פתאום אח שלי נכנס לחדר שלי כי הוא קם רק עכשיו אחרי שישן המון שעות על הספה בסלון. הוא רוצה לדעת אם כתבתי חיבור בזמן האחרון. כן כתבתי. אני מוציאה את המחברת מהמגירה ופותחת אותה. הוא מתחיל להקריא.
"הצלצול נשמע, אבל נשארתי ועמדתי והמשכתי להסתכל על המסדרון ועל כולם דוחפים ונופלים, צועקים ורצים אל הכיתות, והמורה נכנסה אחרונה וסגרה את הדלת של הכיתה שלי ונהיה שקט. לא רציתי לפתוח את הדלת וללכת לכסא שלי ולהמשיך לשבת מול החלון ולהסתכל על העץ אזדרכת שבחוץ ולבדוק איזה צורות נהיות מהשמים בין הענפים שלו. ופתאום ראיתי שאני לא לבד וחברתי הטובה שירלי שוכבת על הרצפה, והיא אמרה לי שניר דחף אותה וברח. התבוננתי ברגלה וראיתי דם."
הוא מפסיק לקרוא ושואל אותי אם זה קרה. האם הרביצו לשירלי? ואני אומרת לו שהמצאתי. בכלל אין לנו ניר בכיתה, רק בכיתה המקבילה, ניר שולמן. וששירלי לא נפלה. אולי בכית השבוע? לא. בכלל לא בכיתי. אני אומרת לו. אתה אמרת לי בפעם הקודמת להמציא משהו שלא היה, אז המצאתי. אתה זוכר? זה היה לפני הרבה זמן כי בינתיים הלכת לצבא ולמלחמה. כן, נכון, הוא אומר ומחייך. אולי תגמור את הסיפור? אני מבקשת. הוא אומר שתכף הוא יגמור. ושואל אותי אם אני שמה לב לזה שתמיד אני מתחילה את הסיפורים במשהו מפתיע שקורה. כמו זה שהצלצול נשמע פתאום. לא, לא ידעתי. הוא מותח קו בעיפרון מתחת למשפט "הצלצול נשמע." והופך את הדפים לאחור. ואומר בקול רם. "הדלת נפתחה ו..." הופך עוד דף, "דפיקה נשמעה ו..." ועוד דף, "החלון התנפץ ו..." הפנים שלי מסמיקות. הוא רואה שאני מסמיקה ואומר, זה לא שמשהו לא בסדר. אל תחשבי שזה לא בסדר. אני רק רוצה שתשימי לב לזה, בפעם הבאה כשאת כותבת סיפור חדש. אולי כדאי לך להתחיל אותו בצורה שונה. ושוב הוא שואל, מישהו הרביץ לך? לא. לא הרביצו לי. תפסיק לשאול אותי. הוא ממשיך לסמן קווים ואומר לי שהמשפטים שלי נורא ארוכים. ועושה סימנים מתחת לכל הפסיקים שכתבתי. אבל חשבתי שזה יפה שאני זוכרת לעשות פסיקים. אף אחד בכיתה שלי לא עושה פסיקים. שוב אני מרגישה שהפנים שלי נהיות חמות. שימי נקודות. הוא אומר. מה הבעיה לשים נקודות? כל משפט ארוך אפשר לפרק להרבה משפטים קצרים. זה יהיה יותר מובן. ישמע יותר נכון. הוא שונא כשכותבים במשפטים ארוכים. זה סתם מסרבל ונשמע רע. הוא ממשיך ללכלך לי את הדפים בקווים מכוערים. ואומר, בטח כבר אמרתי לך את זה מזמן. וממשיך להקריא את הסיפור, "ואני לא יודעת מה לעשות, כי אני מפחדת..." הוא מרים את העיפרון כדי לתקן. אני חוטפת לו את המחברת מהידיים ואומרת לו, די. מכניסה את המחברת למגירה והולכת לכיוון הדלת. הוא שואל למה אני בורחת? אני הולכת לשירלי, אני לא בורחת כי קבענו היום בבית ספר. את בוכה? הוא שואל. ואני בכלל לא בוכה. אני יוצאת ומחליקה למטה דרך המעקה וגם דרך המדרגות. וכל הדרך אומרת לעצמי שלא איכפת לי שהוא יחזור לדירה שלו, במקום שהוא עכשיו גר. ולעולם, לעולם אני לא אראה לו שום חיבור שלי, כי אני גם לא אכתוב אותו. הדרך לבית של שירלי ארוכה כי הוא נמצא על הגבעה.
