משהו קלאסי לכבוד חודש אדר

מחר חל ראש חודש אדר ובו נהוג להרבות בשמחה.

אנו מביאים בזאת את תחילת הסיפור מעשה בשבעה קבצנים של רבי נחמן מברסלב, כולל הפתיחה על השמחה...

מצוטט מאתר:

http://breslev.eip.co.il/?key=60

אֲסַפֵּר לָכֶם אֵיךְ הָיוּ שְׂמֵחִים
מַעֲשֶׂה

פַּעַם אַחַת הָיָה מֶלֶךְ וְהָיָה לוֹ בֵּן יָחִיד וְרָצָה הַמֶּלֶךְ לִמְסֹר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו

וְעָשָׂה מִשְׁתֶּה גָּדוֹל וּבְוַדַּאי בְּכָל פַּעַם שֶׁהַמֶּלֶךְ עוֹשֶׂה מִשְׁתֶּה גָּדוֹל הוּא שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאד בִּפְרָט עַתָּה, שֶׁמָּסַר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו בְּוַדַּאי הָיָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאד.

וְהָיוּ שָׁם כָּל הַשָּׂרֵי מְלוּכָה, וְכָל הַדֻּכָּסִים וְהַשָּׂרִים וְהָיוּ שְׂמֵחִים מְאד עַל הַמִּשְׁתֶּה

וְגַם הַמְּדִינָה הָיוּ נֶהֱנִים מִזֶּה שֶׁמּוֹסֵר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו כִּי הוּא כָּבוֹד גָּדוֹל לַמֶּלֶךְ וְהָיָה שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאד וְהָיָה שָׁם כָּל מִינֵי שִׂמְחָה מקהלות זמר ומשחקי הצגות וְכַיּוֹצֵא מִזֶּה, כָּל מִינֵי שִׂמְחָה, הַכּל הָיָה שָׁם עַל הַמִּשְׁתֶּה

וּכְשֶׁנַּעֲשׂוּ שְׂמֵחִים מְאד עָמַד הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לִבְנוֹ הֱיוֹת שֶׁאֲנִי חוֹזֶה בַּכּוֹכָבִים, וַאֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה עָתִיד לֵירֵד מִן הַמְּלוּכָה בְּכֵן תִּרְאֶה שֶׁלּא יִהְיֶה לְךָ עַצְבוּת כְּשֶׁתֵּרֵד מִן הַמְּלוּכָה רַק תִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה וּכְשֶׁתִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה, גַּם אֲנִי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה

גַּם כְּשֶׁיִּהְיֶה לְךָ עַצְבוּת, אַף עַל פִּי כֵן אֲנִי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה עַל שֶׁאֵין אַתָּה מֶלֶךְ

כִּי אֵינְךָ רָאוּי לִמְלוּכָה, מֵאַחַר שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַחֲזִיק עַצְמְךָ בְּשִׂמְחָה כְּשֶׁאַתָּה יוֹרֵד מִן הַמְּלוּכָה אֲבָל כְּשֶׁתִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה אֲזַי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה יְתֵרָה מְאד.

וְקִבֵּל הַבֶּן מֶלֶךְ אֶת הַמְּלוּכָה בְּיָד רָמָה וְעָשָׂה לוֹ שָׂרֵי מְלוּכָה, וְדֻכָּסִים וְשָׂרִים וָחָיִל

וְזֶה הַבֶּן מֶלֶךְ הָיָה חָכָם וְהָיָה אוֹהֵב חָכְמָה מְאד וְהָיוּ אֶצְלוֹ חֲכָמִים גְּדוֹלִים

וְכָל מִי שֶׁהָיָה בָּא אֶצְלוֹ עִם אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הָיָה אֶצְלוֹ בַּחֲשִׁיבוּת גָּדוֹל מְאד

וְהָיָה נוֹתֵן לָהֶם כָּבוֹד וַעֲשִׁירוּת בִּשְׁבִיל הַחָכְמָה, לְכָל אֶחָד כְּפִי רְצוֹנוֹ מִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה מָמוֹן, הָיָה נוֹתֵן לוֹ מָמוֹן וּמִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה כָּבוֹד הָיָה נוֹתֵן לוֹ כָּבוֹד הַכּל בִּשְׁבִיל הַחָכְמָה.

וּמֵחֲמַת שֶׁהָיָה חָשׁוּב אֶצְלוֹ הַחָכְמָה כָּל כָּךְ הָיוּ כֻּלָּם לוֹקְחִין עַצְמָן אֶל הַחָכְמָה

וְעָסְקוּ כָּל הַמְּדִינָה בְּחָכְמוֹת כִּי זֶה הָיָה רוֹצֶה מָמוֹן, כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל מָמוֹן עַל יְדֵי זֶה

וְזֶה הָיָה רוֹצֶה חֲשִׁיבוּת וְכָבוֹד וּמֵחֲמַת שֶׁכֻּלָּם עָסְקוּ רַק בְּחָכְמוֹת עַל כֵּן שָׁכְחוּ שָׁם בְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה טַכְסִיסֵי מִלְחָמָה כִּי הָיוּ כֻּלָּם עוֹסְקִין בְּחָכְמוֹת עַד שֶׁהָיוּ כָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה חֲכָמִים גְּדוֹלִים.

