יום ראשון, 26 באפריל 2009

הילד שלא יהיה לי - טליה פרידמן

הימים שאחרי אובדן העובר שלי היו הקשים ביותר בחיי. עזבתי את עבודתי, כי לא הייתי מסוגלת לחזור לשם. כל דבר הזכיר לי את תקופת היותי בהריון. את היום בו הודעתי להם שאני בהריון והמנהלת צעקה עלי: "את לא חושבת שהיית צריכה לדווח לי מראש שאת מתכננת להיכנס להריון לפני שקיבלת את המשרה? אני הסתמכתי עליך ואת תיעדרי בקרוב שלושה חודשים מהעבודה". את ימי העבודה המייגעים בהם נתנו לי בארכיון למרות מצבי להרים כרכים כבדים של עיתונים ולהביאם ללקוחות הארכיון.

זכרתי גם את תגובתו של ערן, בעלי, כשסיפרתי לו על כך: "עדיף לעסוק בספורט בתקופת ההריון מאשר לשכב בשמירת הריון. זה לא יזיק לך".

בבית הרגשתי שקשה לי עם מאיה, בתי בת השלוש, שדרשה ממני המון תשומת לב, כי לא הבינה לאן נעלמתי לה לחודש ימים, כשהייתי מאושפזת בבית החולים וכל הניסיונות להסביר לה שהייתי חולה מאד עלו בתוהו. היא הייתה צעירה מדי והייתה זקוקה לאימא שלה, שתכין לה את האוכל שהיא אוהבת, שתכבס את בגדיה, שתשיר לה שירים ותקריא לה סיפורים כל לילה לפני השינה, ובעיקר שתחבק ותנשק אותה כשהיא חוזרת מהגן. פתאום לא היו לי הכוחות לתת לה תשומת לב כמקודם ולשחק אתה בשעות אחר-הצהרים. גם בענייני הבית לא היה לי כוח לטפל. ערן תבע ממני לתפקד כרגיל, כאילו לא קרה כלום - אבל הרי קרה לי דבר נורא, איך אפשר לעבור לסדר היום? בהדרגה הלכתי ונשאבתי לתוך מצב של אין אונים, חוסר רצון לקום בבוקר ולהתחיל יום חדש, עגמומיות מתמדת ולבסוף דיכאון משתק.

בני משפחתי לא הבינו מה קורה לי. הרי יש לי הכל: בעל מסור, ילדה מוצלחת

בית יפה. מדוע אינני מרוצה? ככל שניסיתי להסביר הלכתי ושקעתי יותר ויותר בייאוש, עד שנגעתי בקרקעית התהום. הרגשתי שאין לי עוד על מי לסמוך. גופי בגד בי. בעלי לא מבין אותי. ילדתי הופכת קשת התנהגות מיום ליום. מאין יבוא עזרי?

הייתי שוכבת במיטה במשך ימים שלמים ונזכרת ב-54 שעות הסיוט שעברתי בחדר הלידה, כאשר ניסו לשווא לגרום לי ללדת את עוברי, שמת בשבוע ה-22 להריון. למרות כל חומרי זירוז הצירים שהזריקו לי, ולמרות הכאבים העזים שחשתי, הלידה לא התקדמה.

אני רק הרגשתי יותר ויותר רע, כי הייתי בצום וסבלתי מהקאות ומשלשולים. בשלב כלשהו, כשלמרות תלונותיי לצוות חדר הלידה על הרגשתי הגרועה הוסיפו לי עוד חומרי זירוז, הרגשתי שהרחם שלי נקרע. ואז אירע "הנס" והגיע לבסוף מנהל חדר הלידה לביקורת, העיף בי מבט אחד ופסק: "מכאן לא תצא לידה -  מיד לחדר ניתוח". הוא למעשה הציל את חיי. הניתוח הקיסרי הסתיים ב"הצלחה" - הצליחו לעקור מגופי את העובר המת, אבל הסיבוכים היו גדולים. סבלתי מאובדן דם רב, שטפי דם פנימיים בבטני, בצקת ברגלי וחום גבוה. רחמי נפגע וסיכויי להרות בעתיד היו קלושים לדברי הרופאים. הם לא נטלו על עצמם אחריות למה שקרה לי וטענו שזה היה מקרה נדיר מאד של הריון שדומה להריון מחוץ לרחם, שקשה מאד לאבחון ולטיפול, ולכן אין זאת אשמתם שהפסקת ההריון הסתבכה כל כך. לשכב במחלקת הנשים כה סמוכה למחלקת היולדות, לשמוע את בכי העוללים הרכים ולדעת ששוב לא אחווה אמהות, הייתה האכזבה הקשה ביותר בחיי. 'נשמות טובות' שרצו לנחם אותי אמרו לי באטימות: "אבל יש לך ילדה בבית, זה לא סוף העולם." אבל אני הרגשתי שזה כן.

