חרם - לירון וקסמן

רק שלא יהיה מאוחר מדי, הוא מוכרח להגיע אליה בזמן, חייב, אחרת, עדיף בכלל לא לחשוב מה יהיה אחרת. הנשימה קצרה, הפנים בוערות, והוא מנסה להזדרז, להגדיל עוד קצת את הצעדים, ללכת במהר הכי מהיר שלו. אבל אחרי שתי שניות, הוא חוזר למהר הרגיל, עוד יותר מתנשף, עוד יותר מזיע, עוד יותר שמן. מה הוא יגיד לה? היא עקשנית כל-כך, ורק המחשבה מושכת אותו אחורה, מאיטה לו את הקצב. צריך לצעוק עליה, בלי חשבון – את נורמאלית!? חרם יעשו עליך, חרם! את חושבת שאת גיבורה? את יודעת בכלל מה זה חרם? חכי שתראי מה זה, זה לא רק שלא מדברים איתך בהפסקות, או אחרי הלימודים, במקרה הטוב מסובבים את הגב, אבל הרבה פעמים גם מצביעים באצבעות עם חוד בקצה שעושה חור בריאות ומוציא את כל האוויר, ואת מתחילה להיות אדומה ולהזיע, ואז יש את הצחוק הזה, כמו של מכשפות, שאתה שומע ממרחק שנות-אור, כי כבר קברת את עצמך עמוק-עמוק בפנים. היא חייבת להקשיב לו, הוא יודע מה זה.

ושוב הוא מאיץ בעצמו, כי המחשבות הכבדות האטו אותו. היא לא תקשיב לו, דווקא עם המזל שלו, היא חייבת להיות ג'ינג'ית-עקשנית-מעצבנת. זה אבוד, היא לא תקשיב, אפילו תצחק עליו שהוא אדום, ומתנשף ומזיע. כל הבנות צוחקות עליו, וזה עוד טוב, כי ככה זה אומר שהן יודעות שהוא קיים, אבל לפעמים גם זה לא, כמו אוויר הוא בשבילן, והן עוברות לידו כאילו הוא כלום והוא מתכווץ פנימה, ומרגיש קטן-קטן.

אבל לפעמים יש לזה גם יתרון, כמו הפעם, שהוא ישב מאחוריהן באוטובוס, ושמע הכול, והן בכלל לא שמו-לב שהוא שם, וישר שהבין שהן מדברות עליה, הוא הצמיד את הלחי למשענת הפלסטיק הקרה של הכיסא שלפניו והקשיב, הכי טוב שהוא יכול. הדס הבלונדינית היפה אמרה שזה יעלה לה ביוקר, והלב שלו דפק כל-כך חזק, שהוא הרגיש אותו בגרון, והוא הצמיד את האוזן בכוח בשביל לא לפספס אף מילה. אם היו אצלם בחירות, הדס היפה הייתה מלכת הכיתה, אבל לא יהיו כי ככה החליטה המחנכת, והסבירה בשעת חברה שכל הילדים בכיתה שווים, והוא התפוצץ מצחוק מבפנים ולא אמר כלום, כי היא לא יכולה להבין. כל המחשבות האלה שמו לו רגל, והוא עף קדימה ומעד כמה צעדים, כדי להתייצב. מכנסי הטרנינג עם הגומי הרופף כמעט נפלו לו, והוא מיהר למשוך אותם למעלה, מעל הכרס הלבנה שרוטטת כמו ג'לי עם כל צעד כשהוא הולך מהר. הוא אפילו לא רוצה לחשוב מה קורה לה בשיעורי ספורט, כשמכריחים לרוץ, והוא מגיע אחרון רטוב מזיעה ואדום, כמו עגבנייה ישר לתוך האצבעות הדוקרות שמצביעות עליו ולתוך הצחוק המכשפי.

שוב הוא שוכח למהר, והוא יגיע מאוחר מדי, וכבר אי-אפשר יהיה להציל אותה מהשטויות של עצמה, והיא תהיה בחרם. הוא שמע את הדס היפה אומרת לבנות האחרות שזה מאה אחוז חרם, ובמקרה הזה היא לא יכולה לוותר, ולהקת החנפניות שלה הנהנה חזק כל-כך, שכמעט עף להן הראש מהמקום.

אישה אחת צועקת לו "תיזהר ילד!" והוא עוצר עצירת חירום מילימטר ממכסה מנוע של סובארו לאונה בצבע כסף מטאלי, וזה לא שווה, כי היא לא נדירה וגם לא יקרה ולא שום דבר, ובכל-זאת הוא מעביר ליטוף מהיר על מכסה המנוע בשביל המזל, כי מזל הוא צריך עכשיו דחוף.

