יום שבת, 6 ביוני 2020

ציפורים מנייר - מילי שמידט




סיפור ראשון מתוך אוסף סיפורים חדש שייצא בקרוב בהוצאת רסיס נהרה

שנות האלפיים המוקדמות, האלף השלישי מאז התחילו לספור. אז הכרתי את מירורשיידס. הכרנו באינטרנט, בעולם הדיגיטלי שדרכו כל העולמות מתחברים, והכול נעשה אפשרי. היה לי נוח עם זה, להיות חסר גוף, שם או צורה. שם, תחת מעטה אנונימיות, אנשים יכלו להגיד בדיוק את מה שהם חשבו. הם היו יכולים לפרסם סיפורים או שירים, או לשתף בחוויות אישיות. כותבים ונערות וילדים, אנשים מטורפים, חוקרים מיתולוגיות אבודות וממציאים את העולם. 
מירורשיידס ואני שוטטנו כל הזמן במרחב הזה ולכן טבעי שדרכינו הצטלבו, ומצאנו זה את זה כמו אחים אובדים. הוא ידע הכול. ואחרי מספר שנים של היכרות וירטואלית הייתה לנו הזדמנות להיפגש ואני עליתי על הרכבת לחולון, עולם אחר לגמרי, כדי למצוא אותו.
דלתות הכניסה של המדיטק בחולון החליקו הצידה ואני נכנסתי לחלל גדול, עם שפע רצועות בד שחור וקישוטים תלויים מהתקרה. היו שם אנשים בכל מיני צורות. הכול זהר באור ניאון לבן שצנח מהתקרה הגבוהה. נדמה היה לי שאף פעם לא אגיע אליה, לא משנה כמה אגבה. בזאר צועני מילא את המקום ואנשים התאספו סביב הדוכנים, מעין שוק קטן של פריטים מוזרים ואופנה אלטרנטיבית. ספרים וחולצות ומשחקים צבעוניים בכתום, ירוק, צהוב וכחול.
בתוך כל זה מצאתי את מירורשיידס. האדם ארוך השיער והמזוקן שמאחורי משקפי המראה, היה קטן מבחוץ וגדול מבפנים. הוא מצא דוכן של סיכות לתלייה על הבגד. אני אף פעם לא התלהבתי מכאלה, אבל טוני מירורשיידס קנה סיכה עגולה וגדולה, לא צבעונית, והסתובב איתה כל הזמן. תמונה של פרויד וכיתוב. סביבנו היו גם החברים שהוא הביא איתו, ג'ין, שי ויובל. 
עלינו אל החדרים הסגורים בקומה שלמעלה, ובאולם חשוך שמענו משוגע אחד מדבר על האנושות הפוסטהומניסטית, על הנדסה גנטית והשבחה מרצון. הוא סימן בין האצבעות שלו. אנחנו רק רצינו להתקרב לקצת חוכמה או הארה, נפשות אבודות מהעולם הדיגיטלי, אז הקשבנו לכל מה שמצאנו שם. הקרינו את הסרט "סורק אפלה", על סוכנים ממשלתיים שעוקבים אחרי מכורים לסמים ושוכחים שהם סוכנים ממשלתיים, בגלל הזהות הכפולה. מבוסס על ספר של פיליפ ק. דיק. וזה לא היה הדבר הכי מוזר שעברנו, אבל לפחות עברנו את זה ביחד.
בלילה נעשינו רעבים מאוד והחלטנו לנדוד בחיפוש אחר אוכל, שהוא מצרך שתמיד קשה למצוא בפסח. טיילנו ברחובות בהליכה מפחידה כמו במדבר מלא גבעות של חול, והכוכבים היו עיני טווס שרקדו מעלינו במחול תזזיתי בכהות הגדולה. נאלצנו לחזור חסרי כל למתחם המדיטק שעמד שם כמו מגדלור, חלונות זוהרים בלבן, חסרי כל אבל עם לבבות קלים יותר. 
התברר שפספסנו את הפיצות שהזמינו אז נשארנו רעבים, וגם את האוהל נאלצנו לפרק כי אסור היה לישון ככה על הדשא מחוץ לבניין. ישנו עם כולם בחדר צפוף על הרצפה, ובבוקר העירו אותנו בצפצוף מעצבן שגרם לכולם לזנק על הרגליים רק כדי לברוח משם, אל השירותים לשטוף פנים בכיורים מעל המראה ולסדר את השיער.
טיילנו עם ג'ין בספריית המוזיקה, אכלנו אוכל כשר לפסח מגעיל בארומה, ונכנסנו לעוד הרצאה אחת. האישה לימדה על סוגי החייזרים שביקרו בכדור הארץ ויצרו אותנו לצרכיהם. אולי. היה שם שקף של אמנות סוריאליסטית שהציג חייזרים צהבהבים ושקופים קצת, אולי ירוקים, שנמצאים בינינו.
חזרנו לצפון ברכבת, ואחר כך בא הגיוס. טוני ואני הלכנו ביחד לאותו הבסיס ולאותו המקצוע. זה נשמע כמו צירוף מקרים, אבל ברור שהכול היה מתוכנן לגמרי. קיבלנו את ההודעה ודיווחנו זה לזה דרך המסכים, בבית, וגילינו ששנינו הולכים לאותו המקום.
בסופי השבוע רכבנו על כבישי חיפה, על הכרמל, כמו קאובויים שמחפשים הרפתקאות. לילות בלי שינה של מסיבות ומוזיקה, ים שחור במרחק, אלכוהול ובחורות יפות שעוברות מיד ליד, או שסתם נהנים להסתכל עליהן ברחוב. עולם של ניסיונות להפיג את שעמום החיים בסמטאות העיר התחתית או במועדונים או על החוף במסיבות טבע, מוזיקת רגאיי נינוחה וריח הים בנחיריים. 
מחפשים נואשות אחר גני המשחקים של אלה שכבר עזבו את העולם ומרחפים עדיין רק בזיכרונות או על גבי מחשבים, בחלומות בתוך הראש שלי, מתערבבים לי בחיים ומדריכים אותם. לילות בלי שינה שבהם לא עשינו כלום חוץ מלנסוע ממקום למקום במכונית, מקשיבים לדיסקים וחוזרים הביתה לקראת השחר חכמים יותר. לילות שאף אחד לא רצה שייגמרו והם נגמרו בכל זאת, לצערם של החוגגים. לילות שבהם כל התוכניות ירדו לטמיון, והתאמצנו להחליף אותן בתחליפים זולים מבלי להבין שאין שום צורך בתחליף. צריך רק לחיות את מה שקורה כי הוא מה שאמור לקרות, כחלק מהמרדף הבלתי פוסק שהוא מעגל הייאוש של חיינו. 