לאחר שחזרתי הביתה "שבר כלי" בשעות של לפנות בקר כשפקחתי את עיני ואור החמה היה מכה אותי בסנוורים הייתי שומעת את קרקורי העורבים מבשרי הרע האומר: עוד יום של סבל מתחיל. במשך הימים הייתי נוכחת בבית בגופי בלבד. לא מצאתי עניין בשום דבר ולא יכולתי להתרכז בשום פעילות. הרגשתי שאני רק מפריעה לבעלי ולבתי, שהמשיכו בחייהם, וגוררת אותם עמי מטה במקום להביא להם תועלת כלשהי.

במשך שעות הייתי מתלוננת להורי שאין לי טעם לחיות. הם היו מסבירים לי שוב ושוב שכדאי לי להחזיק מעמד כי המצב ישתנה, אך לא האמנתי להם. בסופו של דבר, בעצת בני משפחתי, הלכתי לטיפול פסיכולוגי והתמודדתי עם רגשות האבל העמוקים שלי, ועם אכזבתי העצומה מחוסר התמיכה של בעלי בי לאחר האובדן: הוא המשיך לעבוד כרגיל ואף התחיל ללמוד לתואר שני בעיר מרוחקת, ונעדר הרבה מן הבית בשל לימודיו.

למזלי, היו לי שני גורמים ששיחקו לטובתי במשחק החיים: היו לי הורים שתמכו בי תמיכה בלתי-מסויגת ועמדו לצדי "באש ובמים", והייתה לי ילדה קטנה, שהייתה זקוקה לי. שני הגורמים האלה משכו אותי למעלה מקרקעית התהום בסופו של דבר, רגע לפני שהיה מאוחר מדי, וגרמו לי לחזור ולהיות חלק מהעולם שסביבי.

הבנתי שערן הגיב למה שקרה לנו בדרך אחרת ממני, כי על כל אדם אבדן כזה משפיע אחרת. הוא הרגיש שהוא חייב למצוא לו תחום עניין חדש לעסוק בו, וברח ללימודים. אני לעומת זאת הבנתי שמה שיעזור לי להתמודד עם האובדן הוא ההתמקדות בילדה שיש לי במקום בילד שלעולם לא יהיה לי. השקעתי את כל האהבה שהייתה לי במאיה ומאיה החזירה לי אהבה והתפתחה לילדה כשרונית ביותר. מצאתי את עצמי נהנית ממנה עד מאד.

באיטיות בניתי את חיי מחדש. מצאתי עבודה אחרת - טובה יותר. למדתי לתואר שני וסיימתי את לימודי בהצטיינות. הזיכרון של מה שקרה לי נשאר תמיד בתודעה. לעתים אפילו לחשוב על מה שקרה היה מכאיב מדי. אבל עם חלוף השנים הכאב התעמעם והפך קהה יותר. גיליתי שאני אפילו מסוגלת לספר לאחרים על מה שקרה לי ולהזהיר את חברותי לא ללכת לאותו בית-חולים ליולדות. לא מצאתי טעם לתבוע אותם על הנזק שגרמו לי. האם יש בכלל פיצוי כספי לנזק כזה? 

