יום חמישי, 25 ביוני 2015

פרק ראשון מתוך 'חידת אבן השתייה' מאת אורי מאיר

פרק ראשון: זה היה בחנוכה 

נר ראשון של חנוכה, והמכינה שבה בדרך הארוכה מיום עמוס ברמת הגולן, יום רווי בתכנים חינוכיים. עייפות רטובה, מהבילה אפפה את האוטובוס שהטלטל על הכביש החלק. רוב חברי המכינה נמנמו, או ישנו, מנסים לחוש מעט חום בחלום, אחרי הקרירות וזרזיפי המטר שאפפו אותם עד לא מזמן, ולפני השמיכות הדקות, שלא התמודדו היטב עם הלילות הצוננים בין פצאל לאריאל.
רק חזי ואופיר היו עדיין ערים, מוכנים למלא את זמן הנסיעה הארוכה בשיחה. השעה הייתה כבר אחרי שמונה, האוטובוס ירד לאטו לעכו, בדרך המובילה לצמח, ומשם אל כביש הבקעה. נותרו להם עוד יותר משעתיים עד שיגיעו סוף-סוף אל המכינה, אך אנשים כחזי וכאופיר לא נרתעו משיחות של שעתיים, אפילו חשש קל לא התעורר בהם כשהחלו. שעתיים היו רק הזמן שלקח להם כדי באמת להתחמם.
היום האפור, הדלקת הנרות החפוזה, הסופגניות הקרות והשמנוניות, הלחות הקרירה שעטפה אותם באצבעות צוננות על מצוק הארבל בטקס הדלקת המשואה הבודדת, הנר הראשון של חנוכה, כל אלה נסכו תנומה בעפעפי המכינה, מלבד חזי ואופיר.
השניים ישבו ושוחחו חרישית בספסל הלפני אחרון. קולותיהם מהוסים, כי לא רצו להעיר את שאר החברים. ספק אם יספיקו הכל עד שהאוטובוס יגיע אל המכינה, אבל, כמו שאופיר אהב לומר, גם אם מחוגי השעון חצו את חצות, 'הלילה עוד צעיר', והשניים תמיד יוכלו להמשיך לדבר בחדרם המשותף, אחרי תום הנסיעה.
"אז איך בעצם," שאל אופיר בקול מהוסס, "ההורים שלך בחרו לקרוא לך חזי?"
חזי שתק. אופיר נשם שלוש נשימות עמוקות, ורק אז הופתע. הוא היה רגיל לתגובותיו המהירות כברק של חזי, ולמרות זאת חיכה בסבלנות, ידיו תרות לאטן על החלון החלק אחרי טיפות הגשם הגדולות שנקוו עליו מעברו השני.
"אני לא בטוח שאני מבין למה אתה מתכוון כשאתה שואל דווקא איך," אמר חזי. 
אופיר שמע צליל חשוד בקולו של חזי, שהיה פתאום עמוק יותר. כמעט חנוק. קולו הרגיל של חזי היה גבוה, ולעתים צפצפני, ודיבורו הרגיל היה מהיר מאוד, הפעם דיבר לאט, וחשב בין מלה למלה. אופיר עצר למחשבה, ורק אחרי כן דיבר. הוא ניסה להיות זהיר, ולברור את מילותיו בקפידה: "אני מתכוון. ההורים שלך הם חילוניים, ועוד מחיפה, וגם די אשכנזיים, כן? אז יחזקאל זה לא בדיוק שם רגיל בנסיבות הללו, נכון?"
"כן. אני מבין. אני רק חשבתי שזה מעניין שאתה בחרת לשאול אותי איך הם קראו לי חזי, ולא למה הם קראו לי חזי. ואני לא בדיוק יודע לענות על השאלה איך הם קראו לי ככה. האמת שאני גם לא בדיוק יודע למה הם קראו לי ככה, אבל על זה אני יכול לפחות לנסות לענות."
אופיר לא הצליח להבחין, בתוך כל המילים הללו, מה חזי באמת מנסה לומר לו. צמרמורת קלה שעברה בגוו הכתיבה לו זהירות נוספת. הוא שאל: "טוב, מקבל את התיקון שלך, למה הם קראו לך חזי?"
"אני חושב שהם היו באמצע תקופה רוחנית, או משהו כזה. הם בדיוק הלכו לשיעור בבית כנסת על מעשה מרכבה, ואמא שלי הייתה בדיוק בתחילת ההריון. זה בטח נראה להם כמו סימן קוסמי. משהו כזה."
"אתה רואה? לא משנה כמה החילוניות הישראלית תתנתק מן המקור היהודי, בסוף היא תמיד תחזור אליו במקומות הכי לא צפויים."
"תמשיך ככה עוד שני משפטים, ואני אשאל אותך למה ההורים שלך לא קראו לך אמנון?"
"אתה מתכוון כמו אמנון יצחק, או כמו אמנון ותמר?"
"כמו אמנון יצחק."
"אאוץ'. אבל זה כנראה הגיע לי."
"לא אשמתך. ככה מחנכים אתכם, לשטוף את המוח של כל חילוני שאתם רואים. באמת עוד אף פעם לא הזמנת אותי לעשות אצלכם שבת."
"אז אולי תבוא באמת לעשות אתנו שבת?"
"מה? מתי?"
"השבת. הנה, היום יום רביעי, ובשבת הזאת אנחנו יוצאים הביתה מהמכינה. בטח כבר נמאס לך להיות רק אצל סבא וסבתא כל השבתות האלה, למרות חיי ההוללות החיפאיים, שאתם החילוניים השמאלנים, חסרי הערכים, כל-כך אוהבים ליהנות מהם, עד איזו שעה מאוחרת בלילה בדיוק? שמונה בערב? שמונה וחצי תוספת סוציאליזם? אז אולי במקום כל זה תבוא אלינו?"
"אתה מתכוון ברצינות?"
אופיר עצר, וחשב לפני המשפט הבא. הוא התחיל בהיסוס, אך בסוף המשפט הקצר כבר סיים בביטחון: "כן. בטח שאני מתכוון ברצינות."
"טוב. אני אשמח לבוא, אני חושב. זה יכול להיות באמת נחמד. אבל אני שומר על זכותי לאכול בקונדיטוריה 'שני', בשבע וחצי בערב, ביום ששי גם אחרי זה, כן? אתה בטוח שיש לכם מקום?"
"לשאול מתנחלים כמוני אם יש להם מקום בבית, זה כמו לשאול את חברת שפדן אם יש להם עודף של שפכים שהם יכולים לזרוק לים. מה רצית שנעשה עם כל האדמה הגזולה של הפלסטינים, לא נזמין אנשים לסמינרים של חזרה בתשובה?"
"אה, אז אתה מבטיח שיהיה גם רוחני?"
"אם היית פעם בגבעת זאב, אתה יכול להיות בטוח בדבר אחד. יהיה רוחני. בכל המובנים."
"אני רק צריך לזכור להגיד לסבא וסבתא בזמן. הם יצטערו קצת, אבל אני באמת לא יכול להיות אתם בכל השבתות, נכון?"
"נכון," משך אופיר בכתפיו.
השניים שתקו בזמן שהאוטובוס עשה את דרכו מצמח לבית שאן. העייפות כרסמה בהם, אבל בחזי כרסמה גם ההתרגשות. הוא הכיר את אופיר זמן קצר ביותר. שני מפגשים שהיו לקראת המכינה בי"ב, הם סיכמו שבכל מקרה יישארו בקשר, גם אם רק אחד מהם יתקבל למכינה, או ששניהם לא יתקבלו, וכמובן הזמן מתחילת השנה ועד חנוכה, ובכל זאת, נראה לחזי שזו חברות נדירה, כזו שתוכל להימשך זמן רב, אולי לכל החיים.
נתוני הפתיחה היו גרועים למדי. הרקע הסוציאליסטי, כמעט מרקסיסטי של חזי, והרקע המתנחלי, דתי, רוחני של אופיר. הדעות של חזי ואופיר לא היו רק ירושה מהוריהם, בבחינת הוכחה נוספת לחוק ההתמדה של ניוטון.
אצל כל אחד מהם הייתה אידאולוגיה מוצקה ועשירה, שתומכת במחשבות רבות ושונות, ובדעות מגוונות, אך תמיד בתוך הקונצנזוס המקובל של המחנה שלו.
אז מה בכל זאת חיבר בין השניים? קודם כל דווקא הגורמים המפרידים. הלהט של שניהם בשיחה על כל נושא גרמו לשאר החבר'ה של המכינה להניד את ראשם בצער משועשע: "הנה שני אלה מתחילים שוב." ואז, שניהם היו נעולים בתוך השיחה, ולא היו מסוגלים להפסיק אותה עד הסוף המר, שקרה כשבאמת היה מאוחר מדי, ושניהם היו צרודים מכדי שיוכלו להמשיך ולהתווכח.
הפעם השיחה נקטעה, בצורה שהייתה מפתיעה כל חבר מכינה שהיה מקשיב לה, אך אלה כאמור כבר קודם, ישנו שנת ישרים וקפואים, ועל כן לא הקשיבו לשיחה שנקטעה, כשלהפתעתם הפוטנציאלית לא היה בה כל ויכוח. חזי שאל את עצמו איך יהיה בבית של אופיר, והאם באמת ינסו להחזיר אותו בתשובה.
זה היה הצד של החשש, אך מעבר לכך הייתה גם התרגשות גדולה. איזה רצון לחום, שנרות חנוכה תמיד השרו עליו בכל מקרה. הוא לא היה רגיל לארוחות משפחתיות עם שני הורים, והרבה ילדים ושירים, ושמחה.
גם בימי הילדות הרחוקים שלו, כשהוריו עוד היו ביחד, הוא סבל מן הבדידות של בן יחיד, גם כשכולם ישבו לשולחן השבת. הייתה אז רק מעט חמימות באוויר, וגם זו לא היתה מן הסוג הנכון, ותמיד נוסף לאווירה איזה מתח בלתי נסבל, איזה טון צורם ומריר של ויכוח נוקב. לא ויכוח קליל וחריף וציני כמו שהיו לו עם אופיר, אלא ריב. ריב על יהדות, ושבת, ומרקס. השד יודע מה עוד. המילים לא נאמרו, כי כבר לא היה בהן אפילו ערך של שנאה, לא כל שכן של אהבה, וכך למרות הרצון לחום, ולמרות האורות בסלון של סבא וסבתא, השולחן סבל מחמיצות ומאפלה לא מוסברת.
גם לא הייתה שירה. הוא ידע שאצל הדתיים זה אחרת. הוא ראה במכינה איך כל שבת 'הם', הבנים שפעם לפחות הייתה על ראשם כיפה, והבנות שפעם לפחות לבשו חצאית, ישבו בצוותא אחרי הארוחה, ואחרי שסיימו לברך, ושרו. לא כולם ידעו לשיר בלי לזייף, אך היו כאלה שכן, ובכל מקרה ההתלהבות, והשמחה פיצו על חוסר האמנותיות.
"אתה רוצה אולי לשיר משהו?" שאל חזי את אופיר, מופתע מן הקול שלו שהיה ניחר.
"כן בטח." משך אופיר בכתפיו הצרות, "מה אתה רוצה לשיר? אני מקווה שלא את 'ימי החנוכה'?"
חזי חייך בעל כורחו ואמר: "מכיר 'שבחי מעוז'?"
"בטח." אמר אופיר, והתחיל מיד לשיר בקולו החם, שלא התאים לגופו הצר והארוך כאטרייה: "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח, הרחק הרחק ליד ביתי, הפרדסים נתנו ריח..."