עַד שֶׁהַקָּטָן שֶׁבְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה הָיָה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת חָכָם גָּדוֹל מִכֻּלָּם וְהַחֲכָמִים שֶׁבְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה הָיוּ חֲכָמִים מֻפְלָגִים גְּדוֹלִים מְאד וּמֵחֲמַת הַחָכְמוֹת נִתְפַּקְּרוּ הַחֲכָמִים שֶׁל אוֹתָהּ הַמְּדִינָה וּמָשְׁכוּ גַּם אֶת הַבֶּן מֶלֶךְ הַנַּ"ל לְדַעְתָּם, וְנִתְפַּקֵּר גַּם כֵּן וּשְׁאָר בְּנֵי הַמְּדִינָה לא נִתְפַּקְּרוּ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה עַמְקוּת וְדַקּוּת גָּדוֹל בְּאוֹתָהּ הַחָכְמָה שֶׁל הַחֲכָמִים הַנַּ"ל.

עַל כֵּן לא יָכְלוּ שְׁאָר בְּנֵי הַמְּדִינָה לִכְנס בְּאוֹתָהּ הַחָכְמָה וְלא הִזִּיק לָהֶם.

אֲבָל הַחֲכָמִים וְהַבֶּן מֶלֶךְ נִתְפַּקְּרוּ כַּנַּ"ל וְהַבֶּן מֶלֶךְ, מֵחֲמַת שֶׁהָיָה בּוֹ טוֹב כִּי נוֹלַד עִם טוֹב וְהָיוּ לוֹ מִדּוֹת טוֹבוֹת וִישָׁרוֹת הָיָה נִזְכָּר לִפְעָמִים: הֵיכָן הוּא בָּעוֹלָם, וּמַה הוּא עוֹשֶׂה וְכוּ' וְהָיָה גּוֹנֵחַ וּמִתְאַנֵּחַ עַל זֶה עַל שֶׁנָּפַל לִמְבוּכוֹת כָּאֵלּוּ וְנִתְעָה כָּל כָּךְ וְהָיָה מִתְאַנֵּחַ מְאד אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁהָיָה מַתְחִיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַשֵּׂכֶל חָזַר וְנִתְחַזֵּק אֶצְלוֹ הַחָכְמוֹת שֶׁל אֶפִּיקוֹרְסִית הַנַּ"ל וְכֵן הָיָה כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהָיָה נִזְכָּר כַּנַּ"ל וְהָיָה גּוֹנֵחַ וּמִתְאַנֵּחַ וְתֵכֶף כְּשֶׁהִתְחִיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַשֵּׂכֶל חָזַר וְנִתְחַזֵּק אֶצְלוֹ הָאֶפִּיקוֹרְסוּת כַּנַּ"ל.