 כל הזכויות שמורות@טליה פרידמן

 

יום ראשון, 19 באפריל 2009

הגשם לא נופל - מירי פלד

הסיפור הופיע בתוך הספר "ימים באים" מאת עידו גנדל הוצאת רסיס נהרה 2007.

כתם של אור אדום הולך ומקבל צורה – 23:58.

איילת מנסה לגרד בכפות הידיים. על הספה מולה מכודרר גוש בלתי-מזוהה, כנראה בחור. הגוש שולח יד ארוכה ומגרד נעל התעמלות. הוא מרים ראש ומביט במשך שלוש שניות על נעליו, אחר כך שולח מבט סביבו וחוזר לתנוחתו הראשונה. ומיד הוא פוקח עיניו שוב ומביט בתמיהה מופלגת אל תוך עיניה. מסתבר שגם הוא לא מבין מה היא עושה פה, העורכת.

פיו של דניאל נמתח למשהו שנראה כמו רעיון של חיוך. נדמה לו שהוא שומע משהו. הוא היה צריך לחשוד בה מההתחלה, כשנפגשו ב"ספתאל'ה" והיא ביקשה הפוך מנהלים.

"מה הזמנת?" הוא ידע שהוא שמע נכון.

"הפוך מנהלים," השיבה בפשטות, כאילו אמרה "שוקו חם".

"אוי זה נשמע נורא. אל תגידי את זה שוב." דניאל לא הכיר את המילה העברית "יומרני".

"אז עדיף לדעתך שאני אזמין: הפוך קטן, חזק, עם חלב דל שומן, בכוס זכוכית, בלי קצף ועם עוגיית גרנולה קטנה בצד?" שאלה בחיוך.

"את לא יכולה פשוט לבקש כוס קפה?" הוא התייאש.

"לא. הפוך מנהלים זה קצר ומדויק, וזה מה שאני רוצה לקבל," פסקה והשתתקה.

כשסיימה לערבב את הקפה שלה הרימה את עיניה ודיברה. "דניאל, אני אגש ישר לעניין. אתה לבד בארץ ואתה חמוד. בקיצור, אני רוצה לעזור לך. אבל אין לי עכשיו זמן ולא כסף. בעניין הכסף אני מבינה שאתה לא יכול לעשות כלום, אז חשבתי על הזמן."

לדניאל לא היה מושג לאן היא חותרת. היא המשיכה. "אני את העבודה שלי יודעת, ואני גם עושה אותה מהר מאוד. אבל בדרך כלל את רוב הזמן אני מבזבזת על דיונים אינסופיים עם מחברים." היא חייכה, "אני מבינה את זה. קשה לקבל עריכה."

"אני מתאר לעצמי," אמר דניאל, "אבל אני חייב לסמוך על מישהו. העברית שלי טובה אבל זו לא שפת אם."

"יפה. אז אני מציעה לך ככה: אני מוכנה לערוך לך את הסיפורים, כולל הארבעה שעדיין לא הגיעו אלי, בתנאי שהספר יוצא בדיוק כמו שאני אומרת. אתה לא מצייץ מהרגע שהסיפורים אצלי ועד שהם יישבו ביחד על המדף בחנות, אם יהיה לך מזל. אני מצדי מתחייבת שהסיפורים יגיעו למצב האופטימאלי שלהם לדעתי, ושהרעיונות המרכזיים לא ישתנו. מה אתה אומר?"

דניאל חשב: איילת ברקן מוכנה לערוך את הסיפורים שלי בחינם.

ואמר: "אני חותם."

"אתה צודק," היא צחקה, "באמת כדאי לכתוב את זה."

דניאל הוציא עט מהכיס וביקש מהמלצרית סכין, נטל את המפית שלו וחתך אותה באמצע, ובחיוך חגיגי כתב על שני חצאי המפית: "הסכם בין איילת ברקן להלן העורכת ובין דניאל גודווין להלן המחבר".

