חוברות מאת נורית הוראק

אמא שלי יצאה לפנסיה בזמן מאד לא מתאים בשבילי. בדיוק הייתי בין עבודות, או זה מה שאמרתי לעצמי, כשהפלאפון לא צלצל בין ראיון לראיון. לפני המשבר הפיננסי הגדול תכננתי לעבור לדירה משלי, התחלתי לבדוק אופציות ולראיין שותפים, כל יום הייתי גולשת בהומלס ומוסיפה עוד ועוד דירות פוטנציאליות לסל שלי. ואז המנהל שלי פשט את הרגל, והמיליארד שהחברה הייתה שלו ביקש מהמדינה הבנה, ואני- עם כל צ'ק נוסף מלשכת האבטלה ראיתי איך בסל שלי כבר יש פחות ופחות דירות. בכל פעם שהסתכלתי עליהן היה נראה לי שהמספר שלהן רק יורד, חלק מהדירות פורסמו לפני יותר מחצי שנה והתמונות שלהן היו הדבר האחרון ששרד מהבעלים הקודמים.

אז נשארתי בדירה של ההורים. בהתחלה אימא שלי הייתה מלאה בכוחות חדשים, היא אמרה שסוף סוף יש לה זמן לעשות את כל מה שהיא חלמה עליו, כמו ללמוד גרפולוגיה וקריאה בקלפים. אחר כך היא החליטה שהיא תחזור לפנק אותי, את אחי ואת אבא שלנו, כמו שהיא לא עשתה כבר הרבה זמן, לפחות מאז הקידום. היא קנתה מערבל חדש וכמה ספרי מתכונים ובילתה שעות בניסיונות במטבח.

אחרי שנים של קורנפלקס וחלב זה היה חידוש נחמד, כל הפשטידות והעוגות, לא ממש עשיתי פעילות גופנית אז קצת שמנתי, כולנו העלנו במשקל, אפילו אח שלי שתמיד הקפיד על חדר כושר התגאה לו בכרס קטנה והיה לוקח מגשים ומכבד את החברים ביחידה. גם אבא שלי התרגל מהר מאד למצב החדש, הוא כבר לא היה צריך להוריד את הזבל, או לנגב את האבק, הוא התחיל להתעניין במשחקי הפדרציה ואימץ לו את מ.ס. אשדוד. היה חוזר הביתה ומתיישב מול המסך, מתבדח על שחרור הגבר אחרי שלושים שנה ומעביר ערוץ בשלט.

בהתחלה הכול היה ממש בסדר, זה נמשך ככה איזה חודשיים שלושה, אני גלשתי במחשב, מחפשת מודעות עבודה, היא הייתה בין הסירים והתבניות ובערב היינו יושבים כולנו בסלון אוכלים ומדברים. מזמן לא היו לנו כאלה זמנים טובים.

אבל אז משהו קרה. לפעמים יותר מדי בצל בפשטידה, לפעמים הבשר היה קצת נחרך, היו יותר מדי גושים בעוגה.

היא אמרה שהיא לא יודעת מה קרה לה. הבטיחה שתשתפר. החליפה ספרי מתכונים, בדקה את התנור, התחילה לנסוע לתל אביב לשווקים, בשביל חומרים יותר טריים.

ככה היא פגשה את לאה ואז התחיל הכול. הן היו מחכות ביחד בתחנה וגילו שהן שכנות. אחר כך הן גילו שאני והבן של לאה היינו ביחד בגן חובה ואפילו שפעם הן שיחקו ביחד ברידג'. לאה לא הייתה נוסעת לשווקים. כל יום הייתה לה תוכנית אחרת. היא הייתה מאד בעניין של שיאצו, ורפלקסולוגיה ושיטת ימימה, ונרשמה ללימודי אסיה באוניברסיטה הפתוחה. דרך לאה הגיעה הביתה החוברת הראשונה.

החוברת הייתה למעשה כמה עשרות דפים מודפסים בדיוויד 12 וכרוכים ביחד בצורה חובבנית. עמוד השער היה ריק, חוץ משורה אחת בפונט 18 שאמרה "חוברת שער ליקום מספר 1". אימא שלי נראתה מאד מתלהבת כשהניחה את החוברת בהדרת כבוד על השולחן. לפני זה היא ניקתה את המפה מפירורים ופרסה לחוברת מפית מיוחדת. היא אמרה שלפי לאה אם מקבלים את החוברת בצורה טובה, היא מביאה אנרגיות טובות לבית ומבטיחה שיפור במצב הקיומי.

