ציפורים מנייר - מילי שמידט

סיפור ראשון מתוך אוסף סיפורים חדש שייצא בקרוב בהוצאת רסיס נהרה

שנות האלפיים המוקדמות, האלף השלישי מאז התחילו לספור. אז הכרתי את מירורשיידס. הכרנו באינטרנט, בעולם הדיגיטלי שדרכו כל העולמות מתחברים, והכול נעשה אפשרי. היה לי נוח עם זה, להיות חסר גוף, שם או צורה. שם, תחת מעטה אנונימיות, אנשים יכלו להגיד בדיוק את מה שהם חשבו. הם היו יכולים לפרסם סיפורים או שירים, או לשתף בחוויות אישיות. כותבים ונערות וילדים, אנשים מטורפים, חוקרים מיתולוגיות אבודות וממציאים את העולם. 

מירורשיידס ואני שוטטנו כל הזמן במרחב הזה ולכן טבעי שדרכינו הצטלבו, ומצאנו זה את זה כמו אחים אובדים. הוא ידע הכול. ואחרי מספר שנים של היכרות וירטואלית הייתה לנו הזדמנות להיפגש ואני עליתי על הרכבת לחולון, עולם אחר לגמרי, כדי למצוא אותו.

דלתות הכניסה של המדיטק בחולון החליקו הצידה ואני נכנסתי לחלל גדול, עם שפע רצועות בד שחור וקישוטים תלויים מהתקרה. היו שם אנשים בכל מיני צורות. הכול זהר באור ניאון לבן שצנח מהתקרה הגבוהה. נדמה היה לי שאף פעם לא אגיע אליה, לא משנה כמה אגבה. בזאר צועני מילא את המקום ואנשים התאספו סביב הדוכנים, מעין שוק קטן של פריטים מוזרים ואופנה אלטרנטיבית. ספרים וחולצות ומשחקים צבעוניים בכתום, ירוק, צהוב וכחול.

בתוך כל זה מצאתי את מירורשיידס. האדם ארוך השיער והמזוקן שמאחורי משקפי המראה, היה קטן מבחוץ וגדול מבפנים. הוא מצא דוכן של סיכות לתלייה על הבגד. אני אף פעם לא התלהבתי מכאלה, אבל טוני מירורשיידס קנה סיכה עגולה וגדולה, לא צבעונית, והסתובב איתה כל הזמן. תמונה של פרויד וכיתוב. סביבנו היו גם החברים שהוא הביא איתו, ג'ין, שי ויובל. 

עלינו אל החדרים הסגורים בקומה שלמעלה, ובאולם חשוך שמענו משוגע אחד מדבר על האנושות הפוסטהומניסטית, על הנדסה גנטית והשבחה מרצון. הוא סימן בין האצבעות שלו. אנחנו רק רצינו להתקרב לקצת חוכמה או הארה, נפשות אבודות מהעולם הדיגיטלי, אז הקשבנו לכל מה שמצאנו שם. הקרינו את הסרט "סורק אפלה", על סוכנים ממשלתיים שעוקבים אחרי מכורים לסמים ושוכחים שהם סוכנים ממשלתיים, בגלל הזהות הכפולה. מבוסס על ספר של פיליפ ק. דיק. וזה לא היה הדבר הכי מוזר שעברנו, אבל לפחות עברנו את זה ביחד.

בלילה נעשינו רעבים מאוד והחלטנו לנדוד בחיפוש אחר אוכל, שהוא מצרך שתמיד קשה למצוא בפסח. טיילנו ברחובות בהליכה מפחידה כמו במדבר מלא גבעות של חול, והכוכבים היו עיני טווס שרקדו מעלינו במחול תזזיתי בכהות הגדולה. נאלצנו לחזור חסרי כל למתחם המדיטק שעמד שם כמו מגדלור, חלונות זוהרים בלבן, חסרי כל אבל עם לבבות קלים יותר. 

