החיוך
נמחק מפניה של מגדת העתידות בעודה מרימה
מבטה באטיות מן הקלפים. ארשת
פניה הביעה כבדות-ראש
שאין אדם מצפה למצוא בדוכן מאולתר בקניון,
תהיינה הנסיבות אשר תהיינה.
"אתה
עומד לעשות את טעות חייך," אמרה.
"מה
את סחה," השבתי,
מנסה לשווא להסתיר את תחושת
הבהלה שאחזה בי פתאום. מדוע
טרחתי בכלל לעצור בדוכן הארור הזה?
הרי אני אדם רציונלי.
אינני מאמין בנבואות ובשאר
הבלים. בכל יום אחר
הייתי פוטר את דבריה בבוז, אבל
אותו יום היה שונה.
"הקלפים
אינם משקרים," התעקשה.
"בקרוב מאד אתה עתיד
לעשות מעשה פזיז, שלא
השקעת בו די מחשבה, ושעליו
תתחרט למשך שארית ימיך."
טבעת
היהלום, נתונה בקופסת
הקטיפה האדומה, כמו
בערה בכיסי. הייתכן?
הסבתי מבטי לצד, מנסה
לאסוף את מחשבותיי ולמצוא הסבר הגיוני
לצירוף המקרים המטריד. בדמיוני
שחזרתי את צעדיי מרגע הגיעי לקניון:
החניה, חנות
התכשיטים, המעלית,
הביקור השבועי הקבוע בקפה
הלוטו, ועכשיו זה.
האם יש לידעונית מודיעים
סמויים, שעקבו אחריי
ודיווחו לה על קניית הטבעת? הלא
היו דברים מעולם, ותסריט
שכזה בוודאי סביר יותר מאשר...
"אני
מצטערת," קטעה את חוט
מחשבתי. "אתה חייב
להיזהר מאד—"
"אה,
באמת?!" התפרצתי
בכעס, "ואין לך 'במקרה'
איזה קמע חנטריש באלף שקל
שיציל אותי?" עמוק
בלב ידעתי שאין הצדקה להתפרצות,
ושהמתחים המצטברים לקראת
המאורע הגדול שתכננתי לאותו ערב, הם
הצועקים מגרוני; אך לא
יכולתי לעצור בעדם.
"לא,"
ענתה בשלווה. "למעשה,
אוותר לך גם על התשלום
המקובל."
"אל
תעשי לי טובות!" נהמתי
בחזרה, קמתי ושלפתי את
ארנקי. מטר של פתקאות
וכרטיסי ביקור ירד ממנו אל הקלפים בעודי
מחפש, בתסכול הולך
וגובר, אחר שטר עשרים
השקלים שידעתי שיש לי. לבסוף
מצאתיו, השלכתי אותו
לעברה וגרפתי מהשולחן ביד אחת את מה שנפל.
דומני שגם מספר קלפי טארוט
מצאו את דרכם לכיסי באותה הזדמנות.
פניתי לאחור והתחלתי ללכת.
"אדוני!"
קראה אחריי, "חכה
רגע!"
לא
השבתי דבר ורק האצתי את קצב צעדיי,
שולח אותה במחשבתי לאלף
עזאזלים. שמעתי אותה
צועקת עוד כמה דברים שלתוכנם לא טרחתי
להקשיב, עד שדלתות
המעלית נסגרו ועטפו אותי בשקט מבורך.
* * *
אלא
שזרע הפורענות נטמן, וכל
החששות שהודחקו עד הנה צפו ועלו ביתר שאת
בעקבות הנבואה הקודרת. מערכת
היחסים שלי עם דנה היתה מדהימה, סוחפת,
יצרית – אך האם תישאר כזו
גם כשהחידוש שבה ידעך? האם
שלושת החודשים האחרונים, מופלאים
ככל שיהיו, הם ערובה
טובה מספיק לעתיד הקשר? מגדת
העתידות אולי היתלה בי, או
שבמקרה אמרה מה שאמרה, אך
הדברים נגעו במשהו אמיתי להכאיב. לא
יכולתי להציע את הטבעת לדנה כעת, למרות
כל האהבה; הייתי זקוק
לזמן נוסף. זמן להעריך,
לשקול, לחשוב.
דנה
לא היתה סבורה כך, ולא
טרחה להסתיר את אכזבתה. היא
ניחשה, כמובן, את
תוכניתי המקורית לאותו ערב, וכשהבינה
שזו השתנתה הפכה הציפיה הנרגשת לתסכול
ולזעם. על המילים שנאמרו
אין טעם לחזור, ומוטב
היה שלא היו נאמרות כלל. קיצורו
של דבר: היא האשימה אותי
שאינני אוהב אותה באמת, ואני
טענתי שלו היתה היא אוהבת אותי באמת,
לא היה אכפת לה להמתין עוד
מעט. היא בכתה, אני
הפניתי את גבי, וכשהסתובבתי
בחזרה היא כבר לא היתה שם.
* * *
ההלם
היה כה גדול, שאף לא עלה
בדעתי להחזיר את הטבעת לחנות. ימים
שלמים רבצתי, חסר מעש,
מול הטלוויזיה, בוהה
בתמונות המרצדות מבלי להבין דבר; כל
שהצלחתי לראות היו דמעותיה של דנה.
מדי פעם, למרות
כל נסיונותיי להדחיקה, היתה
עולה גם תמונתה של מגדת העתידות. למה
באמת התכוונה? האם טעות
חיי היתה הצעת הנישואין שהתכוונתי להציע,
או ביטולה? אם
אני ודנה לא הצלחנו לעמוד במשבר הזה,
אולי באמת לא היינו מתאימים
– והנבואה הצילה אותי מאסון גדול עוד
יותר? מופרך ככל שיהיה,
רעיון זה הציע לי לפחות
שביב של נחמה, ועל כן
נאחזתי בו כטובע בקש, משכנע
את עצמי יותר ויותר בנכונותו. עד
כדי כך, למעשה,
שגמרתי אומר בלבי לחזור
לדוכן שבקניון, להתנצל
ולהודות למגדת העתידות על האזהרה.
הדוכן
לא היה במקום שזכרתי, ולא
בשום מקום אחר. כשהתייאשתי
מן החיפושים פניתי לאחד מבעלי החנויות
הסמוכות ושאלתי אם הוא זוכר את הידעונית.
"בטח
זוכר," ענה בחיוך
רחב. "זאת כבר לא
צריכה לשבת בקניונים. היא
מסודרת."
"מה
זאת אומרת?" שאלתי.
"לא
שמעת? לפני שבוע,
איזה טמבל אחד שכח אצלה
טופס לוטו. זכתה בעשרים
מיליון!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה