פן. ולא כמו סופרמן. על זה אפשר רק לחלום. אני עדיין חולם, אבל יודע עכשיו שזה חלום. במקום זה החלטתי ללכת על הדבר הקרוב ביותר: קורס טיס, כמו אבא. ואולי ככה, בשמיים, אדע גם מה קרה לנורית. אינספור פעמים ראיתי את עצמי ממריא ונפגש איתה, רואה את חיוכה, החיוך האמיתי שחייכה לעיתים רחוקות כל-כך ושרציתי כל-כך לראות, ושם היא מספרת לי מה קרה ולאן נעלמה. היא תזמין אותי לבוא אליה ואני אבוא ואהיה איתה.
אבל אלה רק חלומות בהקיץ שעוזרים לי להירגע. רוב הזמן אני פשוט רוצה לשבת במטוס קרב מהיר מן הרוח, כמו בסרטים, ולהרגיש איך הגלגלים מתנתקים מן הקרקע והמטוס נדחף אל השמיים יחד איתי. זה הכי קרוב שאגיע לחלום הישן שלי שנגמר באותו יום. תחשבו רק כמה יפה זה יהיה להסתכל למטה ולראות את הארץ בקטן, מהצפון עד הדרום. ואולי באחת הטיסות שלי, בין העננים, אני אראה גם את נורית.

יום שבת, 20 ביוני 2009

הכנפיים של נורית: חלק א' - מילי שמידט

נורית ואני תמיד רצינו לעוף. שנינו, במקרה. לא הכרנו זה את זו עד בית-הספר היסודי, אבל שנינו, במקומות נפרדים, מראשית הילדות, רצינו לעוף. אני יודע שאומרים שהאדם תמיד נשא עיניו אל הציפורים, תמיד רצה לעוף כמוהן. ואני יכול להגיד לכם שבמקרה של נורית ושלי זה נכון, בצורה הכי מילולית שיש. אף-פעם לא רציתי להעיף עפיפונים, לא לטוס במטוס, גם לא לצנוח. רציתי רק לעוף, אבל באמת, כמו הציפורים: עם ידיים פרושות לצדדים והרוח מכה על האף והלחיים. כמו סופרמן.
גם נורית רצתה, היא סיפרה לי כשהכרנו. זה היה בכיתה ד' והיא הייתה הילדה החדשה בבית-הספר, ואיכשהו מיד התחברנו. היה לה שיער בהיר כמו קש ועור לבן כמו שלג, מראה שנותר מרשים בעיניי מאז ועד היום. היא כמעט לא דיברה עם אף-אחד חוץ ממני, ואני חושב שגם את זה היא עשתה רק כי אני הייתי זה שפנה אליה וניסה להכיר אותה. ככה התחברנו, אולי בגלל שמראשית הילדות, שנינו רצינו לעוף.
היא ישבה בשורה האחרונה ושתקה, קמה רק כשהמורה הציגה אותה והתיישבה שוב כמעט באותו רגע. נראה שהיא נבוכה מאוד ואולי ביישנית. דנה ישבה לידה והן דיברו קצת, אבל זה הכול. בהפסקה היא נשארה לשבת במקומה ואני, המשועמם, ניגשתי והתיישבתי לידה כשאורן וכל השאר הלכו לשחק במגרש. גם ככה אף-פעם לא היה לי מה לעשות בהפסקות. אף-פעם לא אהבתי ספורט כמו אורן. אז דיברתי עם נורית כל ההפסקה והתחלנו לחבב אחד את השנייה, וככה הפכנו לחברים טובים.
היא באמת הייתה ביישנית, מהילדים האלה שלא תמיד יודעים מה לומר ולכן מעדיפים לשתוק. אלה המקשיבים הטובים ביותר. בבית-הספר הקודם היו לה כמה חברות בודדות וגם הן הפכו לחברותיה רק לאחר זמן רב. בבית-הספר שלנו לא הספיקה להכיר חברים. בנוסף, אתם בוודאי יודעים שילדים בדרך-כלל אינם ניגשים לילד ביישן שלא יוזם קשר, וכזאת הייתה נורית. יושבת בפינה ושותקת, שקועה במחשבות. מחשבות על תעופה ועל השמיים, כפי שלמדתי אחר-כך. גם אני הייתי ילד ביישן, ובתור שכזה אהבתי אנשים שקטים. לכן ניגשתי אני אליה.
בהתחלה היינו נפגשים רק בכיתה או בחצר בית-הספר. עדיין לא היינו חברים קרובים מספיק כדי ליזום פגישה גם אחרי שעות הלימודים והשארנו את הדבר ליד המקרה. נתקלנו זה בזו מדי פעם, לעתים רחוקות, ברחובות הריקים של היישוב הקטן שלנו. עד שפעם אחת הצעתי לה לבוא איתי לצפות בציפורים, הדבר שהכי אהבתי לעשות באותה תקופה. הן היו יפות ועדינות כל-כך, אהבתי את הצבעים ואת השמות שלהן. בולבול, עורבני, דרור. היא הסכימה, וכשאמרתי לה שאלמד אותה את כל השמות הייתה נלהבת. אז עוד לא ידעתי למה, אבל הלכנו. זה היה הטיול הראשון שלי עם נורית, שכמוהו היינו עתידים לערוך עוד מאות.