גלידה פיסטוק וניל - מוריה דיין

כל היום גלגלה בתיה במילים כבחרוזי תפילה: שהות להרהר בצער, שהות בצער להרהר, בצער לאחוז, להשהות להרהר לערער את הצער עד השהיה.
"אי אפשר ככה יותר" היא אמרה לעצמה.
פיתה החתול הסתכל עליה, שבע ועייף.
שירי נהגה לומר מדי פעם, שלפיתה יש פרצוף של גור וגוף של ג'מוס. בתיה לא ידעה אם זו מחמאה או לא, אבל לפי הטון ששירי בחרה בו כדי להשמיע את האבחנה שלה היא שיערה שדווקא לא מדובר במחמאה. מצד שני, שירי תמיד שיגרה חצי חיוך קטן לעבר פיתה כשדיברה עליו, והיה בזה משהו חברי. בעצם גם ג'מוס זאת חיה חביבה.
בגדול, בתיה מאוד אהבה את פיתה, אבל עכשיו היא לא הייתה בתקופה כזו שהלב שלה שפע אהבה. מדויק יותר יהיה לומר שהתקופה האחרונה התאפיינה במילים טורדניות שהסתובבו לה בראש כמו נמלים. מילים כמו צער, שהות, פיתה עיראקית, פיתה מלאה צער, וכיוצא בזה.
"אי אפשר ככה יותר", היא שבה ואמרה.
"אני הולכת לעשות מעשה" היא אמרה.
בתיה הסתכלה במראה. היא נראתה לעצמה נחושה ובעלת יכולת לעשות מעשה.
"עכשיו רק נשאר להבין מה המעשה שאני צריכה לעשות" אמרה בתיה.
פיתה לא הגיב. בדרך כלל נהג פיתה לתת לבתיה לגלות את התשובות לשאלות שלה בעצמה.
"אני צריכה לעשות משהו", שבה בתיה ואמרה, "ואל תגיד לי שאולי כדאי שאני אתחיל בלהביא את מיקה מהגן. את זה גם אני יודעת".
פיתה באמת לא התכוון להשתתף בדיון הזה, שתעשה מה שהיא רוצה.
שירי אומרת לה לפעמים שהיחס שלה למיקה הוא הזנחה פושעת, ובסך הכול יכול להיות שהיא צודקת.
איך ששירי אומרת "הזנחה פושעת", בתיה מרגישה כאילו יש לה לק אדום שמתאים לאקדוחנים סוערים, ושיער פרוע ולוהב.
אני צריכה להביא את מיקה מהגן, התכווץ לבתיה הלב, התכווץ והתמלא ברעש מחליא, אני צריכה להביא את הקטנה מהגן.
לפעמים איחרה להביא את מיקה מרוב שהייתה לה שהות להרהר בצער.
פיתה הזיז את הזנב שלו אנה ואנה. הוא מבחינתו מזמן כבר לא צד בסיפור הזה.
"כדאי שאביא אותה", מלמלה בתיה בקול מדוד. "כדאי שאביא אותה מיד".
בתיה נכנסה למכונית והתניעה.
היא דמיינה את הפנים של מיקה, את העיניים שלה המותזות והלחיים, המשיכה ישר בפנייה של הגן ולקחה שמאלה לכיוון הקניון.
"אני צריכה לעשות מעשה" היא אמרה בקול לתוך חלל המכונית. המילים נתקעו בדפנות.
"זה הכול תוצאה של היעדר אמונה" היא חזרה על המשפט ששירי נהגה להגיד לה מדי פעם. זה נחמד לחשוב שהכול תוצאה של משהו אחד, נגיד היעדר אמונה. ככה אפשר לתקן את הדבר הזה, כמו שתוקעים מסטיק בחור של הגלגל. איך סותמים היעדר אמונה, חשבה בתיה, איך סותמים, והיא הרגישה שהרעש בתוך הראש מתגבר והפנים של מיקה נדלקו וכבו מולה, ובתיה נתנה עוד על הגז וגם הגבירה את הרדיו ליתר ביטחון.
"אולי אשים על עצמי כיפה. לאנשים עם אמונה יש כיפה או טורבן על הראש".
היא החליטה לחנות בקניון ולחפש חנות כיפות או טורבנים.
פיתה בטח לא היה אוהב את כל זה, היא הרהרה, ושוב הרהרה, והפלאפון שלה צלצל.
על הצג הופיעה הגננת, ידיה שלוחות בתוכחה, ועיניה אדומות מתוכחה, ופיה נוזל רוק וזעם קדוש מרוב התוכחה.
בתיה הרכינה ראש בצער וניתקה את הסוללה.
היא ניגשה בצעד בוטח לעבר חנות כובעים בקומה הראשונה.
"אתם מוכרים כאן כיפות או טורבנים?" היא שאלה את המוכרת.
המוכרת חייכה אליה באדיבות. "כיפות אנחנו לא מוכרים, ובאשר לטורבנים – את מתכוונת לכובע הזה של המוסלמים?"
"כן". ענתה בתיה. הילדה שלי מחכה לי, היא כמעט צעקה, את יכולה להביא לי טורבן?
"האמת שבחנות הזו יש בעיקר כובעי נשים, אבל יש חנות תחפושות ממש ממול ושם אני מאמינה שתוכלי למצוא טורבן. את מתכננת להתחפש לטורקי בפורים הקרוב?"
בתיה הרגישה געגוע צורב לפיתה. הוא כל כך יותר נבון מרוב האנשים הסכלים שמסתובבים סביבה, משומשים וריקים.
היא יצאה כמעט בריצה מהחנות, ודהרה לעבר חנות התחפושות.
הכול הפך להיות דחוף. בתיה הרגישה כאילו יד נעלמת מושחת לה לק ולוהבת את שיערה. היא מזניחה פושעת, בתיה הזאת. היא אגדה. אקדוחנית אמיתית.