חזי הצטרף לאופיר בהיסוס, הוא לא רצה לקלקל את השירה הנעימה והמדויקת שלו, אך לאט לאט שני הקולות נקשרו, והם שרו את כל הבתים. מחייכים זה לזה, ומאתגרים זה את זה במבט, אם מי מהם ישכח, או יטעה, באחת מן המילים. 
הם לא טעו.
"טוב," אמר אופיר לאחר שהסתיימה השירה, "אם אתה בחרת בשיר כל-כך לאומני, אני אשיב לך כגמולך." הוא אמר ומיד התחיל לשיר את: 'אנו נושאים לפידים'. חזי חייך. זה היה מתאים לציניות של אופיר לבחור שיר כל-כך שנוי במחלוקת, שיר על נס שלא קרה, על פח שמן שלא נמצא, על מאמץ פרולטרי למצוא את האור, שיר מאוד בעייתי, במיוחד בעולם הדתי לאומי, בו גדל אופיר.
הקול הנמוך של חזי, שרק עכשיו החל להפציע, אחרי שחזי קצת התחמם, קול אחר מקול הדיבור שלו, שבקע מגופו הרחב, השתלב יפה עם הקול הדק יותר אך הערב של אופיר. השניים שרו חלש למדי, ולמרות שניתן היה לצפות למחאה מצד שאר אנשי המכינה, שנמו באותה העת, כל מחאה לא נשמעה, רק שירה חרישית של שני נערים, המחפשים את הדרך הנכונה לגדול.
אחרי עוד מספר שירים, שוב החרישו השניים. אופיר מנסה לדמיין את המפגש של חזי עם משפחתו הגדולה והרועשת, וחזי מנסה לדמיין את אותו הדבר בדיוק. אלא שאופיר התמלא שמחה והתרגשות לקראת המפגש הצפוי, הוא דיבר על חזי כל-כך הרבה עם משפחתו שכבר עורר את סקרנותם, והם רצו מאוד לפגשו, ואילו חזי בעיקר חשש, האם הוא יעשה את הרושם הנכון? האם לא יטעה בשפתו? האם יזכור לשמור את כל חוקי השבת? האם לא ידליק את האור בטעות, או יתנגב במגבת בצורה לא-נכונה אחרי נטילת הידיים?
למרות כל החששות, ואולי בגללם, לבו של חזי החל להלום מהר יותר, עורקיו נגדשו בדמו, שסער מן השירה. הוא ציפה לחוויית השבת אצל אופיר בעניין רב, אך לא רצה להראות לחברו עד כמה המפגש עם משפחה חדשה, משפחה אמתית, מרגש אותו. אחרי הפירוק הכואב של משפחתו, ואחרי הזיכרונות הקרים עוד מן הזמנים שבהם הייתה לכאורה מאוחדת, הוא יכול היה לצפות רק למשהו יותר טוב ממה שהכיר, אבל דווקא הרצון הזה, והציפייה הזאת, כאילו הוא מיד ייהפך לחלק מן המשפחה של אופיר, הפחידו אותו מאוד.
ההרהורים הכבדים השרו על חזי שלווה, וכבר לא היה בו רצון לדבר. נראה שטלטולי הדרך השפיעו גם על אופיר, ובחלוף עוד מספר דקות, לא רחוק מצומת מחולה, נרדמו השניים. כעבור זמן מה הגיעו אל המכינה. בדממה, שמקורה בעייפות גדולה, ירדו כולם מן האוטובוס, שהיה מרובב כדבעי בבוץ הבזלת של רמת הגולן, ושל מצוק הארבל, ומשם המשיכו כמעט בדממה היישר לחדרים, לשינה ארוכה ומרגיעה.
השיעורים של יום המחרת, יום חמישי, נר שני של חנוכה, הוקדשו רובם ככולם לחנוכה, לדיון על חנוכה בתלמוד, ועל קרבות המכבים, על הנס ועל שמן זית זך, והיו מרעננים וחביבים, כמו לביבות מטוגנות היטב מתפוחי אדמה שיובשו בשמש. 
חזי ואופיר מצאו מספר הזדמנויות להתווכח, ועל אף זאת, ומכיוון שהנושאים לא היו קשורים ישירות לפוליטיקה ישראלית, גם לכמה חברים אחרים מן המכינה ניתנה ההזדמנות להתבטא.
בסוף היום היה כמובן טקס של הדלקת נרות, וסופגניות, שהפעם היו ממולאות בריבת חלב, ולא בריבה האדומה והדביקה הרגילה בנסיבות מעין אלה. הדבר עורר שמחה גדולה בין חברי המכינה. וכך למרות שבמכינה היו רק שלושים ושמונה חברים, שבעים סופגניות נעלמו במהירות מהירה מאוד. זה נכון ששניים מן המדריכים, רועי ואיתי, לא זכו לטעום מן הסופגניות כלל, אך לא נראה שהדבר הפריע להם, הם תכננו כנראה אפטר באיזה פאב... כולם הלכו לישון שבעים ומרוצים, וכך עבר לו יום חמישי, בלא שלחזי היה זמן להרהורים נוספת לגבי השבת המתקרבת במהירות.
ביום ששי החברים יצאו מוקדם בבוקר. חזי מצא את עצמו במצב אליו לא היה רגיל. הוא עמד מול המראה, וניסה להחליט מה ללבוש. עיניו הירוקות חייכו אליו, וגופו החסון, אך המגושם והדובי מדי נגלה על כל שעירותו. מכנסיים קצרים, חולצת טי ירוקה, תמיד אמרו לו שחשוב להתאים את הבגדים לצבע העיניים, נעלי הליכה, לא לשכוח להתגלח. אופיר סיים בדיוק את מקלחת הבוקר, והחל לארוז את חפציו במהירות היעילה שאפיינה אותו.
חזי סיים להתגלח, למרות שידע שהמלאכה הייתה מאוד חסרה, הוא ידע שאין לו זמן למקצה שיפורים. אופיר בדיוק ארז את החפץ האחרון, וסגר את התיק: "חזי, אני לא רוצה לאחר את ההסעה, והיא יוצאת עוד עשר דקות. אני רואה שעוד לא התחלת לארוז, אז כדאי שתזדרז."
חזי שנא לאחר, והוא ידע שהנסיעה לפסגת זאב תהיה ארוכה. במהירות שיא ארז את בגדי השבת שלו, מקווה שהם יהיו מספיק חגיגיים ומספיק מגוהצים עבור הסטנדרטים של משפחת אזולאי, עוד זוג תחתונים וספר. אחרי שתי דקות נזכר שכדאי לקחת גם את מברשת השיניים, ומשחת השיניים, וכך שם אותן בתוך התיק הקטן, בערבוביה עם שאר הדברים. הוא מאוד קיווה שמשחת השיניים לא תימרח על בגדי השבת שלו, וכך ארז את התיק, ומיהר לצאת אחרי אופיר שהלך בהילוכו השקול והמדוד להסעה. אחרי שתי דקות נזכר חזי ששכח לנעול את החדר. הוא חזר ונעל, לא כי חשש מפני חבריו למכינה, אלא כי ידע שאופיר לא אוהב לחשוב שהחדר לא נעול.
זו הייתה הפעם הראשונה שחזי עלה על הטרנזיט הנוסע מן המכינה לירושלים. חוץ מאופיר בדרך כלל היו בטרנזיט הזה רק רינה ובתיה. שתי בנות ביישניות שבימות השבוע המכינתיים הסתודדו בפינה, והגניבו מבטים אל עבר שאר החברים. חזי נוכח לדעת שהוא לא יודע עליהן כלום, למרות שכבר עברו כמה חודשים מאז התחילה המכינה. וכך כשאופיר ישב במושב הקדמי, והחליף בדיחות עם רמי, שתפקידו במכינה היה לא מוגדר אך חשוב ביותר, ובהחלט כלל גם את ההסעה לירושלים ביום ששי, ניסה חזי לקשור שיחה עם רינה ובתיה.
"אז מה? אתן גרות בירושלים?"
"רינה גרה בירושלים, ואני גרה באפרת." ענתה בתיה שהייתה הנמוכה והכהה יותר מבין שתיהן.
"אבל אתן מכירות מלפני המכינה?" שאל חזי בהיסוס.
"כן. איך ידעת?" אמרה בתיה וחייכה.
"אה. פשוט אתן תמיד ביחד, ונראה שיש לכן תמיד על מה לדבר."
"כן. למדנו באותו תיכון. קשת, אתה מכיר?"
"לא ממש."
"זה קצת דומה לניסוי שאתה ואופיר עושים עכשיו." אמרה רינה, וחזי נוכח שעד עתה בקושי שמע את קולה. הוא היה רך, והיה בו צל של חיוך.
"אני מבקש את סליחתך?" אמר חזי בחיקוי הטוב ביותר שלו לסדרות דרמה בריטיות. הוא צמצם את גביניו, וניסה לחייך חיוך אנגלי.
"נראה, אדוני הנכבד," אמרה רינה, וטלטלה את שערה הבלונדיני שגלש על כתפיה בתנועה חיננית, "שאתה וחברך החדש, הג'נטלמן אזולאי, עסוקים בהיכרות על בסיס ויכוחים בענייני דת ופילוסופיה." אין ספק. היא הייתה שחקנית טובה בהרבה ממנו. 
לעתים נדירות ביותר מצא חזי את עצמו בלי מילים, אך זו הייתה אחת מהן. הוא נשאר מחויך, אך פשוט לא ידע איך להמשיך את השיחה, וכך הביטו כולם בנופי הבקעה, שהתחלפו בנופי ים המלח, שהתחלפו בכפרים המדבריים המאולתרים של בדואים שהיו עד לא מזמן רועים, ולבסוף נגלתה לעיניהם ירושלים במלוא הדרה.
"תאר לעצמך," אמר אופיר מן המושב הקדמי, "לעשות את כל העלייה הזאת ברגל. זה צריך להיות משהו מיוחד. אנחנו חייבים לנסות את זה פעם. אולי בסדרת סיום, מה אתה אומר?"
"אם להודות על האמת," אמר חזי, "למרות שאני בכושר גופני סביר פלוס, לא נראה לי שהייתי עומד בזה, וחוץ מזה נצטרך כמויות מאוד גדולות של מים לסדרה כזאת."
"אתה צודק." אמר אופיר מן המושב הקדמי, "אולי נטייל רק שנינו, בקיץ. בעצם, זה עלול להיות חם מדי. אבל בוא ננסה לעשות את המסלול הזה פעם, ביחד."
"בסדר." אמר חזי.
הטרנזיט המשיך להתפתל ברחובות ירושלים. חזי הכיר את העיר בזמנים אחרים ובשעות אחרות, ולא היה רגיל להמולה הירושלמית של התכוננות לשבת. העיר נראתה לו עמוסה ושוקקת חיים יותר מאשר בפעם האחרונה בה ביקר, עם כל המשפחה, דווקא ביד ושם, העיר הייתה אז קודרת ואפורה, ועכשיו הייתה צבעונית, עמוסה, וכמעט שמחה. חלק מן ההתרגשות והתכונה חלחלו לדמו. באוויר היה ריח של חורף אפור שמצמיח התחלה חדשה. כעבור דקות ארוכות של צפירות, ואנשים עמוסים קניות לעייפה, הגיעה כל החבורה אל התחנה המרכזית.
רגע הפרידה היה מעט מביך. נראה שחוטים של קרבה החלו להירקם בטרנזיט, וכעת לא ידעו הארבעה כיצד ללכת הביתה. לבסוף קטע אופיר את השתיקה המביכה ואמר: "טוב, אז נתראה כולנו ביום ראשון."
חזי רינה ובתיה הנהנו בשתיקה, וחייכו קלות. ואופיר משך את ידו של חזי אל האוטובוס הנוסע לגבעת זאב. 