היא הביטה ישר קדימה, כמעט בכלל לא אליי, ושיערה הסתיר ממני את פניה. היא לא עשתה כל מאמץ כדי להסיט אותו, כאילו התחבאה. הלכנו ברחוב בשקט עד שירדנו לחורשה, אל בין העצים, שצמרותיהם חסמו חלקית את אור השמש. זה היה יום אפור. בכל פעם שראינו ציפור הייתי מצביע ואומר לה את שמה. סתם כך באופן אקראי. חלק מן הציפורים כבר הכירה, חלק היו חדשות לה. חלקן היו חדשות גם לי.
כשעברנו בין שני עצים שחשפו טלאי קטן מכיפת השמיים, היא עצרה כדי להסתכל.
"מה יש שם?" שאלתי.
"ענן." היא אמרה.
ואני לא הבנתי מה היא צריכה להסתכל על ענן, אם הוא גם ככה לא זז. אמרתי לה את זה, אבל היא רק אמרה שאם מסתכלים מספיק זמן, רואים אותם זזים.
"זה שהם איטיים יותר מציפורים לא אומר שהם לא זזים."
"לציפורים יש הרבה סוגים." אמרתי.
"לעננים יש צורות."
זה היה הטיול הראשון שלנו, שהסתיים בקניית גלידה בפינת הרחוב ובפרידה. כל אחד מאיתנו חזר לבד לביתו, כמו שבא. רציתי שהיא תסתכל לי בעיניים, אבל היא לא. לא אז ולא באף-אחד מן הטיולים האחרים שלנו וכמעט שלא בשום הזדמנות אחרת. רק במקרים בודדים, שבהם אני חושב שהפתעתי אותה כל-כך עד שההתרגשות גברה על הביישנות הטבעית שלה, והיא הרימה את הראש ונעצה את עיניה בעיניי לרגע, ומיד נסוגה בחזרה.
ערכנו טיולים כאלה מדי פעם, בתכיפות הולכת וגוברת. היינו קובעים שעה ומקום בבית-הספר ובמשך הטיול היינו מדברים על כל מיני דברים, החל בעניינים שקשורים לבית-הספר ולשיעורי-בית ועד שאלות חשובות כמו מה האורך של השמיים וממה נוצרות צורות העננים ומה מונע מבני-האדם להתרומם באוויר. בדרך-כלל לא היינו מגיעים להסכמה וכל אחד היה בטוח שהוא הצודק, כי נורית הייתה ילדה עקשנית. כן הסכמנו על זה שהשמיים לא מסתיימים לעולם ושדנה, הילדה שיושבת ליד נורית, היא בחירה גרועה להעתיק ממנה במבחנים. נורית כבר נכשלה בשניים בגלל הטעות הזאת. אמרתי לה שאמרתי לה.
"ואני שונאת את השיער שלה." הוסיפה בשקט ושנינו צחקנו.
נורית לא צחקה הרבה, אני לא יודע למה. באמת אף-פעם לא ראיתי בן-אדם שלא צוחק. גם אני הייתי צוחק, למרות שהייתי ילד שקט, וזה היה כיף. והיא בדרך-כלל לא. אבל היה לצחוקה צליל יפה, צלול ועדין, שהזכיר לי שמי קיץ בהירים. אהבתי אותו.
את המשאלה המשותפת שלנו גילינו באחד הטיולים האלה, בטבע שעטף את היישוב שלנו. היישוב היה מוקף הרים יפים כל-כך ובאופק תמיד אפשר היה לראות את הים, מכל נקודה שבה עמדת והסתכלת. זה היה כבר סוף הטיול, בשעות המאוחרות של אחר-הצהריים, אבל השמש עוד לא שקעה. היינו ברחוב, צועדים על המרצפות בדרך חזרה מן החורשה. היא לבשה ירוק ואני כחול.
"פעם רציתי לדעת לקרוא מחשבות." אמרה לי. אני לא זוכר למה או איך הגענו לזה.
"אני רוצה לעוף."
הייתה זאת אחת מן הפעמים שהזכרתי קודם, שבהן הייתה מסתכלת בי. באותו רגע היא הרימה את ראשה במהירות ונעצה בי מבט, מורכב כל-כך ומלא רגשות מקצוות שונים של הקשת, עד שאני לא יכול באמת לומר מה הייתה משמעותו. אבל היא הייתה חיובית, ללא ספק. נורית שמחה לשמוע את דבריי. היו לה עיניים ירוקות בהירות, כאלה שהגוון הירוק נראה בהן בבירור, שננעצו ישר בעיניי.
"גם אני." אמרה, ושוב צחקנו.