בעמוד השני של החוברת היה כתוב: "בשנת 1986 , בגיל 73, גילתה הלמה הרסט מקלן שבגרמניה כי ביכולתה לתקשר עם יצורים תבוניים בעולמות אחרים. הציביליזציה המתקדמת שבכוכב הלכת קליסטו השתמשה בהלמה כצינור להעברת הידע שלה לכדור הארץ. היצור התבוני המתקרא ליכידס דיבר באמצעות הלמה לבני משפחתה והכתיב להם את דברי הימים של בני כוכב קליסטו לשיפור החיים האסתטיים על פני האדמה..."

"איזה גיבוב של שטויות" אמרתי "הלאה הזו ממש מאמינה בזה?"

הדלת נפתחה, אח שלי נכנס הביתה והביט באמא שלי "מה יש לאכול?" שאל.

אמא שלי הסתכלה עליו מהורהרת "עוד לא הספקתי להכין כלום. אני ולאה דיברנו כל הבוקר...לאה אומרת שצריך להעתיק את החוברות האלה בכתב יד. אם נעתיק את החוברות האלה נעזור ליצורים לבוא לכדור הארץ..."

"ואז?" שאלתי "הכול יהיה טוב, לא יהיו מלחמות, ואנשים יהיו מאושרים? שטויות ניו אייג' טיפוסיות ותראי את השמות האלה קליסטו וליכידס, ההלמה הרסט הזו כל כך מושפעת ממה שהיא סופגת מהתקשורת סביבה שהיא אפילו לא יכולה להיות מקורית יותר, בחיי מי בולע את זה?"

"למה את שוללת כל דבר שאני עושה?" אמא שלי אמרה כועסת "זה תמיד היה ככה. אתם אף פעם לא הערכתם אותי כמו שצריך..."

"אז אני לא מבין" אח שלי מזג לעצמו כוס מיץ תפוזים והביט בנו "אין שום דבר? כלום? אפילו לא פירה?"

אמא שלי אספה את החוברות ויצאה מהמטבח בזעם לכיוון חדר השינה.

"אם תרתיח מים, אני אקלף" אמרתי לאחי ולקחתי שלושה תפוחי אדמה מהמרפסת.

התחלתי לחתוך אותם לקוביות. 'היא תמיד נמשכה לשטויות' חשבתי לעצמי 'למה היא לא יכולה לעשות משהו פרודוקטיבי עם הזמן שלה? אם לי היה את כל הזמן הזה, אם רק לא הייתי בלחץ למצוא עבודה....'.

היא לא יצאה מחדר השינה בכלל באותו הערב. אבא שלי שהציץ לחדר שלהם בשבע וחצי אמר שהיא כותבת משהו ושהיא נראית עסוקה, אחר כך הוא הלך לשבת בסלון, בזמן שהכנתי לו סלט.

בבוקר למחרת דפקתי לה על הדלת עם כוס קפה.

כשהסתובבה אלי ולקחה ממני את הכוס, היא הייתה נראית לי פתאום שונה, עייפה יותר ומבוגרת, פתאום הבנתי שעוד מעט היא תהיה בת שישים ושבחודשים האחרונים עשיתי הכול כדי לא לחשוב על זה.

"כתבתי כל הלילה" היא אמרה, מראה לי מחברת ישנה שלי, אחת שכנראה נשארה ריקה מימי היסודי ועכשיו מולאה בשליש ממנה בכתב יד צפוף "ממש נכנסתי לזה".

"אוף אמא" אמרתי "כל כך יפה בחוץ, אולי נלך לטייל, סתם ככה על החוף, מזמן לא עשינו את זה, רק אני ואת" .

"אני חייבת לגמור את זה" היא הושיטה אלי יד וליטפה את הלחי שלי , כמו שהייתה עושה כשהייתי קטנה ואחר כך סידרה לי קצוות שיער סוררת מאחורי האוזניים "בשבילך".

"היא איבדה את זה לגמרי" אמרתי לאבא שלי בשיחת טלפון רבע שעה מאוחר יותר "ידעתי שהיא יצאה לפנסיה מוקדם מדי. אשת קריירה לא יכולה להפוך פתאום בבת אחת לעקרת בית. זה משבש את כל המערכות"

"תתני לה קצת להיות עם עצמה" הוא אמר "ותלכי למכולת, נראה לי שנגמר לנו החלב".

זה נמשך ככה בערך שלושה ימים, ובערב של היום השלישי היא יצאה מהחדר נלהבת והביטה בנו בעיניים נוצצות.

"סיימתי" היא אמרה "גמרתי את החוברת הראשונה. את כל "השנים 86 עד 89" .