התברר שפספסנו את הפיצות שהזמינו אז נשארנו רעבים, וגם את האוהל נאלצנו לפרק כי אסור היה לישון ככה על הדשא מחוץ לבניין. ישנו עם כולם בחדר צפוף על הרצפה, ובבוקר העירו אותנו בצפצוף מעצבן שגרם לכולם לזנק על הרגליים רק כדי לברוח משם, אל השירותים לשטוף פנים בכיורים מעל המראה ולסדר את השיער.

טיילנו עם ג'ין בספריית המוזיקה, אכלנו אוכל כשר לפסח מגעיל בארומה, ונכנסנו לעוד הרצאה אחת. האישה לימדה על סוגי החייזרים שביקרו בכדור הארץ ויצרו אותנו לצרכיהם. אולי. היה שם שקף של אמנות סוריאליסטית שהציג חייזרים צהבהבים ושקופים קצת, אולי ירוקים, שנמצאים בינינו.

חזרנו לצפון ברכבת, ואחר כך בא הגיוס. טוני ואני הלכנו ביחד לאותו הבסיס ולאותו המקצוע. זה נשמע כמו צירוף מקרים, אבל ברור שהכול היה מתוכנן לגמרי. קיבלנו את ההודעה ודיווחנו זה לזה דרך המסכים, בבית, וגילינו ששנינו הולכים לאותו המקום.

בסופי השבוע רכבנו על כבישי חיפה, על הכרמל, כמו קאובויים שמחפשים הרפתקאות. לילות בלי שינה של מסיבות ומוזיקה, ים שחור במרחק, אלכוהול ובחורות יפות שעוברות מיד ליד, או שסתם נהנים להסתכל עליהן ברחוב. עולם של ניסיונות להפיג את שעמום החיים בסמטאות העיר התחתית או במועדונים או על החוף במסיבות טבע, מוזיקת רגאיי נינוחה וריח הים בנחיריים. 

מחפשים נואשות אחר גני המשחקים של אלה שכבר עזבו את העולם ומרחפים עדיין רק בזיכרונות או על גבי מחשבים, בחלומות בתוך הראש שלי, מתערבבים לי בחיים ומדריכים אותם. לילות בלי שינה שבהם לא עשינו כלום חוץ מלנסוע ממקום למקום במכונית, מקשיבים לדיסקים וחוזרים הביתה לקראת השחר חכמים יותר. לילות שאף אחד לא רצה שייגמרו והם נגמרו בכל זאת, לצערם של החוגגים. לילות שבהם כל התוכניות ירדו לטמיון, והתאמצנו להחליף אותן בתחליפים זולים מבלי להבין שאין שום צורך בתחליף. צריך רק לחיות את מה שקורה כי הוא מה שאמור לקרות, כחלק מהמרדף הבלתי פוסק שהוא מעגל הייאוש של חיינו. 

לילות שבהם שום דבר לא התרחש כמו שתכננתי, עד שלמדתי לא לתכנן תוכניות בטוחות, ולא לצפות להן בקוצר רוח. לילות של לבד, שקטים, עדינים, ולילות של ביחד סוערים כמו הים שסביב נמל חיפה, המפרץ, אחרי יציאה מהפאבים וחזרה הביתה, עולמות נפרדים עד הפעם הבאה אבל ממשיכים להדהד אלה באלה.

אז לילה אחד אני יושב ומסתכל על הסטיקרים שעל המקרר בקפה מסדה, רחוב מסדה מספר שש עשרה, מקום קטן ונעים לישיבה ושתייה ואכילה, כתום כולו. השולחנות בחוץ מלאים אנשים שמתאספים ברחוב הזה כל לילה, להשתכר ולשוטט בו. המקרר כמו איזה פסל מלא בסטיקרים שמושכים את העין, סטיקרים פוליטיים מפגרים כמו "תפרקו את המשטרה המלוכלכת", וטוני, אור ואני יושבים וקוראים וצוחקים.