ואם היא תסכים איתו? אין הרבה סיכוי, אבל יכול להיות שהיא תבין שהוא לטובתה, ותסתכל עליו במבט מיוחד כאילו היא רואה אותו מחדש, כמו שהוא באמת מבפנים, ולא רק את הגוף הדוחה הזה שהוא תקוע איתו. הצעדים שלו קלים יותר ומרחפים, כמעט מדלגים, והוא עוצר את עצמו בכוח – מה שחסר לו בחיים זה שאחד הבנים מהכיתה יראה אותו מדלג כמו הומו ברחוב, וליתר ביטחון הוא זורק מבט מהיר מעבר לכתף לבדוק שאף-אחד לא עוקב אחריו, כמו בפעם ההיא שאסור להזכיר אותה, ואסור לדבר עליה, או אפילו לחשוב עליה. אם אפשר היה לספר, או אפילו רק לרמוז, אולי היא הייתה מקבלת שכל, ולא עושה טעויות חמורות, כי גם זה היה בחרם, בחרם שלו, שתודה לאל שהוא נגמר. לפחות אלף מכסי מנוע של מכוניות יקרות ונדירות הוא ליטף, בשביל שיהיה לו מזל, ושזה יעבור, ובסוף זה נגמר.

הצעדים שלו עוצרים כמעט לגמרי, ממחשבה ששוקלת טון ומתיישבת לו על הלב. מה אם יגלו שהלשין ויעשו עליו שוב? והברכיים לא רוצות להתכופף לו, והצעדים נהיים כמו של רובוט לא משומן. הוא מביט מעבר לכתף לצד אחד, ואז מעבר לכתף השנייה, ומכניס את הבטן להיות קטן יותר, אולי בלתי-נראה. אבל הוא בכל-זאת ממשיך, צעד אחרי צעד, ולאט-לאט הוא חוזר למהר הרגיל שלו. גם אם יעשו עליו שוב, על החיים ועל המוות. והאומץ החדש מצמיח לו כנפיים, והוא הולך הכי מהר, אולי אפילו יותר מהמהר המהיר שלו, עד שהוא כמעט עף באוויר.

חרם, יעשו עלייך חרם, הוא אומר לה והעיניים הירוקות שלה מתכסות בצל, ויש בהן פחות ניצוצות של אור, והוא מניח את כף היד שלו בביטחון על הכתף שלה, כאילו זה רגיל אצלו לגמרי, ואומר אל תדאגי, והצל מתפזר מיד, והעיניים שלה שוב ירוקות-נוצצות. עלי את יכולה לסמוך, הוא אומר לה בקול עבה ולא מתחלף, והיא מחייכת, והנמשים על האף שלה מחייכים, והעיניים שלה מוצפות באור. אתה לא מפחד? היא שואלת, אם יש שניים אז זה כבר לא חרם, הוא אומר בחיוך, ומניח את היד השנייה שלו על הכתף השנייה שלה, ומהמרחק הזה אפשר כבר להריח את הריח שלה, המתוק, כי זה כמעט חיבוק.

עכשיו הוא מבין ששום דבר לא היה סתם, לא סתם הוא פספס היום את האוטובוס הרגיל שלו בשתי שניות, והנהג סגר לו את הדלת בפרצוף. לא סתם הוא עלה על האוטובוס המאוחר של הדס היפה ולהקת המפגרות שלה, שתמיד לוקח להן יותר זמן להגיע לתחנה, כי הן צריכות לרכל ולהגיד דברים מגעילים על הילדים הפחות מקובלים. לא סתם הוא שקוף, ובנות לא רואות אותו, ולא סתם הוא ירד בסתר מיד אחרי שהבין את המזימה שלהן, והתחיל לרוץ לכיוון הבית שלה, שלא במקרה הוא ידע איפה הוא, כי פעם היא הייתה חולה הרבה זמן, והוא הלך להביא לה שיעורי בית, והיא חייכה אליו, ובעיניים הירוקות שלה היו אולי מיליון ניצוצות של אור, ואימא שלה הביאה להם קוקה-קולה קרה עם קש, ואמרה שחביב מצדו לטרוח, והמילה חביב מאוד מצאה חן בעיניו, אבל המילה לטרוח פחות, והוא שתק, ולא אמר שזאת תורנות שקבעה המחנכת, ולקח עוד שלוק קופץ וקר מהקולה. שום דבר כאן לא היה במקרה.