כמובן שברגע שגיליתי שותפה לחלום הוא נעשה לאובססיה אמיתית. זה קורה לחלומות של ילדים לפעמים, כשאתה מוצא מישהו שחולק אותם איתך, ובשביל המישהו הזה אתה רוצה להפוך אותם למציאות. זה בדיוק מה שקרה גם אז, כשהתחלנו לדבר על הנושא ולחלום ביחד על מרחבים חסרי גבול ואוויר נקי, שקוף לגמרי. בגלל נורית בניתי, בחופש הגדול שאחרי כיתה ד', את העפיפון שלי. לא, לא עפיפון. דאון. איזה דבר!
הוא היה נורא פשוט לבנייה, למען האמת: שני קרשים ארוכים ממוסמרים זה אל זה בצורת צלב ויריעת בד סגולה שמצאתי בחפצים של אמא ומתחתי על שלד העץ. לקחתי גם חגורות ישנות מהבית ועשיתי מהן רצועות, כדי שיהיה במה להחזיק. וזהו, זה היה גמור. גבוה ממני בשני ראשים ובצורת דלתון, מכווץ למעלה וארוך יותר למטה. קצת עקום אמנם, אבל כל-כך פשוט עד שאפילו לא הייתי צריך עזרה, וקיוויתי שגם יהיה קל כל-כך להעיף את זה. לעוף עם זה. לקראת יום-ההולדת של נורית זה כבר היה מוכן, והיא שמחה נורא על המתנה. עכשיו היה לה משהו לעשות ביום-ההולדת, כי בבית-הספר שלנו עוד לא היו לה חברים והיא לא עשתה מסיבה. במקום זה הלכנו לשדה שמאחורי הבית הקטן שלה, כי היא גרה ממש בקצה היישוב. השדה נמתח עד שהגיע לגבעה נמוכה, ואחריה הפך למדרון תלול למדי שהסתיים בכביש ארוך, שקט רוב הזמן. יצאנו שנינו לשדה הזה וניסינו את הדאון שלי. קודם היא, כי זה היה יום-ההולדת שלה, ואחר-כך אני.
נורית אחזה ברצועות כמו שהראיתי לה ורצה, כמו שהסברתי לה, נגד כיוון הרוח. ממש כמו שמעיפים עפיפון. אתם יכולים לדמיין את זה? גם עכשיו אני כמעט צוחק. רצתי לידה ועודדתי בקול, אבל נורית הייתה די איטית, כמעט נפלה מספר פעמים ולבסוף נכנעה כשהיא מתנשמת בקול.
"הכול בסדר?" התכופפתי אליה.
היא הנהנה בראשה, מלמלה "כן" חלש ועזבה את הרצועות, מניחה לדאון ליפול לקרקע. הוא שיטח בצורתו את העשב הגבוה.
"אני אנסה." אמרתי.
נורית הביטה בעיניי כשוקלת את הרעיון, והנהנה בהחלטיות. כשהרמתי את הדאון ואחזתי ברצועות היא נשארה לשבת. לחייה הלבנות היו סמוקות עכשיו.
"את לא באה?"
"לא יודעת."
"אז איך זה יעבוד?"
רק עצם המחשבה שזה יעבוד, שבאמת אתרומם מן הקרקע ואוכל לעוף עם הציפורים כמו שתמיד רצינו, הציתה ניצוץ מחודש בעיניה. תמימות של ילד לבדה הקימה אותה על הרגליים כשהיא מחייכת באושר, והיא אמרה שהיא באה.
אני זוכר ששמתי-לב לחיוך הזה כי הוא היה שונה מאוד מחיוכה הרגיל. ניסיתם פעם לחייך מול המראה? תנסו. תחשבו על משהו משמח שבאמת גורם לכם לחייך. תחייכו. עכשיו תחשבו על כל דבר אחר: מרגיז, מעציב, כל דבר, ואל תזיזו את הפה. החיוך נשאר קפוא על השפתיים, אבל הוא מרגיש מזויף או מדומיין, כאילו הוא לא באמת שם. אני מקווה שהעברתי את ההרגשה טוב. אם לא, פשוט תנסו.
כשאתם רוצים לדעת אם אדם מחייך באמת, אף-פעם אל תסתכלו בשפתיים שלו. תסתכלו רק בעיניים. שם נמצא החיוך. אבל לא אצל נורית, לצערי.
בדרך-כלל היא מחייכת עם השפתיים כאילו היא לא באמת מתכוונת, ואתה ממש רואה את המחשבות מתרוצצות לה בראש ומונעות ממנה לשמוח. אבל לא באמת ידעתי מה הן. נורית תמיד הייתה סוג של חידה בשבילי, למרות החברות הקרובה בינינו. עכשיו אני מצטער שלא ידעתי יותר, ששמרתי על מעין ריחוק. בעיקר כי הייתי ילד, כנראה. בכל-אופן זה היה החיוך שלה ואני לא יודע למה. ככה היא הייתה.
אבל באותה פעם עיניה חייכו, חיוך אמיתי נדיר, שגרם גם לי לחייך.
