וכעת חִשבו על הצב ועל העיט.
הצב הוא יצור החי על הקרקע. אי אפשר לחיות קרוב יותר לקרקע בלי להיות מתחתיה. אופקיו נמצאים במרחק כמה סנטימטרים ממנו. המהירות שלו מספיקה בדיוק כדי לצוד חסה. הוא הצליח לשרוד בעוד שאר האבולוציה זורמת סביבו על ידי כך שהיה, בגדול, לא מאיים במיוחד ומסובך מדי לאכילה.
ולעומתו העיט. יצור של אוויר ומקומות רמים, שאופקיו נפרשים מקצה העולם ועד קצהו. ראייתו חדה דיה כדי לאתר תנועה קלה של יצור קטן וצווחני במרחק שמונה מאות מטר. כולו כוח, כולו שליטה. מוות מכונף במהירות הברק. מקור וטפרים שיכולים להפוך כל דבר קטן ממנו לארוחה, ולפחות לנגוס בחטף מכל דבר גדול ממנו.
ובכל זאת, העיט יכול לשבת במשך שעות על צוק ולסקור את ממלכות העולם, עד שיבחין בתנועה רחוקה, ואז הוא יתמקד, יתמקד, יתמקד בשריון קטן המיטלטל בין השיחים הרחק במדבר. ואז הוא יזנק...
ודקה אחר כך הצב מרגיש שהעולם נשמט הרחק ממנו. ובפעם הראשונה הוא רואה את העולם, לא שלושה סנטימטרים מהקרקע אלא מאתיים מטר מעליה, והוא חושב: איזה חבר נאמן הוא העיט.
וכמעט תמיד הצב צונח אל מותו. כולם יודעים למה הצב עושה זאת. כוח המשיכה הוא הרגל שקשה להיפטר ממנו. אף אחד לא יודע למה העיט עושה זאת. אפשר להוציא ארוחה לא רעה מהצב, אבל בהתחשב במאמץ הכרוך בכך, אפשר להוציא ארוחה הרבה יותר טובה כמעט מכל דבר אחר. עיטים פשוט נהנים להציק לצבים.
אבל כמובן, מה שהעיט לא מבין הוא שהוא משתתף בצורה מגושמת במיוחד של ברירה טבעית.
יום אחד צב ילמד לעוף.
הסיפור הזה מתרחש באדמות המדבר, בגוונים של כתום וחום אדמדם. מתי הוא מתחיל ונגמר יהיה קשה יותר לומר, אבל לפחות אחת מן ההתחלות שלו התרחשה מעל קו השלג, אלפי קילומטרים משם, בהרים שסביב הטבור.
אחת השאלות הפילוסופיות החוזרות היא: "האם עץ שנופל ביער משמיע קול כשאין מי שישמע?"
וזה אומר משהו על טבעם של הפילוסופים, כי תמיד יש מישהו ביער. זו יכולה להיות רק גירית, שתוהה מה היה קול הפצפוץ הזה, או סנאי קצת מבולבל מהנוף שעולה פתאום למעלה, אבל מישהו. לכל הפחות, אם זה עמוק מספיק בלב היער, היו שומעים אותו מיליוני אלים קטנים.
דברים פשוט קורים, זה אחר זה. לא אכפת להם אם מישהו יודע. אבל היסטוריה... ובכן, היסטוריה היא משהו אחר. היסטוריה חייבת שמישהו יצפה בה. אחרת היא לא היסטוריה. היא סתם... ובכן, דברים שקורים זה אחר זה.
וגם, כמובן, צריך לשלוט בה. אחרת היא יכולה להפוך לכל דבר שהוא. כי היסטוריה, בניגוד לתיאוריות הרווחות, היא אכן מלכים ותאריכים וקרבות. והדברים הללו חייבים להתרחש בזמן הנכון. זה עניין מסובך. ביקום כאוטי דברים רבים מדי יכולים להשתבש. קל מדי שסוס של גנרל יאבד פרסה ברגע הלא-נכון, או שמישהו ישמע את הפקודה בצורה לא נכונה, או שהשליח עם המסר החיוני ייחסם בדרך על ידי כמה גברים עם מקלות ובעיית תזרים מזומנים. ויש גם סיפורים פרועים, גידולים טפיליים על עץ ההיסטוריה, שמנסים להטות אותה לכיוון שלהם.
ולכן להיסטוריה יש את אלו שדואגים לה.
הם חיים... ובכן, מטבע הדברים הם חיים בכל מקום שאליו הם נשלחים, אבל ביתם הרוחני נמצא בעמק נסתר בפסגות-הָאַיִל הגבוהות של עולם הדיסק, במקום שבו נשמרים ספרי ההיסטוריה.
אלה אינם ספרים שבהם מאורעות העבר מוצמדים כמו פרפרים ללוח שעם. אלו הם הספרים שמהם ההיסטוריה נגזרת. יש יותר מעשרים אלף ספרים כאלה; כל אחד מהם בגובה שלושה מטרים, כרוך בעופרת, והאותיות זעירות עד כדי כך שצריך זכוכית מגדלת כדי לקרוא אותן.
כשאנשים אומרים "כך כתוב", זה כתוב כאן.
יש פחות מטאפורות ממה שחושבים.
מדי חודש נכנסים אב המנזר ושני נזירים בכירים למערה שבה נשמרים הספרים. פעם זו הייתה חובתו של אב המנזר בלבד, אבל צורפו אליו שני נזירים אמינים נוספים לאחר המקרה המצער של אב המנזר ה-59 שהרוויח מיליון דולר בהימורים קטנים לפני שחבריו הנזירים עלו עליו. חוץ מזה, מסוכן להיכנס לבד. הריכוז העצום של ההיסטוריה, כשהיא נושרת כמו פתיתי שלג אל העולם, יכול להיות מוחץ. הזמן הוא סם. יותר מדי זמן הורג אותך.
אב המנזר ה-493 שילב את ידיו המקומטות ופנה אל לוּ-צֵה, אחד הנזירים הוותיקים ביותר שלו. האוויר הצח והחיים השלווים בעמק הנסתר גרמו לכך שכל הנזירים יהיו ותיקים; מעבר לכך, כשעובדים עם הזמן כל יום, קצת ממנו נדבק אליך.
"המקום הוא אוֺמְנִיָה," אמר אב המנזר, "על החוף של קֽלָאץ'."
"אני זוכר," אמר לוּ-צֵה. "בחור צעיר בשם אוֹסוֹרִי, לא?"
"צריך להתבונן בדברים... במשנה זהירות," אמר אב המנזר. "יש כל מיני לחצים. רצון חופשי. גזירות גורל... כוחם של סמלים... נקודת מפנה... אתה מכיר את זה."
"לא הייתי באוֺמְנִיָה כבר בטח איזה שבע מאות שנה," אמר לוּ-צֵה. "מקום יבש. לא נראה לי שיש טון אחד של אדמה טובה בכל הארץ הזאת, אגב."
"צא לדרך, אם כן," אמר אב המנזר.
"אני לוקח את ההרים שלי," אמר לוּ-צֵה. "האקלים יעשה להם טוב."
והוא לקח גם את המטאטא שלו ואת מחצלת השינה שלו. נזירי ההיסטוריה לא מצאו עניין בחפצים אישיים. הם ידעו שרוב הדברים מתבלים אחרי מאה או שתיים.
לקח לו ארבע שנים להגיע לאוֺמְנִיָה. הוא היה צריך לצפות בכמה קרבות ואיזו התנקשות בדרך, אחרת הם היו סתם אירועים אקראיים.
