יום שני, 22 במרץ 2010

פסים מאת הדס שלגי

5 דקות

היא הניחה את עטיפת האלומיניום על גדת האמבטיה, נרתעת מעט מן המקל שבתוכה. נועצת את עיניה בשעון, קבעה את מבטה על האותיות השחורות. 22:58. שם שבע שעות מוקדם יותר. עדיין אתמול. כמעט ושינתה את השעה כשהוציאה את שעון הפלסטיק הקטן והכחלחל מהמגירה, אבל לא. ביומיום לא השתמשה בו, בשעון המעורר הקטן, כשכיוונה את הפלאפון שלה להעיר אותה בבוקר. אז בצג הזה השאירה את השעה, מזכרת מהבהבת מהטיול הגדול, קרע מחיי התרמילאית, שם, רחוק.

פה עוד לא שש. לא מתאים לה לקום כל-כך מוקדם. היא התפלאה על שהשינה באה בכלל, גם אם פרחה בעקבות הציפורים. השתן הראשון של הבוקר. מאתמול חיכתה לו, ועכשיו קיוותה שיהיה מרוכז מספיק. היא הסתכלה בכוס החד-פעמית הכחולה, שהסריחה עם הנוזל הצהוב לצד עטיפת האלומיניום. איך אמרו, שבעצם השתן הוא סטרילי, ומזדהם רק אחרי שהוא עומד?

היא לא צריכה לחכות שש דקות, מספיק חמש, כי הרי בדקה שלא היתה חצי דקה כשהתחילה למדוד. אולי תצא בינתיים מהאמבטיה, כדי להפסיק להרגיש את הלב שלה, שפועם את האוויר החוצה מהריאות. תעשה משהו, תחזור אחר-כך. אבל אסור לחכות יותר מ-20 דקות. אז הבדיקה כבר לא תהיה מדויקת. האם הקווים עלולים להטשטש, להימחק?

הפתקה עם ההוראות היתה פרושה מצדו השני של השעון, ועליה הקופסה. Yes or No. היא שיננה את ההוראות היטב. שני פסים פירושם חיובי. פס אחד פירושו שלילי. וכמובן, קיימת גם האופציה ל-False negative, שהזכירה לה פתאום את המחקרים הפסיכולוגיים מהתואר הראשון. כך שלא צריך לקחת את זה יותר מדי ברצינות.

היא סובבה את גבה לעטיפה שבתוכה נחבא המקל. כל השנים שחלפו מאז התואר ההוא, לכמה דברים ציפתה... מישהו אמר לה פעם, שציפיות יש רק לכרים. הוא צדק. האם, כמו שאומרים באנגלית, היא מצפה עכשיו?

Yes or No.


4 דקות

היא הסתכלה על החריצים שבין אריחי הקרמיקה, שוב לא מבחינה באבק שבערוצים. כבר לא ציפתה שיהיה לצדה מישהו על הכר. בלילות, היתה יושבת ואצבעותיה על המקלדת, מחפשות משהו. מישהו. פתאום שמעה את הרכבות צופרות בחוץ. לאן נוסעות הרכבות בלילה? שאלה. למקום שאין בו איילות, ענתה. כי את מאחרת כשאת לא מאחרת.

ואז הכירה אותו. קצת גבוה, לא מאוד נאה, אבל חמוד. עם קרחת, כמו שלא אהבה כשעוד היתה בת עשרים וְ, ושכחה אחר-כך, ומשקפיים. גם לפגישה הראשונה איחרה. רואה את האורות האדומים של המכוניות שלפניה, עוצרים אותה, חשבה שעד שתגיע, הוא כבר ייסע, ילך לדוג לו בנות אחרות ברשת. הוא חיכה לה. היא התנצלה שוב ושוב. רק אחרי שבועות סיפרה לו, שגם נפלה מהמדרכה לכביש, עם רגל מעוקמת בגלל סנדלי הפלטפורמה. למזלה לא עברה מכונית, והיא קמה וצלעה לפאב, בלי להתעכב על הכאב.

היא מסתובבת אל השעון. עדיין 22:59. מדהים כמה מסוגל הזמן להימתח. וכמה מהר הוא יכול לעבור. כמו השנים מאז הצבא. כמו הפגישה שלהם בפאב. הוא דיבר על פרויקט הסיום שלו בלימודי הקולנוע, והיא שמחה על הנפש האומנותית. היא סיפרה על המשפחה, וגם לו יש אחיינים. שניהם לא אוהבים קפה. קמים בבוקר גם בלי זה. אחר-כך כבר קמו ביחד. השמיכה כיסתה על העירום שלהם, ועל הצלקות, והוא שמע ביחד איתה את הרכבות הדוהרות, כשבחוץ היה חושך.