כשלקחתי את הדאון גיליתי למה נורית התקשתה כל-כך: הוא היה די כבד ולא אפשר לרגליים חופש תנועה מספיק בשביל לרוץ. הייתי חייב להתכופף קצת קדימה והגב שלי החל לכאוב. היה מסובך מאוד לרוץ עם הדבר הזה עליי. אבל רצתי. רצתי הכי מהר שיכולתי, ורק נורית הרצה לצידי נותנת לי את הכוח להמשיך. החלטתי לרוץ במעלה הגבעה ולנסות לרחף מעל המדרון שמאחוריה, והריצה בעלייה הייתה עוד יותר קשה מן הריצה במישור. הצמחים הגבוהים הצליפו ברגליי והרוח גרמה לעיניי לדמוע. כשהגעתי לראש הגבעה כבר הייתי די עייף, אבל עדיין נחוש. הריצה במורד רק החמירה את המצב.
"קדימה!" צעקה נורית מראש הגבעה.
ואני השתדלתי בשבילה, ולא הצלחתי. ניתרתי ניתורים קטנים תוך כדי ריצה בניסיון ללכוד את הרוח ולהתרומם, אבל זה לא עזר. לבסוף התעייפתי והנחתי לדאון ליפול לקרקע.
"זה לא מצליח!" קראתי אליה כשהצלחתי לנשום, וקרסתי באפיסת כוחות אל תוך העשב.
היא רצה אליי ושאלה אם אני בסדר, ואני השבתי בהנהון בלבד. באמת הייתי עייף. לא יכולתי לדבר. שולי השמלה הירוקה התנופפו סביב רגליה, מלטפים אותן. היא נשכבה בעשב לידי באותה תנוחה, ידינו פרושות לצדדים כמו כנפיים של ציפור.
"אוף." מלמלה.
הרגשתי שאכזבתי אותה, והתאכזבתי בעצמי. ההמצאה הגאונית שלי נכשלה. אבל ברור שזה לא היה באמת דאון. היום אני כבר מוכן להודות שזה היה בעצם עפיפון ענק, זה הכול.
"מה נעשה?" שאלה נורית.
הבטחתי לה שאחשוב על משהו והתכוונתי לזה. עברנו לצפייה בעננים. התכלת של השמיים היה מרהיב, שונה ויפה מן הכחול של הים. לא היה אופק, לא היו גבולות. העננים נעו בו לאט, צפים כמו צמר-גפן מתוק. אף-אחד מאיתנו לא דיבר, כדי לא להפריע לאחר לשמוע את שריקת הציפורים. אחת חלפה מעלינו בכנפיים פרושות, שחורה ונשגבת. בלתי מושגת. הערצתי אותה.
אחר-כך היינו עסוקים במציאת צורות בעננים, דבר שעשינו כל פעם כדי להעביר את השעמום ואת הזמן המוטלים על כתפינו הילדותיות. לא היו הרבה עננים באותו יום, אבל גם לא היינו צריכים הרבה. לפעמים אפילו רק אחד, שבו ראה כל אחד מאיתנו עשרות דברים שונים.
"כלב." אמרה נורית.
"לא, זאת מכונית!" אמרתי אני.
היא ראתה כלב, שני עכברים, קן ציפורים ופרח. אני ראיתי מכונית, המבורגר וראש של דרקון שהזכיר לי תמונה שראיתי פעם. התווכחנו קצת, ניסינו למצוא צורות שונות בכל אחד מן העננים ושאלנו את עצמו מה הצורות שאנחנו רואים אומרות עלינו. אני מתגעגע כל-כך לימים ההם.
"דרקונים זה מפחיד." מלמלה נורית.
"אבל את רואה אותו, נכון?"
"כן."
שנינו ראינו אותו דבר הפעם.
"מה את חושבת שזה אומר?"
"אולי...שאתה אוהב דרקונים."
"אבל גם את רואה אותו," אמרתי. "ואת לא אוהבת דרקונים."
"אני אוהבת," מיהרה לומר. "אבל הם פשוט נכחדו."
"בטוח עוד נשארו! ואפשר לעוף עליהם!"
היא חייכה, שיערה החיוור מסתיר את העיניים הנועצות מבט בעננים. שתקה, ולכן גם אני. הקשבנו לרוח וצפינו בעננים זזים, כולם באותו כיוון. העשב ליטף את פניי בנעימות והאדמה עוד הייתה רכה מהגשם הראשון של תחילת הסתיו, של תחילת השנה. עוד הייתי עלול להירדם בגלל אורה של השמש. כשהייתה באמצע השמיים, מוסתרת בחלקה על-ידי הכלב של נורית, החלטנו ללכת.
