קשת - נורית הוראק

מעולם לא חשבתי שיום אחד זה באמת יקרה.

שיום אחד המזל הזה שמלווה אותי, את כולנו, כמו קללה שחורה, כמו נבואה שאף אחד לא האמין שתתגשם, שעוקב אחרינו כבר חמש שנים כמו איזה אלמוני בסמטה, יתחיל להראות סימני התפוגגות של שמיים כהים אחרי סופה.

זה היה בשנה שאחרי המלחמה הגדולה כשכולם כבר היו עייפים וכדי לחזור לעצמם היה עליהם לעבור עוד דרך ארוכה, הוצאתי את עצמי מהבית בשביל לקנות כמה מצרכים. בחוץ היה קר ולקחתי סוודר, החמסין הגדול נשבר לפני שבועיים ומאז הגשם לא הפסיק לרדת. עמדתי שם ליד המכולת של נחמני וראיתי אותה פתאום בשלולית. קשת צבעונית מרקדת לה בקרני אור עליזות. חושבת שמותר. כאילו לא לקח האלוהים הגדול לכולנו את הצבעים. קטנה כזו וחוצפנית כמו ילד הלועס מסטיק בארוחת הערב.

הושטתי את היד קדימה ודמיינתי איך היא מציירת עליי באורות צבעוניים.

חזרתי הביתה ושכחתי מהלחם. רציתי לספר לדנה על הקשת אבל היא רק התלוננה שעכשיו יהיה תור ארוך, שהפסדנו את שעת ההקצבה ושנצטרך לחכות עד מחר. אחר כך היא המשיכה לרגוז על כמה אני חולמני ומוזר ומה קורה לי פתאום בזמן האחרון. אמרתי לה שבפעם הראשונה מזה המון זמן יש לי הרגשה טובה ושבפעם הראשונה אני מרשה לעצמי קצת לשמוח , למרות כל מה שקרה ושאולי בכל זאת עוד יהיה לנו טוב, אחרי הכול המלחמה הסתיימה ועוד מעט אולי אני גם אמצא עבודה. דנה אמרה שהיא תמיד תפסה אותי כמישהו יותר פרקטי אבל אני חשבתי שאף פעם לא הייתי פרקטי, פשוט שמאז שדנה מכירה אותי הייתי בדיכאון.

פתאום התחשק לי לאסוף קשתות בצנצנות, לרוץ עם דנה בין שלוליות, לקרוא לצבעים בשמם ולהמציא שמות חדשים לצבעים שכבר אין, כאילו זה מותר. לחזור לעשות את כל הדברים שלא עשינו כל כך הרבה זמן כי אי אפשר היה, כי אסור היה לשמוח כשדברים כל כך נוראים קורים.

"עוד יקרו לנו דברים טובים" אמרתי לדנה, מחזיק את הכתפיים שלה ולוחץ.

דנה אמרה שאני מפחיד אותה ושאולי כדאי שאני אקח איזה כדור או אשתה מים או אולי גם וגם כדי להירגע.

כל כך רציתי לנשק אותה, לנשק באמת, לדחוף את הלשון לתוך הפה ואחר כך להשכיב אותה על הספה ולעשות אהבה.

הולכתי אותה לחלון ואמרתי לה "נכון שכבר לא כל כך מעונן?" ודנה הביטה בי ואחר כך בחלון ואחר כך בי ואחר כך בחלון,"אין לנו אפילו וילון" היא אמרה ודמעה גדולה ירדה לה על הלחי ופתאום היא התנפלה עלי וחיבקה חזק חזק ובכתה ובכתה בלי לעצור. לא יכולתי להתאפק אז פרצתי בצחוק, כמו משוגע, צחוק עולה ויורד של סירנות רחוקות.

בסוף היא הפסיקה לבכות ואני הפסקתי לצחוק ורק עמדנו והסתכלנו אחד על השנייה ואחת על השני ועל השמיים דרך חלון בלי וילון.

"כל זה בגלל קשת?" שאלה "קשת אחת מחורבנת?"

"קשת אחת נפלאה" אמרתי ונישקתי את הלחי החמודה של דנה ואפילו לצלקת הקטנה שעליה היה טעם חמצמץ.

דנה הלכה לעשות לה קפה ולי תה קמומיל, כדי שאני אירגע ואני הסתכלתי לחלון ועשיתי צורות מהעננים, ידעתי שהבהיות שלי מפחידות אותה אבל לא היה לי איכפת. אהבתי את השמיים למרות שלא הייתה שם כבר קשת ולמרות שהם היו עדיין קצת מעוננים. ואהבתי נורא את דנה, למרות שקצת פחות תה קמומיל.

"קשת" שמעתי את דנה מגחכת לעצמה במטבח "מי היה מאמין..".