3 דקות

היא לא חושבת על זה עכשיו, במחשבות שהוכנסו למערבל מהיר. כמו קצף ביצים לבן הן מסתובבות, מנסות להיתפס במשהו כי זה טבען, אבל נטרפות תחת המקצף המתכתי, תחת האלומיניום. Yes or No. זה נשמע כל-כך פשוט. היא מסתכלת שוב על הקופסה, במקום להסתכל על השעון.

אתמול, נכנסה לחניה של הסופרפארם. כמו תמיד, כשצריך דברים הביתה. חיפשה בין המדפים את המעבר שעוד לא היתה בו, והנה. היו שם כל-כך הרבה סוגים. במה לבחור? זו אמורה לתת תוצאות מוקדם. Yes or No.

כשהושיטה אותה לקופאית לא ידעה איך לעשות את זה. לחייך? ללבוש הבעה רצינית? לנסות ולהתנהג כאילו זו חבילת סבון או קסמי אוזניים? לבסוף גייסה חיוך ביישני עם מבט מושפל, ולרגע אחד החזירה לה המוכרת אותו. היא התכווצה בתוכה. האם זה המחזור?

ימים תעתעו בה ההתכווצויות, המבשרות בוא שלא בא. אבל באינטרנט אמרו שנכון, זה הרבה פעמים קורה בהתחלה. היא קראה מה נשים זרות כתבו זו לזו. ובהצלחה.

כשבאה הביתה כמעט התפתתה לעשות. לנסות. אבל התוצאה המדויקת יותר תבוא בבוקר, לאור היום.

ושוב מצאה עצמה מחכה.


2 דקות

היא חיכתה שתתאהב בו. חשפה את נשמתה, כי זו הדרך היחידה שהכירה. חשפה את גופה, כי כך אמרו שצריך. בשביל להתקרב. וחיכתה שגם הוא. אבל הנשמה נותרה עטופה בגוף. היא ליטפה את עורו, מקווה שכך יחדור תחת שלה. איפשרה לו לחדור אליה, בשאיפה שזה יהיה אמיתי. אולי החיץ ביניהם לא היה מושלם. אבל הוא היה.

בסוף פשטה מעליו את השמיכה. הנפש העדינה, המיוסרת. ההורים. הקריירה. החלומות ליצור. הכסף שאין. והיא חלמה ליצור חיים. כבר חזרה מהטיול, והיא בדרך למקום אחר. לא אותו חפצה לגדל.

הרכבת אצה-רצה, ולה היה כרטיס למקום שלא רצתה בכלל. ואולי, נשארה בתחנה. היא נופפה לו לשלום. ובהצלחה.

אחר-כך שכחה אותו. עוד לפני שעבר חודש. ואז נזכרה לספור את הימים.

הקרמיקה מחליקה תחת כפות רגליה. היא פוסעת הצידה ומנגבת את הרגליים בשטיחון, כשגופה מצטמרר מהזיעה. ספקות של "אולי, ושמא" התחפשו ל"אכן, זהו" בוודאות מייסרת, מורידה מהפסים. היא חשבה על המשפט הזה אמש, כשלקחה את פוליאנה וג'ימי מהמדף אל המיטה, מנסה לחזור להיות הילדה שהיתה, שוכחת את האישה ששאפה לשמור את הספר לילדתה שלה.

היא לא שמעה את הרכבות. הן שקשקו בקול מפחיד. היא התרחקה והתרחקה.


דקה אחת

השעון עוד רגע יתחלף. הרוק נבלע ומופיע שוב. Yes or No. הנשימות שמתאמצות להכניס אוויר נושפות החוצה את המחשבות שעוד מסתחררות בראש. רק אחת נותרת, איך צדקו הספרים שדיברו על הלב העומד להתפוצץ, על תחושת העילפון הקרבה ובאה. אני מקבלת התקף לב, היא אומרת בלבה. אבל אסור להגזים בתיאורים דרמטיים. הרי זה לא באמת קורה.

הגוף נוטה קדימה מול האמבטיה, בלי שהרגישה, נמשך דרך העיניים בכוחן של הספרות השחורות, פנימה, פנימה.

23:03. היא קופאת, לפני שהידיים, רועדות, מואטות על-ידי ניסיונן למהר, שולפות את המקל מהאלומיניום.
פס אחד.

כחול, אחד ויחיד. ברור. פס אחד.

החיוך פורץ החוצה עם הדמעות. היא נושמת לתוכה את ההקלה.

אחרי שהחרדה נרעדת החוצה מן הגוף היא טומנת את המקל באלומיניום האטום, כורכת אותו בהוראות הנייר, מכניסה וקוברת אותו בפח האשפה, בתוך קופסת הקרטון המלבנית. Yes or No.

גבה לאמבטיה, היא שוטפת את הידיים בסבון בכיור, מקציפה במהירות. תוהה על הגועל שעורר בה הנוזל שיצא ממנה עצמה, היא לא מבחינה בבועה גדולה, שמתנפצת לפתע, לפני שניתן לראות מה השתקף בה.