2.
היא פותחת לי את הדלת החומה הענקית שבכניסה. מאחוריה הבית הגדול חשוך. אף אחד לא נימצא שם, רק שירלי. היא קוראת לי לבוא למטבח שבו יש אור, כי החלון פתוח. היא אומרת לי שבדיוק היא היתה באמצע של הפודינג ושאלה אם אני רוצה לערבב אותו ביחד איתה, בתורות. אנחנו שופכות את האבקה הלבנה אל הקערה ומערבבות את החלב, הכל נהייה צהוב כהה. אנחנו מחלקות את הפודינג לשתי קערות זכוכית קטנות ואוכלות אותו בכפית לאט לאט. עושות תחרות מי גומרת יותר לאט. היא כל הזמן עוקבת אחרי הביסים שלי. אני לא יכולה כל הזמן להסתכל על שלה, בעיקר בסוף, כשנישאר לי רק קצת בקערה, ואני ממהרת מידי לגמור. היא מנצחת אותי ואז היא אומרת שמשעמם, שאין אצלה מה לעשות, וחבל שלא נפגשנו אצלי. אני מספרת לה שאח שלי בא לבקר והוא ישן בסלון וכבר אין לו מיטה בחדר שלי כי הוא עבר לגור בדירה משלו. והיא אומרת לי, איזה כייף לך שהוא היה במלחמה. נעמדת ומספרת לי שיש לה מצלמה ואפשר להצטלם ביחד, לבד, בלי עזרה. היא מנצנצת בעיניים ואומרת, שהתמונות מיד יוצאות ונוכל לראות את שתינו ביחד בתמונה. אני אומרת לה שזו המצאה מצחיקה. והיא אומרת, כמה מתערבים שזה נכון? ואני ממשיכה לצחוק ולא מאמינה לה. והיא אומרת זאת מצלמת פו.....
מה?
פ ו ל א ר ו י ד.
מה זה? פולריד.
לא. לא פולריד. פולארויד.
פולה רויד?
לא. היא צוחקת. לא פולה ורויד. פולארויד. פולארויד. את לא יכולה להגיד פולארויד?
אני חוזרת, פו פו לא רויד. פו פו לא רויד. פו לא רויד. פולארועיד. פולארועיד ואז כדי להצחיק אותה אני אומרת, פולצה רויד פלוץ לץ רויד. פלוץ לץ רויד.
שירלי צוחקת וגם מתחילה לשיר איתי, פלוץ לץ רויד. פלוץ לץ רויד. היא רצה מהמטבח לסלון ואני מדלגת אחריה עם הרגליים ושתינו צועקות, פליץ לץ רויד, פליץ לץ רויד, אל השטיח. אנחנו קופצות על הספות. שוקעות בכריות. והידיים עפות, עם הברכיים, אנחנו נופלות אחת על השנייה וקמות פ ו ל א ר ו י ד, פ ו ל א ר ו י ד, כל הספרים שמסודרים בספרייה מולנו קופצים ביחד איתי. פולארויד, פולארויד, פולארויד, אני שוב נופלת ואחר כך קמה וממשיכה לקפוץ. ואז לשטיח ובחזרה לספה. ולשטיח ולספה. פ ו ל א ר ו י ד, פ ו ל א ר ו י ד. וגם שירלי צועקת,
פ ו ל א ר ו י ד וקופצת בחזרה לרצפה וכמעט מועדת הצידה כשהיא הולכת אל הארון למטה ומתכופפת מתחת לארון הזכוכית עם הבקבוקים והכוסות, ומוציאה ממנו קופסת קרטון, שבתוכה יש קופסה שחורה. ואז היא שותקת וגם אני.