לאחר שסיים לקפל את שתי המפיות, שאל בביישנות, "לא אמרת לי מה חשבת על הסיפורים שקראת." איילת הטתה את ראשה ואמרה, "עוד כמה ימים אתה תדע בדיוק מה אני חושבת על כל מילה." ומכיוון שההסכם שזה עתה חתמו עליו כלל איסור מוחלט לדון ביניהם על הנושא, הזמינו שניהם בירה ועברו לעניינים אחרים. בהמשך הערב למד דניאל לדעת שאיילת בעצם הכירה את רוב מי שישב סביבם ב"ספתאל'ה"; ואיילת ציינה לעצמה שאנגלי נשאר אנגלי, כזה חתיך וכבר כל מה שמעניין אותו זה מזג האוויר, או ליתר דיוק הגשם: יהיה או לא יהיה.

כעבור כמה ימים עמד דניאל במרכז המטבח, והמשיך לקרוא בזמן שידו מפשפשת בקופסת קוביות הסוכר. בידו השנייה הוא אחז יצור אנורקטי, נכה, קירח, מוטציה – של מה שהיה פעם הסיפור שלו. "היא טחנה אותך," הוא לחש אל הדף. "טחינה דקה ויסודית. לא. זה יותר דומה לחיסול ממוקד. היא שחטה אותך." היה צריך לחשוד בה כבר אז ב"ספתאל'ה", כשהתיישב לידם המגעיל הזה, שאחר כך הסתבר שהוא במאי תיאטרון, ושאל את דניאל כמה שנים הוא כבר בארץ והאם עבר עליו ספר צבאי. דניאל ענה בגאווה שבטח שהוא שירת בצה"ל, הוא היה בתותחנים. והאיש הזה, דוד או דודי או אודי, שדווקא לא התרשם, צחק ואמר לדניאל שיתכונן לעבור את אותה חוויה שוב. איילת אמרה: אתה מפחיד לי את הילד.

הטלפון צלצל. זו היתה איילת שהתקשרה לשאול האם המייל הגיע.

דניאל אמר, "הגיע".

"יופי," היא חתמה את הנושא. "הסיפור השני בדרך."     

"איילת," קולו בקושי נשמע, "אני יודע שאני לא אמור להגיד לך את זה, אבל אני הרוס לגמרי. כמעט לא השארת כלום מהסיפור שלי..."

איילת בלעה אוויר. "חמודי, תגיד תודה. השם שלך עדיין כתוב על זה ועכשיו הסיפור הרבה יותר טוב. וזה גם לא עניין לדיון, ככה הסכמנו."

"אני יודע," הוא אמר, "אבל אני בכלל לא יכול לראות אם זה כן או לא יותר טוב, אני לא מזהה את הסיפור. תקשיבי, אני לא אומר לך לשנות את מה שעשית, אבל אני כבר לא יודע אם אני רוצה בכלל להוציא את הספר ככה. אני צריך לחשוב."

"אתה יכול לחשוב עד מחרתיים," היא אמרה, מאבדת את שיירי סבלנותה, "אבל לא על חשבוני. זה בדיוק סוג הדיונים שניסיתי למנוע. חוץ מזה, אין לך מה לחשוב, אתה חייב להוציא את הספר. תסתכל על המפית שלך. הסיפורים ייצאו, אתה לא נותן לי לעבוד סתם." וכדי לרכך קצת את הדברים היא הוסיפה, "דניאל, אתה חייב להבין שקוראים אמיתיים הם הרבה יותר אכזריים ממני. אתה תירגע ותראה שעכשיו הסיפור באמת הרבה יותר טוב, תאמין לי."

הוא לא האמין לה. בשש בבוקר עלה במדרגות המובילות אל דירתה. כשפתחה את הדלת הוא אמר, "את ערה".

"כן, עבדתי על משהו. הכול בסדר?"

"אני חייב להחזיר כמה מילים," ההברות נורו מתוך פיו.

איילת הסתכלה למעלה בייאוש. "אני לא מתכוונת להיכנס אתך למשא ומתן, אנחנו לא נצא מזה בחיים. ברור לך שהמילים שמחקתי הן פשוט שלי."

הוא הביט דרכה ולא זז.

"אתה יודע מה? אם אתה כל-כך רוצה אני מוכנה לאפשר לך לקנות את המילים בחזרה."