לילות שבהם שום דבר לא התרחש כמו שתכננתי, עד שלמדתי לא לתכנן תוכניות בטוחות, ולא לצפות להן בקוצר רוח. לילות של לבד, שקטים, עדינים, ולילות של ביחד סוערים כמו הים שסביב נמל חיפה, המפרץ, אחרי יציאה מהפאבים וחזרה הביתה, עולמות נפרדים עד הפעם הבאה אבל ממשיכים להדהד אלה באלה.
אז לילה אחד אני יושב ומסתכל על הסטיקרים שעל המקרר בקפה מסדה, רחוב מסדה מספר שש עשרה, מקום קטן ונעים לישיבה ושתייה ואכילה, כתום כולו. השולחנות בחוץ מלאים אנשים שמתאספים ברחוב הזה כל לילה, להשתכר ולשוטט בו. המקרר כמו איזה פסל מלא בסטיקרים שמושכים את העין, סטיקרים פוליטיים מפגרים כמו "תפרקו את המשטרה המלוכלכת", וטוני, אור ואני יושבים וקוראים וצוחקים.
הסטודיו השכן בארבע עשרה איי היה סגור ולכן נמלטנו לשם לחכות עד שנוכל להתחיל את הלילה הסוער שלנו, כך קיווינו שהוא יהיה. תמיד קיווינו ללילה סוער, זוהר, וחיפשנו אחריו ולא מצאנו. בסופו של דבר היינו תשושים, אך לא מובסים. תמיד נמשיך לרדוף אחרי הלילה הבא. שם ישבנו באור הכתום של קפה מסדה הפנימי. המלצר היחיד וכנראה המנהל של המקום היה בחור נחמד עם תלתלים וזיפים שחורים, חולצה אפורה. הוא שוטט בין הלקוחות כדי לוודא שהם עוד שם. אנחנו שם והוא מביא לנו בירה. מביא לנו בייגלה. מביא לנו את החשבון.
צריכה להיות מסיבה ביער דרומית לחיפה. קיבלנו הנחיות. נהגתי בפולו האדומה והמלוכלכת עד נשר כדי לאסוף את יובל. הוא בכלל לא רצה לבוא ובסוף רק טוני הצליח לשכנע אותו.
"מה אני לא עושה בשביל יובל," הוא אמר. זה היה ככה כל הזמן.
נסענו מהר, והרוח שרקה בחוץ בירידות ובסיבובים בדרך לנשר. יובל חיכה בחוץ גבוה, בלונדיני עם חולצת בילבונג. ולפני שנסענו הספקנו עוד להתפעל מהשכנה שלו וחברה שלה שירדו מהרכב שעמד לפנינו. נערות צעירות, שיער זהוב, אחת מתולתלת, בגדים עם מחשופים ושדיים יפים. אור היה צריך לנהוג עכשיו, נוסעים אל מחוץ לנשר בדרך חזרה לחיפה כדי לאסוף את ג’ין מתחנת הדלק בצומת מקסים, שעל פניה חלפתי כל לילה בדרך לטוני, תחנת הדלק שממש מול הים, מעליו, צופה אל האופק ועל הכביש המהיר. 
לפני כמה שנים היא כמעט התפוצצה בפיגוע וככה זכרתי אותה. הירח מלא וצהוב לובש צעיף של עננים כחלחלים בשמי הלילה הכרמלי, שכרגיל התהפך והפך שונה לחלוטין ממה שציפינו שיהיה. הדלתות ניגנו במערכת. הרוח זעקה ונשאה איתה ריח של עשן כמו גומי נשרף, משהו מפחיד שאילץ אותנו לעצור בצד ולאחר לג’ין. פתחנו את מכסה המנוע, שלושה אנשים. טוני היה איפשהו לידינו, כרגיל, אבל אם יש דבר אחד שבו אני בטוח זה שהוא לא עזר. 
קודם כל כי לא היה לו רישיון. ושנית כי היה עסוק כמו תמיד בירח. הוא דיבר ודיבר ודיבר גם כשאף אחד כבר לא הקשיב, מסתובב שם על הכביש, מקיף אותנו.
יובל ואני כרענו להריח את הצמיגים ולכלכנו את האצבעות. גילינו שהריח מגיע מהצמיגים הקדמיים, והחלטנו לתת לאוטו לנוח קצת בזמן שאנחנו מרגישים את הרוח נושבת על הכתפיים, ומפזרת את השיחים שבצד הדרך. כשאתה נוסע בחיפה אתה שם לב לעצים שגדלים בצד הכביש עקומים ומכוערים, עתיקים, או במקומות מסוימים משתפלים והופכים ליערות שלמים במורד. העירייה לא נטעה אותם. הם היו שם קודם. העיר נבנתה בתוכם, סביבם, בתוך ההר. מדי פעם, חזירי בר או תנים שוטטו ברחובות, ניזונים מהשאריות שהותיר האדם. ומהירידות של נשר נשקפים כבישים מהירים ויישובים שהם אורות חשמל כתומים וסגולים מתחתינו, רחוקים. זה היה קיץ חמים, הראשון מאז שטוני ואני התגייסנו, ואני הייתי רוחו של ג'ק קרואק בגוף חדש, כותב את כל מה שקורה.
אבל לפני שהכול התחיל הייתי על הכביש המהיר עם החברים שלי, מחכים שהצמיגים יתקררו. וכשזה קרה, הילוך נמוך ובלי שימוש בברקס, אור המשיך משחק אותה ניל קסאדי ואני לידו, משחק אותה אמא מודאגת שמציצה במחוונים ומחכה להתפוצצות. אבל הכול בסדר. בליל הקיץ החמים ומלא הרוח ההוא, הכול היה בסדר. הרפתקה התחילה.
הגענו לתחנת הדלק בצומת מקסים וחיכינו קצת. הוא הגיע בהליכה מהירה, אולי ריצה קלה, מתחת לאור הכתום של פנסי הרחוב. גבוה ושחור, שיער מקורזל קצר וחולצה מכופתרת משובצת באדום ולבן. יצאנו והפעם ג’ין נהג אל מחוץ לחיפה, הרחק. הדרך משני הצדדים עמוסה עצים ויישובי החוף הקטנים שאהבתי, אבל אנחנו לא לשם. אנחנו ליערות, למסיבה, מאחורינו נוסעים החברים של טוני ברכב נפרד ומשתדלים לעמוד בקצב. מקדימה הדרך פנויה כמו מסלול מרוצים באוויר הפתוח, מזמינה. נסענו לפי ההוראות וכבר בכניסה עומדת משטרה, אבל הם אפילו לא בדקו את הרכב, רק רצו שנעצור והסתכלו דרך החלון. בהמשך יש מחסום ומפנים אותנו לחנייה מאולתרת, מגרש ריק מלא אדמה שם אנחנו חונים, ואני כבר רואה שיהיו בעיות. היו בעיות. החברים של טוני מאחורה הגיעו הרבה אחרינו, ניצולים של בדיקה משטרתית, ומישהי אומרת שהמשטרה גירשה את כולם. אין מסיבה. סביבנו רק עצי המחט מזדקרים אל השמיים וממלאים את ההרים. היה נהדר אם היינו נשארים שם אפילו בעצמנו, בתוך היער, מנסים לראות את הכוכבים דרך שכבת עלי המחט.