בחנות התחפושות היו הרבה אמהות והרבה ילדים. פנים פנים וגופים וגופים. ממוקדת, היא ניגשה למוכרת שעסקה בסיוע לאם טרחנית עם שיער כתום וירכיים עבות.
"סליחה, סליחה שאני מפריעה, אני פשוט ממש חייבת לרוץ" התפרצה בתיה לשיחה, "אני חייבת טורבן. אני ממש ממהרת ואני פשוט חייבת טורבן. אולי יש לכם במקרה?"
המוכרת הסתכלה עליה בבהלה והאישה עם הירכיים השחירה את פרצופה, "זה לא יכול להמתין שתי דקות?"
"האמת שלא", ענתה בתיה, "האמת שממש לא".
פיתה, היית גאה בי, היא חשבה.
אפילו שירי, אחותי החכמה והמאוכזבת, אפילו את היית גאה בי. תראו איך אני מנהלת את האינטרסים שלי ביד רמה. מזיזה אינטרס אחד ימינה ואינטרס שני שמאלה.
"אני צריכה להספיק טיסה ואני פשוט חייבת לקנות את הטורבן הזה".
כמה נעים לשקר, חשבה.
"זה בסדר מצידך שאטפל בה קודם?" שאלה המוכרת את הירכיים.
"נו, בסדר".
המוכרת צללה לעומק החנות, פשפשה בין חרבות, זהבים ופאות וחזרה עם תחפושת מהודרת של טורקי. המחיר: מאתים ושלושים שקלים חדשים.
"אני צריכה רק את הטורבן", אמרה בתיה, מזדהרת ושמחה למראה הטורבן. היא הרגישה כאילו היא שבה הביתה.
"זה הולך ביחד", ענתה המוכרת, "אנחנו לא מוכרים חלקים בנפרד".
רעש עצום כיסה את בתיה, הציף אותה עד הצוואר. מיקה קטנה מחכה לי ואין לי שהות להרהר עוד בצער.
"תביאי" היא פלטה, חסרת נשימה.
המוכרת והירכיים הסתכלו עליה בזעזוע עמוק.
"תביאי כבר".
"אין בעיה", ענתה המוכרת, "לעטוף לך"?
"שום לעטוף. יש לי טיסה אני אומרת לך".
היא הוציאה את כרטיס האשראי והגישה למוכרת.
זו עיכסה לה בחינניות של מתאבק סומו לעבר הדלפק, ותנועות ידיה כה גמלוניות, כה מגושמות, בתיה ממש החזיקה את עצמה שלא להתנפל על המכשיר ולהעביר את הכרטיס בעצמה.
"מאתים ושלושים שקלים", חזרה המוכרת.
"כן, כן" ענתה בתיה.
ירכיים שוב הסתכלה עליה. הן עושות את זה כדי לעצבן אותי, היא חשבה.
"תתחדשי" חייכה אליה המוכרת, "וחג שמח!"
בתיה יצאה בריצה מהחנות, זרקה את מדי הטורקי העלוב לפח הקרוב ושמרה את הטורבן בידיים כהות מהתרגשות.
היא נכנסה למכוניתה ונשמה נשימות ארוכות.
"זה הזמן לפתור את הבעיה. זה הזמן לפתור את הבעיה של היעדר האמונה". היא אמרה לאט. היא אמרה את המילים לאט ועיניה בהקו.
בתיה שמה את הטורבן על הראש. היא הרגישה את הלב שלה מתרחב, מתרחב ואז נחלש. זה כמו אחרי שוד, היא חשבה. כשכל השקים עם הכסף מונחים בתא המטען, והדרך כבר נגמעת, והאקדחים שוקטים, והשפתון האדום מרוח. עייפות איומה מילאה אותה.
בידיים רועדות היא סובבה את המפתח ויצאה מהחניון. הרחוב היה מואר בזוהר שהיא לא הכירה.
בתיה נסעה אל הגן.
השער היה נעול. היא צלצלה בפעמון. רותי הסייעת יצאה אליה מתוך הגן ופרצה בצחוק.
"בתיה, מה יש לך על הראש"? היא שאלה בתדהמה.
"זה", ענתה בתיה בשקט, "זה טורבן".
"הבנתי. פורים רק עוד שבועיים, את יודעת", חייכה אליה רותי.
"כן, רציתי למדוד ולשמח את מיקה'לה".
"מה שישמח את מיקה יותר מהכול זו העובדה שהגעת," נאנחה רותי.
"כן" אמרה בתיה בקול רפה.
"מיקוש, בואי מותק", קראה רותי.
בתיה קפאה לכמה שניות. היא התביישה כל כך מהילדה שלה. לפחות יש לי טורבן על הראש, היא חשבה, שיסתיר אותי קצת.
"אמא, מה יש לך על הראש"? הפנים של מיקה היו מרוחים משוקולד ודמעות.
"מתנה בשבילך, מתוקה. סליחה שאיחרתי".
"אבל זה יהיה גדול עלי" היא התיזה בתדהמה.
"בואי נמדוד", אמרה בתיה. היא הורידה את הטורבן מהראש ביד חלשה והטביעה בתוכו את מיקה.
"זה ענק!" נשמעה צעקה מתוך הטורבן.
"כן", צחקה בתיה. "זה ענק". אפילו רותי חייכה.
"בואי מותק, בואי נלך לאכול גלידה".
"טוב" אמרה מיקה. היא חילצה את עצמה מהטורבן ונכנסה למכונית.
הרחובות היו מלאים באדם. הן אכלו גלידה בטעם פיסטוק וניל.
משם המשיכו לחנות צעצועים וקנו בית בובות בגודל בינוני.
הערב ירד פתאום, בבת אחת.
"בואי נחזור הביתה, אמא. פיתה מתגעגע אלינו", אמרה מיקה. הקול שלה היה מתוק כאילו שמו את כל הקינוחים בעולם בקערה אחת, זיקקו אותם ויצרו מהם קול.
בתיה הסתכלה עליה ברוך.
"בואי נחזור. אולי באמת הגיע הזמן לחזור כבר".
הן נכנסו למכונית ונסעו הביתה.