דניאל רץ במורד המדרגות. "רגע," היא קראה אחריו, "לא סיכמנו את המחיר."

הרים את הראש: "כמה?" והיא אמרה, "בגלל שאתה גם ככה הולך לשלם ביוקר על כל מילה מיותרת ניתן לך מחיר סמלי. הייתי אומרת... חמישה שקלים למילה."

 

המחשב הנייד אשר ניצב כרגיל על שולחנו של דניאל שבחדר השינה, עבר אחר כבוד אל המיטה. על השולחן הונחו שתי הגרסאות של הסיפור הראשון – לפני ואחרי העריכה. דניאל התחיל לעבוד. ישב עם כל מילה, השווה ובחר, ערך טכסי אשכבה ופיטורין. המחיר אכן נראה לו נמוך אך הסכום הכללי הלך ותפח. בלילה, כשפגש את איילת ב"ספתאל'ה", היה לו סיפור אחד מוכן וחוב של אלפיים תשע מאות שמונים וחמישה שקלים, שלא היה לו כל סיכוי לשלם.

"איך אתה מתכוון לשלם את הכסף שאתה חייב לי?" התעניינה, בוחשת את הקפה שלה בקפידה. "אין לי מושג," אמר, "אני כבר אחשוב על משהו." בשלב זה הוא חשב בעיקר על השאלה האם ייתכן שהצבע של השולחן נוזל אל המפית. איילת הביטה בריכוז בכוס המים-מהברז שהוא הזמין, ואמרה שהיא לא מתכוונת לקבל ממנו אף סיפור נוסף עד שהוא מחזיר את החוב, ושהיא לא ממליצה לו להיכנס לחובות כל כך גדולים, ובטח שהיא לא מוכנה שזה יבוא על חשבונה.

"את יודעת שאין לי עכשיו עבודה," הוא הוסיף להתמקד במפית שתחת כוס המים שלו. "מה את רוצה שאני אעשה? זה ייקח זמן."

שתקו במשך מספר דקות. "העוזרת שלי לא יכולה לבוא מחר. רוצה להרוויח מאה שישים שקל?"

 

סיוד הדירה היה רווחי יותר מהניקיון, וכך גם בניית מדפי הספרים. במשך הימים הבאים עבד דניאל בדירתה של איילת, בישל, ניקה, עשה שליחויות, תיקן מכשירי חשמל. בלילות ניסה להמשיך לעבוד על הסיפור השני, אך מצא את עצמו בעיקר בוהה במפית עליה נחתם ההסכם ביניהם. בגיל עשר היה לו את אוסף המפיות היפה ביותר בכיתה, ואחותו אמרה לאמם שבקצב הזה הוא בטוח יהיה סיסי לתפארת. הוא לא ידע מה זה סיסי, אך ליתר ביטחון חילק את אוסף המפיות שלו בין בנות הכיתה והכחיש מאז כל קשר למפיות באשר הן. עד המפית המכוערת הזאת שעכשיו תקועה לו מול הפרצוף.

באחד הימים איילת נתנה לו עצה שנשמעה טובה. "אתה קצת מכיר כבר את הראש שלי," אמרה לפני שעזב את ביתה, "אתה צריך להעביר לי עוד ארבעה סיפורים. פשוט תכתוב אותם יותר טוב, זה יקל על שנינו."

"אין לי ראש עכשיו לכתוב סיפורים בחום הזה. אם לפחות היה גשם. באנגליה תמיד צריך לקחת מטרייה ליתר ביטחון, אפילו בקיץ. כאן – כלום. הם מספרים לך שחורף, אבל כבר חודשיים הגשם לא נופל. אני מיואש לגמרי."

"דניאל, הגשם לא נופל." אמרה בשקט.

"זה מה שאמרתי. איך אתם יכולים לחיות ככה."

"אתה לא מבין. בעברית הגשם לא נופל, הוא יורד. גם לא זורקים כאן מסיבות ולא לוקחים אמבטיה. תגיד, למה בכלל אתה כותב בעברית אם אתה חושב באנגלית? סתם מתוך רצון להקטין את קהל היעד שלך במאות אלפי אחוזים?"