הסטודיו השכן בארבע עשרה איי היה סגור ולכן נמלטנו לשם לחכות עד שנוכל להתחיל את הלילה הסוער שלנו, כך קיווינו שהוא יהיה. תמיד קיווינו ללילה סוער, זוהר, וחיפשנו אחריו ולא מצאנו. בסופו של דבר היינו תשושים, אך לא מובסים. תמיד נמשיך לרדוף אחרי הלילה הבא. שם ישבנו באור הכתום של קפה מסדה הפנימי. המלצר היחיד וכנראה המנהל של המקום היה בחור נחמד עם תלתלים וזיפים שחורים, חולצה אפורה. הוא שוטט בין הלקוחות כדי לוודא שהם עוד שם. אנחנו שם והוא מביא לנו בירה. מביא לנו בייגלה. מביא לנו את החשבון.

צריכה להיות מסיבה ביער דרומית לחיפה. קיבלנו הנחיות. נהגתי בפולו האדומה והמלוכלכת עד נשר כדי לאסוף את יובל. הוא בכלל לא רצה לבוא ובסוף רק טוני הצליח לשכנע אותו.

"מה אני לא עושה בשביל יובל," הוא אמר. זה היה ככה כל הזמן.

נסענו מהר, והרוח שרקה בחוץ בירידות ובסיבובים בדרך לנשר. יובל חיכה בחוץ גבוה, בלונדיני עם חולצת בילבונג. ולפני שנסענו הספקנו עוד להתפעל מהשכנה שלו וחברה שלה שירדו מהרכב שעמד לפנינו. נערות צעירות, שיער זהוב, אחת מתולתלת, בגדים עם מחשופים ושדיים יפים. אור היה צריך לנהוג עכשיו, נוסעים אל מחוץ לנשר בדרך חזרה לחיפה כדי לאסוף את ג’ין מתחנת הדלק בצומת מקסים, שעל פניה חלפתי כל לילה בדרך לטוני, תחנת הדלק שממש מול הים, מעליו, צופה אל האופק ועל הכביש המהיר. 

לפני כמה שנים היא כמעט התפוצצה בפיגוע וככה זכרתי אותה. הירח מלא וצהוב לובש צעיף של עננים כחלחלים בשמי הלילה הכרמלי, שכרגיל התהפך והפך שונה לחלוטין ממה שציפינו שיהיה. הדלתות ניגנו במערכת. הרוח זעקה ונשאה איתה ריח של עשן כמו גומי נשרף, משהו מפחיד שאילץ אותנו לעצור בצד ולאחר לג’ין. פתחנו את מכסה המנוע, שלושה אנשים. טוני היה איפשהו לידינו, כרגיל, אבל אם יש דבר אחד שבו אני בטוח זה שהוא לא עזר. 

קודם כל כי לא היה לו רישיון. ושנית כי היה עסוק כמו תמיד בירח. הוא דיבר ודיבר ודיבר גם כשאף אחד כבר לא הקשיב, מסתובב שם על הכביש, מקיף אותנו.

יובל ואני כרענו להריח את הצמיגים ולכלכנו את האצבעות. גילינו שהריח מגיע מהצמיגים הקדמיים, והחלטנו לתת לאוטו לנוח קצת בזמן שאנחנו מרגישים את הרוח נושבת על הכתפיים, ומפזרת את השיחים שבצד הדרך. כשאתה נוסע בחיפה אתה שם לב לעצים שגדלים בצד הכביש עקומים ומכוערים, עתיקים, או במקומות מסוימים משתפלים והופכים ליערות שלמים במורד. העירייה לא נטעה אותם. הם היו שם קודם. העיר נבנתה בתוכם, סביבם, בתוך ההר. מדי פעם, חזירי בר או תנים שוטטו ברחובות, ניזונים מהשאריות שהותיר האדם. ומהירידות של נשר נשקפים כבישים מהירים ויישובים שהם אורות חשמל כתומים וסגולים מתחתינו, רחוקים. זה היה קיץ חמים, הראשון מאז שטוני ואני התגייסנו, ואני הייתי רוחו של ג'ק קרואק בגוף חדש, כותב את כל מה שקורה.