"יופי" אמרתי "עכשיו נוכל לחזור להיות נורמאליים. ראיתי תוכנית של אהרוני והוא הכין שם קציצות מנגולד שנראות ממש טוב. רשמתי לך את המתכון על המקרר" .

היא נראתה מאוכזבת "אתם לא מבינים כלום" אמרה "אבל זה בסדר. זה מה שכתוב שיקרה, "הם אשר לא יאמינו" היא כתבה את זה בפירוש בעמוד 44".

פתחתי את החלון הגדול שבסלון "רואה ? שום חללית עוד לא נחתה. את מוזמנת לראות איתנו חדשות. אני בטוחה שעולם כמנהגו נוהג. איפשהו בטח יש מלחמה ואנשים עדיין גונבים ומשקרים אחד לשני"

"נכון, היה גם איזה רצח כפול ברחובות" אבא שלי אמר "שמעתי ברדיו בדרך מהעבודה"

היא העבירה את מבטה ממני אליו ובחזרה "לפעמים אני ממש שונאת אתכם" סיננה ורוח קרה נכנסה מהחלון.

החייזר הראשון הגיע ביום למחרת.

הוא הופיע בחדר השינה שלי בסביבות אחת עשרה וחצי בבוקר. באותו היום קמתי בעשר וארבעים. לפני שהתחיל כל הסיפור עם החוברות, הייתה תקופה שאמא שלי ניסתה להעיר אותי כל יום בשמונה, היא אמרה שהיא קראה אצל דיפאק צ'ופרה שאם מתחילים את היום מוקדם, היום נהיה יותר טוב. אבל אני הייתי מתחפרת בשמיכה ומתווכחת איתה, עד שהיא התייאשה ולא הגיעה יותר.

כמו בכל יום פתחתי את המחשב והתחלתי לחפש עבודה. אחרי עשרים דקות שלא הניבו שום תוצאות עברתי לגלוש ביו טיוב. "זו בדיוק הבעיה איתך" מישהו אמר מאחורי "את מחפשת במקומות הלא נכונים".

כשהסתובבתי ראיתי אותו שם מאחורי, ומיד ידעתי שהוא החייזר הראשון. זה פשוט לא יכול היה להיות אחרת. התכוונתי לשאול אותו כל מיני שאלות שבדרך כלל שואלים במקרים כאלה כמו "מה? יש חייזרים?" או "איך הגעת לכאן?" אבל במקום זה יצא לי "מי קורא לכוכב שלו קליסטו?" ,

"את מבינה מה הבעיה?" הוא לקח לעצמו כיסא והתיישב לידי "את מתרכזת בתפל. וחוץ מזה, יותר טוב מלא לקרוא לכוכב שלך בשום שם בכלל".

תוך שניות הוא הגיע לאתר של חיפושי עבודה שאף פעם לא מצאתי. הוא פתח לנו חשבון וחילק את העבודות לפי סדרי עדיפויות. אחר כך הוא שיפצר את הקורות חיים שלי, ניסח אותם מחדש כך שאפילו אותי הם התחילו להרשים. הוא הזדעזע ששמע שאין לי שם משתמש בפייסבוק והתחיל להציע חברות לבכירים בענף הפרסום . כל מיני קופירייטרים ותקציבאים שקראתי את השמות שלהם בעיתון, אישרו אותי פתאום בלי בעיה והתחילו לזרוק עלי כבשים או להזמין אותי לחווה שלהם. כשהוא גילה שכשמחפשים אותי בגוגל מוצאים איזה מרפאה בארומאתרפיה עם אותו שם כמו שלי , הוא בנה לי אתר תוך ארבע שעות שהכריז שאני נותנת ייעוץ מקצועי בתחום השיווק. כששאלתי אותו מה זה אומר, הוא אמר שזה בכלל לא משנה, העיקר שזה נשמע טוב.

אחרי יומיים כבר הייתה עוזרת אדמינסטרטיבית של מנכ"ל בחברת יחסי ציבור. הרווחתי הרבה יותר מאשר עשיתי כל חיי והחייזר הראשון לימד אותי לעשות קפה בדיוק כמו שהבוס שלי אוהב. בראיון כמעט התבלבלתי כשהמנכ"ל שאל אותי למה אני רוצה לעבוד אצלו, אבל החייזר הראשון מיד אמר שאני פשוט מתרגשת לפגוש אותו ושכבר פסלנו כמה הצעות מצד המתחרים.

בערב של יום העבודה הראשון, כשאני והחייזר הראשון הסכמנו שהאורז שאבא שלי ניסה לבשל היה הרבה יותר טוב אם הוא היה מוסיף לו כורכום, אימא שלי הודיעה לנו שהיא סיימה את החוברת השנייה.

היה קצת קשה לחפש דירה אחרי יום עבודה של עשר שעות, אבל החייזר השני התעקש שעכשיו השוק חם ושצריך לנצל את המצב. הוא כיוון לדירה במרחק חצי שעה הליכה מההורים והסכים עם החייזר הראשון שבגילי ממש לא מתאים לעבור עם שותפים. ביחד הם בדקו כיווני אוויר והשוו תוכניות אדריכליות. בסוף סגרנו על מחיר טוב. החייזרים מאד מצאו חן בעיני בעלת הדירה והם הבטיחו לה שאני אמשיך להשקות את הקקטוסים שהיא השאירה במרפסת.

הייתי כל כך שמחה שאני עוברת סוף סוף מההורים, עד שלפני שחזרתי הביתה עברתי דרך הקניון וקניתי לאימא שלי חבילה של עשר מחברות בית ספר שעוצבו בסגנון רטרו ונראו כמו המחברות החומות של דפתר בזמן שהייתי ילדה.

"הם נהדרים" אמרתי לה כשהגשתי לה אותן "אולי גם אני אכתוב איזו מחברת, מה דעתך?", היא הביטה בי ברחמים ואמרה בנוקשות "אף פעם לא היו לך תחומי עניין" בעוד היא סוגרת את הדף האחרון של המחברת השלישית.

לחייזרים לא ממש היה מין. במקרה של השניים הראשונים לא יכולתי לדעת בדיוק מהם. אבל לשלישי התייחסתי כאל חייזרית. אולי אלו התפיסות הנושנות ביחס לתפקידי מגדר שהוטבעו בי כל כך טוב, ואולי היו אלה פשוט התיקים הנהדרים והכובעים המושקעים שאיתם בחרה החייזרית השלישית להופיע בכל פעם באביזר אופנתי אחר. לפני שהגיעה לכאן, עוד כשאימא שלי הייתה בשליש הראשון של המחברת השלישית, החייזרית כבר עשתה שיעורי בית. היא ידעה הכול על ההיסטוריה של האומנות והתרבות האנושית וגם קצת על תרבויות זרות. ביחד היינו מסתובבות שעות בגלריה, היא הייתה מרצה ואני הייתה מקשיבה. אף אחד לא לקח אותי אף פעם לפני זה למוזיאונים. חוץ מפעם אחת שבה יצאתי עם איזה טיפוס אומן כזה, אבל הוא הסתכל עלי מגבוה, וכל דקה לידו הייתי בטוחה שהוא חושב אותי לטיפשה. בזכות החייזרית השלישית הימים שלי התמלאו. עבודה במשרה מלאה, פתיחות של תערוכות בערבים ובסופי שבוע קצת השקעה בניקיון דירה השכורה, לא ידעתי איך אוכל להכניס עוד משהו לסדר היום שלי, מה עוד שבדירה של 50 מטר לי ולשלושה חייזרים התחיל כבר להיות צפוף...

אבל אז הגיע החייזר הרביעי שפתח לי חשבון בג'יי דייט. למזלי לחלק מהדייטים לא הייתי צריכה להופיע. החייזרים היו עושים עבורי את הסינון הראשוני. הם היו מאד קפדניים כך שדי יכולתי לסמוך עליהם. בסוף הם מצאו לי את אודי. והם צדקו. הוא באמת היה נפלא. הוא אהב את העבודה שלי, הוא אהב את הדירה שלי, הוא אהב את ההורים שלי , הוא אהב כל מה ששיננתי וחזרתי באוזניו על ההיסטוריה של האומנות, אבל הכי הוא אהב את החייזרים שלי. הוא אמר שהוא לא מבין איך זה שלאנשים אחרים אין גם חייזרים אישיים כאלה ושאימא שלי עושה עבודת קודש של ממש.

אחרי חודש כבר הבאתי אותו לפגוש אותה. כשהוא ירד למטה לצלם את החוברות כדי שגם הוא יוכל להנפיק לעצמו שליחות חוצנית, ניגשתי ושאלתי אותה מה היא חושבת.

"אני חושבת שאני מתקרבת לשנת 2002 בחוברות" היא אמרה "וכשאגמור יהיה לי זמן לטפל בנכדים".

מזמן לא ראיתי אותה כל כך מרוצה.

ביום למחרת גנבתי לה את כל החוברות והמחברות.