היא מייבשת את דמעותיה באצבעותיה, ואת הידיים במגבת. מסתובבת חזרה אל האמבטיה, השעון עדיין שם. היא מרימה אותו, רואה את השעה של אתמול. נדמה לה שהחזירה את השעון אחורנית. שמש הבוקר חודרת מבעד לחלון, מאירה כמה אריחים בודדים באור לא חזק.

יעברו לפחות יומיים-שלושה עד שתיזכר שפס אחד הוא חצי מסילה, שלא מובילה לשום מקום.

יום ראשון, 14 במרץ 2010

לכבוד ראש חודש ניסן

הנה כמה מלים מעודדות מן התלמוד. ומי ייתן וניגאל בקרוב.

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל.
ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם בניסן נולדו אבות בניסן מתו אבות בפסח נולד יצחק בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים.
בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל.
תניא רבי אליעזר אומר מנין שבתשרי נברא העולם שנאמר (בראשית א, יא) ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות הוי אומר זה תשרי ואותו הפרק זמן רביעה היתה וירדו גשמים וצימחו שנאמר (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ
ר' יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם שנאמר (בראשית א, יב) ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה ...
רבי אליעזר אומר מנין שבתשרי נולדו אבות שנאמר (מלכים א ח, ב) ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג ירח שנולדו בו איתני עולם מאי משמע דהאי איתן לישנא דתקיפי הוא כדכתיב (במדבר כד, כא) איתן מושבך ואומר (מיכה ו, ב) שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ ואומר (שיר השירים ב, ח) קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות
מדלג על ההרים - בזכות אבות
מקפץ על הגבעות - בזכות אמהות
רבי יהושע אומר מנין שבניסן נולדו אבות שנאמר (מלכים א ו, א) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו בירח שנולדו בו זיותני עולם (ואידך נמי הכתיב) בירח האיתנים התם דתקיפי במצות ואידך נמי הכתיב בחדש זיו ההוא דאית ביה זיוא לאילני דאמר רב יהודה האי מאן דנפק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי אומר ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.

יום שלישי, 9 במרץ 2010

קהות - לירון וקסמן

"גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים
יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים
והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות בלי סדינים
אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים
הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים
יש אלוהים בשמיים ומחר יום חדש אנשים משתנים
יהיה טוב יהיה רע עניינים עדינים"
מתוך: "הרי את מותרת לכל אדם" מאת דוד אבידן

יום למחרת הצטערה שהסכימה. היא הייתה חסרת שקט, כאילו מנוע קטן רוטט בתוכה. היא התחילה לשטוף כלים, צלחת אחת החליקה לה מהידיים ונשברה. היא הפסיקה, התיישבה על הספה בסלון, לקחה את העיתון שהיה מונח על השולחן והתחילה לקרוא. עיניה נדדו בין הפסקאות והיא קראה שורה מפה ושורה משם. נטע שכנעה אותה ששווה לתת לזה צ'אנס.
"איך תכירי מישהו אם את כל היום יושבת בבית?" אמרה לה בהפסקת הצהריים במשרד, כששתיהן עמדו ליד המיקרו וחיכו שהאוכל יתחמם, ואז הציעה לשדך לה חבר של בעלה. הטיימר של המיקרו צלצל והיא אמרה כן. לנטע היו עיניים חומות צרות וחסרות ברק. עכשיו ניצת בהן זיק ועל יד שולחן האוכל, מעל הפסטה שהייתה רותחת בצדדים וקרה באמצע, היא סיפרה לה קצת עליו. בערב, כשישבה לאכול לבד חשבה שאי-אפשר לדעת ואולי הפעם זה יצליח. הייתה לה תחושה חגיגית והיא קינחה בכוס יין אדום ובשתי קוביות שוקולד. למחרת בערב, עם הטרטור בבטן, הצלחת השבורה והטלפון השותק התחרטה שהסכימה. מחר יחכה לה בעבודה המבט השואל של נטע והיא תשיב עליו במבט מתנצל.
היא הניחה את העיתון על השולחן והביטה בטלפון שהתמיד בשתיקתו. היא נאנחה והלכה לכיוון חדר השינה. הטלפון צלצל. הלב שלה דפק. היא ניקתה את גרונה בשני שיעולים קצרים, לקחה נשימה עמוקה ומיהרה לענות. מן העבר השני קול גברי הגה בהיסוס את שמה. זה היה הוא. כשהשיחה הסתיימה היא הניחה את השפופרת על השולחן וראתה שעל הפלסטיק השחור היו שני כתמים לחים ומבריקים. היא נשענה לאחור. הם קבעו להיפגש מחר. הוא הציע שיקבעו סימן, כדי שיזהו אחד את השנייה בבית הקפה. היא צחקה, "אני כבר אזהה אותך".
עכשיו הבינה שאמרה שטות. תמיד היא מדברת שטויות כשהיא מתרגשת. היא קמה מהספה באנחה, הלכה לכיור וסיימה לשטוף את הכלים המלוכלכים.