סחבתי את הדאון על הגב עד הבית של נורית והיא אמרה שתאחסן אותו בעליית הגג שלה. נפרדנו בחיוך ועליתי בחזרה ברחוב המרוצף שעבר כעמוד שדרה לאורך היישוב, והוביל לביתי. הסתכלתי במרצפות וחשבתי על דרכים טובות יותר לעוף. חוץ מלהיות סופרמן או לגדל כנפיים, זאת אומרת. הדאון נכשל. למה? "ככה", עלתה התשובה בראשי. הייתי מאוכזב לאחר כל הציפייה והמאמץ.
פריצת הדרך שלי הגיעה רק שנה אחר-כך, בתחילת כיתה ו'. נורית ואני כבר היינו חברים טובים אז, למרות שעדיין לא הצלחתי להבין אותה לעומק. עדיין לא היו לה חברים אחרים, אולי חוץ מכמה בנות שלפעמים הייתה מסתובבת איתן בהפסקות בבית-הספר, אבל אני לא חושב שממש אפשר לקרוא להן "חברות". היא לא נפגשה עם אף-אחת מהן אחרי שעות הלימודים וכמעט לא יזמה שום דבר בעצמה. אולי הן באמת ניסו להיות חברות שלה, אבל היא לא נתנה. ככה היא הייתה, עד כמה שזה נשמע נורא ממקומי עכשיו. בתקופה ההיא לא חשבתי שזה רע כל-כך, ואפילו התרחקתי קצת בעצמי מן החברים שלי, כי ביליתי יותר זמן עם נורית. עדיין הסתובבתי איתם, גם בבית-הספר וגם אחריו, אבל פחות. תמיד נהניתי יותר לדבר עם נורית והיא נפתחה והייתה מדברת איתי. לא הרבה, אבל מדברת. ורק איתי. חבל שלא דיברה יותר.
"אתה חושב שאני צריכה נעליים חדשות?" שאלה באחד מן הטיולים שלנו.
הבטתי אל רגליה וגבותיי הצטופפו. איזו שאלה מוזרה. "לא, למה?" שאלתי.
"כי שיר אמרה שכן."
"מה פתאום. הן בסדר גמור. ואת יכולה לרוץ איתן בספורט."
"כן." אמרה ומשכה בכתפיה.
"לא ידעתי שאתן חברות."
"לא יודעת. היא מדברת איתי לפעמים."
"היא בסדר." אמרתי.
"באמת?"
"כן. את לא אוהבת אותה?"
נורית חשבה. "היא לא מפריעה לי." שוב משכה בכתפיה.
"זה מה שאמרתי."
על דברים מעין אלה נסבו השיחות שלנו, תוך כדי הליכה ובהייה בשמיים. באותו יום התחיל לטפטף, אבל זה לא הפריע לנו, למרות שתמיד ראיתי איך אנשים רצים בגשם כאילו השמיים עצמם נופלים ברסיסים רטובים. בשבילנו זה לא היה יותר מגשם, שליח מן השמיים לאדמה. אלינו. אבל כשהגשם התחזק באמת לא רציתי להיות חולה, וגם לא שהיא תהיה. לכן תפסתי בידה ורצתי לעמוד מתחת לגג של אחת החנויות, כי שנינו לבשנו בגדים קצרים. גג הרעפים הגן עלינו מן הגשם ואנחנו רק חיכינו שייפסק ובינתיים דיברנו על כל מיני דברים. בעיקר על הגשם. נורית אמרה שהעננים מסתירים לה את השמיים ואהבתי שאמרה את זה. כאילו כל מה שחשבה עליו היה הצבע הכחול של השמיים ולא עניין אותה בכלל הגשם או הקור או...לצורך העניין, אני. תוך זמן קצר המבול הפתאומי הסתיים והשאיר רק שמיים אפורים אחריו.
"את רוצה ללכת הביתה?" שאלתי למרות שבעצמי לא רציתי.
אני חושב שאף-אחד מאיתנו לא רצה לסיים את הטיולים המשותפים, כי לאף-אחד מאיתנו לא היה משהו מעניין לעשות חוץ מהם. אבל בסופו של דבר היינו חייבים לחזור כל אחד לביתו וכך עשינו גם בפעם ההיא. ליוויתי אותה עד הדלת וחזרתי הביתה תוך התבוננות בטלאי התכלת שהופיעו לאט לאט בין העננים כמו על שמיכה צמרירית נעימה. הרוח פינתה את העננים ואור השמש שוב יכול היה להגיע לאדמה ולחמם אותי.
כשחזרתי הביתה שודרה בטלוויזיה תוכנית שתיעדה מסע בכדור פורח, וצולמה מתוך הסל שלו. ראיתי איך האנשים שבסל יכולים להתקרב לאדמה ולגעת בעצים, לדבר עם האנשים על הקרקע ולהתקרב לציפורים. אני לא מגזים כשאני אומר שכמעט בכיתי מהתרגשות. זה היה מדהים בעיניי וידעתי שגם נורית תרצה בזה. לכן החלטתי שנעוף שנינו בכדור פורח כמו בתוכנית, וכמו תמיד גלגלי השיניים שבראש שלי מיד התחילו לעבוד.