יום שישי, 8 באוגוסט 2014

גלגולו של פסנתר מאת פרדי כהן יונתן


הסיפור הבא הוא הסיפור הראשון מתוך הקובץ 'תמונות באר שבעיות' - קובץ סיפורים על באר שבע, שיצא לאור בהוצאת רסיס נהרה בשנת 2013.


גלגולו של פסנתר –פרדי כהן יונתן

הוא היה מסתובב בשכונתנו, שכונה ב' בבאר שבע, ברחבה של בית קולנוע 'אמפי' לשעבר, ראינו אותו יום יום. לא יכולנו להתעלם ממנו. היה עומד בצד בשקט, מסתכל עלינו, וכשהכדור היה נזרק לכוון שלו, הוא היה בורח מעט על מנת לא להפריע. אנחנו לא כל כך התייחסנו אליו בהתחלה. אדם מבוגר לבוש ברשלנות, עם כובע טמבל על הראש, דובון נצחי, מדיף ריח לא נעים. כובע טמבל זה כמו קסקט אבל עם שוליים מסביב. ודובון אתם מכירים. כשאבא יוצא לשרות מילואים הוא לוקח אתו דובון. באותה תקופה רוב תושבי באר שבע הלכו עם דובונים. 
שתיים בדיוק כאשר אבא שלי חזר מהעבודה דרך רחוב בצלאל וליד גן הילדים עם גג בעל צורה של חצי כדור שקראנו לו גן הכיפה, הוא ראה מחלון המכונית את גבי ולוליק הגיבן זורקים עליו אבן. אבא יצא מיד מן המכונית וגער בהם.
"גבי, לוליק. מה קורה לכם? לא יפה. זה יכול להיות סבא שלכם."
הילדים התביישו וברחו הביתה. אז היו ילדים טובים. לא כמו היום. האיש הנהן בראשו לאות תודה. אבא החזיר לו בחיוך ואסף אותי הביתה. 
בבית ישבה אמא והניקה את אביבית, וסבתא ילנה עמדה במטבח והכינה פּירוֹשקי. אתם לא הכרתם את סבתא ילנה. היא התגוררה בדירה הסמוכה לנו והיתה רוב הזמן אתנו בבית. 
"שלום. מה נשמע? איך אביבית היום? איזו חמודה." אבא תפס את רגלה ונשק את העקב שלה.
"כן היום היא אכלה טובה מאוד. לא בכתה. היה ילדה טובה," אומרת סבתא ילנה.
אבא רחץ ידיים, ערך את השולחן. חתך סלט ירקות, חתך פרוסות לחם, הכין תה וקרא לכולנו להתיישב לארוחת ערב. אהבתי מאוד את הארוחות האלה בערב. היינו נוהגים לספר מה עשינו באותו היום, אם קרה משהו מיוחד. היינו צוחקים הרבה, ותמיד סבתא ילנההיתה מצחיקה אותנו עם העברית שלה. התכוננו אז לקומזיץ בל"ג בעומר שיתקיים בעוד שבוע וסבתא ילנה שאלה:
"איפה אתם עשיתי את הבּדוּרה?"
"למטה ברחבה של האמפי. כולנו נהיה ביחד. צריך לקנות פיתות, בשר ותפוחי אדמה." 
"אבל אתם לא נשארו לבד אחרי הבּדוּרה. אני מפחדת אתם לבד כל הלילה. אני תקבלי אבקת לב."
"מי זה האיש הזה שעמד שם ברחוב?"
"אה. זה צֵ'רֵפֲּכֳה. ככה קוראות אותו הילדים. אתה יודעת מה זה ברוסית צ'רפכה? זה שהולכת לאט. כן. צב." אבא צחק. באמת מתאים לו השם הזה צ'רפכה. הראש שלו בלט מהדובון הרחב וזז כשהוא הלך. ממש כמו צב. 
"מה הוא עושה? הוא לא מסוכן? צריך להיזהר ממנו. אל תתקרבו אליו ילדים, בסדר?" אומר אבא.
"אבל אבא אנחנו רוצים לשחק, והוא כל הזמן מתקרב אלינו, אנחנו מפחדים."
לאחר ארוחת הערב עברנו לסלון לראות תכנית טלוויזיה. הטלפון צלצל. בדרך כלל אבא לא מרים את הטלפון כי כולם יודעים שזה עבור אמא. וגם בגלל שזה בשפה הרוסית. אבא אז רק התחיל ללמוד ולהבין קצת את השפה הרוסית.
"הלו. קק דילה?"
"חרשוֹ. הכל בסדר. מי זה?"
אנחנו הילדים, יחד עם אבא אהבנו לעשות בינינו תחרות. מי יגלה ראשון עם מי אמא מדברת. היו כמה רמזים. אם השיחה מתנהלת בשפה העברית, בדרך כלל אבא היה מגלה ראשון כי זה קרוב לוודאי מהעבודה של אבא ואמא. נכון. הם עבדו שניהם ב'מכתשים'. אם זה בשפה הרוסית אז היו הרבה אפשרויות. בשיחה מקומית עם ישראלית דוברת רוסית היא תכניס ביטויים בעברית כמו "כוח אדם״, "קופת חולים״ או אפילו משפט שלם שככה באמצע השיחה הקולחת ברוסית היה פתאום צץ כמו "...נגד מעשה אלימות..." 
נכון. נכון. שמעתם אותה מדברת בטלפון. בדיוק ככה.
אבל יש עוד דבר, אם היא משתמשת בגוף שני יחיד עבור אדם קרוב או בגוף שני רבים עבור אדם זר או מבוגר. אם זה היה קרוב משפחה דובר רוסית מאמריקה היא היתה מתבלת את השיחה שלה בכמה מילים כמו " או.קיי., אול רייט, אוף קורס..."
במקרה הזה אף אחד מאתנו לא הצליח לנחש. בצד השני של הקו דיבר וַלוֹדִיה עולה חדש שהכיר את אמא דרך בוריס אחיו, שהגיע לפני כמה חודשים ארצה והתעקש לדבר דווקא אתה ולא עם סבתא ילנה למשל. 
"שלום לך ריטצ'קה. יש לי עבורך פסנתר טוב מאוד שהגיע כרגע מברית המועצות. שמעתי מאחותך איריס שאתם מחפשים פסנתר. אתם רוצים לרכוש אותו. מה דעתך?"
השיחה הזו עוררה באבא התעניינות ומיד הוא שאל "כמה זה עולה? איפה הפסנתר עומד כרגע? מתי נוכל לראות אותו, לקבל אותו?"
"מה זאת אומרת?" התערב עכשיו בוריס, "העולה הוותיק", הוא ארוז עדיין בתוך ארגז עץ. מונח ברחוב ומחכה לכם למסירה מיידית. בואו לראות אותו. זה יעלה לכם עשרים אלף שקלים בלבד. תשלמו מתי ואיך שנוח לכם. בתשלומים? בבקשה. אין בעיות. איזה קומה אתם? אנו נביא אותו עד לקומה השלישית. בכוחנו אנו. אל תדאגו. בואו לראות. בואו.
אמא הישירה מבט אל אבא וזה אומר שהיא כבר החליטה. אז בשנת 1981 עשרים אלף שקל ישן זה כמו היום אלף חמש מאות שקל חדש בערך. 
היינו גרים בשכונה ב' ליד הסופר פארם שברחוב המשחררים. מול האצטדיון לכדורגל. כן. היינו יכולים לצפות במשחקים מהמרפסת של סבתא ילנה, שאמרתי לכם שהיא גרה בדירה הסמוכה לנו. אבל זה לא עניין את אבא בכלל. מצדו השני של הבית שלנו היתה הרחבה של האמפיתאטרון לשעבר. שם היינו משחקים משחקי ילדים ועם רדת החשיכה אבא תמיד היה קורא לנו מהחלון: ספי, יפית, הביתה. ספי היה בן עשר, אני בת שש ואביבית רק נולדה. בערך פער גילים כמו אצלכם כיום. גם אבא שלי ואמא שלי היו בערך בגיל שלי ובגיל של אבא שלכם. עכשיו הם סבתא ריטה וסבא פיליפּ שלכם. כן, כן. גם אתם תהיו הורים, ואנחנו נהייה סבים. ככה זה בחיים.
"בוא. אנחנו נוסעים לשכונה ט' החדשה לראות את הפסנתר."
"מה? עכשיו? השעה כמעט עשר בלילה."
"מה? לא הבנת? זו הזדמנות שלא כדאי להחמיץ. כן. כן. עכשיו. ילדים איך זה שאתם עדיין לא במיטה?"
"לא. לא. אמא תני לנו לראות את הסרט עד הסוף. בבקשה. בבקשה."
"טוב. טוב. תני להם. חד פעמי. אבל מחר אתם קמים בלי ויכוחים. ברור. כן?"
איזה יופי תמיד אבא שלנו היה מציל את המצב והיה לטובתנו. לידיעתכם היתה אז טלוויזיה בשחור לבן וערוץ אחד בלבד. אבל, כרגיל, מיד נרדמנו בסלון ליד סבתא ילנה כאשר אבא ואמא יצאו לדרך. 
למחרת בבוקר התעוררנו לצלילי פסנתר לתוך הבית. איך שמחנו. הוא עמד בתוך הסלון בקיר ההפרדה ליד הדלת. כאילו מקום מוזמן מראש. כזה יפה ומהודר. ספי קפץ מהמיטה וישר התחיל לנגן צלילים בלתי מובנים ומיד הצטרפתי אליו. אמא אמרה: 
"רגע. רגע, אנו צריכים להביא מכוון."
אבא תחב את הסנדוויצ’ים והפרות לתוך הילקוטים שלנו והופּ! שלח אותנו ברגל לבית הספר "נתיבות יורם" הסמוך. כן. תמיד הכין לנו סנדוויצ'ים טעימים מאוד. כמו שהיום מכין גם לכם.
מה קרה באותו לילה שאבא ואמא שלנו נסעו להביא את הפסנתר?
אמנם אנו ישנו, אבל אמא ואבא וגם סבתא ילנה הטיבו לספר לנו בפרטי פרטים את השתלשלות המאורעות.

***

בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה באר שבע היתה באמת עיר קטנה וגם אינטימית. אתם מבינים ילדים? אני עכשיו מספרת על מה שקרה לפני כשלושים שנה. במאה העשרים. אנחנו עכשיו במאה העשרים ואחד, בשנת 2012. סופרים החל מהולדתו של ישו לפני 2012 שנה. כל מאה שנה סופרים ונותנים מספר. המאה הראשונה המאה השנייה, המאה העשרים משנת 1900 ועד 2000, משנת 2000 עד 2100 המאה העשרים ואחד. זהו. עם הסוּבַּרוֹ האדום המשפחתי שלנו היינו מגיעים לכל מקום בעיר תוך חמש דקות בלבד. לא היו כמובן בעיות חנייה. הכל היה חופשי וללא תשלום. בבית החולים, באוניברסיטה, ובבניינים הציבוריים. 
וזה מה שאבא סיפר לנו:
"אמא ואני יצאנו אל שכונה ט' שהיתה אז חדשה. תוך כמה דקות הגענו אל הבתים החדשים הקיצוניים ביותר. בצדו האחד של הרחוב היה מדבר. הכל היה חשוך, לא היו עדיין פנסי רחוב בשכונה. ראינו כמה אנשים עומדים ליד ארגז גדול ממש על הכביש והם התקרבו אלינו כאשר נעצרנו. עמדו שם ווַלוֹדִיה ואחיו בוריס העולה ה"ותיק" עם נשותיהם ושני נערים. וכמובן איריס הדודה שלכם שתמיד נמצאת במקום הנכון בזמן הנכון. הם שוחחו ביניהם ואתנו בשפה בלתי מובנת לי. שמעתי הרבה את המילים החוזרות: ריטצ'קה, חַרוֹשִי פּיִיַנינוֹ (פסנתר במצב טוב) ובעברית הם ידעו להגיד לי אין ספור פעמים את המילה טוב. בבקשה. ועוד פעם טוב. בבקשה. כשהם רצו להעצים את המילים הם הוסיפו עם היד על הלב "מה קרה?" 
סבתא ילנה אהבה לשמוע את הקטע הזה ואבא-סבא פיליפּ - חזר עליו אולי בשבילה. המשיך בסיפורו.
"קירבנו את המכונית ליד הפסנתר והקרנו עליו את אורות הפנסים. באמת זה פסנתר יפה. חלק, מבריק מדגם "אוקריאנה". אמא לחשה לי כי בחנות זה צריך לעלות פי כמה יותר. אבל אני גם רציתי לשמוע ממנו צלילים. ואז ווַלוֹדִיה קרה לבן שלו בקול: "פבל, פבל. אידי סיודה- בוא הנה." הנער התקרב, פתח את הפסנתר וניגן קטע ג'אז יפה מאוד, ובעצמה רבה עד ששמענו גם חלונות ותריסים נפתחים וראשי השכנים המופתעים מבצבצים. מה קורה באמצע הלילה? יש מסיבה ברחוב? באמת קשה להאמין שדבר כזה קורה.
חזרנו הביתה. לא הבנתי הרבה מה שנקבע אז ביניהם עם אמא, אבל כעבור חצי שעה הפסנתר שהובל במשאיתו של השכן הגרוזיני, גם עולה חדש, הונח ליד פתח הבניין. כעבור כמה דקות איריס מגיעה יחד עם ווַלוֹדִיה ואחיו ועוד שני עולים חדשים, ואז התחיל המסע העיקרי והקשה של הערב. העלאתו של הפסנתר לדירה שלנו, קומה שלישית ללא מעלית ועם מדרגות צרות. החבר'ה האלה לא נתנו לי לגעת בפסנתר. הם התחילו להעלות אותו ארבעתם. הם חששו שהפסנתר יחטוף מכה מהמעקה המתכתי בשעת סיבוב. כל פעם שחשש כזה התעורר היית שומע את המילה "סטוֹפּ". לא פעם הם חזרו על עקבותיהם וירדו חזרה חצי קומה עם הפסנתר על מנת לסובב אותו ולהעלותו מצד אחר. הם ממש חישבו כל צעד כמו שחקני שחמט. שני האחים היו מהנדסי בניין וכמו מהנדסים הם מדדו, גובה רוחב של פסנתר בזווית כזו וגם רוחב המדרגות. כל זה בעקשנות המעוררת הערצה ותוך ויכוחים קצת קולניים. כמה פעמים התחשק לי לעזוב הכל. 
אבל אי אפשר היה לעזוב פסנתר באמצע המדרגות. 
והם לא ויתרו. מספר שכנים לבושי פיז'מות עמדו בתדהמה בפתח דירתם בלי להוציא אף הגה מפיהם.
בבניין שבו התגוררנו ובכל הבניינים שבסביבה היתה אווירה מאוד משפחתית. למרות שבביניין שלנו התחלפו לעתים קרובות השכנים. הנה ממש בימים האלה, לקראת ל"ג בעומר, הגיעה משפחה חדשה לדירה מתחתינו. תגמור את הפרוסה שנתתי לך עד הסוף. אנו לא זורקים אוכל. אתה יודע כמה סבא פיליפּ היה כועס עלינו אם זרקנו סתם אוכל?
אז, איפה היינו. כן. נחזור לסיפור של סבא פיליפּ.
המסע הזה להכנסת הפסנתר נמשך כשעתיים. לבסוף הפסנתר הגיע בשלום הביתה והוכנס אל תוך הסלון. הוא קיבל שריטה קטנה וזניחה על המכסה.
בדיוק כמו הפצע שיש לך ביד. תפסיקי לגרד. אני אומרת לך. אחרת זה יתפשט לך.