הם ניסו לשכנע אותי לא לעשות את זה. ארבעתם עמדו מאחורי בשורה ומלמלו קללות קליסטואיות כשהתחלתי להכניס את החוברות למגרסה. אבל לא היה להם הרבה מה לעשות. בכוכב שלהם אף פעם לא הבינו מה זה רצון אישי. גם הבוס שלי לא הבין. הוא איים בפיטורים, צעק וגידף כשהוא מביט בהם נעלמים אחד אחד.

וזהו. שם הם היו. חתיכות של ניירות גרוסות בקווים ישרים. וכמה עטיפות של מחברות דפתר שזרקתי לפח אחרי שקרעתי אותן בידי.

הוא לא סלח לי על זה, הבוס שלי. אמר שבגללי הוא הפסיד הרבה כסף בבורסה שהחייזר הראשון עזר לו להרוויח. אבל לא היה לו מה לעשות, אחרי הכול החייזר הראשון החתים את שנינו על חוזה לעוד שלוש שנים. גם בעלת הבית שלי העלתה לי את השכירות. הבנתי אותה, מצב השוק וכו'. חוץ מזה חשדתי שהיא יודעת את האמת על הקקטוסים שלה. לא משנה מה עשיתי להם. כמה השקיתי אותם, טיפחתי אותם באור השמש או דיברתי אליהם הם המשיכו למות. אני הייתי קונה כל שבועיים קקטוסים חדשים שנראו בדיוק כמו הקקטוסים שלה ואף פעם לא החזיקו מעמד ואחרי שבועיים מחליפה אותם בקקטוסים אחרים. המוכר בחנות אמר לי שהוא אף פעם לא ראה דבר כזה קקטוסים שמחזיקים מעמד רק שבועיים. אבל אני ידעתי שליקום יש את הבדיחות שלו, ושהחייזרים שלי היו חייבים לי לפחות את זה.

גם אודי לא נשאר איתי, הוא מצא לו איזה מעריצה פנאטית של "תיקים באפילה" והמשיך להעתיק את החוברות. אחרי שנתיים פגשתי את שניהם ברחוב עם הילד הקטן שלהם. הם נשבעו שהמטפלת שלו פיליפינית אבל אני ידעתי בדיוק מאיפה היא הגיעה אחרי המבט הכועס שהיא תקעה בי.

לגלריות ולתערוכות המשכתי ללכת. בהתחלה מתוך שעמום. פתאום היה לי המון זמן פנוי שהייתי צריכה למלא. אבל אחר כך גיליתי שאני ממש נהנית. החייזרית הייתה חסרה לי. אף פעם לא הבנתי מה אני בדיוק רואה ולמה זה משתייך. הצקתי לאנשים בתערוכות בשאלות והם תקעו בי מבטים שהזכירו לי את האומן הזה שאיתו יצאתי. ככה הכרתי את ולדיסלב. הוא היה שומר במוזיאון תל אביב לאומנות. הוא היה היחיד שהייתה לו הסבלנות להסביר לי ולהקשיב לכל השאלות שלי. אהבתי לשמוע את ההסברים שלו. ולדיסלב אף פעם לא דיבר על היסטוריה, על עובדות או על זרמים. הוא תמיד שאל אותי קודם כל מה הציור או הפסל עושים לי ואחר כך היה מספר לי סיפור מהחיים שלו שהפסל או הציור הזכירו לו. הוא אמר שאחרי הכול זה מה שבאמת חשוב. שאנחנו מורכבים מרגעים ולא ממטרות. ואני החלטתי באותו הרגע שאם הוא ירצה, אני שלו.

אמא שלי נרשמה לקורס גרפולוגיה ולטארוט. היא חזרה לבישולים ואח שלי שוב היה מביא מגשים לבסיס.

לפעמים היו לה נפילות. פה היה יותר מדי מלח, שם היה יותר מדי מתוק. היו לה תקופות של רק עוגות שוקולד ואחרי זה רק פשטידות פסטה או סלט ברוקולי במשך חודשיים. אבל בסוף היא הייתה יוצאת מזה.

לפעמים הייתי שואלת אותה אם היא מאושרת והיא ישר הייתה שואלת אותו הדבר לגבי, כאילו התשובה שלה תלויה בשלי. בדרך כלל לא הייתי עונה לה, הייתי מסיטה את השיחה למשהו אחר, והיא הייתה מיד מספרת לי על מתכון חדש או פותחת לי בקלפים, כאילו אם נגיד שאנחנו באמת מאושרות, אם נגיד ממש בקול, יבואו ארבעה חייזרים וייקחו לנו גם את זה. אבל שתינו ידענו, זה נכון.