קיפודים
היא ניסתה לספר לו שלוש פעמים. הפעם הראשונה הייתה אחרי ששכבו. שניהם היו עירומים והזרוע שלו הייתה שרועה על הירך שלה, כאילו היא שלוחה של גופו.
היא התחילה בגמגום. אצבעותיו שוטטו על ירכה החשופה והסיפור הצטנף בתוכה בבת-אחת כמו קיפוד שהפך לכדור של קוצים. הדקירה כיווצה לה את הבטן והיא השתתקה. אחרי שלוש דקות הנשימה שלו הפכה שטוחה. הוא נרדם.
הפעם השנייה הייתה אחרי שראו סרט. הסרט היה ארוך, הגיבורה מתה ואחרי חצי שעה הופיעה שוב ולא היה ברור עד הסוף אם היא לא באמת מתה, או שהיא רק הזיה של הגיבור. הסרט עייף והרגיז אותה. אחר-כך הלכו לבית קפה. הוא שאל את המלצרית איזה עוגות יש ועל מה היא ממליצה. המלצרית המליצה על עוגת שוקולד חמה והוא אמר לה בחיוך שהוא סומך עליה. אחרי שהמלצרית הלכה הוא הניח את כף היד שלו על היד שלה שהייתה פרושה על השולחן.
"זה לא ככה כשמישהו מת".
הפנים שלו אמרו שהוא לא מבין למה היא מתכוונת.
"כמו בסרט".
הוא הרים את היד שלו מכף היד שלה לאט, כמו שמקלפים גלד מעל פצע. בכף היד החופשית שלו הוא ליטף לעצמו את המצח. הקיפוד התכווץ לה בגרון. היא בלעה רוק בקושי דרך הקוצים. המלצרית הגיעה עם העוגה לשולחן.
הפעם השלישית הייתה בבוקר. כל הלילה שכבה על הגב בעיניים פקוחות. מה שלא הצליחה להגיד דקר ושרט אותה מבפנים. כשהוא פקח את עיניו בבוקר, חייך עליה, ליטף לה את הפנים ואמר בוקר טוב, הדמעות, שמילאו אותה כל הלילה, צפו החוצה וגלשו במורד זוויות עיניה.
"הי, מה קרה?" הוא אמר כולו מנומנם עדיין, הסיר את ידו מהלחי שלה ונשען עליה כשהוא שכוב על צדו. הלחי הנטושה קפאה בבת אחת. הקור היה דוקר. היא חשבה שלא תצליח להזיז אותה וייזל לה רוק מהזווית של הפה אם תנסה לדבר. היא הניחה את ידה על לחיה ושפשפה אותה קצת. היא קיפלה את ברכיה לכיוון בטנה והגוף שלה הפך לכדור. היא קמה דרך צד ימין ויצאה מהחדר.

מקרר
הוא התעורר לפנות בוקר, רועד מקור. מבעד לתריסים הסתנן לחדר אור כחול בהיר. הצד שלה של המיטה היה ריק. היא הלכה לישון בסלון. הוא עצם את עיניו ודמיין אותה, יוצאת מן החדר לאט, ביד אחת מחבקת כרית וביד השנייה מחזיקה שמיכה שנגררת על הרצפה, כמו ילדה קטנה שמתגנבת למיטה של ההורים באמצע הלילה.
לכל בית יש אופי משלו, אמרה לו כשחיפשו דירה ביחד. לדירה הזו היה אופי מוזר, כאילו היה שם עוד מישהו.
שבוע אחרי שעברו לגור שם, היא הופיעה בחדר האמבטיה, מנגבת את ידיה במגבת מטבח –
"קראת לי?"
"לא".
"חשבתי ששמעתי את השם שלי"
אמרה וחזרה למטבח לשטוף כלים. מאז זה קרה לשניהם כמה פעמים. גם כשהיה לבד בבית היה נדמה לו לפעמים שמישהו קורא בשמו.
הוא הרים את השמיכה וכיסה את כתפיו. מעל הרחש של הבית הזדמזם קול גרגור. זה היה הרעש של המקרר שצריך לתקן. היא רצתה להזמין טכנאי, הוא אמר לה שהוא יתקן לבד. מאז כבר חודש וחצי המקרר מגרגר בקול רם. תמיד חסרו לו חלקים, כלי עבודה או זמן.
הוא שמע שקוראים בשמו, כמו מעבר לקיר. הוא התגלגל לצד השני של המיטה. הסדין היה קר והוא התכרבל בשמיכה. הוא עצר את נשימתו לשמוע טוב יותר. נדמה היה לו שהוא שומע אנחה מהצד השני של הקיר, אבל פתאום המקרר גרגר בקול רם יותר, כאילו יש לו משהו חשוב להגיד, והרעש הפריע לו לשמוע. אם ישמע שוב שקוראים בשמו ייגש אליה. אם זה רק הבית והיא ישנה הוא יכסה אותה טוב יותר ויחזור למיטה. הוא קירב את אוזנו לקיר הקר והאזין בשקט לטרטורו של מנוע המקרר עד שנרדם.