מאחורינו מכוניות כבר חרקו על הכביש המהיר בדרך ליעדים אחרים. אנשים מעבירים את הציוד למקום אחר שבו המשטרה לא תפריע. הם הולכים לאנטנה  בנשר, והשעה כבר כמעט שתיים בלילה, לך תדע מה יהיה בכלל עם המסיבה הזאת. החלטנו לנסוע למסיבה בקיבוץ עין כרמל, והבעלים של הפאב הכפרי הקטן עם שולחן הסנוקר והספות עומד בחוץ. משער הקיבוץ הוא מפנה אותנו אחורה. המקום מלא.
פספסנו עוד מסיבה, שינינו את דעתנו שלוש פעמים, והעלינו רעיונות בקצב מסחרר בנסיעה הקצרה לחיפה. רצינו לאנטנה ואחר כך למעיין, אבל היא לא בבית. היא בקפה מסדה והלילה הזה הופך מצחיק יותר מרגע לרגע. כל הלילות בחיפה של השנים ההן הם כאלה בדרך מסוימת, חלקם יותר וחלקם פחות, אתה קם ומחליט שאתה הולך ומוצא את עצמך מסתובב במעגלים עם אנשים שנקלעו לסביבתך ואתם לא יודעים איך להיחלץ מזה, אז אתם פשוט ממשיכים. הרבה יעדים ונסיעות קצרות תזזיתיות ממקום למקום, חותכים בין רכבים נעים בין רמזורים. חבורה של אנשים שנתקעו יחד באוטו עד סוף הלילה. ככה הפכנו לחברים.
שוב קפה מסדה וכבר סוגרים את המקום. אנחנו עומדים בין הסטודיו לבית הקפה, שניהם סגורים. אנחנו שבעה עכשיו. אני שם עם טוני, אור, ג'ין ויובל. מעיין וניצן מצטרפות אלינו, וכולנו עוברים לבית של מעיין. צריך לנסוע פעמיים בשביל לקחת את כולם אבל לא אכפת לי, או לאף אחד אחר.
הבית שלה ריק ומבולגן מאוד ואנחנו יושבים בסלון. נעליים על הרצפה, דפים על הספה, כוס קפה שתישפך בהמשך. מדברים על הבוהמה ועל ביאליק ועל הטכניון וביטניקים. חפצים זרוקים בכל מקום תחת אור צהוב חשמלי. מדף מלא ספרים שממנו שלפתי את אילן הייטנר. מראה על הקיר. שולחן עם מחשב. אח שלה נכנס, זה גיא שעבר לתל אביב, מספר סיפורים מצחיקים. מעיין ואור פרשו לעיסוק בתשבצים וג’ין עושה מדיטציה על הכורסה שלו, אדום ולבן ושחור.
ישבנו עד חמש בבוקר בלי לשים לב בכלל, ואחר כך יצאתי להחזיר את כולם לבתיהם עד לפעם הבאה. נפרדתי ממעיין שחבשה כובע בוקרים ושיערה האדום גולש על הכתפיים ותוחם את פניה, האיפור סביב העיניים שלה כבר נהרס. כך יצאנו יובל, אני וניצן, לבושה חולצה כחולה. שוב נשר והבית של יובל, הפעם עומד בודד על הגבעה מוקף מכוניות ריקות, אף שכנה יפה לא יצאה מהן. הירח צוחק עליי. נשארתי לבד עם ניצן ועקבתי אחרי ההוראות של יובל, שנתן לי עוד קודם כדי להגיע אליה הביתה. למרבה ההפתעה זה איכשהו עבד, ועצרתי בכניסה לרחוב. נפרדנו כמו שנפגשנו, כמו תמיד, בלי מגע. היא נבוכה או עצבנית, יושבת על קוצים. ילדה מוזרה שהכרתי פעם, זה עולמו של טוני. ההוראות שלה, בתוספות שינויים ודרכים שהמצאתי, לקחו אותי בחזרה לבית של מעיין כדי לאסוף את הנותרים. טעיתי בדרך עד שמצאתי את השלישייה האחרונה, ג’ין ואור וטוני שמקשקש בלי לוודא שמישהו מקשיב, אבל כולנו שומעים ומדי פעם קולטים משהו.
מעל חיפה וילון שמי הלילה מתרומם וחושף את השחר העולה, שבחיפה הוא כחול בגלל הים והמפרץ. אני תוהה לפעמים איך טוני רואה את העולם, איך הוא חושב, איך החושים שלו עובדים. אני חושב על העניין הזה גם בקשר לאנשים אחרים, בקשר לכל האנשים שהכרתי בכל השנים שנשטפו כבר אבל עדיין שם, אבל בעיקר בקשר לטוני, שפתח לי את הדלת של עולמו שכולו הזיה של אדם אחד.
נפרדנו גם מג’ין, שאמר שהוא נהנה להסתובב איתנו. אני לא בטוח שהוא באמת נהנה מכל ההתרוצצויות, למרות שגם לא סבל. לא ידעתי מה הוא אוהב, ומה הוא רוצה לעשות, אבל הוא היה איתנו. ולבסוף הורדנו את טוני עדיין מקשקש, וחזרתי לנהוג דרומה לצד הים. הים של חיפה יפהפה ומבריק כמו פני מראה. חסר ריח ממקומנו המשתנה על הכביש. מעלינו שמי בוקר מוקדמים והציפורים והזקנים התעוררו ומילאו את הרחובות. אור ואני נשארנו כמו תמיד טסים על כביש החוף ושוב בין העצים הגבוהים עם הצללים שמחביאים אולי מפלצות או נערות יפות. אחר כך נפרדנו והוא חזר לאוטו שלו שכמעט מתפרק בנסיעות, ונסע משם. נעלם.
ככה זה קורה, לילה לילה, בוקר בוקר. אני עורך מסעות חלומיים ממקום למקום וכל המקומות שונים בכל פעם שאני מגיע אליהם. מקום הוא לא רק מיקום וגיאוגרפיה, אלא גם הזמן שהוא שוכן בו והאנשים שמאכלסים אותו. אני לא יודע איזה משני המשתנים האלה יותר חשוב ואפילו עם חלוף השנים עוד לא הצלחתי להבין.