כבר לא ילדה - ענבר אל על

כולם אומרים שכשאמא שלי נעלמה היא השאירה לי אבא עלוב וגנטיקה דפוקה. ניסים מהפיצה אומר שזה עובד גם הפוך – שהיא השאירה לי גנטיקה עלובה ואבא דפוק. אבל אני אף פעם לא עונה לו, כי אמא שלי אמרה לי שניסים, הוא קוף לא מפותח, והוא בכלל לא ברמה שלנו ובגלל זה עדיף לא להכנס לפה שלו. אני ממש לא זוכרת איך הוא הגיע לשכונה שלנו. יום אחד הוא פשוט היה כאן וזהו. עובד בפיצה וגר לבד בדירה המטונפת שלו, וכל האורנג-אוטנגים יושבים אצלו עד השעות המאוחרות של הלילה ומעשנים נרגילה במרפסת כאילו אין להם משפחות וילדים.

גם אבא שלי היה חלק מהגועל נפש הזה עד שאמא נעלמה. מאז ניסים לא מרשה לו לבוא יותר. הוא אומר שזה בגללי, ושאני זונה כמו אמא שלי ושאני נותנת לכולם. אני לגמרי לא מבינה את הביטוי הזה, "נותנת". הרי הוא תמיד אומר שיום אחד הוא ייתן לי בראש והחבר שלו, הגמד, אומר שהוא יביא לי בפה, ואח שלו אומר שאני בכלל צריכה להתחנן כדי לקבל את הצינור שלו, אז איך יוצא שבסוף אני זו שנותנת?! המורה לתושב"ע תמיד אומרת "והיא הנותנת" ואז כל הבנים הדפוקים האלה צוחקים ומסתכלים עלי. היא תמיד מדברת יפה ובמילים שאמא היתה קוראת להם "משלב גבוה" לפני שהיא נעלמה. גם אמא שלי היתה מורה, והיה לה בבית שולחן ענק עם הרבה מדפים ומגירות שהיא היתה מתיישבת לידו כל ערב לבדוק מבחנים ולהכין חומרים. מהחדר שלי הייתי יכולה להציץ ולראות אותה יושבת שם בין ערמות הניירות והקלסרים, תמיד עם עט ביד. אני חושבת שאמא שלי נולדה עם עשר אצבעות ועט. עם העט שלה היא היתה יוצאת לשוטט בין הדפים. כותבת הערות קטנות וצפופות, ומשרבטת סימנים, ועוד דף ועוד דף, והם היו נערמים לה על השולחן ומתגלגלים מהערמות, וגולשים מהקלסרים, עד שיום אחד, כשהיא הניחה לרגע את העט על השולחן, הם ניצלו את ההזדמנות וזרמו והתעצמו וגעשו והיא טבעה בתוכם. מאז לא ראיתי אותה יותר.

אני תמיד נשארת אחרונה בכתה. אני אומרת לכולם שזה בגלל שאני כותבת לאט ולא הספקתי להעתיק מהלוח, אבל האמת היא שזה סתם כדי לא לחטוף מכות. כשהייתי פחות חכמה אז בדרך הביתה הילדים היו מחקים את הצליעה שלי ואת התנועה הזו שאני עושה עם הכתף כשאני בלחץ, אבל היום יש לי כבר שיטות להתחמק מהם, ואחת מהן היא פשוט להישאר אחרונה בכתה. לא אכפת לי אפילו אם המורה מבקשת ממני לעזור לה לסדר את הכסאות, או לתלות משהו על הקירות, העיקר שאוכל ללכת לבדי הביתה. אם אני ממש לבד ולא נתקלת באף אחד בדרך, אז אני יכולה לעצור ליד האלון הגדול ולהציץ לחור של הסנאי. אני בטוחה שיש שם סנאי. אם אני אסתכל לתוך החור מספיק זמן בלי למצמץ ובלי להתייאש ולהסתלק משם, אני אראה אותו בסוף. הוא פשוט לא יוצא בשביל מי שלא מוכן לחכות לו. אם אני מתחילה לחכות לו ומישהו פתאום מתקרב או עובר בסביבה, אז אני עושה את עצמי כאילו שאני קושרת את השרוכים בנעליים או מחפשת משהו בילקוט. לפעמים אני אפילו שורקת או שרה כדי שהמישהו הזה יחשוב שאני לא שמה לב שהוא מתקרב. אבל אז אני נאלצת להוריד את העיניים מהחור של הסנאי וצריכה להתחיל לחכות לו מההתחלה.