הספה בסלון
היא עזבה את הבית. השבוע הראשון היה כרגיל. הוא הלך לעבודה, חזר, ראה טלוויזיה, אכל ארוחת ערב, קרא קצת ונרדם על הספה בסלון שהיה בה משהו חמים ומלטף. באחד הערבים יצא עם חבר. כל אחד שתה שתי בירות וכשחזרו למכונית החבר שלו שם לו יד על הכתף ואמר: "יהיה בסדר" והוא הנהן, חש חמימות מתפשטת בכתפו. כשהגיע הביתה נשכב על הספה בסלון עם הפנים למטה ולקח נשימה עמוקה. ריח של אבק ומשהו חמוץ מילא את נחיריו. בתוך הריח הזה היה גם הריח שלה. הוא חש רפיון ונחמה ונרדם. בשבוע השני, הוא היה מתעכב קצת לפני שהיה פותח את הדלת. קושר את השרוך של הנעל, מחטט בתיק הרבה זמן בשביל למצוא את המפתחות. שבועיים לפני שעזבה המקרר הפסיק לעבוד והיא הזמינה טכנאי, מאז הבית היה שקט כמו קבר. הוא היה פותח את הדלת, מדליק את האורות ואת הטלוויזיה, ואז ארוחת ערב, טלוויזיה, ספר ולישון. בשנתו היה חולם שהוא ער ולא מצליח להירדם. אחרי החלום, היה מתעורר עם עיניים אדומות ושורפות, דוחף את הפנים שלו לתוך כרית הספה, לוקח שאיפה עמוקה ונרדם שוב.
בלילה של יום חמישי לא הצליח להירדם. הוא התהפך בספה הצרה. הגוף שלו שקע לתוך השיפוע הלא נוח. הוא נזכר שפעם היא אמרה שזאת ספת סדום ושניהם צחקו. הוא לקח את הכרית והשמיכה והלך למיטה כשהוא גורר את רגליו. הוא נשכב על המיטה בבת אחת, עורו מצטמרר מן הסדינים הקרים. גופו שקע לתוך המיטה כאילו לא הייתה לה קרקעית. כשעצם את עיניו הסחרחורת התגברה והפכה שחורה וסוערת, הוא פקח אותן במאמץ גדול כאילו הוא נאבק בכל כוחו להיזכר במשהו.
הריח שלה נעלם.

קרטון
הצלחת הייתה מלאה באוכל שכבר התקרר. היא שמה קצת פירה על המזלג וקירבה אותו לפיה. הריח עשה לה בחילה. היא לא ויתרה והכניסה את האוכל לפה. הבחילה השתוללה בתוכה כמו בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר בבת אחת. לעיסה הקרה שבפיה היה טעם של קרטון. היא ירקה את מה שהיה לה בפה. היא קמה והטתה את הצלחת מעל פח האשפה. הפירה התגלץ' מן הצלחת ביחידה אחת, נפל לתוך הפח ונחבט בקרקעית. לפני שבועיים עזבה אותו, מאז לכול היה טעם של קרטון. היא התיישבה על הספה, חיבקה את הכרית וקיפלה את הרגליים אל הבטן. הבטן שלה הייתה חלולה. השם שלו התרוצץ בתוכה שוב ושוב, לא משאיר מקום למחשבה או רצון. הלב שלה נמחץ, גלים של סחרחורת עלו מבטנה לחזה ולראשה וליטפו אותה באצבעות שחורות ורכות. היא בכתה בשקט. בידיים רועדות הרימה את שפופרת הטלפון וקירבה אותה לאוזנה. היא האזינה לצליל החיוג עד שהפך לצלצול קטוע וצורם והניחה את השפופרת חזרה במקומה. היא חייבת לאכול. היא קמה מהספה, גופה היה ריק וקל. היא הוציאה את הלחם מהמקרר וניסרה ממנו פרוסה. היא הניחה את הפרוסה בטוסטר וריח חמים של לחם קלוי התפשט במטבח. היא כל כך קיוותה שהפעם זה יהיה אחרת. הטוסטר קפץ והיא אחזה ביד רועדת בפרוסה החמימה. החום שפשט בידה והריח של הלחם ניחמו אותה והיא מחתה את הדמעות בגב כף ידה.
כשאמרה לו שהיא עוזבת, בכתה וניגבה את הדמעות, כשהעבירה את גב כף היד על-יד הפה הושיטה את קצה לשונה וטעמה את הדמעות. הן לא היו מלוחות כמו שציפתה, הן היו מרות.
מאז לכל מה שהיא מכניסה לפה יש טעם של קרטון.