וכשחלפו שלוש שנים יובל ואני נכנסנו לעומק היערות הרחק מהכביש ומהעיר. רק שנינו, מסתובבים ומחפשים מקום ראוי לטקס שחרור של פעם בחיים, שם בין מאות גוונים של ירוק. שם הייתי אני, והיה יובל, והיו יערות הכרמל. מצאנו מקום מושלם ונשאר רק להכין את הכול. נסענו לרמת גן, לבית של פבל. מגדל משה אביב. מגדל גבוה מאוד עם אורות בוהקים וצבעים מתחלפים בקומה הגבוהה ביותר. פבל נמצא בקומה חמישים ותשע אם אני לא טועה, וזאת אפילו לא הקומה הכי גבוהה. מהדירה שלו, עם טלסקופ, הוא יכול לראות את עזה.
פבל היה זה שלימד את יובל לקראת האולימפיאדה לפיזיקה שנערכה בסין. הוא היה מבוגר מאיתנו כמובן, והיה עסוק בטיסות ברחבי העולם השביל לקדם את הסטארט-אפ שלו שהלך והתרחב. בחור רוסי לא גבוה במיוחד, מתולתל, שאהב לעשות דברים שנראו חסרי תכלית עם יובל ואושרי, שהייתה תמיד קרובה אליו. ואנחנו ידענו בכל מקרה שמתי שנצטרך נוכל להגיע למגדל משה אביב, להגיד לשומר בלובי שהגענו לפבל, ולהתנחל בדירה שלו. אפילו חתמנו את השמות שלנו על החלון, והשמות עדיין שם.
באותו לילה פבל שוב נעדר, ואנחנו הגענו כדי לקחת ציוד למסיבה. אירנה, שהייתה אז החברה שלו, הייתה שם. נשארנו קצת כדי לדבר, וטוני התחיל לאכול את התירסים שמצא במקרר, לגמרי לא מהעולם הזה, ובסוף לקחנו את הציוד לאוטו. פבל העביר לי הסבר קצר אבל מסר שהוא יהיה במסיבה, אז הוא יוכל לעזור במקרה של בעיה. סחבתי לאוטו גנרטור ותאורה, שאותם כמובן הייתי צריך להחזיר לו אחרי שהכול ייגמר. דחסתי את הכול באוטו עם טוני ואור, מקופלים כמו בקופסת גפרורים.
נסענו דרך הלילה חזרה מתל אביב ועצרנו באם הדרך כדי לאכול במסעדה שאת השם שלה אני כבר לא זוכר. השעה הייתה אחרי חצות כשישבנו שם ואור וטוני שוב הצליחו להרגיז אותי. את הציוד מפבל השארנו אצל טוני ויום המסיבה היה שישי, והזמנו את כולם. אני חושב שהוזמנו מאות אנשים דרך פייסבוק, וידענו גם ככה שלא כולם יגיעו, התכוננו לזה. זה היה יום שמשי מאוד. טוני עוד עבד על רשימות השמעה למסיבה, כמובן שבכל החודש האחרון לא היה לו מספיק זמן, למרות שלאנשים אחרים היה מספיק זמן לארגן את שאר הדברים. אבל זה יותר מהכול היה טוני: הוא לקח את הזמן שלו, עד שלפעמים נדמה שהוא חי בממד מקביל שבו הזמן זורם בצורה שונה, וכל מה שאנחנו רואים כאן הוא ההשתקפות שלו מרחפת לאיטה בחלל. מה שאני רוצה לומר בעצם הוא שטוני היה עצלן. 
נהגתי אל מחוץ לחיפה ואל הרי הכרמל למקום שמצאתי עם יובל. לשם כולם היו אמורים להגיע. בחורשה הקרובה הייתה פעולה של הצופים אז במקום ללכת למקום שבחרנו מראש, עברנו אל מעבר לכביש שביקע את היער והוביל למעמקים את אלה שחיפשו הרפתקה. היער היה מסביבנו והחושך רק הוסיף לו עוד ועוד שכבות, הפך אותו לבלתי חדיר. העולם שבחוץ הלך והתרחק בעוד אנחנו נסחפים בחשיכה למקום רחוק וגבוה, גבוה יותר מהעולם עצמו ועם זאת נטוע בעולם בשורשים חזקים. בועות כאלה היו קיימות תמיד וממשיכות להתקיים, ואנחנו ממשיכים לקיים אותן או ליצור אותן מאפס. זה המקום שבו מספר אנשים מוגבל שחולק חלל מוגבל, חווה סיטואציה אשר הופכת לקבועה בזמן: כלומר, זיכרון. ובניגוד לאדם היחיד, זיכרון ימות באמת רק כאשר כל אלה שחולקים אותו, ימותו בעצמם.
ביער היינו רק חמישה אנשים בחושך. שעת תחילת המסיבה כבר הגיעה וטוני עדיין לא היה שם, לא השתייה ולא האור ולא אף אחד. שום דבר לא זז באוויר הדומם של היער ורק קולות ילדי הצופים נשמעו מהצד השני של הכביש, שדרכו אמורים להגיע בקרוב עוד כל כך הרבה אנשים. אור הגיע ראשון, ובלי טוני. טוני עוד התעכב עם המוזיקה הלא נגמרת שלו ומישהו אחר היה אמור להביא אותו. התחלנו לסדר את התאורה והגנרטור ועד מהרה עוד אנשים התחילו להגיע וכולם התקשרו אליי כדי שאכוון אותם. הם התקשרו אליי כי טוני אמר להם. וטוני אמר להם כי הוא לא ידע את הדרך. לא היה הרבה אוכל, פיצות ממרכז הכרמל ואנשים הביאו משלהם. עמית שאל מה יש בלי גלוטן, אבל שכחנו ממנו לגמרי והוא לא אכל כלום כל הערב, רק מילא את עצמו ביין. היו לנו בקבוקי שמפניה שטוני ואני פתחנו ביחד, ושני פקקים עפו לאוויר. טוני כמובן הגיע בלי המחשב עם המוזיקה ועמית היה צריך לקחת אותו הביתה כדי להביא אותה, ואז לחזור ליער. ככל שהמסיבה המשיכה ככה אהבתי את טוני יותר. רקדתי בלי הפסקה עד שנפלתי על החול, מה שמיד גרר הבזקי מצלמות עד שאור ונועה הרימו אותי, רק כדי שאפול שוב אחר כך. נפלתי בערך ארבע פעמים באותו לילה, ורק שכבתי שם וצחקתי. טוב להיות אדם חופשי. בסוף שלחו אותי לשכב באוהל והעולם הסתובב.
את כל מה שלמדתי, למדתי מטוני מירורשיידס. החבורה שלנו עברה הרבה הרפתקאות בשלוש שנים צפופות מאוד, וכולנו התחלנו את הדרך חסרי כיוון ומטרה וסיימנו אותה חסרי כיוון ומטרה. לקראת הבוקר רוב האנשים כבר לא היו, ועוד אנשים התחילו להסתלק. התחיל לרדת גשם. נשארו רק טוני ואור. כולנו ישנו ברכבים.