"אני חושב שגם בעברית אי-אפשר להקטין משהו במאות אלפי אחוזים," הוא הזדקף. "חוץ מזה אני ציוני."

"ציוני? איפה אתה חי?" היא אמרה, "ואגב, איזה מפעל ציוני בדיוק אתה מגשים ברומנסות הבכייניות שלך?"

"זה בדיוק מה שצריך כאן. קצת רומנטיקה. אתם הצברים כבר התייבשתם לגמרי."

"מה 'צברים'?" עכשיו היא כבר ממש התעצבנה. "אני נראית לך כמו איזה סוג של קקטוס? ההורים שלי היו צברים. אני סתם מישהי שמנסה לחיות כאן."

דניאל שתק. ככה בדיוק היא נראתה לו, כמו איזה סוג של קקטוס. "עובדה שלא אכפת לך שהגשם לא נופל," קבע לבסוף. 

 

בלילה חשב על אחותו, והמפיות, ועל זה שהוא היה מבוגר ממנה בשנתיים ועדיין היא זו שידעה מה זה סיסי. ועוד הרבה מילים. מזמן לא דיברו, דניאל החליט להתקשר אליה לאוקספורד. הוא סיפר לה שהוא מרגיש שהוא הולך ומשתגע, אבל החוב שלו על הסיפור הראשון כמעט נגמר.

למחרת, כשסיים לעבוד, איילת הציעה לו ללכת לשתות בירה ב"ספתאל'ה", על חשבונה, לכבוד סיום פירעון החוב. כשישבו ליד שולחנם הקבוע, דניאל הביא לה את הסיפור השני. חישבו את החוב מחדש, שהגיע הפעם לאלפיים שלוש מאות ועשרה שקלים, ומיד פנו לפטפוט על הא ודא. אחרי הכול את הימים האחרונים בילו בבית ביחד, וכנראה התחילו להתרגל זה אל זו.

"את יודעת?" הוא אמר, "את קצת מזכירה את אחותי."

"באמת? במה?"

"אתן מתוחכמות כאלה. ולשניכם יש שיער ישר וארוך, וגם היא חייבת לתקן כל דבר," הוא חייך.

"דניאל, בעברית אומ..." היא השתתקה.

"מה?"

"לא חשוב."

לפני שדניאל הלך, הוא אמר שאם לא אכפת לה הוא הביא את הסיפור השישי, הראשון מבין אלה שהיא עוד לא קראה.

הוא הגיש לה דף מקופל לשניים. הכותרת – סיפור אהבה בין שני זקנים בבית אבות. מתחתיה הופיעה המילה: גזר.

איילת אמרה, "קודם כול השם על הפנים. שנית, הסיפור לא הודפס. יש כאן רק מילה אחת."

דניאל הרים את גבותיו בפליאה: "לא, זה הסיפור. מה, לא יפה? אני מת על גזר."

איילת התכופפה אליו ואמרה בשקט, "מה הקטע, זאת איזו בדיחה?"

הוא: "לא מוצא חן בעינייך? – תערכי. זאת העבודה שלך, לא? לפחות אני לא יכול להיכנס לחובות גדולים מדי עם הסיפור הזה."

היא: "מה 'סיפור'? אין כאן כלום. אפילו את הבבל"ת הרגיל שלך אין כאן. אני לא עורכת את זה."

"את חייבת לערוך את זה," הוא אמר ביובש. "יש לנו הסכם."

"מה קרה, התייבשת? עכשיו אתה רוצה שאני אכתוב לך את הסיפורים? תשכח מזה, הגזמת לגמרי."

"לא התייבשתי. קוראים לזה מינימליזם. שכנעת אותי. גזר." דניאל הגביר את קולו, "גזר! איזו מילה! זה אומר הכול! מבחינתי זה גמור. אני שלם עם הסיפור הזה לגמרי. את מוזמנת להשאיר אותו כמו שהוא, אם גם לדעתך ככה הוא הכי טוב, כמובן."

"אתה יודע טוב מאוד שזה לא סיפור ולא לדעתי."