אבל לפני שהכול התחיל הייתי על הכביש המהיר עם החברים שלי, מחכים שהצמיגים יתקררו. וכשזה קרה, הילוך נמוך ובלי שימוש בברקס, אור המשיך משחק אותה ניל קסאדי ואני לידו, משחק אותה אמא מודאגת שמציצה במחוונים ומחכה להתפוצצות. אבל הכול בסדר. בליל הקיץ החמים ומלא הרוח ההוא, הכול היה בסדר. הרפתקה התחילה.

הגענו לתחנת הדלק בצומת מקסים וחיכינו קצת. הוא הגיע בהליכה מהירה, אולי ריצה קלה, מתחת לאור הכתום של פנסי הרחוב. גבוה ושחור, שיער מקורזל קצר וחולצה מכופתרת משובצת באדום ולבן. יצאנו והפעם ג’ין נהג אל מחוץ לחיפה, הרחק. הדרך משני הצדדים עמוסה עצים ויישובי החוף הקטנים שאהבתי, אבל אנחנו לא לשם. אנחנו ליערות, למסיבה, מאחורינו נוסעים החברים של טוני ברכב נפרד ומשתדלים לעמוד בקצב. מקדימה הדרך פנויה כמו מסלול מרוצים באוויר הפתוח, מזמינה. נסענו לפי ההוראות וכבר בכניסה עומדת משטרה, אבל הם אפילו לא בדקו את הרכב, רק רצו שנעצור והסתכלו דרך החלון. בהמשך יש מחסום ומפנים אותנו לחנייה מאולתרת, מגרש ריק מלא אדמה שם אנחנו חונים, ואני כבר רואה שיהיו בעיות. היו בעיות. החברים של טוני מאחורה הגיעו הרבה אחרינו, ניצולים של בדיקה משטרתית, ומישהי אומרת שהמשטרה גירשה את כולם. אין מסיבה. סביבנו רק עצי המחט מזדקרים אל השמיים וממלאים את ההרים. היה נהדר אם היינו נשארים שם אפילו בעצמנו, בתוך היער, מנסים לראות את הכוכבים דרך שכבת עלי המחט.

מאחורינו מכוניות כבר חרקו על הכביש המהיר בדרך ליעדים אחרים. אנשים מעבירים את הציוד למקום אחר שבו המשטרה לא תפריע. הם הולכים לאנטנה  בנשר, והשעה כבר כמעט שתיים בלילה, לך תדע מה יהיה בכלל עם המסיבה הזאת. החלטנו לנסוע למסיבה בקיבוץ עין כרמל, והבעלים של הפאב הכפרי הקטן עם שולחן הסנוקר והספות עומד בחוץ. משער הקיבוץ הוא מפנה אותנו אחורה. המקום מלא.

פספסנו עוד מסיבה, שינינו את דעתנו שלוש פעמים, והעלינו רעיונות בקצב מסחרר בנסיעה הקצרה לחיפה. רצינו לאנטנה ואחר כך למעיין, אבל היא לא בבית. היא בקפה מסדה והלילה הזה הופך מצחיק יותר מרגע לרגע. כל הלילות בחיפה של השנים ההן הם כאלה בדרך מסוימת, חלקם יותר וחלקם פחות, אתה קם ומחליט שאתה הולך ומוצא את עצמך מסתובב במעגלים עם אנשים שנקלעו לסביבתך ואתם לא יודעים איך להיחלץ מזה, אז אתם פשוט ממשיכים. הרבה יעדים ונסיעות קצרות תזזיתיות ממקום למקום, חותכים בין רכבים נעים בין רמזורים. חבורה של אנשים שנתקעו יחד באוטו עד סוף הלילה. ככה הפכנו לחברים.

שוב קפה מסדה וכבר סוגרים את המקום. אנחנו עומדים בין הסטודיו לבית הקפה, שניהם סגורים. אנחנו שבעה עכשיו. אני שם עם טוני, אור, ג'ין ויובל. מעיין וניצן מצטרפות אלינו, וכולנו עוברים לבית של מעיין. צריך לנסוע פעמיים בשביל לקחת את כולם אבל לא אכפת לי, או לאף אחד אחר.

הבית שלה ריק ומבולגן מאוד ואנחנו יושבים בסלון. נעליים על הרצפה, דפים על הספה, כוס קפה שתישפך בהמשך. מדברים על הבוהמה ועל ביאליק ועל הטכניון וביטניקים. חפצים זרוקים בכל מקום תחת אור צהוב חשמלי. מדף מלא ספרים שממנו שלפתי את אילן הייטנר. מראה על הקיר. שולחן עם מחשב. אח שלה נכנס, זה גיא שעבר לתל אביב, מספר סיפורים מצחיקים. מעיין ואור פרשו לעיסוק בתשבצים וג’ין עושה מדיטציה על הכורסה שלו, אדום ולבן ושחור.

ישבנו עד חמש בבוקר בלי לשים לב בכלל, ואחר כך יצאתי להחזיר את כולם לבתיהם עד לפעם הבאה. נפרדתי ממעיין שחבשה כובע בוקרים ושיערה האדום גולש על הכתפיים ותוחם את פניה, האיפור סביב העיניים שלה כבר נהרס. כך יצאנו יובל, אני וניצן, לבושה חולצה כחולה. שוב נשר והבית של יובל, הפעם עומד בודד על הגבעה מוקף מכוניות ריקות, אף שכנה יפה לא יצאה מהן. הירח צוחק עליי. נשארתי לבד עם ניצן ועקבתי אחרי ההוראות של יובל, שנתן לי עוד קודם כדי להגיע אליה הביתה. למרבה ההפתעה זה איכשהו עבד, ועצרתי בכניסה לרחוב. נפרדנו כמו שנפגשנו, כמו תמיד, בלי מגע. היא נבוכה או עצבנית, יושבת על קוצים. ילדה מוזרה שהכרתי פעם, זה עולמו של טוני. ההוראות שלה, בתוספות שינויים ודרכים שהמצאתי, לקחו אותי בחזרה לבית של מעיין כדי לאסוף את הנותרים. טעיתי בדרך עד שמצאתי את השלישייה האחרונה, ג’ין ואור וטוני שמקשקש בלי לוודא שמישהו מקשיב, אבל כולנו שומעים ומדי פעם קולטים משהו.

מעל חיפה וילון שמי הלילה מתרומם וחושף את השחר העולה, שבחיפה הוא כחול בגלל הים והמפרץ. אני תוהה לפעמים איך טוני רואה את העולם, איך הוא חושב, איך החושים שלו עובדים. אני חושב על העניין הזה גם בקשר לאנשים אחרים, בקשר לכל האנשים שהכרתי בכל השנים שנשטפו כבר אבל עדיין שם, אבל בעיקר בקשר לטוני, שפתח לי את הדלת של עולמו שכולו הזיה של אדם אחד.

נפרדנו גם מג’ין, שאמר שהוא נהנה להסתובב איתנו. אני לא בטוח שהוא באמת נהנה מכל ההתרוצצויות, למרות שגם לא סבל. לא ידעתי מה הוא אוהב, ומה הוא רוצה לעשות, אבל הוא היה איתנו. ולבסוף הורדנו את טוני עדיין מקשקש, וחזרתי לנהוג דרומה לצד הים. הים של חיפה יפהפה ומבריק כמו פני מראה. חסר ריח ממקומנו המשתנה על הכביש. מעלינו שמי בוקר מוקדמים והציפורים והזקנים התעוררו ומילאו את הרחובות. אור ואני נשארנו כמו תמיד טסים על כביש החוף ושוב בין העצים הגבוהים עם הצללים שמחביאים אולי מפלצות או נערות יפות. אחר כך נפרדנו והוא חזר לאוטו שלו שכמעט מתפרק בנסיעות, ונסע משם. נעלם.