היא אומרת שכבר מרשים לה להשתמש לבד. אני יודעת שהיא משקרת. זה לא יכול להיות. היא לוחצת על משהו והקופסה נפתחת לצורת משולש. היא מניחה את המצלמה המשונה על כסא. מתקרבת אליה עם הפנים והעין. עכשיו, היא אומרת לי, נעמוד מהצד השני. תסתכלי לכאן. אני מסתכלת על העיגול הקטן. פק. יש הבזק. קחחח.. דף מרובע יוצא מתוך המשולש. אני מתקרבת לראות אותו. יש לו מן ריח כזה. שירלי לוקחת את הדף ומקלפת ממנו נייר לבנבן. ארבע עיניים מתוך שני פרצופים מאורכים מסתכלות עלינו.
בואי עכשיו נתנשק בצילום, היא מציעה. טוב. אבל כמו בעל ואישה. כמו מאוהבים. אני מסכימה. היא רצה בחזרה אליי לאיפה שמצטלמים, אנחנו עומדות יותר רחוק שיראו את כל הגוף שלנו, והיא מצמידה את השפתיים שלה אל שלי. ואחר כך את הלשון שלה היא דוחפת לתוך הפה שלי. שוב הפה שלי מתמלא בטעם של פודינג וניל מתוק. והבטן שלה נדבקת לשלי והרגליים שלה נדחפות בין הרגליים שלי. ואנחנו מחכות ככה כשהלשון שלה רוקדת בתוך הפה שלי ושלי נכנסת לשלה וחוזרת אליי כמו לשון של צפרדע. והמצלמה לא מצלמת. היא הולכת לבדוק. ומפעילה שוב. ועוד פעם היא מצמידה את השפתיים שלה. חזק. ואני נחנקת, אני לא יכולה לנשום ודוחפת אותה לאחור, ובדיוק אז המצלמה מצלמת. והתמונה זוחלת מהר מהר החוצה. שירלי נופלת מהדחיפה שלי. מסתכלת עליי ומסדרת את המכנסיים הקצרות שקצת נפלו לה והשיער שהתפזר לה על הפנים. וקוראת לי מטומטמת. קמה ואומרת לי שהיא לא רוצה יותר להיות החברה הטובה שלי. שהיא כבר חברה של לילך וגם של לימור, שפעם היתה חברה שלי ועכשיו כבר לא. ושמשעמם איתי. מ א ו ד מ ש ע מ ם איתי. וכשהיא מקלפת את הדף היא עוד יותר מעוצבנת. העיניים הכחולות שלה, נהיות אדומות, זועפות, והיא ואומרת לי שאני אלך מהבית שלה ושאני אקח את התמונות המגעילות, כי לא רואים בהם כלום וזה סתם בזבוז להצטלם איתי. אני לוקחת את התמונות וחוזרת הביתה. אני לא מעיזה להסתכל עליהן.
3.
הוא פותח לי את הדלת ואני הולכת מהר לחדר שלי כדי להכניס את התמונות למגירה. הוא שואל אותי מה שלום שירלי? אני עונה, בסדר. ושואלת אותו אם הוא יודע מה זה פולארויד. בטח שהוא יודע מה זה פולארויד. אבל הוא עוד לא ראה ממש בחיים. אז אני חוזרת לסלון עם התמונות וקצת משוויצה איתם. הוא מסתכל על הצילום הראשון. ומסתכל עליי. כדי לראות אם זאת אני, ואומר שאני משונה בצילום. ושוב מסתכל עליי ואומר שאני נראית אחרת. נכון. יצאתי משונה. העיניים שלי כתומות. והנמשים על האף שלי נראים כמו חורים מוגזמים. שתי שיניים ענקיות, יוצאות מהפה מעל השפתיים. כמו קירחת ומכוערת, כי לא רואים את השיער שלי. הוא מעביר את הצילום הראשון מתחת לשני ומסתכל עליו בעיניים שלו בריכוז. וגם אני. רואים בו שני כתמים בהירים שנמרחים בצדדים. ובקושי מבינים מי זו מי. והכול באמצע מבריק בשחור וכתום.
הוא אומר, "כמה יפה".
אז אני מסתכלת עוד פעם ומתאמצת לראות.
שוב הוא אומר שהצילומים נורא יפים, והוא מבקש שאני אתן לו אותם, אם אני מסכימה.