יום שלישי, 2 במרץ 2010

ויקטוריה - רחלי דור רפפורט

'מאמא' ילדה אותי בגיל ארבעים. אישה זקנה, הוא אמר. אני מבוגרת ממנה בשנה ואין לי ילדים. זה רק שנינו, דימה ואני. אני חצי מתעוררת וחצי שיכורה. לא רוצה לראות אותם. לא את הבוקר, לא את הרחוב. לא את החיים שלי, איך שהם הולכים ומוחקים אותי. לא את כולם, שהם ממהרים, ועוקפים הלאה. חושבים שאני לא רואה, אני רואה אותם בדיוק. את הנשים שמתירות את הגוף, כפופות, מפילות את כתפיים, את הגב, ורק הראש שלהן, קדימה. נשים רוסיות מחזיקות את עצמן אחרת. כמו קיר, כמו סרגל מתכת, ככה. אוח, אני משתעלת. הריאות נקרעות מבפנים ובבטן שורף לי, אש. אוי מאמא. עכשיו אני ערה, הגוף צעק את ה'בוקר-טוב' המכוער שלו. דימה זרוק במדרכה, גופו בשיפוע, קרוב יותר לכניסה לבנק. רגליו למעלה מתחת לספסל שלנו, וראשו נמוך ליד הכתף שלי. כמו ילד קטן, רק הפוך. נו קום, אני נושפת לעברו את הוודקה. הוא לא עונה, שוכב כמו דוב בחורף. עכשיו הוא שקט. אתמול בלילה צעק. לכי לשכב עם מישהו אחר, מישהו שיעשה לך ילד. לא רוצה, צרחתי לו והעיניים שלי בוערות. לא רוצה, צעקתי והדמעות ירדו לתוך הפה. אחר כך אני לא זוכרת. רק שנפלתי, דימה מלמל משהו. אולי אמר תקיאי. אולי אמר בואי. נפלתי, לא זוכרת.
מאמא אמרה שיש לי הצמה הכי ארוכה באוקראינה. תראי איזו שמנה, היא הייתה שוקלת אותה בידיה, כמו תפוח אדמה. אל תורידי את הצמה אף פעם, היא הביטה בי במבט הזה, המזהיר. רק 'פרוסטיטוטקות' הולכות קצר. עוד ברוסיה חתכתי את הצמה הארוכה, לפני שטסנו לפה, והרצפה בשירותים בטרמינל התמלאה נחשים צהובים. ידעתי כבר אז שדימה ואני לא נוכל להמשיך ככה. צריך לשנות, צריך לנסות מחדש בישראל. אולי כבר אז הרגשתי. ידעתי שאנו עוברים מגיהינום אחד לאחר. המנקה בשירותים ידעה. היא הביטה בי יוצאת בשיער קצר, וראשה הנהן. 'דא', היא אמרה לי בקול נמוך, כן, אבל מבטה אמר, אסור. השמש מכוונת לראש, ויורה כדורי אור. מהבוקר הגוף מתכונן לטמפרטורה של הצהריים. נו די, דימוצ'קה, קום, אני מנסה בטוב. הוא לא זז, הפרזיט. אני ניגשת לברז, מאחורי הצמחייה, שוטפת פנים, שותה מעט. המים חמים כמו פיפי, פוי. אני מסתובבת אבל פתאום הגוף שלי כבד. סחרחורת חזקה ואני על הקיר מאחור. אני מתיישבת על המדרכה, אין כוח, הכול נסגר. דימה, אני מתה.
ריח של תפוחי אדמה מטוגנים. הוא עשה מדורה, וקרא לנו לשבת מסביב. מאמא טיגנה, והביאה שתי קציצות. אחת לה ואחת לי, עטופות בנייר קטן. שמן זהב נטף למאמא על הסנטר, ועיניה חייכו אלי, תאכלי, ויקטוריה. הוא רצה אחת אבל מאמא אמרה שאין. אין כסף, היא זרקה לו, נשאר רק תפוח אדמה אחד. הוא נתן לה סטירה, והיא נפלה אחורה, על ערימת החציר. אני אהרוג אותך, צעקתי, וגם אני חטפתי. סטירה חזקה בפנים, כואבת. תתעוררי, ויקה, דימה צועק ונושף אויר חם לתוך האף שלי. אני פותחת עיניים. העיניים שלו מבוהלות, אבל העור אדום, כועס. הוא אוהב אותי. באמת, הוא דואג לי. חם לי בלב, והראש נפתח מחדש. אני מחבקת אותו, קושרת ידיים סביב הצוואר שלו. עור נוגע בעור. נו, חם לי, הוא אומר, ואנחנו מתנתקים. 'שטו', מה אתה רוצה, מהר אני חוזרת לעצמי, לך. אני מוציאה מטבע אחרון מכיס המכנס, עשר שקל, אומרים בעברית. עשר שקל זה המטבע הכי גדול ששמים לנו בקרטון של דימה. המטבע האחרון שהחבאתי, שלא נקנה עוד בירה. אני לא טיפשה. 'טאק', לך תקנה, דימה.