למחרת בבית-הספר כבר גייסתי את נורית למשימה שהפכה לפרויקט הסודי שלנו במשך אותה שנה. זה היה הרבה יותר קשה והרבה יותר גדול מהעפיפון הענק שלי, ובגלל זה הייתי בטוח שזה יעבוד. זה חייב לעבוד כי זה עבד בטלוויזיה, נכון? אם נעשה הכול כמו שצריך, וזה בדיוק מה שהתכוונתי לוודא שיקרה, אז זה יעבוד גם בשבילנו. בלילה רקמתי חלומות על ריחוף בשמיים בתוך הסל הקטן עם נורית, כשהרוח פורעת את השיער שלנו ואנחנו מסתכלים על העננים מקרוב וגם נוגעים בהם. זה היה יפהפה.
עבדנו על זה רק שנינו והחלטנו לא להיעזר באף-אחד למרות הקושי. האובססיה הזאת לעוף נתנה לנו כוחות שילדים בגיל הזה לא יודעים בכלל שיש להם. גם היום אני לא מצליח לשחזר את המוטיבציה שאחזה בי אז.
"אם נעוף," אמרתי לה. "נעוף לבד."
היא אמרה שהיא יכולה לתפור סדינים ישנים שזרוקים אצלה בבית. בגלל שהייתה טובה ממני בתפירה, למעשה אני בכלל לא הייתי מסוגל לתפור גם לו הייתי מכונת תפירה בעצמי, הסכמתי שהיא תעשה זאת. אני התנדבתי למצוא סל מתאים שיהיה בו מקום לשנינו.
"אבל צריך גם אש, לא?" שאלה.
"מבער." תיקנתי אותה בעזרת הידע שרכשתי מהתוכנית.
"מבער." חזרה אחריי.
"אני אמצא גם את זה." הבטחתי והייתי בטוח שאוכל.
אין לי מושג איך, אבל נורית הצליחה לחבר בתפירה ידנית מספר רב של סדינים גדולים ומלאי כתמים שמצאה אצלה בבית. את החורים שגילתה בזמן שבדקה את יצירתה הייתה ממהרת ומטליאה באיזו חתיכת בד שנשארה לה מאיפשהו.
המשימה שלי הייתה קשה יותר. הייתי צריך למצוא סל מספיק גדול בשביל שנינו ומספיק רחב ונוח כדי שנוכל לזוז בתוכו מבלי להתנגש אחד בשנייה, וגם מספיק עמוק כדי שלא ניפול ממנו. היו כמה פעמים בתוכנית הטלוויזיה שבהן הראו איך רוח פראית יכולה לנדנד את הסל בכוח מפחיד. זה מה שהפחיד אותי יותר מכל, הנפילה מגובה כזה אל האדמה. לא רציתי שדבר כזה יקרה לי ועוד יותר לא רציתי שדבר כזה יקרה לנורית. חוץ מזה עוד הייתי צריך למצוא מבער כמו בתוכנית, ורק כשהתחלתי לחפש הבנתי פתאום שאין לי מושג איפה אפשר למצוא מבער כזה! הייתי בטוח במאה אחוז שלא נוכל לעוף בלעדיו.
חשבתי שאולי מישהו יידע אבל לא רציתי לשתף אנשים חוץ מנורית, כי הבטחתי לה. ידעתי שאם אשאל את ההורים הם יתחילו לשאול בחזרה. לא אהבתי את המחשבה הזאת. הייתי בטוח שהם יפריעו או יקלקלו. בכל-זאת, הם הורים. החלטתי שלבד זה לבד ורק היום אני מבין שזאת הייתה סתם טעות טיפשית שנבעה מחששות של ילד. באמת. כי אולי אם הייתי שואל, בודק, מחפש, משתף, הפרויקט הזה לא היה נכשל כמו שהוא נכשל.
הכדור הפורח הוכרז סופית ככישלון באחד מימות אפריל שטופי השמש שבמהלך חופשת הפסח וקצת לפני ליל הסדר עצמו. יום למחרת הייתי אמור לנסוע לקרובי משפחה בצפון ולמרות שידעתי את זה לא שמתי-לב שהיום כבר הגיע. הזמן פשוט עבר לי מהר מדי, כמו בחלום. הזעקתי את נורית ושוב הלכנו אל השדה שמאחורי הבית שלה שבקצה היישוב, השדה שהפכנו למעבדת הניסויים שלנו, וגם הכישלונות. את יריעת הבד הענקית שתפרה החזיקה בידיים, מגולגלת ומקופלת ומקומטת בתוך עצמה. קיפול בגדים כנראה לא היה הצד החזק של נורית ואם לא הייתי צריך לנסוע בבוקר שאחרי זה, זה אולי היה מצחיק אותי. באותו יום הייתי רציני לחלוטין, כי ידעתי שאנחנו הולכים לעוף גבוה ורחוק אל עבר השמש. ליתר דיוק קיוויתי, כי את הספק העדפתי לדחוף לחלק עמוק יותר של הראש שלי. הבאתי רק סל כביסה מפלסטיק, גדול ועגול עם חורים כמו ברשת, ולא יותר. מבער לא היה לי, אבל רצון כן.