***

הפסנתר הזה שינה את חיי המשפחה שלנו. זה לא סתם רהיט יפה. זה משהו שהוסיף לנו הרבה צחוקים, שמחה שירה וגם... קצת שיעורי בית נוספים.
רשמו אותנו לשעורי נגינה בפסנתר. אצל אולגה השכנה מעבר לכביש. וגם זה שאבא נרשם ולמד אצלה נתן לנו הרבה חשק. ממש לפני כן הוא ניסה לנגן בעצמו באצבע אחת את התשיעית של בטובן. זה 'פא פפא פא פא פא...', בדיוק. כשהיה מגיע מן מהעבודה היה ישר מתיישב ליד הפסנתר והיה מנסה להוציא ממנו כמה צלילים. ואז אמא מצאה את אולגה המורה. אבא קנה חוברות תווים ואנחנו למדנו כמעט אותן המנגינות, וכך היינו מתחרים בינינו. היו לנו מאזינות מסורות. אמא וסבתא ילנה. הן ממש נהנו מכולנו. גם שיחקנו. אבא היה עומד ליד הפסנתר, "מנגן" בתנועות של נגן ג'אז מקצועי ואני הקטנה הייתי עומדת ושרה בקול של אופרה כמו בהופעה. איך כולנו היינו צוחקים ונהנים.
היתה לנו שכנה מבוגרת בדירה הסמוכה לנו באותה קומה. שרה שמה. כשהיינו פוגשים אותה במדרגות היא היתה אומרת שלום קצר ויבש בלי להסיר את מבטה מן הרצפה. היא היתה מורה לפסנתר בעלת שם בקונסרבטוריון. 
הפסנתר הזה גם שינה את היחסים שלנו אתה. היא אמנם לא רצתה להעביר לנו שיעורים בנגינה בפסנתר, אך היא פתאום נפתחה. כשאבא היה פוגש אותה במדרגות היא היתה מחייכת ופעם אחת היא העירה לו:
"פיליפּ. אני כל כך מעריכה את העקשנות ואת הסבלנות שלך. אתה לא עוזבת קטע עד שאתה לא לומדת אותו כפי שצריך. הלוואי שילדים בקונסרבטוריון היו ככה. היום זה טרגדיה ממש. אף אחד מתלמידים לא רוצה מתאמץ. כי על מנת לדעת לנגן, צריך הרבה הרבה מתאמץ." 
כמובן טיבי השכן הסמוך לנו חשב אחרת. הנגינות שלנו הפריעו לו מאוד. אשתו ואבא הגיעו להסכם לא לנגן אחרי השעה תשע בערב על מנת לאפשר לו להאזין לתוכנית מבט. כן, כולם צפו אז בערוץ מספר אחד. הערוץ היחיד.
אנחנו למדנו לנגן היטב. גם הדודה תרצה, האחות של אבא שגרה ברמת השרון, קנתה פסנתר עבור הילדים שלה. פתאום לכולם היה פסנתר. זו מחלה מדבקת. אוי. הלוואי על כולנו מחלות כאלה... 

***

בל"ג בעומר כל השכנים התכנסו במגרש הריק של האמפיתיאטרון לשעבר והחלו לצלות בשר במנגלים. סבתא ילנה שבקושי היתה רואה ישבה ודיברה עם חברות שלה, בסיה וסימה. אבא שלי- סבא פיליפּ שלכם- לא אהב להתעסק במנגל. גם היום. נכון. הוא הביא מה שביקשו ממנו. פיתות, מים קרים עלה במדרגות וירד. הביא מספר כסאות. היתה אווירה מאוד נעימה. אנחנו הילדים שיחקנו קצת רחוק ברחבת האמפי ומפעם לפעם התקרבנו וקיבלנו חצי פיתה מלאה וכוס פלסטי עם קוקה- קולה. כן אנחנו אהבנו מאוד אז לשתות קוקה קולה. נכון. אני לא קונה לכם היום כי שמענו הרבה סיפורים שזה לא כל כך בריא. אתם ילדים אל תתלוננו. כיום לא חסרים לכם מיצים מכל הסוגים. יש לכם מכל טוב. 
אבל בפינה במרחק של כעשרה מטר מהשמחה עמד מיודענו צ'רפכה. אף אחד לא ידע איך הוא צץ לו פתאום. עשרה מטר זה כמו מכאן לטלי שעכשיו משחקת עם הכדור. משהו כזה. בערך. נו. מה קורה לכם? בקיצור צ'רפכה עמד ולא התקרב. אבא שלי ואחד השכנים ניגשו אליו:
"שלום, אדוני. בבקשה התקרב אלינו. יש לנו פיתות ושתייה. בבקשה." נראה שצ'רפכה זיהה את אבא ובלי לומר אף מילה התקרב אל מוקד השמחה. אבא נוכח מקרוב במשמעות הכינוי צ'רפּכה כי באמת הראש שלו עם הכובע טמבל התקדם מחוץ לדובון בתנועות של צב. איך הוא הצליח להתאפק ולא לפרוץ בצחוק. מאוחר יותר בבית הוא יאמר לנו שהילדים אכזריים בזה שהם מחפשים ומוצאים פגם אצל כל בן אדם. אנו הילדים התרחקנו ושיחקנו. 
אביתר, זה שמו, התיישב ליד המבוגרים וסעד את ליבו, ושתה אפילו מעט וודקה. לאביתר קול בס והמילים שיצאו מפיו העידו על השכלתו הגבוהה ומעמדו הרם. עברית צחה ורהוטה. ההורים שלנו והשכנים, רובם עולים העריכו מאוד אדם כמוהו וותיק ומעורה היטב בחיי הארץ. בלי שנתבקש הוא סיפר על חייו. הוא הגיע ארצה עם הוריו מפולין בסוף שנות העשרים של המאה שעברה. באיזה שנה אנחנו? נכון 2012. הוא כנראה נולד לפני יותר ממאה שנה וכשהיה ילד עלה ארצה עם משפחתו. יפה מאוד גילה. נכון המדינה נוסדה בשנת 1948, אבל היתה עלייה מהמאה לאורך כל השנים לפני העצמאות של מדינת ישראל. את לא זוכרת כשהיינו בראש פינה? שמה היתה התיישבות של יהודים בשנת 1880 בערך. לפני למעלה ממאה ושלושים שנה. בראבו. במאה התשע עשרה.
אני רואה שאתם נרדמים. לא. לא. מצטערת אני לא אוהבת לדבר אל הקיר. תלכו לישון, נמשיך מחר. מה הבעיה? קדימה למקלחת ושיניים. שיניים לצחצח. לילה טוב חמודים.

***

יפה. יפה. זה מעניין אתכם. כל הכבוד. תכף אגמור פה לסדר. אם הייתם עוזרים לי אז הייתי כבר מתפנה. נו. סבא פיליפּ דרש מאתנו לעזור בבית כאשר היינו קטנים. בשטיפת כלים. שטיפת רצפה. היינו עושים תורנויות ביני לבין ספי. מה לעשות אביבית הרוויחה. כאשר היא גדלה ויכלה כבר לעזור, היה בבית מדיח כלים, והכל היה יותר קל. כן. נראה אתכם אפילו מכניסים למדיח. מה קרה לכם? זה ממש משחק. וכאשר הכל נקי במדיח? מוציאים את הכלים בזהירות בלי לשבור אותם כמו במשחק דוּק. תאמינו לי. אותו דבר. טוב . נמשיך? זהו. 
אז כן. הפסנתר הזה תרם לנו רבות לחיי המשפחה. כל חג, היינו מתיישבים לפי תור ומנגנים ושרים. סבתא ילנה היתה מנגנת, סבתא ריטה, אמא שלי, היתה מנגנת וסבא פיליפּ, אבא שלי, היה גם מנגן אתנו. היינו עושים תחרות עם אבא. בסך הכל אותה מורה עם אותם השירים לנגן. אבל אחרי שנתיים שלוש הוא פרש. הוא היה חוזר מאוחר מאוד מהעבודה. מערד. בכלל, היה יוצא לפני שש בבקר מהבית מגיע לערד. בשש בערב מגיע הביתה, אוכל משהו ולוקח אותנו לספרייה של האוניברסיטה. היינו עושים שעורים והוא היה ממשיך לעבוד. הוא סיפר אז שהכי קשה זה ללמוד לנגן בפסנתר. יותר קשה מללמוד רוסית ויותר קשה מללמוד כימיה. טוב. טוב. אתם רוצים לשמוע על צ'רפכה. אני יודעת. אבל. זה אתם, אתם רציתם על הפסנתר, זה מה שאתם ביקשתם מהתחלה, לא?
כן. היינו בל"ג בעומר. במגרש האמפי הריק. היום כבר הוקמו בו כמה בניינים. אז אביתר, מזכירה לכם שזה השם שלו, אכל בתאבון רב יש לומר, וסיפר על עצמו. הוא למד בחדר בפולין. חדר זה כמו גן ילדים. אבל בלי הדברים האלה כמו "עוגה עוגה עוגה במעגל נחוגה ונסתובבה..." שמה לומדים תורה, תלמוד, קרוא וכתוב, תפילות, מה שיהודי צריך לדעת. משפחתו הצטרפה לקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן. כחמישה ק"מ מהכנרת. נכון. יופי. איך את זוכרת? חיפשנו שם צימר. התחנך בקיבוץ. היה בשומר הצעיר. בגיל שש עשרה התגייס לפלמ"ח, ומאוחר יותר המשיך לשרת בצה"ל. היה מפקד גדוד. הגיע לדרגת סגן אלוף. השתתף במבצע חורב וכבש את באר שבע. באוקטובר 1948 מונה על ידי הרמטכ"ל כעוזר למושל צבאי בכל הנגב. אתם יודעים שכאשר צבא כובש שטח, הוא שולט בו ומנהל את החיים של התושבים שתחת כיבושו. זה נקרא ממשל צבאי. בראש הממשל עומד מושל. בדרגת קצונה גבוהה. ואביתר היה קצין ממשל בכיר. אותו כינינו צ'רפכה.
לאחר תפקידו כקצין ממשל בכיר, החליט אביתר להתגורר בבאר שבע. בכלל סבא פיליפּ סיפר לנו שאחרי כיבושה של באר שבע כמאתיים חיילים נשארו שם, אכלסו אותה ותפסו עמדות השפעה בעיר המוקמת. ראש העיר הראשון דוד טוביהו, שהכיר היטב את אביתר, מינה אותו כראש מע"צ. מע"צ זה מחלקת עבודות ציבוריות. באר שבע היתה אז עיר קטנה מאוד. אתם זוכרים שהיינו בעיר העתיקה? אז, סבתא ריטה קנתה לכם מיץ פרות טעים מאוד. זה היה כל העיר. בניינים נמוכים ישנים לא היה כלום מסביב. אז צריך היה לבנות כבישים , צינורות מים, מערכות ביוב. כל זה תפקידה של מע"צ. וכבישים, כבישים ועוד כבישים.
אביתר, לפי מבטאו והעברית היפה שבפיו הותיר רושם רב על אנשי השכונה. מה קרה לו שהוא הידרדר כך? הוא סיפר שהיתה לו בת יחידה. הוסיף בקול חנוק שהיא נהרגה בתאונת דרכים בדרך לאילת. נשאר עם אשתו. אשתו מתה לפני שנתיים והוא נשאר גלמוד. גלמוד זה בן אדם בודד שאין לו משפחה, אין לו חברים והוא נשאר לבד בבית ללא שום עזרה. עצוב. עצוב מאוד. הדבר היחיד שנותר לו זה להסתובב ולראות ילדים משחקים. אז הוא נזכר בבתו. הוא כאילו מחפש ילדה שדומה לבתו. סתם ככה. להסתכל. הוא לא מתקרב. שלא יפחיד את הילדים. הוא נהנה לבוא לשכונה הזו. כל כך שלווה ונעימה. ילדים טובים. לא אלימים. 
כולם שתו בצמא את דבריו של אביתר. מחד הוא אדם משכמו ומעלה, מאידך צריך להיזהר ולשמור על הילדים. בן אדם גלמוד. מחפש חברת ילדים. אתם שומעים ילדים. אסור להתקרב אל בן אדם מבוגר. הוא יכול לפתות אתכם ואז לעשות לכם משהו רע. ואם קורה משהו צריך מיד לספר להורים כי הם מגנים עליכם. 