בגוף קל יותר, אבל אני עוד רועדת. הרופא במיון אמר שצריך להפסיק לשתות. דחוף, הוא אמר, דחוף להפסיק. אה, יופטפיומאט, שילך לעזאזל. דימה הולך לפיצוצייה. סוחב רגליים, ונופל שמאלה. פעם היה זקוף כמו חייל, גבר יפה שלי. עכשיו מה? זקן, חלש, כלום, כמוני. מהגרון עולה המלח לעיניים, הנה אני מתחילה. אישה עוברת בשמלה סגולה. היא יפה, נראית רוסיה. הלחיים גבוהות, אבל הולכת רפוי. אולי ההורים שלה מרוסיה, היא לא. אני מנגבת את העיניים, ונרטבות האצבעות. משפשפת עד הלחיים, כמו שהייתי קטנה.
היינו בנחל, בקיץ, והאוויר התמלא ביתושים. הוא אמר לי לא לקטוף פטל מהשיחים, זה מלא תולעים. אני רציתי את המתוק-חמוץ, הבטן הייתה ריקה. קטפתי פטל שחור ואכלתי מהר, שלא יראה. המיץ נזל לי מזוויות הפה, וכתב לי בסגול, שאכלתי. הוא הסתובב מהנחל, וראה. מאמא רצה מהצד השני של היער כששמעה אותי צועקת די, די. ואז חזק צרחתי – פאפא, די! זו הייתה הפעם האחרונה שקראתי לו ככה. חזק ניגבתי את הדמעות שרחצו את פניי. אמא שטפה את הגב ששרף מהמכות. מאז, הוא בשבילי רק צל, רק קול, רק 'הוא'. שייקח אותו השטן.
דימה הלך ונעלם מאחורי עץ. עצים רזים יש פה, כפופים כאלה, עקומים. במוסקבה היינו מתחבאים בתוך שדירת עצים בפארק. אף אחד לא ראה אותנו, ככה שעות, רק דימה ואני. התקפלנו על ספסל שחור, ורוח קרה דקרה את העור. עצים גבוהים הסתירו את השמים, אבל אנחנו לבד, רק שנינו. נו, כמה זמן בפיצוצייה! נתן אמר שמילה פיצוצייה זה כמו 'בומבה'. כל דבר פה מלחמה, גם הרחוב. רעש, צעקות, אוטו מצפצף וסירנות משטרה. משטרה פה זה צחוק. רק עושים רעש, ואור גדול. מעירים אותנו באמצע הלילה, אבל עוזבים אחר כך. במוסקבה, משטרה זה פחד, יזוס ומריה. פעם תפסו אותנו שיכורים, הרביצו לנו כל כך חזק. שבוע לא יכולנו לקום. פיפי עשינו במכנסיים, ככה, על המדרכה. דימה סבל יותר ממני. הרביצו לו בראש. הוא עקום, בגלל זה. אבל במוסקבה היה לרחוב קול אחר, שקט. השלג ירד חלש, כמו מוות. אח, גם שם זה נורא. יכולת למות ולאף אחד לא אכפת. בשקט, רוצחים אותך שם. דימה אמר שפה שמש ואנשים שמחים, ויהיה כסף. אני מטומטמת שאני מאמינה. פה לא שמחים, רק צועקים. אין כסף, הם אומרים, וזורקים עשר דק, זה כלום. אני רעבה, כל הזמן קצת רעבה. ודימה, רזה כמו כלב. אנשים מדברים, אומרים שאולי תהיה מלחמה. כל הזמן פחד ממלחמה. רק מזה אני חולה. טפו, אני יורקת ליחה למדרכה. עוד אחת עולה. טפו, כולרה! לא טוב לי, אלוהים. איפה דימה, כמה זמן. נו, ולדימיר, 'אידי'! 'אידי סו-דה'!
אני קמה לעגלה שלנו, מאחורי השיח. בודקת שהכל ישנו, השמיכות והצלחות עטופות בעיתונים. הבגדים של החורף, החולצות. כל הבגדים מרוסיה חמים מדי, עבים. מאז שבאנו לפה, לא קניתי כלום. אין כסף. רק קונים וודקה ושותים כל לילה. לא נשאר כלום. לא לבגד, לא לסבון, לא למה שאישה צריכה. לפעמים, שאני קמה והראש לא כואב, ויש קצת אוכל, אז אני הולכת למשרד, מבקשת עזרה. אומרת לה, שבאנו לפה, ויזה תייר, אבל נשארנו ככה, כמו עולים. אנחנו בלי כסף, בלי עבודה, בלי בית. אני מביאה מכתבים מרוסיה שאני אלכוהוליק ודימה ישב בבית סוהר. היא מקשיבה, אבל לא יכולה. לא יכולה לעזור, בגלל שאני לא יהודייה, לא עולה חדשה. אני מתרגזת, צועקת ובוכה, שילכו קיבינימט! שהם יהודים והם מהעם של