ככה זה קורה, לילה לילה, בוקר בוקר. אני עורך מסעות חלומיים ממקום למקום וכל המקומות שונים בכל פעם שאני מגיע אליהם. מקום הוא לא רק מיקום וגיאוגרפיה, אלא גם הזמן שהוא שוכן בו והאנשים שמאכלסים אותו. אני לא יודע איזה משני המשתנים האלה יותר חשוב ואפילו עם חלוף השנים עוד לא הצלחתי להבין.

וכשחלפו שלוש שנים יובל ואני נכנסנו לעומק היערות הרחק מהכביש ומהעיר. רק שנינו, מסתובבים ומחפשים מקום ראוי לטקס שחרור של פעם בחיים, שם בין מאות גוונים של ירוק. שם הייתי אני, והיה יובל, והיו יערות הכרמל. מצאנו מקום מושלם ונשאר רק להכין את הכול. נסענו לרמת גן, לבית של פבל. מגדל משה אביב. מגדל גבוה מאוד עם אורות בוהקים וצבעים מתחלפים בקומה הגבוהה ביותר. פבל נמצא בקומה חמישים ותשע אם אני לא טועה, וזאת אפילו לא הקומה הכי גבוהה. מהדירה שלו, עם טלסקופ, הוא יכול לראות את עזה.

פבל היה זה שלימד את יובל לקראת האולימפיאדה לפיזיקה שנערכה בסין. הוא היה מבוגר מאיתנו כמובן, והיה עסוק בטיסות ברחבי העולם השביל לקדם את הסטארט-אפ שלו שהלך והתרחב. בחור רוסי לא גבוה במיוחד, מתולתל, שאהב לעשות דברים שנראו חסרי תכלית עם יובל ואושרי, שהייתה תמיד קרובה אליו. ואנחנו ידענו בכל מקרה שמתי שנצטרך נוכל להגיע למגדל משה אביב, להגיד לשומר בלובי שהגענו לפבל, ולהתנחל בדירה שלו. אפילו חתמנו את השמות שלנו על החלון, והשמות עדיין שם.

באותו לילה פבל שוב נעדר, ואנחנו הגענו כדי לקחת ציוד למסיבה. אירנה, שהייתה אז החברה שלו, הייתה שם. נשארנו קצת כדי לדבר, וטוני התחיל לאכול את התירסים שמצא במקרר, לגמרי לא מהעולם הזה, ובסוף לקחנו את הציוד לאוטו. פבל העביר לי הסבר קצר אבל מסר שהוא יהיה במסיבה, אז הוא יוכל לעזור במקרה של בעיה. סחבתי לאוטו גנרטור ותאורה, שאותם כמובן הייתי צריך להחזיר לו אחרי שהכול ייגמר. דחסתי את הכול באוטו עם טוני ואור, מקופלים כמו בקופסת גפרורים.

נסענו דרך הלילה חזרה מתל אביב ועצרנו באם הדרך כדי לאכול במסעדה שאת השם שלה אני כבר לא זוכר. השעה הייתה אחרי חצות כשישבנו שם ואור וטוני שוב הצליחו להרגיז אותי. את הציוד מפבל השארנו אצל טוני ויום המסיבה היה שישי, והזמנו את כולם. אני חושב שהוזמנו מאות אנשים דרך פייסבוק, וידענו גם ככה שלא כולם יגיעו, התכוננו לזה. זה היה יום שמשי מאוד. טוני עוד עבד על רשימות השמעה למסיבה, כמובן שבכל החודש האחרון לא היה לו מספיק זמן, למרות שלאנשים אחרים היה מספיק זמן לארגן את שאר הדברים. אבל זה יותר מהכול היה טוני: הוא לקח את הזמן שלו, עד שלפעמים נדמה שהוא חי בממד מקביל שבו הזמן זורם בצורה שונה, וכל מה שאנחנו רואים כאן הוא ההשתקפות שלו מרחפת לאיטה בחלל. מה שאני רוצה לומר בעצם הוא שטוני היה עצלן. 