ביום שהוא יצא אני אנסה לשאול אותו אם הוא יודע לאן אמא שלי נעלמה. זה קרה ממש ליד האלון הזה עם החור של הסנאי. ביום שהיו לי כאבי בטן ממש ממש חזקים, כי אולי אכלתי משהו לא טוב וקראו לה לאסוף אותי מבית הספר. חיכיתי לה איזה שעתיים על הספסל במנהלה, אבל בסוף היא באה וליטפה אותי ואמרה שעכשיו נלך להתפנק יחד בבית. אז נתתי לה יד והלכנו. בדרך פגשנו את אפרים שתמיד כשפגש את אמא שלי הוא היה חייב לספר לה את כל מה שהנאצים עשו למשפחה שלו בשואה ועכשיו הממשלה עושה לו. אמא מקשיבה לו עד הסוף כי היא אומרת שהוא ערירי ומחפש מישהו שישמע את הצרות שלו. גם בפעם ההיא נתקלנו בו והוא התחיל לספר לה את הדברים שלו וגם ירדו לו דמעות כי הוא לא קיבל אישור מביטוח לאומי, ואמא שלי עמדה והקשיבה לו רק בגלל שהוא ערירי. אבל לי כאבה הבטן ורציתי כבר להגיע הביתה ולהקיא ואחר כך להתפנק עם אמא, אז התקדמתי כמה צעדים כדי לרמוז לה. אחר-כך התקדמתי עוד כמה צעדים, ועוד קצת, וכשראיתי שהיא בכלל לא שמה לב אלי, החלטתי להתחבא לה מאחורי עץ האלון עם החור של הסנאי כדי שתהיה קצת מודאגת. אולי זה ילמד אותה לקח לשים לב לילדה שלה שכואבת לה הבטן יותר מלאפרים הערירי שהנאצים עשו דברים איומים למשפחה שלו בשואה.

בסוף היא שמה לב שנעלמתי והתחילה לקרוא לי ולחפש אותי. אני חושבת שהיא ראתה את הקצה שלי כי היא התקרבה אל העץ ועשתה תנועות מוגזמות של חיפוש. אז ראיתי בפעם הראשונה את הסנאי מציץ מהחור שלו, הוא עמד כמה שניות והסתכל עלי ועל אמא שלי, ואז קפץ מהחור ישר על הפרצוף של אמא. בגלל שהזנב שלו הסתיר לה את העיניים היא לא ראתה את הבור ונפלה לתוכו. הבור נסגר מהר ומאז לא ראיתי אותה יותר.

קבעו לי תור לניתוח ברגל בדיוק בעוד עשרים ושלושה ימים, בגלל שהניתוח הקודם לא הצליח לפתור לי את הצליעה. אני לא מבינה למה כל הזמן מנתחים את הרגל הקצרה יותר. עדיף לנתח את הארוכה ולקצר אותה, זה יותר קל מאשר להאריך רגל קצרה. אבל אבא אומר שאני אשתוק כי אני לא מבינה כלום ברפואה, וכדאי שאתן למבוגרים לנהל כאן את העניינים. תמיד הוא אומר לי לשתוק, אפילו אם אני לא מדברת. פעם צפיתי בקלטת וידאו שצילמו כשהייתי קטנה, ושם אבא ואמא מנסים ללמד אותי להגיד "היפופוטם" וצוחקים כשאני לא מצליחה. הם השקיעו הרבה מאמצים ללמד אותי לדבר, וזה לא היה קל כי הייתי ילדה לא פשוטה, אז למה עכשיו הוא כל הזמן רוצה שאני אשתוק? בבדיקה האחרונה דווקא לא שתקתי ואמרתי לרופא שאני חושבת שכדאי לקצר לי את הרגל הבריאה ואז אולי לא אצלע, אבל הוא רק צחק ואמר לי שהמחשבה שלי יצירתית. יש לו מזל שהוא לא באמת מכיר את המחשבות שלי. הוא היה הולך שם לאיבוד כי אני תמיד חושבת רק קצוות של מחשבות.

אחרי קצת זמן שאני חושבת על משהו, אז משהו אחר בא ומשתלט ואז אני חושבת עליו במקום על המשהו הקודם. אמא שלי היתה קוראת לזה מחשבה אסוציאטיבית וגם זו מילה שלקח לי הרבה מדי זמן ללמוד להגיד. עכשיו אני בעיקר שותקת אותה, כי אמא שלי כבר לא כאן. גם כשאני חושבת על אמא המחשבות מתערבבות לי. לדוגמה, אני לא מצליחה להזכר כמה זמן עבר מאז שהיא נעלמה. ואם אני שואלת ואומרים לי, למשל, שבועיים וחצי אז למחרת זה כבר שבועיים וחצי ועוד יום, ואז הספירה מתבלבלת לי ואני שוב לא זוכרת. אבל זה לא מאוד משנה כמה זמן עבר מאז. העיקר שאני זוכרת כל פרט מאיך שהיא נעלמה. אני זוכרת את זה ממש טוב כי אני דואגת לשנן את הפרטים האלה כל הזמן כדי שלפחות את זה אני לא אשכח כי זה היה בדיוק ביום ההולדת שלי. כבר כשקמתי בבוקר ואף אחד לא היה בבית התחלתי לחשוד שהם מתכננים לי מסיבת הפתעה. לא רציתי לקלקל להם אז לא התקשרתי לשאול איפה הם ומתי אני כבר צריכה ללכת לבית הספר. בגלל זה גם איחרתי לשיעור הראשון, אבל העיקר שלא הרסתי את ההפתעה. כשחזרתי הביתה אחרי הלימודים אבא עוד לא הגיע ואמא כבר היתה שקועה בניירות שלה בחדר העבודה. עשיתי את עצמי כאילו אפילו אני לא זוכרת שיש לי יום הולדת והתיישבתי מהר להכין את שעורי-הבית שלי כדי לא לשמור אותם לרגע האחרון בדיוק כשיגיעו כל האורחים עם הבלונים והפרחים והמתנות, ואז תתחיל המסיבה ואני לא אספיק להכין אותם. גם הקדמתי להתקלח והתלבשתי כאילו לא בכוונה בבגדים הכי יפים שלי. אחרי זה התיישבתי בסלון בשקט והקשבתי לאמא משוחחת בטלפון עם האשה שעושה לי בייביסיטר בקודים כאלה. היא אמרה "יש לי ישיבת צוות בערב" ואני כבר מיד הבנתי שהיא מתכוונת למסיבת ההפתעה שלי. גם כשהיא אמרה שאבא יגיע ממש מאוחר הבנתי שזה בגלל שהוא צריך להספיק לקנות את הקישוטים למסיבה ואת הבובה שביקשתי שעוצמת עיניים כשמשכיבים אותה.