"אני לא חושבת שהוא יעוף."
"הוא יעוף עם הרוח כמו שקורה לעפיפונים." הבטחתי, שב ומתעלם מן הידיעה. ממש לא הייתי משוכנע, אבל לא היה שום דבר שיכולתי לעשות. אני לא אהיה עם נורית עד סוף חופשת הפסח, ומה נעשה אז? לא רצינו לחכות לחופש הגדול. הוא היה רחוק מדי. למרות שלא הספקתי להשיג מבער השתדלתי לשכנע את עצמי שנוכל איכשהו לעשות את זה, בדרך חדשה שאף-אחד עוד לא גילה.
נורית נראתה ספקנית גם בזמן שחיברתי, באמצעות חוט דק שמצאתי בבית, את קצות היריעה התפורה לסל חסר הפינות. העברתי את החוט דרך החורים שבסל ומהם אל חורים בבד, שעשינו בעזרת המספריים שהבאתי לחיתוך החוט. כך חיברתי את היריעה אל הסל בלולאות. כשהחזיקה את הבד הסתכלתי בעיניה של נורית המביטות בחוט ובמספריים, וראיתי שהיא עושה רק את מה שביקשתי. היא לא האמינה. ולמען האמת, אני מודה עכשיו שכבר אז גם אני לא האמנתי והמשכתי עם המשחק רק בשבילה. הרגשתי קצת כמו פיטר פן שבא לביתה של וונדי בלי הזמנה כדי לקחת אותה לארץ-לעולם-לא. פתחתי את השק שנוצר מהיריעה, שהיה בעצם די קטן, וניסיתי לכלוא את הרוח בתוכו. זה לא הצליח. היא נשבה והכתה בבד מבפנים, שולחת מתוכו זרועות צבעוניות מכוסות טלאים, וזה הכול. לא קרה שום דבר.
"רגע, אני אנסה שוב." אמרתי בקול שקט למראה פניה של נורית. היה עצוב כל-כך לראות אותה ככה עם עיניה הירוקות הרועדות. ידעתי שאני חייב להצליח. חייב.
בינתיים החלה הרוח להתחזק עד שבשלב מסוים כבר כמעט תלשה לי את הבד מהידיים. היה קשה להחזיק אותו, אבל החזקתי. אחד מקצותיו התנתק מן הסל. במרחק ראיתי את העננים הכהים אבל לא ויתרתי. המשכתי להחזיק ועצמתי את העיניים בכוח כדי שלא ידמעו מהרוח. הן דמעו בכל-זאת.
"תיזהר!" שמעתי את נורית.
כשפתחתי את העיניים ראיתי את הסל מקפץ לכיוון שלי על העשב, והתכופפתי בדיוק כשעבר מעל ראשי. הרוח סחפה אותו אל מעבר לגבעה ובהמשך המורד. מה שהיה קודם טפטוף קל הפך לגשם זלעפות כבד שאילץ אותנו להתכסות בבד. ראינו ברקים בשמיים. נצמדנו זה לזו בתוך העשב הגבוה ומתחת לבד כאילו היה שמיכה שנועדה להגן עלינו מפני החושך, ולא הכנפיים של נורית שנועדו להפוך אותנו לציפורים. האדמה הייתה קרה ורטובה.
"זה דווקא כיף." מלמלה.
"אבל לא היינו מוכנים!" אמרתי וידעתי שאמא תכעס בגלל הסל. לנורית זה כנראה לא הפריע.
"זה הכי כיף כשלא מוכנים."
הברקים היו ממש יפים בסגול והלבן הזוהרים שלהם, כמו אורות ניאון בשמיים. שמעתי תפרים נפרמים וידעתי שהשק הזה שהתכסינו בו לא היה מגיע רחוק. פתאום יכולת התפירה של נורית לא נראתה לי מדהימה כל-כך, וכמעט התחלתי לצחוק.
"מה קרה?" היא שאלה.
לא יכולתי לענות ולהגיד לה את האמת, אז פשוט צחקתי. נורית נראתה מבולבלת, אבל ויתרה לי והחלה לשחק באחד הצמחים באצבעותיה. הבחנתי בנקודת חן על ידה השמאלית, על הצד הימני של האצבע הרביעית, זו שלפני הזרת. קמיצה, נדמה לי. איזה שם מוזר.
נשארנו באותה תנוחה עד שהגשם והרוח החזקה הפסיקו. במשך הזמן הזה התחילו הברכיים שלי לכאוב בצורה מייסרת ממש. הן כאילו הודיעו, בצרחות, על הקיום שלהן. כשקמנו, אחר-כך, ראינו מספר חורים בכנפיים של נורית. הטלאים שכיסו אותם עפו עם הרוח.
"אני מצטער," לחשתי לה. "שזה לא עבד."
"אני בטוחה שיש עוד דרכים." לחשה בחזרה.