מרוב שהוא טס כמו משוגע, פתאום הוא שם לב שהוא כבר ליד גן השעשועים שקרוב לבית שלה, והוא מיהר עוד יותר, ממש רץ, כי מאז החרם שלו והדבר שאסור לדבר עליו ואסור אפילו לחשוב עליו, הוא שונא גני שעשועים ואת הגן הזה במיוחד. אבל היום הוא בקושי מרגיש את הבחילה והחנק והגועל נפש, ובכל-זאת, ליתר ביטחון, הוא מתאפק חזק שלא יברח לו. אסור לדבר על זה, להזכיר את זה, או אפילו לחשוב על זה, אבל לחלום את זה מוכרחים, כל לילה, ואז הוא קם רטוב במיטה רטובה, ואימא אומרת שזה לא נורא, והעיניים שלה אומרות שזה כן, וכשהיא מסתובבת להחליף את הסדין, אחיו אומר לו תינוק בלי קול, רק עם השפתיים, שאימא לא תשמע. כל האוויר יוצא ממנו בבת-אחת וכל הגוף שלו מתפנצ'ר, והוא הולך לאט, גורר רגליים. היד שלו מלטפת מכסה מנוע של BMW שחורה, שהיא לא ממש נדירה, אבל לפחות די יקרה, וכף היד משתרשת על הפח החמים, וכל הגוף נשען, והוא נעצר.

מישהי כזאת, עם עיניים ירוקות-ירוקות, שיש לה בדיוק כמה נמשים שצריך, והיא לא יותר מדי ג'ינג'ית, אין סיכוי, זה ברור, והיא גם לא תקשיב, היא לא אחת שמקשיבה, הוא יכול לצרוח חרם עד שיקרע לו הגרון, מה, היא לא ידעה בעצמה שזה מסוכן? היד השנייה שלו מתנדנדת אחורה וקדימה, והראש נטוי לפנים, הוא מתנשף, מרגיש עוד ועוד חום עולה ומתפשט בגוף, וחש את הזיעה הרטובה ומריח אותה, את הריח החדש שלה, הדוחה והמביש.

חרם, הוא אומר לה, יעשו עלייך חרם, והיא מסתכלת עליו מהצד במבט צר. את לא מבינה? זה חרם! זה לא סתם, והעיניים שלה מצטמצמות שבקושי אפשר לראות שהן ירוקות, מאיפה אתה יודע? היא יורה לעברו, והוא מתבלבל לגמרי, והמילים יוצאות לו מהפה בבלגן, הדס היפה, אל תלכי, מפגרות, אחר-הצהריים, ברחבה, שמעתי, אוטובוס, לא, אפילו יותר גרוע, הוא מגמגם כמו מפגר ונוזל לו ריר מהפה, והיא שולפת אצבע דקה ודוקרת, מצביעה וצוחקת עליו בקול רם, בצווחות צורמות, והעיניים שלה יורות ברקים ירוקים שחותכים אותו לחתיכות קטנות, ויש מלא שפריצים של דם.

הוא מתיישב על המדרכה, מחזיק את הראש בין הידיים, נשען עם המרפקים על הירכיים. הדקות היקרות שבהן אולי עוד אפשר היה להציל נוזלות בין האצבעות הפרושות כמו גרגירי חול לבנים ודקיקים. די זה אבוד, הנשימה שלו חזרה לעצמה. הוא מרגיש גוש דחוס שעולה ונדחף במעלה הגרון, הדמעות עוד לא יצאו, אבל כבר אי-אפשר לעצור אותן. והוא מחזיק את הראש בין כפות הידיים, לייצב את הגוף שלא ירעד מבחוץ, והוא ובוכה בלי קול, בשקט מוחלט, כמו שאימן את עצמו, כדי שאחיו לא ישמע אותו בוכה בלילה במיטה ויעשה לו פנטומימה של תינוק בכיין מאחורי הגב של אימא בארוחת-הבוקר.

מעניין איך הירוק של העיניים שלה נראה כשהיא בוכה, אולי הן הופכות מלאות אור ונוצצות יותר, אולי כל הלבן של העין שלה מתכסה ברשת עדינה של נימים אדומים דקיקים והן נראות פגיעות ונוגעות ללב? בגלל שהוא אפס שלא מסוגל לעשות שום דבר, עוד מעט הוא יידע, כולם יידעו, והמחשבה הזאת דוחסת עוד גוש גדול ומחניק במעלה הגרון, והוא בוכה עוד.