אחר-כך התחיל לרדת גשם ממש חזק והיתה סופת ברקים וכנראה בגלל זה האורחים לא הצליחו להגיע לבית שלנו. החלטתי לא להתלונן הפעם כדי לא לעצבן אף אחד ולהרוס את המסיבה, ולקחתי ספר מהמדף. בדיוק כשהתחלתי לדפדף בו היתה הפסקת חשמל. אמא שלי אמרה שלא אדאג, שזה בטח רק פקק שקפץ ושהיא מיד יוצאת לבדוק. מכיוון שאני ילדה מאוד מתוחכמת, מיד הבנתי שזה הסימן לכולם שהמסיבה מתחילה ולא יכלתי להתאפק אז הצצתי מהחלון לראות איך אמא שלי מארגנת את כולם שם בחוץ, שייכנסו יחד עם העוגה והנרות וישירו לי שירי יום-הולדת. היה קצת קשה לעקוב אחריה כי היה חשוך בחוץ, אבל הצלחתי לראות אותה יורדת במדרגות, מדלגת על השבורה ופותחת את הדלת של ארון החשמל. באותו רגע ממש הגיעה רוח מאוד מאוד חזקה והעיפה את אמא שלי במערבולת לשמים. מאז לא ראיתי אותה יותר.

אתמול ישבתי בחדר של ורדה היועצת. מאז שאמא שלי נעלמה היא לוקחת אותי אליה לשיחה פעמיים בשבוע. היא אומרת שזה טוב לי לדבר על זה ולפרוק את מה שיש לי על הלב, ושהיא מקווה שיום אחד אני אוכל להיות מסוגלת להפסיק להמציא לעצמי סיפורים ולהתמודד עם הדברים כמו שהם. מוזר שהיא אומרת את זה, כשהיא בעצמה לא מצליחה להתמודד עם הדברים כמו שהם. היא חושבת שבגלל שאנחנו ילדים אנחנו לא יודעים שבעלה הזדיין עם אשה אחרת והיא תפסה אותם על חם ושבגלל זה היא זרקה אותו מהבית ועכשיו היא שונאת גברים ואומרת שהם כולם אותו חרא. זה נקרא להתמודד עם הדברים כמו שהם? ועוד להסתיר את זה מאחורי חיוך ענק מלא שיניים לבנות וקול כזה רך ונעים שמרגיש כמו ליטוף של פרווה של ארנבת. בגלל הקול שלה ילדים אוהבים לבוא אליה לחדר. וגם בגלל המשחקים שיש לה שם. כל מיני קלפים עם ציורים שצריך לבחור אחד ולהגיד מה אני חושבת על הציור שלו. כל תשובה נכונה, אי אפשר לטעות. לא חשוב מה אני אומרת על הציור, היא תמיד מחייכת ומהנהנת ומבינה ושואלת שאלות שמתעניינות בי. פעם רציתי לבדוק אם זה באמת נכון שכל תשובה נכונה, אז לקחתי תמונה שהיה מצויר בה ילד עם כינור שמביט מהחלון ובוכה, ואמרתי שהילד הזה בדיוק שמע כרגע את הבדיחה הכי מצחיקה בחיים שלו. החיוך של ורדה היועצת נמחק לרגע אבל חזר מיד אחר-כך והיא שאלה למה אני חושבת את מה שאמרתי. לא הצלחתי לחשוב על תשובה טובה אז שתקתי.