יער חוף הכרמל - מסלולי טיול בישראל - המלצות | קרן קיימת לישראל - קק"ל

יום שבת, 16 במאי 2020

העבר והעובר של חולדה - מאור שכטר


Buy Banana Tree Potted Plant | Harvey Norman AU

יש שהייתה אוחזת בידה את העציץ העומד בפנים הבית, יחידי, על גבי שידה נושנה בסלון, מעמיקה בכלל חלקיו עינייה הקמוצות, העייפות משנים. תחת הנץ הפרחים הרענן, סגול שאין כמותו זך וטהור, ומטה מן הגבעול המזדקר, השואף אל מעט האור המברך את הסלון לעת קצרה בכל יום, רבצו ענפים זעירים גוססים, משחירים וקמלים, ועם זאת – ביקשו כמדומה לחנוק כל כוח מהתפרצות חיי טבע הפרח. האישה הקשישה, בת התשעים כמעט, נהגה תחילה לשקע ציפורניה באדמה, כאם מיטיבה, ולעקור את אותם הענפים. הייתה מתנשפת מרה, אחר נושמת לרווחה, כאילו היה בכך מאמץ עליון. לרגע נשמה זכה, כבזמני ילדותה, עת הייתה רצה בכל עוזה בשבילי הכפר, הלאה אל השדות, אל מרחבים פלאיים של חירות הבוסר, שהכל בהם מתגלה. 
ובלילות הזמן הזה, עת היא סמוכה ויודעת כי בעלה נרדם וישן הוא לבטחה, ובלון החמצן לצידו – אם ישתנק – מיד תמהר, שלווה וקרת רוח כאחות רבת ניסיון ואמונה – ותניח את המסכה על פני הקשיש, ואז - רווחה, ואז שוב שינת גבר קשיש, שינה התלויה בין שמיים וארץ. דבר זה מתרחש מדי פעם, ובעלה אפילו אינו שם לב, אין הוא יודע עד כמה קרב אל סופו אותו הלילה. ממשיך הוא לישון תמים ושקט. הן כך גם הוא חי, תמים ושקט, איש זקן, זיקנתו הפכה אותו טיפש במקצת, מעורר רחמים, במקצת. גם היא, כמדומה, חיה כמו נקלעה אל זיקנתה. ואף כי רגילה היא בכך מזה שנים רבות, בכל זאת יש שהיא עוצרת כנדהמת לפתע – הזו אני? הזו חולדה? לכך אין להתרגל, אף אם אין ברירה אלא לקבל את הדין. גם היא כנראה, מעוררת רחמים הנה.
בעלה ישן בלא הרהור, ואילו היא – חולמת, חיזיונות צבע, חלומות עז ופאר, בכל לילה! כהמומה היא ניעורה עת שחר מוקדמת, עת כוכב ראשון שראתה בחלומה, עולה מעל העיר, והיא איננה מרגישה בו. היא תמהה, הלומה, כיצד זה שגופה מחוץ כך תחת נטל עייפות שאין כמותה, ליאות באיבריה גוברת, ועצמותיה נחרקות, ואילו פנימה במעמקי סתרי הליל – סופה מתערבלת...חלומות שכאלו מאודה לא ידעה, אף כאשר הייתה נערה שרופה באהבתה, אף בשנות החיים הסוערות מכולן, ורוח דופקת בחלונות בית ילדותה, ונגינת פסנתר, ושלג עד מלא העין!
ועתה, הבוקר הנגלה, נשימתו הצרודה של בעלה בעלטה הנסוגה, הבל פיו הקשה וניחוח גופו, מוכר לעייפה, והיכן היא נעימת הפסנתר? אור רפה עולה על העולם. היא מסיטה את הוילונות, מביטה שוב בידיה - אך לפני שעה קלה היה העור של גבן חלק וצחור, והנה משתרבבת ומתפתלת בו תפרוסת כחלחלה-סגלגלה של ורידים מתבלטים מן העור הרך, הרופס כישותה. ישותה רפויה, ריקים כמעט חלליה. אחר כך יאכלו יחדיו ארוחת בוקר צנועה, והיא תשגיח על תזונת בעלה, תניח לפניו את הצלחת, והוא – נחת תתפשט על פניו, הוא החולה מזיקנה, הוא התמים, הטוב והפשוט. הוא האוהבה. יחיאל שלה. שני קני סוף חלושים, נעים לאיטם ברוח הגוברת, לצד הנהר.
"חולדה," אומר בעלה.
"הא?" היא משיבה.
ואינו מוסיף. ודאי, היא מכירה מנהגו זה. בעלה מבקש לשמוע את קולה, מבקש הוא נחמה. הן, אני עוד חיה, היא למעשה מודיעה, ובא עליו מרגוע מחודש. ויחיאל שלו וטוב לו. טוב לו בדמדומי כוחותיו, וקץ ימי חייו כבר דופק על החלון. היא זו המגרשת מעליו את מלאך המוות. כל לילה תבדוק את בלון הגז, שהכל כשורה, עד קץ הזמנים, לא תוותר, לא תניח. אבל, במישור האחר, בכוח שמעל לחוויה, הא, מה מתוקים חלומותיה! הנה היא שוכבת בשדה אביב, כפות ידיה, ענוגות, רכות כמגע העשב, שלובות תחת עורפה, וממעל - שמי ברכה, שמי נצח כחולים. רכבת חולפת אי שם. חברותיה, ילדעות עליזות, מחציפות פנים – סובבות אותה, מגננות על הנאווה מבינהן. הנה קולות נערים נישאים ברוח ניסן, מן הים הסוער, צבועניים מפרשיהם, עוגנים לידה, שירתם מתוקה באוזניה, מה ממתיקה. קול אחד ידעה נפשה יותר מן היתר, דופק ועולה. מיהו זה השר שירת הנערים, וקולו ערב פנימה אל תוך ליבה ממש? הנער, כן, הנער ההוא. מתוך שנתה מתפרש על פניה חיוך נושן, קמוט ושיניים אין בו. קמה ממרבצה על גבי הדשא. הרי היא כל כולה רוח שובבות צעירה, ומי יכול בה לגפוע. הרוח עמה, בטוחה הייתה. יש מי המשגיח עליה, ידעה בנפשה. הלכה אליו...
חולדה ניעורה. יחיאל משתעל בשנתו. תכף כבר נחנק. הקשישה מיד מתרוממת. סחרחרה תוקפת אותה, אבל היא ממהרת בצעדים קטנים מסביב למיטה, אל מכונת ההנשמה. לאחר כמה רגעים כבר חזהו יורד ועולה בבטחה, הוא נושם היטב ושקט, ישן שנת תמימים. שוב לא ידע כי היה אך פסע מן המוות. עם השחר יקץ, בעל תיאבון. איש זקן ושמח לב.
ימיה אלו של חולדה. נדמה לי כי לא מעצמה היא חיה, לא בכוח גופה. בערת תנור גופה תכף תכלה. אלא חיה כל כולה מנשיפתן העדינה של חלומות לילותיה. לא מעצמה היא פועלת בעולם שעות כה רבות בכל יום, עשרים שעות ביממה כמעט, אלא מתוך הכוח המחיה אותה, שהוא החלום, מזה המחולל את החלום. 