***

המנגל של ל"ג בעומר הגיע לסיום עבורנו. צריך להתקפל. ההורים לא הרשו לנו להישאר לבד. נפרדו לשלום מאביתר והפצירו בו לפנות אל השכונה אם הוא צריך עזרה. זה היה ערב נעים מאוד. סבתא ילנה נהנתה מהסיפור של אביתר. כולם בכלל. 
אבל באותו לילה. אוי מה שקרה. רגע. רגע. הטלפון מצלצל. תביאי אותו בבקשה. כן. כן. לא הערב. מחר. צלצלי בבוקר. בבקשה. כן. בסדר. תודה. אתם רואים אני לא מדברת הרבה בטלפון כמו סבתא ריטה. 
באותו לילה הלכנו לישון די מאוחר. אני נרדמתי מיד. ופתאום נשמעו דפיקות חזקות מאוד בדלת בביניין. למטה. לא בדירה שלנו. דמי קפא בעורקיי. איזה פחד. מיד קמתי ובאתי למיטה של ההורים. סבא פיליפּ קם, לקח מוט ברזל ופתח בחשש את דלת הדירה. כולנו חשבנו על צ'רפכה. אני אמרתי לספי. זה הוא. אני בטוחה. הדפיקות פסקו. סבא פיליפּ הלך ודפק בזהירות על דלתה של סבתא ילנה על מנת להרגיע אותה. באמת סבתא ילנה היתה מאוד מבוהלת. כולנו פחדנו. הוא לקח אותה לדירה שלנו והיא ישנה אצלנו בסלון. גם אני ישנתי לידה. 
כן. אביבית בכלל המשיכה לישון כאילו שום דבר לא קרה.
אבא יצא לעבודה מוקדם וביקש מסבתא ילנה לא להרשות לילדים לצאת החוצה למשחקים. במשך היום הוא צלצל הביתה מהעבודה לבדוק אם הכל בסדר. אמא היתה בבית. בחופשת לידה. מסתבר שהדפיקות החזקות של צ'רפכה נשמעו אך ורק בבניין שלנו ולא בבניינים אחרים. מעניין למה רק אצלנו. כנראה צ'רפכה ידע שאבא גר בבניין הזה.
למחרת בלילה שוב נשמעו דפיקות חזקות. שוב רעדנו מפחד. אותו סיפור ממש. סבתא ילנה ואני כבר מראש ישנו בסלון. אבא שוב פתח בזהירות את הדלת עם מוט הברזל בידו. שקט. הצ'רפכה הזה יודע להתחמק. למחרת בבקר. אבא יצא מאוחר לעבודה. הוא ליווה אותנו קודם לבית הספר. הוא ביקש ממני לחזור הביתה רק עם שירלי החברה שלי מהקומה השניה. 
כמה ימים לאחר מכן, הילדים ראו את צ'רפכה עומד ברחבה של האמפי ממש באותו מקום כאילו לא קרה כלום. אנחנו פחדנו ולא רצינו לשחק בחוץ. צ'רפכה נשאר לבד. הוא כנראה רצה ללכת. אני רציתי שיישאר על מנת שאבא יפגוש אותו ויברר למה הוא ככה מפחיד אותנו בלילה. איך זה יכול להיות? שיסביר לנו.
אבא הגיע ודיבר עם השכנים שבבנין. מה לעשות? לסלק אותו. איך? הוא יחזור. לפנות למשטרה? מה המשטרה תעשה? הם יגידו לנו. תביאו הוכחות... אנחנו לא יכולים לעצור כל אחד סתם ברחוב. סמי המשוגע, השכן מהקומה הראשונה רצה ללכת ולהרביץ לו. מה קרה לך? אמר אבא. השתגעת? זה סגן אלוף זה. הוא היה קצין בכיר ממשל. זה לא סתם בן אדם. בסוף אותך ייקחו לבית סוהר. חס וחלילה. מה נעשה? שאלו? מה נעשה? 
אבל הסמי המשוגע הזה היה באמת משוגע. הוא צעק על אבא ואמר: "פיליפס, תן לי לטפל בזה!" הוא לקח מקל ורץ החוצה להכות את צ'רפכה שעמד במקומו הקבוע. סמי רץ לקראתו והחל לקלל אותו תוך הרמת המקל. אבא ומרקוֹ, אבא של שירלי, רצו אחרי סמי על מנת לתפוס אותו. כאשר צ'רפכה ראה שכולם רצים לקראתו מקללים ועם מקלות בידיים הוא נבהל וברח בהליכה מהירה, ממש כמו צ'רפכה. אני ראיתי את זה. זה היה מצחיק אבל אני נבהלתי יותר. פחדתי על אבא. אנחנו לא אהבנו את סמי עם הקריזות שלו. כן. הוא קרא לאבא פיליפס. ולא פיליפ. פיליפס זה נכון. יפה. מברג פיליפס. זה שם של חברה גדולה למוצרים חשמליים. הנה המקלט רדיו זה פיליפס, התנור חימום, פיליפס. זה מברג שהחוד שלו בעל הצורה המיוחדת המתלבש בדיוק על ברגים מיוחדים שלהם. 
היינו שומעים את סמי המשוגע צועק בלילה על גרציאלה אשתו. כולנו אהבנו את גרציאלה. כזו יפה, עדינה. ואיזה עוגה היא מכינה. סבתא ילנה הייתה אומרת " מסריח טוב בכל הבניין".
איך התחתנה עם כזו בהמה כמו סמי? למה? כי כאשר היתה צעירה, היא לא שמעה בקול ההורים שלה. ההורים שלה לא רצו שהיא תתחתן עם סמי. אבל היא היתה עקשנית ומורדת. אתם רואים מה שההורים אומרים לכם זה רק לטובתכם. אתם צריכים תמיד לשמוע בקול אמא ואבא. 
סמי המשוגע שנא את כולם בבניין שלנו. רק את סבתא ילנה הוא אהב. סבתא ילנה אהבה לשבת אחרי הצהריים בכניסה לבית מתחת לעמודים. שם היתה נושבת רוח קרירה. הוא היה עומד לידה והיא היתה גוערת בו. "איך אתה צועקת על גרציאלה? איך אתה לא מתביישת? זה לא טוב לילדים שלך. פויה. בטח. אנחנו שומעים בערב. כשאתה חוזרת מהעבודה. מה זה? בושה. באמת." ודווקא סמי אהב לשמוע את סבתא ילנה מעירה לו הערות כאלה.
טוב. טוב. נחזור לצ'רפכה. 
באמת. באמת. התמונה כולה התבהרה ונפתרה התעלומה... 
לילה טוב ילדים. מחר נמשיך. אני יודעת , אבל אי אפשר. מאוחר. בואו למקלחת ולצחצוח שיניים בבקשה. 