יש שם למי שכל הזמן מפשל, קוראים לזה "כישלון", וזה בדיוק מה שהוא, כישלון, והיד שלו הולכת מעצמה לכיס האחורי של המכנסיים ומוציאה את השוקולד שיש לו שם תמיד, השוקולד רך מאוד, כמעט נמס, והוא מקלף את נייר הכסף. הצורה של השוקולד מעוותת. הקובייה החומה פוגשת את הלשון, העפעפיים נטרקים, הצוואר מוטה קצת לאחור. אור לבן דוהר בתוך המוח שלו וזורה ריק ושקט. אבל לא שלווה, שמן, שמן דובון, שמן דובון בלע סבון. דני השמן בבטן יש לו בן, איך קוראים לבן?

באמת איך נקרא לו? הוא מעביר את הלשון על השפתיים, כל פירור של מתיקות נימוחה וסמיכה נחוץ לו עכשיו. הריק לא מחזיק מעמד הרבה זמן, תמיד זה ככה. המבט שלו מתחיל להבחין בסביבה. הצומת מוכר, הבניין השני מימין מעבר לכביש מוכר. הוא ממש ליד הבית שלה, ובלי שהוא ייתן את הפקודה, הוא קם ועושה שני צעדים מגומגמים, הרגל נרדמה, היא מעקצצת ויש לו תחושה שהיא חסרת משקל, כאילו הייתה ריקה. הוא נעמד על הרגל השנייה ומנער את זאת הרדומה.

דמות יוצאת מפתח הבניין. דמות רזה ולא גבוהה. היא הולכת בשביל ופונה שמאלה לכיוון הצומת, עכשיו כבר אפשר לומר בביטחון שזאת ילדה, כי היא לובשת חצאית מתנפנפת. הילדה מגיעה לצומת, נעמדת על המדרכה וממתינה שיתחלף האור ברמזור. גם בלי לראות את העיניים הוא מזהה אותה, זאת היא, והרגל נעצרת באמצע הניעור, בין השמיים לאדמה. מעט השמש שנשארה לאחר-הצהריים, מטיילת בין השערות שלה ומדליקה את הצבע הכתום שלהן. היא בדרך לשם, אל החרם, אל החרם שלה, שאחריו כלום לא יהיה אותו הדבר, היא לא תהיה אותו הדבר. הוא רחוק מדי, אבל נדמה שהיא מחייכת. אפשר עוד לעצור, אפשר עוד להציל אותה, אם היא לא תלך עוד אפשר יהיה לעשות משהו. מה? אבל מה? והוא לא מצליח לחשוב על כלום, והיא מעבירה את משקל גופה מרגל לרגל, כאילו שהיא כבר לא יכולה להתאפק מלהגיע למפגש של הכיתה ברחבה.

ואחרי שהוא יצרח עליה עם רסיסים של רוק חרם, חרם וחרם, מה יקרה אז? מה כבר אפשר לעשות? הרגל שלו נופלת כבדה אל האדמה. היא יכולה לשנות זהות, לצבוע את השיער לשחור, להסתיר את העיניים שלה מאחורי משקפי שמש גדולים וכהים, לצאת מהבית רק בלילה, ללכת צמוד-צמוד לבניינים, לא לדבר עם אף-אחד, לשנות את השם, להגיד שהיא גדולה יותר, למצוא עבודה, לברוח מהבית למקום הכי רחוק בארץ, לאילת, ולהתחיל שם מחדש בבית-ספר אחר, בכיתה אחרת, עם ילדים אחרים, ועם מחנכת אחרת.

גם הוא תכנן לברוח בחרם שלו, אבל לא היה לו אומץ וגם קשה לו יותר להסתתר. אבל היא אמיצה, עובדה, היא דיברה אל הדס היפה כמו שאף-אחד לא היה מעיז, ואם זה לא אומץ, אז הוא לא יודע מה כן. יכול להיות אפילו שהחרם לא ישבור אותה, והיא תעבור על-יד כולם עם האף למעלה ולא תדבר איתם חזרה.

האיש האדום שברמזור נעלם, ומיד החליף אותו האיש הירוק. היא חצתה את הצומת לכיוון השני והתרחקה ממנו, לאט-לאט חזרה להיות ילדה זרה ואז דמות. חרם, יעשו עלייך חרם, הדהד קול בתוכו, והוא הסתובב וחזר לבית שלו בדרך המיוחדת שעוקפת את כל גני השעשועים בשכונה.