נוזלות השעות אל תוך עצמן. בתוך הדירה – דמדומי עד. חולדה מסיטה את הוילונות כולם, אור עצל מתרצה לבוא, כמבויש, אל בין הכתלים. אי שם בעברה ישבה בין אולומות אור שירדו מן השמיים, כה בהירות וגלויות לעין, שניתן היה לגעת בהן ממש, ומעליה נפערו תהומות, והיא ישבה בתוך הנהרה ממש, וכמה צחקקה אז...או שמא היה גם זה בחלום הליל? התהפכו כמדומה זיכרון ואמת, אמת וחיזיון. 
עוד לילה חלף.
בדירת הזוג הקשיש - מרפסת קטנה, וממנה נשקף נוף עיר, רחוב שאנן, בניינים נאווים, מקולפי טיח, יונים משגשגות על גבי המזגנים וכבלי החשמל. מעת לעת נשמעת נהמת מכונית הממהרת לחלוף, כמו נקלעה במקרה אל הדרך. שנים בעברם עמדו באדניות – חרציות בריאות, לוע הארי זקף צווארו אל פני השמש, וגרניום גאה השתפך מטה. יחיאל ידע לאלץ ממשפך ההשקיה האדום זרם דק, כגשם עדין. דווקא אהבה למדי לראות בעלה במלאכה הזו. אצבעותיו שחורות הפרקים לופפות את הידית, ואגלי טיפות זהירות מנצנצות על העלים. דבר מכל זה הזכיר לה משהו מילדותה. אבל משכפף כוחו של בעלה, פסק מלצאת למרפסת. העדיף את הדירה הקרירה בימי הקיץ, המנחמת בחמימותה בעוד הצינה במרפסת. היא לבדה עוד יוצאת אל המרפסת, מעת לעת, עושה מעט סדר בעזובה, מטאטאת את הרצפה. באדניות – אדמת מוות, כל זכר לא נותר לפינה הנאווה, שהייתה כגן פורח בנפשה. אבל המלאכה מרובה גם כך בפנים הבית. מה תצא עכשיו ותפיח חיים מחודשים באדניות? הרי זה מעל ומעבר לכוחה. היא חשה ליאות קשה, המכרסמת בה, נתח אחר נתח. כוחה נוטש אותה. חשה כמו מישהו נקב בה בסיכה, ועתה יוצאת הרוח.
"חולדה?"
"כן?" 
"נו, לא כלום."
"שכחת?"
"מה? כן, שכחתי." 
אדם מחייך הוא יחיאל, נאמן היה אליה כל השנים.
אך היא – סרה הצידה, בכל לילה, מן הדרך המובילה מן האיש אל היש, נואפת היא! בעולמם יחד, בעולם שבהקיץ, חולדה ויחיאל קמלים יחדיו. אבל היא לבדה, בעולם האורה, עולם עליון שוב פורחים הפרגים, שם – נעורי עד, ניחוח ענבים, עד שיכרון – עד פרוץ הצחוק המתגלגל, עד מוות! ומה מתוקות שפתי הנער. הרי זוהי נפשה שמתערבלת בה ומרטיטה את אבריה, עוד הם רצים יחדיו, עבורה פרש הנער מחברותו, ורק לה הוא שר עתה, בהתרחק מראה הכפר מאחוריהם, וחברותיה מנופפות לשלום, נדומים אט-אט כלל קולות תבל, ורק הד מחייהם שחיו לפני שחזו זו בזה – עוד נשמע כמבעד למחיצת אושרם. את עיניו הוא מייחד לה, אך לה. עיניים אלו, המרנינות באין צבע, וכל הצבעים שזורים בהן. 
לפתע משתנה העולם. הרי היא לבדה, הלאה, הלאה היא פוסעת, כן, עד המדרון המושלג, המעתקל תחתיה, ואין מוצא. היכן הוא הנער שאהבה, איזה איש קם ונעשה?
שוב היא ניעורה. הא, מה זה קרה, לפתע קשה הנשימה – היכן היא עתה? הנה, בחדר השינה, במעבה חשכת ליל כבדה. כה כבדה, עד שהיא אין יכולה להניע איבר. חולדה נמחצת אל המזרן. שיעול מר תוקף אותה, היא משתנקת. מהו הדבר? מה המתרחש? מעולם לא חשה כך. הרי היא בריאה, אמנם זקנה, כן – אמנם קשישה, אבל בריאה. עוד יש לפניה חודשי חיים, אף שנים אולי, כך ידעה עד זה אותו הבוקר ממש! גופה קשיח על המיטה, כמו ענף כבד שנשר מן עץ. כמו הענף, גם בה יש עוד מעט מן החי. היא כמי שאיננה מאמינה. מחשבותיה מתערבלות, קשה למצוא פשר לדברים. ויחד עם זאת, איזו איטיות מתפתחת בהכרתה, כמו רצה בערפל מכביד והולך. כל תנועת מחשבה ארוכה מקודמתה. משהו בה זועק – אם לא תעשה דבר מה עתה – לא תוכל שוב. הזו סופה? לא ייתכן. היא איננה מוכנה. רגע אחד שמעה שירתו של הנער בחלום, כמעט וראתה פניו, והנה לפתע, היא גוססת במיטתה. מר שיעולה. חולדה שהיית מתמרדת בתוכה, היא תלחם, היא תנצח! אך גופה כה כבד, כבר איננה עץ גדוע – לסלע הפכה, מחשבותיה טובעות בבוץ. בדי עמל היא מצליחה להניע שפתיה, 
"יחיאל אני חולה,"
אין עונה. 
"האא," נחרדת נשמיתה. כל נשימה חלושה מקודמתה, נשענת על על אחותה.
יחיאל ישן עמוק. שנת איש פשוט וטוב, שנת תמים.
כלו הרגעים. לא ידעה כמה זמן כל זאת נמשך. אולי הייתה זו שעה טרופה, אפשר כי יותר. בזוית עינייה – אור עולה. אבל מהו האור? לא תוכל להושיט אליו ידה. תמו הכוחות, ועמם האישה, ועמם חולדה. כרגע אחד מתמשך נדמו לה יסוריה, תכף יסתם קנה נשימתה לגמרי, וחולדה תידום, וגם הנער עמה, לא יסופר לה תום הסיפור.
חשכו עינייה. קו דקיק נותר ביניה לבין המציאות. הנה חדר השינה, גבולות כתליו המוכרים, הנה הציור הדהוי, ועוד מן אותו האור הנשפך מבעד הוילון. מחשבותיה אבדו מעמה. תהום נפער. בא, סוף-סוף, קץ כל הדברים. 
והנה, מן האור, מהו הנגלה? קווי מתאר דהויים, אור בתוך אור, הא, באמת ובתמים, שוב זה בא – מהו, מיהו? הנער, הנער! הנה בא לקחת אותה אליו, אל עולם החלום, אל פנים המיסתורין, אל האמת, אל האמת! יד נשלחת אליה מתוך האור, ידו היא, יד אהובה, אוהבה, אסורה. היד נשלחת אל פניה, נוגעת, נוגעת ממש, נמזג החלום והמציאות, כשני זרמי ים פוגשים, ומה זה, על פניה, רוח נעימה, אוויר היא נושמת, אוויר חיים! מסכת החמצן על פניה, ניחוח משונה של גומי ומשהו שמעל לטבע. סחרחרה, תלויה בין העולמות, היא רואה לראשונה את פני הנער, את אהובה, את יחיאל. 