יזוס והם צריכים להבין. ואיפה החמלה, אני רוצה להגיד, אבל בעברית לא יודעת את המילה, אז אני רק אומרת, איפה, איפה. והיא, הגברת, לא מבינה. היא מסתכלת עליי ככה מרחוק. היא קצת עקומה, כמו כל ישראליות, אני רואה. לא אכפת לה שאני ברחוב, ושאני רעבה. לא אכפת לה שדימה נהיה זקן. שאנחנו נהיינו פצע. פצע אחד, דימה ואני, אינפקציה בחוץ ובפנים. היא לא יכולה. שאלוהים ישלם לה! תקשיבי, כל הזמן היא אומרת את המילה הזו, "תקשיבי". מה זה "תקשיבי"? אני לא מבינה. אני לא שומעת את ה"תקשיבי" שלה. כל פעם שאני באה, אני בוכה. בוכה יותר שאני אצלה. עכשיו אני מסתכלת על הבגדים החמים בעגלה, והם מסריחים מאבק ומחום. אני מחזירה אותם חזרה, עמוק מאחורי השיח, קרוב לקיר של הבנק, ומתיישבת חזרה על המדרכה. אין בגד חדש בשבילי, שתלך קיבינימט, עם כל ה"תקשיבי" שלה.
דימה מביא קפה, שנתן שלח לנו, בלי שקל. הוא קנה מנתן בייגלה גדול וקצת נקניק. הקפה שחור, כמו אצל אוזבקים. נו, לזה אני רגילה. זה מתוק וחריף, אבל מוחק את החולשה. צובע לדימוצ'קה את הלחיים בורדו. אנחנו יושבים על הספסל שלנו, לא אומרים כלום, אני שמחה שמשהו נכנס לקיבה. אני רוצה להגיד לו שאני שבעה, אפילו קצת חזקה, אבל הפה לא נפתח למילה. זה רק הגוף שמדבר ורוצה עוד ביס, עוד לגימה חמה. מה נאכל בצהריים אני כבר חושבת. דימה רעב, לא הספיק לו הנקניק בלי חמאה. 'פסיו' אני אומרת, זהו, הארוחה הסתיימה. אני מקפלת את הנייר, והוא עוזר לי. כמו חברים, כמו שצריך, דימוצ'קה. כמו שהכרנו במוסקבה, במאי. ישבתי על ספסל, והוא עבר ונעצר. הסתכל עליי, כאילו אמר לי בעיניים שלו 'אני יודע, אני מבין', ואני רק אמרתי 'בסדר, אני אתך'. ככה מאז. בטוב וברע, כמו שאמר הכומר קונסטנטין. רק שאצלנו 'פסיו פלוכה', רק רע. הנזירה נתנה לי שמלה לבנה, ודימה קיבל חליפה כחולה מהכומר. תרומה מאנשים טובים. אחר כך היינו שיכורים, טיפשים, ולא נרשמנו בעירייה. ופה, אנחנו לא בעל ולא אישה, לא יהודים ולא נשואים. אני שוב משתעלת ושוב רע לי. מיום ליום, יותר גרוע. אני חושבת לחזור לרוסיה אבל דימה מפחד ממשטרה שם. פה אין לנו כלום. לאף אחד לא אכפת, פה. אנחנו לבד בים של 'גאבנו', לבד בחרא.
צפצוף חזק של אוטובוס, וכל הפיח נושב לנו פנים. דימה מתעצבן. הוא קם ורוצה להרביץ לנהג האוטובוס. 'ני נאדא', אני רצה אחריו, והגוף שלי כבד. תפסיק! אבל זה מתחיל. אנשים מפילים אותו לרצפה, דוחפים אותי אחורה. דימה מתמלא דם, צועק כמו דוב, כמו משוגע. ויקטוריה, הוא צועק פתאום מהרצפה, והקול שלו נשבר. ויקטוריה, תעזרי לי. ואני, מה אני יכולה, רק בוכה, בוכה ותולשת חולצה. אני לא רואה אותו, רק אנשים מעליו קוראים, משטרה, משטרה. ראש שלי כבד, ובעיניים חושך. זהו, דימה, גם אני ברצפה.
עכשיו שקט. הלכה המשטרה, ואמבולנס בא, שטף לנו פנים ונתן קצת אינפוזיה. חום השמש הפסיק, והערב בא. הרבה אנשים הולכים על המדרכה, אבל בערב היד שלהם סגורה. אולי לא נשאר כסף גם בשבילם. אין כסף לשתות הלילה, דימה. אולי יותר טוב, דימה צוחק. אנחנו מתיישבים על הספסל, ליד העגלה, ומסתכלים קדימה. דימה מחזיק לי יד, ואני מסכימה. אפילו שהוא מתעצבן מהר, והיום היה רע, דימה שלי איש טוב. החום של הכביש נעלם, ומהבנק יוצא קור של שיש, של כסף. אני מסתכלת קדימה, והיד של דימה חמה ביד שלי. אין מה להגיד, פה יותר טוב.