***

זהו. אנחנו נמשיך בסיפור ילדים. מה? גם אתם רוצים להצטרף? בוודאי חמודים. אפשרי. אבל אתם לא יודעים את ההתחלה. מה? סיפרו לכם? כל הכבוד. יפה מאוד. נכון. סבא פיליפּ זה אבא שלי וסבתא ריטה זו אמא שלי. לי היתה סבתא שלא הכרתם. הסבתא רבתא שלכם. זו סבתא ילנה. פשוט מאוד. והיתה לי גם מֶמֶה. זו אימא של סבא פיליפ שלכם. אחח. איך היא היתה מבשלת לנו אוכל טעים. קוסקוס טוניסאי. היתה עושה לנו חריסה לא כל כך חריפה וטעימה מאוד. נו, מה לעשות? היום, אנו קונים את זה בחנות. לא אותו טעם. אני לא מדברת על עוגות דבש שהיתה מכינה. עוגות יוֹ-יוֹ חומות נוטפות דבש ועוגות מַניקוֹטי מעוגלות כאלה. סבתא ילנה אהבה לאכול עוגות והיתה אומרת "תביא. תביא. תביא." מֶמֶה גם ידעה לנגן בפסנתר. אבל בסגנון אחר משלנו. היא למדה בטוניס נגינה מזרחית אצל מורה יהודי. היא מאוד אהבה לבוא אלינו מרמת השרון לכמה ימים. כן. היא היתה גרה ברמת השרון ליד דודה תרצה אחות של סבא פיליפ. גם מֶמֶה לא ידעה כל כך טוב עברית. אבל כשהיתה חסרה לה מילה בעברית היא היתה אומרת אותה בצרפתית. גם סבא פיליפ וגם סבתא ריטה יודעים צרפתית. 
סבא פיליפּ אהב מאוד לנגן בפסנתר, אבל לאט לאט הוא איבד ממיומנותו. חוץ ממנגינת ג'אז אחת שאותה הוא ניגן יפה מאוד. אבל בסוף אותה מנגינה היה צריך להכות פעם אחת בתו סוֹל באוקטבה הנמוכה ביותר. ככה. פמממממ. ותמיד היה טועה ומכה ליד. מתקן. טועה. מתקן. כך שהיה מכה כמה פעמים עד שמוצא את התו הנכון. אנחנו צחקנו עליו תמיד. טוב. טוב. נחזור לצ'רפכה. מה קרה? אין לכם סבלנות?
צ'רפכה? לא ראינו אותו הרבה זמן. צ'רפכה נעלם. אבל הדפיקות החזקות והמפחידות נמשכו. ביתר שאת. לבסוף ה.ת.ב.ר.ר ש.ת.ח.ת.י.נ.ו, מול הבית של מרקוֹ, התגוררה משפחה חדשה ולהם בן צעיר אדוארדו. הוא היה חולה. קצת משוגע. מקבל כדורים. להרגיע אותו. כשהיה מחסור בכדורים הוא היה משתולל ודופק בדלת של הבית שלו. זה היה מקור הפחד שלנו. ועכשיו מסתבר שהפחד הוא ממש בתוך הבניין שלך. אני זוכרת איך הייתי עולה במדרגות, וליד הדירה שלהם ממש הייתי רצה. פחדתי שהוא יפתח את הדלת ויתנפל עלי. יום אחד ראיתי אותו. הוא היה דווקא בחור צעיר ויפה. כנראה, היה באותו רגע תחת השפעת כדורי הרגעה. עבר עם אמא שלו. אפילו הניד ראשו לשלום. וזהו. אני כל כך פחדתי אז. הפלתי את הסל שהיה בידי וזה עשה כזה רעש. היתה שמה קופסת פח שהחברה של סבתא ילנה ביקשה שאמסור לה. אז הנה. סוף סוף. זה היה הגורם לפחד שלנו. מה יהיה? איך נמשיך ככה לחיות?
אבא ומרקו ישבו בסלון ושוחחו ביניהם מה לעשות. סמי המשוגע נכנס והצטרף. סמי אמר. "פיליפס. זה לא יכול להיות. בתוך הבית שלנו יש מפלצת. אם יגע בשערה אחת מראשם של הילדים שלי אני אהרוג אותו," אמר. אבא הרגיע אותו. קודם כל, בואו ניגש בדרך טובה ונעימה. יש לו אחות צעירה ונחמדה. קוראים לה ניקול. אנו נדבר אתה ונראה מה המצב. למחרת, מרקו שהיה גר מולם ארב לניקול וכשעלתה במדרגות ניגש אליה והזמין אותה אצלנו לסלון. אבא היה בעבודה. סבתא ילנה ואמא ישבו אתם. באמת בחורה נחמדה מאוד. מתביישת שיש לה אח כזה. אבל מה היא יכולה לעשות? לפעמים הוא לא לוקח כדורים ואז הוא משתולל. הנה הוא דפק כל כך חזק על הדלת שהוא שבר אותה. "עכשיו אנו נשארים עם דלת פתוחה בלי אפשרות לנעול אותה." ניקול בכתה מעט. סמי המשוגע ריחם עליה ושתק. הוא ירד יחד עם ניקול ובדק היטב את הדלת. למחרת ראיתי איש אחד עם דלת על הראש חוצה את דרך המשחררים והולך דרך הסופר פארם לכוון הבניין שלנו. זה היה סמי. סמי המשוגע החליף את הדלת של הבית של ניקול ואדוארדו בדלת תקינה. הם שמחו מאוד. אדוארדו שהיה רגוע הודה מאוד לסמי. לא יאומן. ואנחנו לא אהבנו את סמי. אולי כי הוא הסתיר את התכונות הטובות שבו? 
אדוארדו המשיך עם הקריזות שלו. התרגלנו אליהן. ערב אחד הוא צעק מהדירה שלו על אבא. "איפה פיליפ? הבן זונה. הקומוניסט. איפה פיליפ?" מאוד פחדנו. אבל לאחר כמה דקות כנראה אחרי שהוא קיבל כדורים ונרגע התחיל לשיר: "פיליפ בן זונה. פיליפ בן זונה." אנחנו המשכנו להיזהר ממנו אבל פחדנו פחות. אבל מֶמֶה שהיתה מתארחת אצלנו לעתים רחוקות לא ידעה על אדוארדו. ולילה אחד היא כל כך נבהלה מהדפיקות. טוב שהיא ישנה באותו חדר עם סבתא ילנה שהרגיעה אותה מיד.
אתם שואלים על צ'רפכה המסכן. באמת הוא לא היה אשם. איפה הוא? למה לא רואים אותו? ואז דווקא כאשר התחלנו לשכוח אותו, אבא חזר מקופת חולים עם ספי וסיפר שהם פגשו את צ'רפכה יושב שם בשקט, וטובל את רגליו באמבטיה עם חומר תרופתי. "שלום אדון אביתר. איפה אתה? לא רואים אותך. מה קרה לך?" אביתר סיפר שיש לו זהום ברגליים ומקבל טיפול תרופתי - אנטיביוטיקה ואמבטיות. "אני מקווה שזה יעזור," הפטיר בחיוך מבויש. 
הוא אמר שהכל בסדר אצלו והם נפרדו לשלום. ככה זה בחיים. כאשר אתה שוכח מישהו הוא פתאום מופיע. אבא פגש את סמי בחדר המדרגות וסיפר לו על הפגישה שלו עם צ'רפכה. הם נסעו לקופת חולים והצליחו לקבל את הכתובת שלו. וממש הם הלכו לבקר אותו. אבא חזר מהביקור מדוכא מאוד. הוא תיאר לנו שצ'רפכה גר בתנאים קשים. בדירת חדר בעיר העתיקה עם שירותים בחוץ. איזה צחנה בחדר. הוא שכב במכנסיים קצרים על מה שנקרא מיטה. הרגליים החשופות שלו היו אדומות ונפוחות. טוב שלפחות יש אור חשמל בחדר. 
"מה אתה אוכל?" אנשים טובים מביאים לי אוכל. סמי המשוגע שתק ומדד את החדר בעיניו ורשם את הנתונים בראשו. בבית שוב ישבו ביחד בסלון עם אמא, סבתא ילנה מרקו אבא וסמי המשוגע. מה לעשות? איך לעזור לאיש הזה? אמא אמרה "שהוא צריך מקלחת בגדים אוכל טוב." היא גם הוסיפה "שאי אפשר להכניס אותו בבית עם המחלה הזו. אני פוחדת על הילדים." דווקא לסמי המשוגע היה רעיון. כל הכבוד לו. הוא שוב הפתיע אותנו. 
"פיליפס. אני יקח אותו למקווה של חב"ד. אעזור לו להתקלח. נאסוף עבורו בגדים מתאימים. נזרוק את הזבל שלו. באותו זמן נבקש ממנו רשות לנקות את הדירה שלו ונשפץ אותה. נביא מנקה. ניקח קבלן שיפוצים. על חשבון ועד הבית. מה קרה? זה מצווה, לא? אז לא צריך. בלי טובות. נאסוף קצת כסף מכולם. מי שרוצה. הנה אני שם 500 שקלים." מדובר בשקלים ישנים, זה כמו 50 שקל חדשים היום. אבא אמר שהוא יברר בקופ"ח אם זה מחלה מדבקת. לאחר מקלחת והחלפת בגדים נזמין אותו לערב שבת אצלנו. הם קבעו שביום ראשון הם ילכו אליו. היום יום רביעי. סה"כ בעוד ארבעה ימים. כולם הלכו לישון מרוצים ורגועים.
אלא שהגורל מהתל בנו. יותר נכון בצ'רפכה המסכן. נודע לנו ביום חמישי בערב כי הוא... נפטר.
את בוכה? אל תבכי מותק שלי. אבל גם סבתא ילנה בכתה. גם מֶמֶה בכתה כשסבא פיליפ סיפר לה בשיחה טלפונית לרמת השרון. לא תאמינו אבל גם סמי המשוגע בכה. כולם היו עצובים. בעיתון כתבו עליו. זו היתה הכותרת: 
"קצין ממשל בכיר בנגב אביתר הגלעדי נפטר ערירי בביתו בעיר העתיקה." 
זהו ילדים. לילה טוב. אנו נמשיך מחר. אני מבטיחה לכם שיותר לא יהיה לכם עצוב.

***

כמו שהבטחתי גם אמא לא רצתה שנהייה עצובים ואז היא אמרה שנבוא כולנו, יחד עם סבתא ילנה עם מֶמֶה וגם איריס עם יאנוש שלה לאכול גלידה במונטנה. קפצנו משמחה. גלידה מונטנה זה מעין בית קפה פתוח ומאוורר. עם הרבה שולחנות והרבה ספסלים. היום יש הרבה כאלה בקניונים. אבל אז זה היה היחיד בבאר שבע. זה היה בשכונת נווה נוי. חצי באר שבע היתה שם במוצאי שבתות. היתה אווירה חגיגית. וכן. בטח. הגלידות היו טעימות מאוד. 

***

חזרנו לשגרת החיים. היו חיים נעימים מאוד. הפסנתר היה בדרך כלל עֵד לא אילם לשמחות שלנו. היינו חוגגים סדר של פסח בסלון עם הרבה אורחים. אפילו שרה השכנה השתתפה. הפסנתר עזר לנו לחגוג ימי הולדת. היו מנגינות שאולגה המורה הכינה אותנו ממש לרגל אירועים כאלה. 
אבל באיזשהו שלב כבר נמאס לי. החליפו את אולגה במורה אחרת שאותה לא אהבתי. כל פעם אבא ואמא אמרו לי "תנגני. למה את לא מנגנת?" באמת אבא בסוף לא הכריח אותי. הוא אמר ככה. יפית, את חייבת ללמוד ולהצטיין בלימודים. אם תצליחי כשתהיי גדולה יהיה לך בבית טלוויזיה תלת ממדית. יהיה לך בעל מהנדס. הוא צדק. הנה אבא שלכם מהנדס. בסדר. בסדר. זה יגיע. הטלוויזיה התלת ממדית. אבל הוא גם הוסיף: "אני לא מכריח אתכם ללמוד פסנתר. את, ספי ואביבית. אבל את תצטערי בעתיד. וזה יהיה העונש שלך, שלא התאמצת ללמוד לנגן כפי שצריך." וסבא פיליפ צדק. כשספי היה סטודנט הוא כעס על ההורים ואמר: "למה לא הכרחתם אותי ללמוד פסנתר?" באמת גלית. גם את מדברת? סליחה מותק שלי איפה הגיטרה שקנינו לך לפני שנתיים. שלחנו אותך לשעורים. מה יצא מזה? בסדר? את מבינה. כן?
מסכן סבא פיליפּ. כל כך חלם שיישב בקונצרט. ברסיטל. רסיטל זה סולו בו אחד מאתנו ינגן לבד מול הקהל. והוא ישב ליד ויהפוך את דף התווים. לא נורא סבא פיליפּ יש הרבה דברים בחיים שמהם אתה נהנה אתנו.
עבר הזמן ועברנו ללהבים. הפעם שני סבלים בריאי בשר הרימו את הפסנתר מעל למעקה של המדרגות ממש כמו נוצה. הוא הונח בפינת אוכל של הבית החדש. 
אביבית המשיכה ללמוד נגינה בפסנתר אבל לאחר כשנתיים היא הפסיקה. סבתא ריטה לא אהבה את מיקום הפסנתר והיא ביקשה מסבא פיליפּ להעבירו. שוב המקום החדש לא מצא חן בעיניה וככה הפסנתר נדד ממקום למקום. לבסוף הפסנתר מצא את משכנו הסופי בסלונית. ספרי לחברות שלך מה זה הסלונית אצל סבתא ריטה וסבא פיליפּ. לאט לאט. למה את רצה? הן לא הבינו. זוהי מרפסת מקורה עם קירות מזכוכית. באמת קשה להסביר ככה? 
הפסנתר הפך להיות מטרד. עושה חור בראש. כשהילדים הגיעו אצל סבתא ריטה וסבא פיליפּ הם ישר פתחו את מכסה הפסנתר וניגנו. יותר נכון קשקשו.
סבתא החליטה למכור את הפסנתר ושמה מודעה ב-יד 2. זה האתר לפרסום הודעות מכירה. 
מעט אנשים התעניינו. יש כאלה שנרתעו כששמעו שהוא אצל סבתא ריטה וסבא פיליפּ כשלושים שנה. "גברת," ענה סבא פיליפּ, "זה לא מכונית ששם הקילומטרז' קובע. פסנתר משתבח עם הזמן." אבל דווקא הפסנתר שהה בחום גבוה בסלונית וחלקים ממנו התקלקלו. העץ התעקם, והיו מעט חרקים קטנים כאלה.
מכל האנשים שבאו לבקר יש לציין אחד שבא עם אשתו ושאל כל פעם את סבא פיליפּ האם מותר לצלם אותו. וכל פעם פתח משהו ואמר "ברשותך, אצלם," ועוד פעם, "ברשותך, אצלם," והלך. זהו. איש לא בא יותר. כבר סבתא ריטה וסבא פיליפּ שכחו מזה עד שפתאום הגיעה קריאה טלפונית מירושלים.
אישה מאוד מכובדת ונחמדה ביקשה לראות את הפסנתר. היא ביקשה לקנות אותו עבור בתה שמשרתת במחנה בדרום הארץ. היא באה עם בתה החיילת מירושלים לבדוק את הפסנתר. החיילת ניגנה יפה מאוד ועוררה בסבא וסבתא געגועים. האישה החליטה לרכוש את הפסנתר. סבא פיליפּ וסבתא ריטה שמחו שסוף סוף הצליחו למכור אותו ודווקא לאדם המתאים. 

אבל באותו יום שהסבלים באו לקחת אותו, שניהם הרגישו צביטה בלב. 


לרכישת הספר באתר מנדלי:

יום רביעי, 14 בנובמבר 2012

משהו נחמד לקרוא בממ"ד


כל השנה שעברה עבדנו, ד"ר עופר מוכתר ואני, על ספר סיפורי הספורט שלו: 'כדור הרעם'. האמת, לי לפחות היה ממש כיף.
זה קצת מצחיק אפילו לחשוב על זה שהספר עלה למנדלי שלשום, כי כעת כולם חושבים רק על גראדים על באר שבע, ולא על הפועל באר שבע.
אבל בכל מקרה, ניתן לרכוש את הספר כאן, והנה הפרק הראשון, לכל מי שיש לו אינטרנט אלחוטי בממ"ד, או כמו אצלנו, בחדר המדרגות.
הערה: בספר עצמו יש גם תמונות צבעוניות נאות שלצערי לא עברו כשורה לכאן.

ראשון – הקדמה
              
בספרו "קדחת המגרש" כותב ניק הורנבי משפט שאמור לשמש תמרור אזהרה לכל הורה שמתכנן לקחת את ילדו למגרש הספורט ביום מן הימים:

"מצבו הטבעי של אוהד הכדורגל הוא אכזבה מרה, לא משנה מה התוצאה", כותב הורנבי בכנות ישירה שרק אוהדי ספורט אמיתיים יכולים להזדהות עמה.