File:Open Window on Pico Island (37411755214).jpg - Wikimedia Commons

יום חמישי, 2 באפריל 2020

זהירות רחוב העצמאות מאת פרדי כהן יונתן

 File:Newport Pyle Street at night.JPG - Wikimedia Commons

איזה קור! קררררר. הסיגריה חיממה אותי מעט. אני מעיף את הבדל אל כוון תא הטלפון. בחיי, הלילה הזה קשה מאוד. המעיל בקושי מחמם. הקור חודר דרך הקרטון ישר לתחת. אפשר לומר שזו... קריעת תחת. השיעול מטלטל את כל
 גופי. יממה לא בא אוכל אל פי. לא נורא. אני רגיל לזה כבר כמה שבועות. יום כן יום לא. משיג לי לפעמים פלאפל. לפעמים אני הולך לזקנה שבפינת הרחוב והיא מתוך רחמים מכינה לי כוס תה עם סנדוויץ. בשבוע שעבר נתנה לי זוג נעליים.  
כבר מפציע השחר. המכונית לחלוקת עיתונים עוברת. חבר'ה טובים דווקא. הם כל פעם מציעים לי עיתון. פעם הייתי קורא. זה הפסיק לעניין אותי. מה כבר יכול להשתנות? הכל אותו דבר. שיחליפו ממשלה, נשיא, רב פקד. אני נשאר על אותו קרטון. אבל מה? למדתי להשתמש בהם כהגנה מפני הקור.  
הנה המשאית לאיסוף אשפה עוברת. החבר'ה האלה מתרוצצים בין הפחים כאחוזי תזזית. אלה לא מסתכלים עליך. לא מדברים איתך. סנובים!  
מגרד לי בכל הגוף. עוד מעט אסניף את היומית שלי. אני חייב את זה בזמנים קבועים כמו שעון שוויצרי. זה... לא אוכל. אל דאגה. יביאו לי לכאן. רוּם סרווִיס. יש לי בכל זאת מעט קשרים.  
הנה בלונדה מגיעה. גם היא קוראת לי פרופסור. מותשת וסחוטה אחרי עבודת לילה. היא בטח חיפשה אותי ברחוב הנביאים. אני שם כמה ימים אבל חזרתי לכאן הביתה. כל זה בגלל השרייק הזה. הוא סילק אותי מהמקום שלי. חושב שהרחוב של אבא שלו. בפעם הבאה אעשה לו סקנדל. כבר אמרתי לדני החמוד מחנות המנורות להזעיק את יקותיאל העיתונאי אם וכאשר ישמע צעקות. הביאה לי ארטיק. תודה, מותק. מה לעשות? דווקא היה מתאים לי עכשיו קפה חם.
אני מפנה לה מקום בקרטון והיא מתיישבת צמוד צמוד אלי ואף מחבקת אותי. כזו חתיכה. בלונדינית. בלבוש קל ביותר. היא מתה עלי. מציעה לי חינם. אבל הוא לא יעמוד אפילו במשימה. בזמן האחרון הוא בתרדמת. לא מעניין אותו שום דבר. אינטליגנט ! !
בלונדה צריכה ללכת הביתה לנוח ולישון. היא מנשקת אותי, מבטיחה לחזור ולבקר אותי אחר הצהריים. פעם הלכתי אליה לדירה. התקלחתי. כיבסה לי את הבגדים. הכינה לי אוכל. נשמה טובה. אבל אני לא רוצה לגור אצל אף אחת. מספיק היה לי חמש עשרה שנה עם הכלבה. טוב לי ברחוב העצמאות. בעלי החנויות אוהבים אותי. אני לא מבקש מהם שום דבר.  
הייתי רואה חשבון מצליח בחברה ידועה. הסמים האלה. כשהייתי במחסור הג'ננה הייתה עולה לי לראש והייתי צועק על כולם ובמיוחד על בעל הבית. הסתכסכתי איתם. סילקו אותי מהעבודה. גם הכלבה סילקה אותי מהבית לפני כשנתיים. הקשר עם המשפחה ועם הנכדה האהובה נמשך זמן קצר בלבד. מהדירה השכורה בה התגוררתי סולקתי על ידי בעלת הבית כעבור חצי שנה. מצאתי מקום לינה כשומר בחווה חקלאית. כעבור זמן מה אמרו לי שאין צורך בשרותיי. בקיצור, כולם סילקו אותי. 
לבסוף בחרתי בחיי החופש המלא ו "שכרתי" את הקרטון הזה. כמו שאומר הפילוסוף. אני לא משועבד לכלום.  
המנה הזו שהסנפתי כרגע עושה לי טוב. הוקל לי. הכל נעים. אני מחייך לעוברים ושבים. רובם מתביישים ומפנים ראשם הצידה. יש בודדים שמחזירים לי חיוך.  
השמש הקיצית כבר מתחילה להכות. הרחוב מתעורר לחיים. פותחים ממולי את הקיוסק, מסירים את הווילונות מחלונות הראווה של החנויות. אני עכשיו צופה בתיאטרון של הרחוב. הצגה של החיים. אלה שעות העומס. כולם יוצאים מי לעבודה מי לבית הספר ומי לעיסוקיו השונים.
הם משחקים על הבמה של החיים האמיתיים וגם מכהנים בה כצופים. כל בוקר הצגה חוזרת. אין כמעט שום שינוי. הם לא מצפים לתשואות מהקהל. רק שלא יפריעו להם.  
אני מכיר את רובם. 
הנה עוברת עכשיו האלמנה השחורה. כתמיד מתוחה, כעוסה, מושכת את בנה שאינו רוצה ללכת לבית הספר. הוא צודק. מי אוהב בית ספר? אפילו שבשבוע הבא מתחילה חופשת הקיץ. לאחר זמן מה אני רואה אותה רצה בכוון הפוך. מה קרה לך ? בדרך כלל את חוזרת נינוחה, רגועה. שכחת משהו יקירתי?  
תראו תראו איך היא יורדת עליו כל הזמן. והוא שותק. רק הלסתות שלו לועסות את המסטיק בחזקה. מתי נזכה ונראה אותו מתפוצץ ? 
ממולי עובר הזוג המוזר. כל כך משונים! כרגיל הם משוחחים ביניהם על פוליטיקה ופילוסופיה כאילו הם אנשים זרים! הם עובדים ביחד במשרד הנסיעות הקרוב.  
זה תורו של הנרדף. איש רזה בגיל העמידה לבוש חליפה ישנה קטנה על מידותיו. כנראה מהבר-מצוה. צועד בצעדים קטנים וקפיציים ומסתכל לכל עבר במבט מפוחד כאילו הולכים לפגוע בו. הנה הוא חוזר על עקבותיו. עובר למדרכה ממול. חושב לבלבל את העוקבים אחריך? יא מבולבל אחד!
ומה? השמן יותר טוב? מה אתה כל כך דואג חביבי! מדבר לבד. בכל כובד הראש. מתי כבר תשכנע את עצמך? נודניק!  
אי אי אי! הנה הצגה "נמבר וואן" היא מתקרבת! אני כבר לא מסתכל על אף אחד אחר. הרחוב פתאום נעשה לי שקט. לא שומע צופרי מכוניות וצעקות. גבירותיי ורבותי! נא תשומת לבכם. עוברת כאן אישה נאה, רגועה, שפניה מחייכות, לבושה היטב, צועדת בנחישות עם ראש מורם. אוי! איזה קלאסה ! איפה היית לפני עשרים שנה, החיים שלי היו אחרים.  
אבל מה קרה? הכוכבת הראשית צריכה כבר לעבור. איפה היא? אני מתחיל לדאוג. אולי היא מצוננת? שלא תעשו לי את התרגיל שהיה לפני כחודשיים. חסרי אחריות! לא דאגתם לה. היא אושפזה בגלל דלקת ריאות. 
הנה היא! תודה לאל. אמא שלה אוחזת בידה והיא מדברת, החמודה. הפעם את לובשת את החליפה הורודה שהביאו לך מאמריקה. כל כך מתאים לך, מתוקונת. מה את אומרת לאמא? אני לא שומע. נו ספרי, איך יוכי הגננת? 
אני קם ממקום מושבי. אין סיכוי שנכדתי וכלתי יזהו את האיש הרזה הזה עם הזקן העבות והשיער הפרוע. אני הולך בעקבותיהן בלי לעורר שום חשד וצופה בהן מקרוב. 
-אמא ! אני רוצה שתיקחי אותי היום לעבודה של אבא. הוא הבטיח לי.
-בסדר, נראה.
-אבל כל פעם את עונה לי ככה ובסוף זה יוצא לא ככה! 
-יהיה בסדר מותק. אל תדאגי. 
הכלה הזאת גם כן, כבדה מאוד בהבטחות.  
 אני בליבי קורה לה " טלי! טלי שלי ! " דמעות זולגות מעיניי. אני עוקב אחרי כל חיוך שלה, כל בכי, אני שומע אותה כאשר היא שרה, כאשר היא מתפנקת. אני מכיר את טלי היטב. הרי אני רואה אותה יום יום. 
חוץ משבתות וחגים... 