עדיין שכבנו בין העשבים על האדמה שנותרה יבשה, גם כשהגשם כבר הפסיק וקרניים דקות של אור הצליחו לפלס דרך בין העננים. שמעתי דבורה מזמזמת בדרכה לאחד הפרחים בסביבה. תמיד היו כאן פרחים יפים. מעלינו עפה ציפור שלא הצלחתי לזהות בגלל הצבע הכהה שבו צבע אותה אור השמש. ראיתי רק את צורתה: ראש חץ שמצביע ישר קדימה ושתי כנפיים יפהפיות.
"כנפיים."
הבטתי בנורית ולבי החל לפעום כשהבנתי את כוונתה. היא לא הסירה את עיניה מהשמיים, מן הנקודה שדרכה עברה הציפור בצורתה מעוררת ההשראה.
"כנפיים." לחשה שוב. "אני רוצה כנפיים."
"אנחנו..." לא ידעתי מה להגיד לה ובסוף פלטתי את האמת הפשוטה והכואבת: "אין לנו."
"אני רוצה כנפיים."
"איך?"
"בכל דרך." אמרה. "בכל צורה."
הייתה בה נחישות מדהימה באותו רגע, שונה כל-כך מנורית היומיומית והרגילה. אבל היא הביאה לתוצאות. מתברר שנורית, כשבאמת רצתה, הייתה יכולה להיות חזקה יותר ממני. הרעיון הזה היה שלה ואני חושב שהוא הצליח.

חלק ב' יפורסם בשבוע הבא.

יום שבת, 6 ביוני 2009

יושב וקושר כתרים לאותיות

וכך נאמר בגמרא, במנחות כ"ט:

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך?
אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.
אמר לפניו: ריבונו של עולם הראהו לי!
אמר לו: חזור לאחורך! הלך וישב בסוף שמונה עשרה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני! נתיישבה דעתו.
חזר ובא לפני הקב"ה. אמר לפניו: ריבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?
אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפני!
אמר לפניו: ריבונו של עולם הראיתני תורתו, הראני שכרו!
אמר לו: חזור לאחורך!
חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין.
אמר לפניו: ריבונו של עולם זו תורה וזו שכרה?
אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפני!"

זה לא סיפור מסובך במיוחד. משה עולה למרום כדי לקבל את התורה. מה הוא רואה שם? אלוהים יושב עם התורה שהוא רוצה להעביר למשה, ומקשט את אותיותיה. למה, תוהה משה, שאלוהים יטרח להתעכב על הדברים הקטנים האלה? הרי כולם מחכים לתורה, ומה זה משנה איך כל אות ואות נראית?
זה לא סתם, אומר לו אלוהים, בעוד כמה דורות יהיה מי שיתעכב גם על הפיצ'יפקעס האלה. משה לא מסתפק בהצהרה ומבקש לראות, ואלוהים אומר לו "חזור לאחורך", נוסחת קסמים שמביאה את משה לבית מדרשו של רבי עקיבא. משה יושב, כקטן התלמידים, בשורה האחרונה ולא מבין בכלל על מה האנשים מדברים. אבל, ברגע שהתלמידים מקשים על רבי עקיבא ותשובתו להם היא שמדובר ב"הלכה למשה מסיני", נחה דעתו.
אבל, מתעקש משה לפני אלוהים, אם יש לך את האדם הזה שנראה הרבה יותר חכם ממני, למה אתה נותן לי את התורה ולא לו? בשלב הזה אלוהים מפסיק להיות דוק בראון, הוא מגיב ב"שתוק, כך עלה במחשבה לפני". משה לא מתעקש על הנקודה הזו, אבל הוא כן רוצה לדעת מה עלה בגורלו של צדיק כזה ושוב אלוהים משתמש במילות הקסם ומביא את משה אל מקום מיתתו של רבי עקיבא. זו אינה תמונה נעימה, בשרו של רבי עקיבא תלוי כמו בשר אחרי שחיטה, כאחד מעשרת הרוגי מלכות. משה חוזר אל האלוהים ותוהה "זו תורה וזה שכרה?" ואלוהים משיב לו כמו קודם, "שתוק, כך עלה במחשבה לפני".

יש פה לא מעט על מה לדבר, המסע בזמן, למשל, המסעות בין העולמות התחתונים לעליונים וההשלמה עם הגורל בלי להתלונן, אבל את האגדה הזו אנחנו מביאים לרגל שבוע הספר (שייפתח ביום רביעי, ה-10.6). לא מסובך במיוחד לכתוב, אבל רק הטובים שבסופרים מסוגלים לקשור כתרים לאותיות, להוציא תחת ידם טקסטים שיידונו בעוד שנים. עוד יש לזכור, ש"סופרים" נקראים על שם אותם אנשים שתפקידם היה לספור את האותיות בספרי התורה ולוודא שהם כשרים, שאין ולו אות אחת מיותרת או חסרה שתפסול את הספר השלם, מיומנות חשובה מאוד גם למי שכותב בימינו.