קדחת המגרש הוא כנראה הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על האהדה לקבוצת ספורט, אך אני חולק על דבריו של הורנבי.
אחד הדברים עליהם אני אסיר תודה לאבי הוא על שהדביק אותי ב"חיידק" אהדת הספורט.
מגיל שש אני מבלה במקום בו הזמן קופא מלכת. מקום בו גברים יכולים לחזור ולהיות ילדים המתלהבים מאליליהם – מגרש הספורט.
אני עדיין אני זוכר את הפעם הראשונה שצעדתי יד ביד עם אבי בכניסה ליציע "המנהרה" באצטדיון "וסרמיל" בבאר שבע ונחשפתי לראשונה למגרש – להמולת הקהל, לכר הדשא הירוק שהבהיק באור שמש, לשחקנים המתאמנים במדי המשחק – הייתה זו אהבה ממבט ראשון. אני מניח שכל אוהד אמיתי יכול לשחזר בראשו את הרגעים הללו ולהיזכר בפעם הראשונה שלו.
במהלך חיי הייתי בעשרות מגרשי כדורגל וכדורסל ברחבי מדינת ישראל ובעולם, אך עד היום וסרמיל הוא "מבצר הבדידות" שלי[1] - אליו אני בורח בתקופות קשות וממנו אני שואב עידוד בימים פחות טובים. פעם אחת בשבוע, אני יודע שאוכל להימלט מתלאות החיים ולמצוא מקלט באצטדיון.
הקפדתי לא לפספס משחקים של הקבוצה ונכחתי באדיקות בעשרות משחקי אימון, אימונים ומשחקים של קבוצת הנוער – העיקר להיות שם.
אין פינה או יציע באצטדיון בבאר שבע, שלא הייתי בהם. כל יציע מזכיר לי משחק, חוויה, רגע שקפא בזמן.
בשער 9 ישבתי כשערכנו לראשונה בהיסטוריה משחק לאור זרקורים מול הפועל פתח תקווה וכשניצחנו את בית"ר ירושלים בזכות שתי בעיטות פצצה אדירות של ויקטור מורוז. בשער 8 (מאחורי השער המרוחק) ישבתי כשהאצטדיון התמרק לקראת ביקורה ההיסטורי של ברצלונה הגדולה בהדרכתו של אגדת הכדורגל יוהן קרויף –משחק שהסתיים בשבעה כדורים ברשת הבאר שבעית. בשער 3 (הקרוב לסופר-פארם) חזיתי במכבי ת"א מנצחת את באר שבע וחוגגת עם אוהדיה אליפות בתוך המגרש. בשער 2 המיתולוגי ישבתי ביום בו נזרק ממנו רימון זרחן על אחד מאנשי המשק של הפועל חיפה, במשחק הגשם המפורסם של עונת העלייה מול בני סכנין ושל הדרבי מול בית"ר באר שבע באותה העונה (בעונה שבה הודרכה הקבוצה על ידי לופא קדוש). בשער 6- "במנהרה" ישבתי ברוב ימי כילד ושם גם ראיתי את המשחק האירופי הראשון שאותו אירחה הפועל באר שבע (ההפסד 3-1 לאריס סלוניקי היוונית).
שער 5 הוא הבית שלי בימים הללו - שם ראיתי את משחק העלייה מול רמה"ש בעונת 2008/2009, את נגיחת הניצחון של אנדרה בלאיץ' בדקה ה-120 של משחק הגביע מול בית"ר ירושלים ועוד עשרות משחקים שונים.
הייתי באצטדיון כשהוא ריק לחלוטין מאדם ודומם וראיתי אותו מתמלא בעשרות אלפי צופים צבעוניים ורעשניים שממלאים בו כל פינה.
לכל אורך חיי תמיד ידעתי שדבר אחד יהיה קבוע – החל מסוף חודש אוגוסט ועד סוף חודש מאי יחכו לי יציעי הבטון, האורות וקולות האוהדים של האצטדיון: המקלט האישי שלי.
חלקתי רגעים של שמחה עמו וקוננתי על ההפסדים (הרבים) – ראיתי אותו מתמלא באלפי אוהדים מדי שבוע, מתרוקן לאטו בסיום כל משחק וחוזר לבדידותו.
מערכת היחסים שלי ושל אוהדים ברחבי העולם עם קבוצתם האהודה משתנה לאורך השנים.
כילד אתה אוהד את הקבוצה שלך ללא תנאים, בכל מחיר – אהבה בלי גבולות וללא ספקות. הקבוצה היא כל עולמך, אם היא הפסידה – אתה מסתובב מדוכדך כל השבוע, מריץ בראש את המהלכים, מנתח עם חבריך את הסיבות להפסד וחושב על דרכים לשיפור התוצאה בשבוע הבא. שריקת הסיום של ההפסד בשבת מביאה אתה ענן אפור שיחשיך את שאר ימות השבוע וירוקן אותך מהרצון והתשוקה לבצע פעולות כלשהן.
אם הקבוצה ניצחה – אתה מסתובב עם חזה נפוח מגאווה כל השבוע כשחיוך רחב מרוח על פרצופך. שיכרון החושים של הניצחון מביא עמו כנפיים המאפשרות לך לרחף בקלילות מעל כל המטלות היומיומיות.
כבוגר אתה מבין במקרים רבים שמערכת היחסים בינך לבין קבוצתך האהובה היא לעתים חד צדדית ולא הוגנת. מדובר על מערכת יחסים עם בת זוג לא אמינה שמתעתעת בך ושוברת את לבך מדי עונה.
האוהד – אתה, מעניק את תמיכתו ומביע את אהבתו הרבה אל הקבוצה בכל מקום, בכל מצב, בכל ליגה – אך הקבוצה מועלת באמונו פעם אחר פעם ומאכזבת אותו לעתים קרובות.
אלו שלא שבוים אחרי הקבוצה בכל לבם, מתחילים תהליך של גמילה אטית – מתאהבים באחרת מוצלחת יותר, בליגות אחרות בעולם או מפסיקים להגיע לאטם.
אלו שכבר נפלו בקסמיה של הקבוצה מצטטים בינם לבין עצמם "קבוצה ואמא לא מחליפים" ומחכים לפירורי האושר הקטנים שתעניק להם קבוצתם האהובה לעתים רחוקות.
הורנבי מציין שעבור האוהדים המסורים שורש האהדה לקבוצה הוא הסבל ולא השמחה.
במהלך חצי יובל השנים בהן אני אוהד את הקבוצה היא אכן סיפקה לי הרבה מאוד רגעי אכזבה ומעט מאוד רגעים של אושר (אוהד כדורגל באר שבעי רגיל בעיקר לסבול מקבוצתו וביציעים נפוצה בקרב האוהדים האמירה "נולדנו לסבול").
אם כן, מהו סוד האהדה? מדוע אנשים ממשיכים לפקוד את המגרשים למרות שברון הלב?
הסיבה לכך היא התקווה. האופטימיות שיגיע היום ותגיע הישועה – אותו אושר חמקמק. הזקנים ביציע מספרים שכאשר רגע של אושר כזה מתרחש, הוא מספק לך זיכרונות כה משמעותיים עד כדי כך שאתה יכול לעצום את עיניך באמצע היום ולהעלות בדמיונך כל מהלך במשחק שגרם לך אושר – את סיבובו של הכדור לכיוון השער בעת הבקעת השער וכל הצלה של השוער ברגעי ההכרעה.
אוהדים מושבעים רבים מנסים למצוא בחייהם האישיים דמיון לחייה של קבוצתם (להצלחות או הכישלונות שלה בליגה ובגביע) ולקשור קשר מיסטי בינם לבין הקבוצה האהודה.

זה הניסיון שלי:
אפריל 1997. הפועל באר שבע נמצאת בעיצומה של העונה הטובה ביותר שלה בעשורים האחרונים. בהדרכתו של המאמן אלי גוטמן ותחת הנהגתו של גדול השחקנים הזרים שהגיע לבאר שבע אי פעם, סיאד חלילוביץ', וצוות של שחקנים מקומיים, ממוקמת באר שבע בצמרת הגבוהה (את העונה סיימה הקבוצה במקום השלישי בטבלה).
הקבוצה מעפילה גם לשלב רבע גמר הגביע ומארחת במשחק מותח את הפועל כפר סבא. המשחק מסתיים בתוצאת תיקו ומגיע לדו-קרב של בעיטות עונשין מ-11 מטרים.
זה היה דו-קרב הפנדלים הראשון שראיתי "בווסרמיל" ואת הלחץ ביציעי שער 2 הידוע, היה אפשר לחתוך בסכין. שריקות הבוז לכל שחקן כפר סבאי שניגש לבעוט היו מחרישות אוזניים, אך הם עמדו בלחץ. לבסוף אחד מהם הואיל בטובו להחמיץ, ובאר שבע הייתה רחוקה בעיטה מדויקת אחת מעלייה לחצי הגמר.
שמעון ביטון המגן השמאלי של באר שבע ניגש אלי הפנדל המכריע, הוא מסדר את הכדור על הנקודה הלבנה. היציעים שקטים – אנשים רבים לא יכולים לצפות ומפנים את גבם למגרש. ביטון בועט – השוער היריב הכפר סבאי משתטח, אוכל עפר – אך ידו קצרה מלהושיע. הפועל באר שבע בחצי הגמר – נוסעים לאצטדיון רמת גן.
על פי האמונות הטפלות (תורת "המנחוס" הידועה) וכדי לא לעשות "עין הרע" חבריי ואני אפילו לא ביררנו באיזה תאריך עתיד להתקיים גמר הגביע, כולנו, תלמידים בכיתה י"ב כמה חודשים לפני הגיוס לצבא, התמקדנו אך ורק בחצי הגמר.
הגרלת חצי הגמר מאירה פנים לב"ש (וזו לא הפעם הראשונה שהגרלה תשחק משחק חשוב בסיפור) וקובעת שהיא תשחק במשחק המוקדם של חצי הגמר מול בני יהודה ת"א, בעוד שמוליכת הטבלה והאלופה שבדרך, בית"ר ירושלים, תשחק מול מכבי ת"א.
בחצי הגמר, אחד המשחקים הגדולים של באר שבע באותה שנה, הקבוצה מביסה את בני יהודה ת"א בתוצאה 5-2, ועולה לגמר ראשון מאז ההפסד להפועל לוד בשנת 1984.
בחצי הגמר השני נלחמות בית"ר ומכבי – והמשחק מסתיים בניצחון של הקבוצה הצהובה מת"א (אני זוכר עד היום שביציאה מהמגרש לא פרצו תגרות או קטטות בין אוהדי שתי הקבוצות והייתה הרגשה ששתי הקבוצות "הגדולות" חילקו את התארים ביניהן- גביע לת"א, אליפות לבית"ר ואף אחד לא ממש סופר את באר שבע).
ביציאה ביררנו את תאריך משחק הגמר, והתברר שהוא אמור להתקיים באצטדיון רמת גן (מגרש הבית של מכבי באותה תקופה) ב- 26.5.1997. משום מה, משהו בתאריך נשמע לנו מוכר...
"בחינת הבגרות בהיסטוריה תיערך ב- 26.5 כך שיש לנו רק עוד כמה שבועות לסיים את החומר."
מילותיה של המורה להיסטוריה למחרת חצי הגמר מעירות אותנו מחלום הזכייה בתואר לראשונה מאז 1976, אל סיוט של מציאות.
באיזו שעה הבחינה? אנחנו שואלים בחשש ומצטערים שלא הקשבנו במהלך החודשים האחרונים.
ארבע אחר הצהריים עונה המורה, וגוזלת ברגע אחד את שמחת החיים של מחצית מתלמידי הכיתה.
נשארה רק עוד תקווה אחת: זבולון המר, שר החינוך ומשחק המזל הקרוי: "הגרלת הבגרויות". רקע קצר למען קוראינו "שלא ידעו את יוסף" ולא הכירו את "רפורמת ההגרלות". את רעיון ההגרלות הגה פרופסור אמנון רובינשטיין כאשר כהן כשר החינוך, כאשר מטרתו העיקרית הייתה למצוא דרך לצמצם את מספר בחינות הבגרות מבלי לפגוע במקצוע מסוים או בתחום דעת מסוים.
וכך, בשנת הלימודים תשנ"ה (1995) הוחלט ביוזמת שר החינוך רובינשטיין, להנהיג את "רפורמת ההגרלות" של בחינות הבגרות. שיטה זו התקיימה בשנים 19951997, ועל-פיה התקיימה מדי שנה בחירה אקראית של שלושה מקצועות מִשבעת מקצועות החובה (אנגלית, מתמטיקה, תנ"ך, ספרות, הבעה-עברית, היסטוריה ואזרחות), שהתלמידים יהיו רשאים שלא להיבחן בהם בחינה חיצונית. המקצועות שעלו בהגרלה כונו "מקצועות ללא חובת בחינה". ציון הבגרות שניתן לתלמידים במקצועות אלה היה הציון שנתן בית-הספר (הציון הפנימי).
ההגרלות נערכו בסוף חודש אפריל ובוצעו בהשתתפות שר החינוך במכון ואן ליר בירושלים והועברו בשידור חי בטלוויזיה.
בשנת 1997 התחלף השלטון והליכוד ובראשו בנימין נתניהו זכו בבחירות. זבולון המר מונה לשר החינוך החדש וביקש להביא רפורמה חדשה, במקום רפורמת ההגרלות לה התנגד נחרצות. אולם אופוזיציה נמרצת מצד התלמידים (שקיבלו הבטחה מנתניהו כי ההגרלות ימשכו), הביאה לכך שלאחר מאבק התלמידים בשנת 1997, נערכה ההגרלה בפעם האחרונה.
מעולם לא זכה הערוץ הראשון לרייטינג רב כל כך בקרב בני נוער מאשר ביום חמישי שבו נערכה ההגרלה בסוף חודש אפריל. התכנית "ערב חדש" נפתחה במעבר לשידור ממכון ואן ליר של ההגרלה האחרונה בכל הזמנים של "רפורמת ההגרלות".
באותו הזמן בבאר שבע, חמישה בני נוער יושבים בסלון ביתי (ועוד אלפי נערים ונערות ברחבי המדינה), ומחכים בשקיקה לתוצאות ההגרלה הדרמטית.
לכל אחד ההעדפות שלו: הרוב מעוניינים לוותר על הבחינה במתמטיקה, חלק אחר מעוניין בהתנתקות חד צדדית מביאליק, יהודה עמיחי ושירת היין של ימי הביניים – התכנים המרתקים של בחינת הבגרות בספרות.
אותי שום דבר לא עניין חוץ מהבגרות בהיסטוריה – אני נושא עיניים אל המרומים ומבקש עזרה מבורא עולם, פטור אותי מעונשה של ההיסטוריה.
לחיצת כפתור ממוחשבת ראשונה חושפת את העובדה שהשנה לא ניבחן בהבעה (אכזבה קשה לכל הנוכחים מכיוון שכבר נבחנו בנושא זה בכיתה י"א).
לחיצת כפתור שנייה חושפת שגם בחינה באנגלית לא תהיה השנה – ארבע קריאות שמחה מרעידות את השכונה השלווה.
אני מסרב לשמוח, הלב דופק בקצב מסחרר, גורל משחק הגמר על כף המאזניים.
לחיצת כפתור שלישית... מובילה אחריה שירה ארוכה של "אלוהים אדום".
אין בחינת בגרות בהיסטוריה – מרחוק כבר אפשר לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה.
בתוך תוכי, כבר ידעתי שדבר לא יעצור את החלום.
הקבוצה של השנה היא "קבוצה שיד הגורל נגעה בה"[2] אם ההיסטוריה לא עצרה אותנו, שום דבר כבר לא יעצור אותנו.