נהגתי אל מחוץ לחיפה ואל הרי הכרמל למקום שמצאתי עם יובל. לשם כולם היו אמורים להגיע. בחורשה הקרובה הייתה פעולה של הצופים אז במקום ללכת למקום שבחרנו מראש, עברנו אל מעבר לכביש שביקע את היער והוביל למעמקים את אלה שחיפשו הרפתקה. היער היה מסביבנו והחושך רק הוסיף לו עוד ועוד שכבות, הפך אותו לבלתי חדיר. העולם שבחוץ הלך והתרחק בעוד אנחנו נסחפים בחשיכה למקום רחוק וגבוה, גבוה יותר מהעולם עצמו ועם זאת נטוע בעולם בשורשים חזקים. בועות כאלה היו קיימות תמיד וממשיכות להתקיים, ואנחנו ממשיכים לקיים אותן או ליצור אותן מאפס. זה המקום שבו מספר אנשים מוגבל שחולק חלל מוגבל, חווה סיטואציה אשר הופכת לקבועה בזמן: כלומר, זיכרון. ובניגוד לאדם היחיד, זיכרון ימות באמת רק כאשר כל אלה שחולקים אותו, ימותו בעצמם.

ביער היינו רק חמישה אנשים בחושך. שעת תחילת המסיבה כבר הגיעה וטוני עדיין לא היה שם, לא השתייה ולא האור ולא אף אחד. שום דבר לא זז באוויר הדומם של היער ורק קולות ילדי הצופים נשמעו מהצד השני של הכביש, שדרכו אמורים להגיע בקרוב עוד כל כך הרבה אנשים. אור הגיע ראשון, ובלי טוני. טוני עוד התעכב עם המוזיקה הלא נגמרת שלו ומישהו אחר היה אמור להביא אותו. התחלנו לסדר את התאורה והגנרטור ועד מהרה עוד אנשים התחילו להגיע וכולם התקשרו אליי כדי שאכוון אותם. הם התקשרו אליי כי טוני אמר להם. וטוני אמר להם כי הוא לא ידע את הדרך. לא היה הרבה אוכל, פיצות ממרכז הכרמל ואנשים הביאו משלהם. עמית שאל מה יש בלי גלוטן, אבל שכחנו ממנו לגמרי והוא לא אכל כלום כל הערב, רק מילא את עצמו ביין. היו לנו בקבוקי שמפניה שטוני ואני פתחנו ביחד, ושני פקקים עפו לאוויר. טוני כמובן הגיע בלי המחשב עם המוזיקה ועמית היה צריך לקחת אותו הביתה כדי להביא אותה, ואז לחזור ליער. ככל שהמסיבה המשיכה ככה אהבתי את טוני יותר. רקדתי בלי הפסקה עד שנפלתי על החול, מה שמיד גרר הבזקי מצלמות עד שאור ונועה הרימו אותי, רק כדי שאפול שוב אחר כך. נפלתי בערך ארבע פעמים באותו לילה, ורק שכבתי שם וצחקתי. טוב להיות אדם חופשי. בסוף שלחו אותי לשכב באוהל והעולם הסתובב.

את כל מה שלמדתי, למדתי מטוני מירורשיידס. החבורה שלנו עברה הרבה הרפתקאות בשלוש שנים צפופות מאוד, וכולנו התחלנו את הדרך חסרי כיוון ומטרה וסיימנו אותה חסרי כיוון ומטרה. לקראת הבוקר רוב האנשים כבר לא היו, ועוד אנשים התחילו להסתלק. התחיל לרדת גשם. נשארו רק טוני ואור. כולנו ישנו ברכבים.