 

למחרת בבוקר, כשהגיע אל דירתה לעבוד, הוטח על השולחן במטבח דף מודפס. לסיפור קוראים גזר. שני זקנים מתאהבים בבית אבות. הוא חקלאי שעסק כל חייו בגידול גזר, ועל כך כל תהילתו. היא אלרגית לגזר ואינה יכולה אפילו לשמוע את המילה הזו. העובדה הזאת מעכירה את היחסים ביניהם והרומן נפסק. דווקא תרצה, בתו של הזקן שעמה הוא לא מדבר, רוצה לאחד שוב את האוהבים בתקווה להתקרב לאביה. היא לוקחת את הזקנה לרופאה מומחית שתטפל בבעיית האלרגיה שלה. הזקנה מפסיקה להיות אלרגית, אבל עובדה זו גורמת לה דווקא לחזור אל החבר הקודם שלה – הווטרינר. בסוף הסיפור הזקנה והווטרינר בגמלאות, שני הכלבים שלו והארנבת, וגם הבת תרצה, יושבים בגינה אל מול השקיעה ואוכלים – מרק גזר.

דניאל הרים את עיניו מהדף. "נו," אמר, "הסיפור לא נורא. אני מסכים ששיפרת אותו בכמה פרמטרים, למרות שזה ממש לא בסגנון שלי."

איילת המשיכה לנעוץ את עיניה בעיתון מלפני יומיים.

"אבל הייתי אומר שהוספת כמה מילים," הוא אמר, "את יודעת שאסור לך."

היא הסתובבה אליו, "סליחה?!" כמעט צעקה, "מה זאת אומרת אסור לי? אני אמורה לדאוג לכך שהסיפור יגיע למצב אופטימאלי. זה כולל תוספות."

הוא הושיט את היד בשתיקה. איילת הוציאה מהכיס האחורי של הג'ינס את המפית. דניאל קרא: "כל מילה שתבחר העורכת להחליף או להשמיט... הי בייבי, לא כתוב כאן להוסיף."

"אז מה. זה טריוויאלי." ירקה עליו את המילים.

"זה לא טריוויאלי וזה לא כתוב. ולגבי התעריף שלי למילה, אני יודע שהוא טיפה גבוה אבל – את התחלת."

איילת הרימה אליו עיניים רושפות: "כמה?"

"שלושים. את מתכוונת לשלם במזומן?"

 

כשעברה ליד הסלון ראתה אותו ישן על הספה, רגליו מונחות על השולחן. איילת הניחה את המגש שבידיה, עליו התנשאה ערמה של צלחות, כוסות קפה ריקות, קופסאות טייק אווי, שקיות של חטיפים ופחיות. ניסתה לחלוץ את נעליו, אולם היה בלתי-אפשרי להזיז אותו. דניאל לא התעורר גם כשעברה לידו עם שואב האבק. כשסיימה עם הספונג'ה התיישבה לנוח על הכורסה שמולו.

 

איילת מצאה את עצמה יושבת בחושך, לא יודעת היכן היא ואיך היא כאן. שעון דיגיטאלי הראה שתי דקות לחצות, והיא לא ידעה של איזה יום ושל מי השעון. רק הרגישה גירוד נוראי בידיים. כפפות הגומי הוורודות היו עדיין עליה. איילת ניסתה להוריד אותן וראתה את דניאל מנסה לחלוץ את נעליו בשכיבה. עיניו נצצו, "את שומעת?"

"כן." אמרה מתוך פיהוק, "הגשם נופל."

למרות החושך אפשר היה לראות חיוך גדול נמתח על פניו. "מה את אומרת על איזה נס-קפה מנהלים?.. יש עוגיות גרנולה, הכי קטנות שמצאתי."

הידיים של איילת הצליחו סוף-סוף להיפרד מכפפות הגומי. "בסדר," היא חייכה. "תביא גם שתי מפיות, אולי נרצה לכתוב משהו."

 

במשך כל אותו הלילה וגם ביומיים הבאים הגשם לא הפסיק ליפול.

             

 

- סוף טוב -