23/5/1997
הפועל באר שבע מפסידה באצטדיונה הביתי להפועל חיפה, במשחק האחרון לפני גמר הגביע שיערך כמה ימים מאוחר יותר.
התחושות שלי קשות, היכולת שהפגינה הקבוצה רעה מאוד והשמועות ביציע מספרות שכוכב הקבוצה סיאד חלילוביץ' סוחב פציעה שיכולה למנוע ממנו לשחק במשחק הגמר.
האם הגורל הביא אותנו כל כך קרוב, רק כדי להיכשל ולהתאכזב שוב?
"ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן; ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון; ואת הנגב ואת הכיכר בקעת ירחו עיר התמרים עד צער; ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמור לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור." (דברים לד א-ד).
אין אוהד ספורט שאינו מכיר את התחושה בה הוא חש שקבוצתו נמצאת על סף הארץ המובטחת ויכולה סוף סוף לסיים את מסע הנדודים שלו כאוהד בישימון, אין אוהד שלא חושש מכך שהוא יגיע כה קרוב לגאולה ולאושר – רק כדי לראות אותם מתרחקים לאטם.
ברגעים הללו מכבי תל אביב נראית כמשוכה בלתי ניתנת למעבר, והגביע הנכסף שנראה כה קרוב לפני מספר שבועות הולך ומתרחק מהעיר באר שבע.
הרי מכבי תל אביב מנצחת בעקביות את באר שבע לאורך השנים, ואפילו במהלך עונת המשחקים הזו, בה אנחנו נמצאים במיטבנו, היא הגיעה למגרש הביתי שלנו ורמסה אותנו בתוצאה 4-1.
הזיכרון מזכיר לי גם שברוב הפעמים שבאר שבע הגיעה למשחק חשוב או מכריע, השחקנים לא עמדו בלחץ וספגו מפלות מהקבוצות מולן התמודדו.
אני לא מוכן להתאכזב שוב. זאת העונה האחרונה שאותה אבלה במגרשים כתלמיד, החל מעונת המשחקים הבאה כבר אהיה חייל בשירות קרבי ואתקשה להגיע למרבית המשחקים – גמילה כפויה.
הדמעות עומדות בעיניים בזמן שאני מחכה מחוץ לחדרי ההלבשה בסבלנות.
לאחר כחצי שעה הוא מגיע- סיאד חלילוביץ' ("החליל") הקשר הבוסני נמוך הקומה מדדה בצעדים כבדים לכיווני.
באנגלית רצוצה אני נותן ללב ולעיניים הנוצצות להעביר את מהות המסר.
אני מסביר "לחליל" שהדור שלי לא זכה לראות את האליפויות שהמבוגרים ראו , על כך שמעולם לא זכינו לטעום את טעמו של תואר, על כך שאני מתגייס לצבא בעוד חודשיים וכבר לא אוכל להגיע ולתמוך בקבוצה ומבהיר לו עד כמה המשחק חשוב לאוהדים רבים.
אני לא בטוח שהמסר עובר כמו שצריך, חלילוביץ' עומד וספק מקשיב לי ולבסוף אומר לי, באנגלית רצוצה ובשקט את שתי המילים הכי מרגיעות ששמעתי בכל שנותיי כאוהד כדורגל: "אני מבטיח..."

העיר באר שבע מקיצה ליום מתוח שעשוי להסתיים בקרנבל או בשברון לב. השבועות המטורפים ביותר שחוותה העיר מאז כיבושה מידי הטורקים עומדים בפני סיום.
בשבועיים שלפני המשחק עסוקים כולם במשחק הגמר. השיחות בבתי הספר, במקומות העבודה ובבתי הקפה המקומיים התמקדו כולן בגמר הגביע ובסיכויה של באר שבע לנצח.
תחנת הרדיו המקומית "רדיו דרום" בעידודו של השדר משה ניר, הייתה אחד מהגורמים העיקריים להיסטריה. במהלך כל השבועיים לפני הגמר התקיימו שידורים מיוחדים ואנשים שעלו לשידור וצעקו "היו – יה" (קריאת העידוד הנפוצה בבאר שבע באותה תקופה) זכו בכרטיסים לגמר.
אנדריי אוזן, סגן ראש העיר, ארגן "רכבת אדומה" מיוחדת שנשאה את אוהדי הכדורגל מבירת המדבר אל הגמר, ועשרות אוטובוסים אורגנו כדי להעניק לשחקנים את התמיכה מהיציעים.
בבוקר אותו היום קיים "רדיו דרום", במהלך השידור המיוחד, שיחת טלפון מרגשת במיוחד וסוחטת דמעות בין קפטן הקבוצה, סתיו אלימלך לראש העיר המנוח איז'ו רגר שנלחם באותם הימים במחלת הסרטן. רגר ביקש בקול רועד מהתרגשות להביא את הגביע הביתה לבאר שבע ולהעניק לו קצת אושר ובריאות.
שעתיים לפני המשחק הקניון ברמת גן נראה כמו "קניון הנגב" יש יותר באר שבעים ברמת גן מאשר אילו שנשארו בבאר- שבע.
התמונות הללו של כיבוש רמת גן על ידי באר שבעיים מזכירה לך את הסיפורים על עונות האליפות. השחקנים בקבוצה שלקחה את שתי האליפויות הרצופות בסוף שנות ה-70 סיפרו שעיר שלמה הייתה נוסעת בשבתות אחריהם לכל פינה בארץ, ושאם המצרים היו מחליטים לפלוש לישראל הם היו מגיעים בקלות עד תל אביב כי לא היה אף אחד שיעכב אותם בבאר שבע.
הלחץ לא נתפס, גמר גביע ראשון שלי – ושני בסך הכול בהיסטוריה של הקבוצה.
קול פנימי מהדהד בתוך הראש אומר לך תהנה מכל רגע, זה לא קורה כל שנה וגם לא כל שנתיים – תחווה את כל האירוע. הסדרנים מאפשרים לקהל להיכנס ונותנים את האות לנהר של אלפי באר שבעים לזרום ולפרוץ לתוך האצטדיון. עם תחילת המשחק התמונה מרהיבה 20,000 באר שבעים עומדים נרגשים ביציע ומחכים לקצת נחת מאליליהם.
כפי שכתב טום פטי: "אפילו ללוזרים יש מזל לפעמים" – התחושה הייתה שבניגוד לכל הסיכויים יומם של הלוזרים הגיע לבסוף.
המשחק מתחיל ובניגוד להתבטלות בפני מכבי תל אביב שאפיינה את המפגשים בשנים הקודמות ובמפגש הקודם, מראה באר שבע שהיא לא חוששת ולא מתרגשת מגודל המעמד – ריח עז של סנסציה עומד באוויר.
ואז זה מגיע. אין אוהד כדורגל באר שבעי שלא זוכר את השער במדויק. שמעתי את שידור הגול כפי שהוא תואר, ברדיו המקומי עשרות, אם לא מאות פעמים בחיי לאחר מכן:
..."חלילוביץ ליד כדור הקרן, בוחניק גם בתוך הרחבה, הכדור עולה גבוה... לכיוונו של ג'ובאני רוסו... רוסו איזו מספרת!!! הכדור בקורה ופנימה!!!
שער!!! 1-0 לבאר שבע... ג'ובאני רוסו!!! דקה 40... איזה גוווול"...
ההתלהבות ביציע מתלקחת כאשר הכדור נושק לרשת. הקהל משתולל ונדמה שרגליי מתנתקות מהאדמה ומרחפות לרגע באוויר.
שריקת הסיום כבר מעיפה אותי ועוד 20,000 באר שבעים לרקיע השביעי. החליל, ששיחק באותו משחק עם פציעה בירך ותחבושת גדולה עיטרה את רגלו, עמד בהבטחתו.
עזר וייצמן מעניק את הגביע הראשון בהיסטוריה לקפטן הקבוצה סתיו אלימלך, ורבים ביציע מזילים דמעות של התרגשות.
בראש אני משחזר את נאום הניצחון של מנחם בגין מהמהפך ההיסטורי בשנת 1977 לרעייתו עליזה:
"זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, א- ג)
אחרי שנים של הליכה במדבר הגענו לבסוף אל הארץ המובטחת. שהחיינו וקיימנו.
חודשיים אחרי הגמר והחגיגות שלו אני מתגייס לצבא ומתקשה להגיע למשחקי הקבוצה. הבעלים של הקבוצה מבצע מכירת חיסול ומוכר את כוכבי אותה עונה מופלאה.
הפועל באר שבע מוצאת את עצמה בתחתית הטבלה ויורדת בסיום העונה לליגה השנייה. היא תחזור לליגה הראשונה רק לאחר שלוש שנים... שבוע אחרי יציאתי לחופשת השחרור.
הזכייה בגביע הייתה אחד מהרגעים המאושרים בחיי. רגע של אושר טהור שקשה למצוא במציאות הקיום המנוכרת והצינית במאה ה-21.

"אני ואת זאת אהבה מהשמיים
אני ואת זה החיבור הכי נכון."

שירו של עופר לוי מסכם ומתאר בצורה הטובה ביותר את ברית העולם ביני לבין הפועל באר שבע שנחתמה סופית באותו ערב מרגש ברמת גן.
בעמודים ובפרקים הבאים אנסה לשתף אתכם הקוראים בסיפורים ספורטיביים שונים מרחבי העולם מתוך תקווה שגם אתם תתאהבו בעולם הספורטיבי ותתמכרו לקסם שהוא מעניק לאוהדיו.
אסיים במילותיו של ארנסט המינגווי שמסכמות גם את התחושות אותן אנסה להעביר במהלך העמודים הבאים: "הספורט מלמד לנצח ביושר. הספורט מלמד להפסיד בכבוד. במילה אחת - הספורט מלמד לחיות".
אני מקווה שתיהנו.


לרכישת הספר באתר מנדלי:
כדור הרעם





[1] מבצר הבדידות הוא המקום שיצר ג'ור-אל, אביו הביולוגי של קלארק קנט (סופרמן) בקוטב הצפוני, כדי לגרום לו להרגיש בבית על כדור הארץ.
[2]  "Team Of destiny"