לפעמים היא שואלת אותי אם אני זוכרת את אמא שלי ומה אני יודעת על מה שקרה לה. בדברים האלה אני לא מוכנה בשום אופן לשתף אפילו את היועצת, כי הזכרון הוא דבר מאוד שביר וצריך להזהר איתו. אם אני אוציא אותו מהראש שלי אל הפה ואגיד אותו בקול רם הוא עלול להפגע מהשיניים והלשון ולהסדק. וברגע שהוא יצא אל האוויר הוא עלול להעלם בדיוק כמו שקרה לאמא שלי. כשאני שותקת היא מציעה שאולי אני אנסה לצייר את זה, כי היא מרגישה שאנחנו לא מתקדמות לשום מקום. היא מתכוונת שהיא לא מתקדמת, כי אני לא מוכנה לספר לה איך אמא שלי נעלמה. זה לא עניינה כי היא בכלל עוד לא היתה היועצת שלנו כשהאח התינוק שלי נולד ואז מת. אמא שלי היתה מאוד מופתעת כשאמרו לה שהיא בהריון, כי היא תמיד אמרה שאני מספקת לה דאגות כמו עשרה ילדים והיא לא צריכה יותר. אבל בכל זאת היא היתה בהריון ואפילו אמרו לה במרפאה של ד"ר אביעד שיש לנו בן. אמרו לה לשכב הרבה במיטה. קראו לזה שמירת הריון, אפילו שאני חושבת שאם היא לא רצתה את ההריון הזה אז אין שום סיבה לשמור עליו כל כך טוב. גם התינוק שנולד לנו לא היה מי יודע מה מוצלח. הוא צרח הרבה והקיא עוד יותר הרבה ולקחו אותו המון פעמים לבית-חולים. לפעמים בלילה הוא היה מפסיק לנשום והמכשיר שלו היה מצפצף ומעיר את כל השכונה. יום אחד מרוב עייפות אמא שכחה להדליק את המכשיר אז הוא לא צפצף כשהתינוק הפסיק לנשום, וככה אבא מצא אותו בבוקר. רציתי לראות אותו כי אף פעם לא ראיתי תינוק מת, אבל לא הרשו לי והדודה לינדה שבאה לשמור עלי אמרה שחבל שאני לא יודעת לעצור רגע ולחשוב לפני שהדברים האיומים האלה יוצאים לי מהפה. מאז שהתינוק שלנו נולד ואז מת אמא שלי רק שכבה במיטה והסתכלה על התקרה. ניסיתי לדבר איתה ולשאול אותה כל מיני שאלות על מה שקורה אחרי שמתים אבל היא שתקה ולא ענתה לי. אז כשהיא שאלה אם אני מוכנה לגשת להכין לה כוס תה גם אני לא עניתי לה. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא יצאה סוף סוף מהמיטה. היא הלכה לכיוון המטבח, הרתיחה מים בקומקום, אבל עוד לפני שהיא הספיקה למזוג אותם לכוס היא התפוררה והפכה לערמה קטנה של אבק על רצפת המטבח. מאז לא ראיתי אותה יותר.

עכשיו אני יושבת בחדר שלי ומחכה שיגידו לי שאני יכולה כבר לצאת. האיש עם העניבה אמר לי שאני צריכה לשבת כאן בשקט ולהיות ילדה טובה עד שהוא יגיד לי מה קורה איתי. האיש הזה כבר הגיע אלינו הרבה פעמים עם קלסר גדול מלא בניירות שיש בהם מקום למטה לחתימות. הוא נהג להסתובב בין החדרים של הבית שלנו ולשאול אותי ואת אבא כל מיני שאלות. אבל הפעם הוא בא בלי הקלסר והוא גם לא שואל כלום. הפעם הוא בא כי אבא התקשר אליו ואמר לו שהוא כבר לא יכול ושצריך להמצא פתרון הולם. פעם האיש שאל אותי אם אני יודעת מה זה פנימיה ואם הייתי רוצה לחיות שם, אז אולי זו הכוונה לפתרון הולם. אמא שלי, אם היא לא היתה נעלמת, לא היתה מסכימה שיקחו אותי לפנימיה, כי רק היא יודעת איך לטפל בי. רק היא יודעת מה אני אוהבת בסנדביץ' של בית-הספר, ושאני לא אוהבת ללבוש צבע שחור ובאיזה חום המים של המקלחת צריכים להיות. אז היא כבר היתה אומרת לאיש הזה עם העניבה שהיא מאוד מכבדת את הכוונות הטובות שלו, אבל אני לא יכולה ללכת לגור בפנימיה. יש רק בעיה אחת – אמא שלי כבר לא כאן. וזה הכל בגלל ההצגה המחורבנת הזאת של חנוכה בבית-הספר כשהתעקשתי לקבל תפקיד ראשי. נתנו לי להיות יהודה המכבי והיו לי הרבה שורות להגיד, אז אמא שלי ישבה איתי המון שעות כדי ללמוד את התפקיד. היא ידעה כמה שזה חשוב לי, אז היא אפילו הגיעה לראות אותי מופיעה. דווקא אבא שלי היה זה שלא הגיע הפעם. אני חושבת שהייתי ממש יהודה המכבי מוצלח, כי ראיתי את אמא מחייכת כל ההצגה, זאת אומרת מתי שהיא לא דיברה עם האבא שישב לידה והסתכל לה כל הזמן על השדיים. בכל אופן, זו היתה הצגה מאוד טובה ובסוף אמא שלי נעמדה ומחאה כפיים כל כך חזק עד שהיא נעלמה. ומאז לא ראיתי אותה יותר.