יום רביעי, 25 במרץ 2020

מקבת ושות' מאת יואב איתמר


הימים היו ימים אחרונים של קיץ. ימים בהם השמש מרמה את הבריות והם אינם חשים עד כמה הם מתייבשים. כשצלצל הפעמון בשעת צהריים מוקדמת, חשבתי כי מדובר במישהו שתעה בדרך, כי בשעה כזו כל הילדים כבר בבית הספר, כל הגברים והנשים יצאו לעמל יומם, ורק אני יושבת פה ומלהטטת במילים לשם מטרה שאמורה להיות נעלה, לשנות את נפש האדם או שמא לגרום לו להתנתק מצרות היומיום.
אלא שהמציאות טפחה על דלתי באותו יום קיץ. פועל זר. סיני? פיליפיני? ידיו וחולצתו מכוסים דם, התמוטט למרגלותיי ברגע שפתחתי את הדלת. גם אם עברו מספר שנים מאז אותו קורס עזרה ראשונה, פעלתי כמו אוטומט. חבשתי את הפצע בכתפו, הוא היה לוהט מחום. השכבתי אותו במיטתו של בני המת, על אף שידעתי שיהיו לכך השלכות. רציתי להתקשר למשטרה או למגן דוד אדום, אך הפועל פקח לרגע את עיניו ואמר "No hospital, No police" ואז עצם את עיניו שנית.
היה בכך משהו סימבולי. חיפשתי דמות לסיפור והנה היא על סף דלתי. הוא לא היה גבוה במיוחד, רזה, צהוב, היו לו עיניים שחורות ושיער שחור. חשבתי מה מייחד אותו. אולי פצעיו? מה הופך אותו ליותר מדמות סטריאוטיפית? בדקתי  בכליו, טלפון נייד באותיות יפניות או סיניות, תפוח, חולצה, מכנסיים, תחתונים, מעט כסף ופתק עליו כתוב Josef ומספר טלפון ישראלי, ככל הנראה. גללתי אותו וגיליתי שזה מספר טלפון השייך לחברה של עובדים זרים. להתקשר? לא להתקשר? כיצד עושים דין צדק עם האדם הזה?
יואל בא מהעבודה וכעס עליי, ידעתי שהוא יכעס. דבר ראשון, על חילול מקדשו של אלי בננו, שנהרג בגבול מצרים. דבר שני, על שלא התקשרתי למשטרה, מה שהופך אותי לשותפה ב... במה בעצם? דבר שלישי, על עצם העובדה שאני חיה ולא מתתי מזמן. הוא יצא מהבית ללא אומר ודברים וחזר רק אחרי שעה.

"את מפגרת." לא כשאלה, אלא כקביעה. "את פשוט מפגרת."
"מה יקרה, אלי ישי יתלה אותנו בכיכר העיר?"
"את סגורה יותר מדי זמן בבית הזה."
"למה הכוונה?"
"את לא יודעת מה קורה בחוץ."
"עכשיו אני יודעת."
"למה אני צריך את זה עכשיו תגידי לי."
"אם המצב היה הפוך הוא לא היה עוזר לנו?"
"את לא יודעת עליו כלום. יכול להיות שנדבקת באיידס בלי לדעת."
"זה לא משנה כל כך. חייתי מספיק ואנחנו לא שוכבים."
"אז זה מה שמפריע לך."
"מפריע לי שאינך מוכן לעשות את הדבר הנכון."
"יש דבר כזה הדבר הנכון?"
"הדבר הנכון הוא לתת למשטרה לטפל בו. אדם לא נפצע סתם."
"יכול להיות שהוא מעד."
"יכול להיות שהוא נדקר. יכול להיות שהמשטרה עצמה רדפה אחריו, יכול להיות שאורבים לנו עכשיו."
"אני זו שחיה את החיים במה שיכול להיות, עליך אני סומכת שתפעל לפי מה שממשי."
"מה שממשי זה שאנחנו  מביאים אותו  לבית חולים או למשטרה ומסיימים את תפקידנו. מה את? פלורנס נייטינגייל?"
"אני פשוט מאמינה שזה הדבר הנכון לעשות."
"ומה אם הוא ימות? חשבת מה תעשי אם הוא ימות?"
"אז כנראה אצטרך לשאת בתוצאות, אבל אני מעדיפה לחשוב שעשיתי כל מה שיכולתי, ושעשיתי את הדבר המוסרי והנכון מבחינתי."
"עד מחר כשאני חוזר מהעבודה אני לא רוצה לראות אותו כאן. את מבינה?"
הלכנו לישון בחדרים נפרדים, לא שהיה בכך שוני מכל יום אחר.
גם למחרת בבוקר הפצוע לא התעורר.

------------------------------------------------ 
מקבת ושות'
מי שקרא את המחזה מקבת יודע שכשעריצות נמצאת בדרכה למטה, היא נאחזת בקש ושוברת את המראות שנועדו להראות לה כמה מכוערת היא. מדינת ישראל, לצערי, איננה שונה. אז אחרי ששכתבנו את ספרי ההיסטוריה והאזרחות, סתמנו את הפה לכל אותם עיגולדים מהאוניברסיטאות, הפסקנו את המימון לתיאטרון, הוקענו את חברי הכנסת הפלסטינים, גרשנו את העובדים הזרים, ואמרנו שאנחנו לא רוצים לשמוע דברים שליליים אלא רק חיוביים, כל מה שנותר הוא להמתין למוות שיבוא בחטף וימצא אותנו רקובים וחלולים מבפנים כמו עץ אלון זקן.
-----------------------------------------------

Image result for macbeth