משהו קלאסי לקראת י"ז בתמוז

תוך המשנה, מסכת תענית ד,ו:

"חמשה דברים אירעו את אבותינו

בשבעה עשר בתמוז...

נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר,

ושרף אפוסטמוס את התורה,

והעמיד/והועמד צלם בהיכל..."

הנה מספר שאלות לעיון בנושא זה:

מי זה אפוסטמוס?

האם הדברים שקשורים לבית המקדש קרו בבית המקדש הראשון, או בבית המקדש השני, או בשניהם?

מה ייתה צורת הצלם בהיכל?

האם אנו מעוניינים בבנייתי בית המקדש מחדש? בקרבן התמיד?

אם התשובה לשאלות הקודמות היא כן (או לא), מה מהווה עבורנו היום 'צלם בהיכל'?

יחסים פסיכואנליטיים - רחלי דור רפפורט

הזיתי אותך נוזל על הרצפה שלי, מתמסר לנגיעותיי. הגוף שלך כמו סיליקון רך רוטט. כל הזקיפות ניטלת ממנו, כל הגאווה. גוף אלסטי בראתי לך, מרכך את רצפת ביתי, מרפד את הליכתי, מתקפל כמדוגדג לצעדיי. ואני עומדת מעליך, מכבידה על נשימתך, מצמצמת את שדה הראייה שלך. עכשיו אני מוכן לך, מלמלת, מתקלף מנעליך, מתגרד מקשקשיך, מתמזג להוויה נשית.

ראיתי אותך מתקפל ומתיישר, נשכב ומתרומם, שוחה ועף. יושב וקם אליי. החדר מואר באור תכול שבוקע ממך, אור מעמקים. נמזגתי לגופך, שוחה בין זימים. מי תהום מילאו את רצפתי, את קירות חלל ביתי. ראיתי את האבן מתרחקת ממני, מתמוססת לאוקיינוס אינסופי וכחול. נשמתי את אוויר ריאותיך, שקרר אותי מבפנים. גלים רכים של קרקעית ליטפו צדפים ואתה אמרת, קחי.

טעם מתוק של אגס מילא את פי ואתה התעקשת, תפוח. בוא נפסיק לריב, לחשתי לתוך פיך, והמשכנו לשחות עם הזרם האטלנטי. המים הפכו קרירים, כמעט קפאנו, אבל להבה קטנה של זיכרון חיממה את תוכנו. זכרתי אותך ילד, כאילו היית שלי. רץ ובועט ואומר לי, אימא. תפסיקי, נזפתי בעצמי, רק פרויד שוכב עם אימא. חשבתי שאני כד, ורסיסים שהיו על קרקעית הים התחברו בי לזכוכית דקה. והנה אני נשברת.

ברחתי למדבר, ואתה רדפת אחריי. שיחי רותם יבשים התגלגלו כאופנים סביבנו. פנינו היו שרוטים. דם נזל מלחייך, ואני ניגבתי, אך הדם לא חדל. פעם כל המדבר הזה היה ים, אמרתי, ונשקתי לך. אימא שלך הגיחה משום מקום, ממאנת להיעלם לתסביך אדיפלי מסודר. רק אביך עמד מהצד, על סלע איתן, והרעים. גשם נקש מלמעלה והרטיב אבק לבוץ צהבהב. אני חשבתי שאני באירופה ורציתי לקפוץ אל נהר קפוא. אמרת לי, תעצרי.

מישהו נקש בדלת ולא יכולתי להמשיך. להתעלם מהדפיקה או להתעלם ממך. התעלפתי לאדישות מרוחקת. הנקישות פסקו, ואתה חייכת. ניצחנו, לחשה ילדה סכיזואידית בתוך אוזני. ליטפתי את ראשה אבל היא שילחה בי חץ מורעל. לא פחדתי מהמוות, גם אתה לא. יחד עפנו מהחלון אל שמי העיר האביכים.

גגות הבתים התמלאו זפת שחורה, ומכוניות קטנות האירו מלמטה. הלילה השחיר את הכול ולא יכולנו לראות אחת את השני. תחבק אותי חזק, אמרתי לך. תני לי להוביל, ביקשת, ואני לא יכולתי לוותר. עטלפים צייצו והסתירו לנו את הירח. מתי היינו תנים, שאלת. אני לא ידעתי על כך דבר. רק שפעם הייתי זאב ופעם זקנה ועכשיו אני בית. רוח פרעה את שערותיי ואתה חזרת להיות מוצק וגאה. אהבתי אותך פחות אבל מחלתי על כבודי.

מישהו צעק מלמטה, שקט, ישנים פה, ואני מיד השתתקתי. נפלתי לשכנים, ולאט לאט עליתי במדרגות חזרה לקומה שלי. אתה כבר לא היית, ולא היה מי שיחזיק את הרגע או אותי. רסיסי זכוכית התנפצו מידיי ורגליי, אבל משהו ממני נותר שלם. אולי אתה דודה שלי. הרעש הזה שמתגבר הוא צונמי. מה גורם לים לעלות על אנשים. פתחתי ידיים ושחיתי משם וכל הרעש התמוסס לירוק. אתה אמרת משהו מצחיק. אני בכיתי בקול. ראיתי אותך בונה לך שריון של קומפלקסים ומסדר אותו אחד, אחד. התכסיתי בשמיכה של קטיפה, והרוך תפר לי עור.

הו בייבי - לירון וקסמן

עוד אחד בייבי? הוא לוחש והיא מרגישה את הרוח החמה של הנשימה שלו בתוך האוזן, צמרמורת מתוקה ואוורירית כמו צמר גפן מתוק משוטטת לה בניחותא על עמוד השדרה. הברמן מניח על הבר לפניה עוד כוס זכוכית ארוכה וזקופה ובתוכה משקה ורדרד עם מטרייה. הריח שלך, הוא שואף את העורף שלה וזה מעקצץ וזה נעים, כל-כך נעים, איפה הסתתרת עד עכשיו בייבי? הוא נאנח והאצבע שלו מסלסלת תלתל שיער שנשמט על המצח שלה, איפה התחבאת כל הקרוז? והיא מצחקקת בקול שהיא לא מכירה, גבוה כזה וקליל, כאילו היא הולכת לברים כל ערב וגברים כאלה, אמיתיים עם ריח של אפטרשייב ורמז רחוק של זיעה עומדים אצלה בתור. על הבר כבר מחכה לה כוס חדשה והפעם הנוזל ירקרק ומתוכו מציצים עלים ירוקים ורעננים. המשקה קפוא בפה ולוהט בגרון ובבטן. מוחיטו, בייבי, בשביל האישה הכי יפה בקרוז, הוא מחייך והשפם שלו מחייך והיא משיבה לו בחיוך עם ברק בעיניים, איך השפם שלו מטופח ולא שמטע כמו של נחצ'ה, די! לא לחשוב עכשיו על נחצ'ה או על הילדים או על מה יגידו בחדר המורים או במקהלה של הקיבוץ. היד שלו מחליקה מהעורף במורד עמוד השדרה, שולחת ניצוצות חשמל רכים. היא מרימה לאט את ידה, מסלסלת בין אצבעותיה את קווצת השיער שהוא נטש, ואז משלבת רגל על רגל, ומזיזה את הגב בתנועה מתפנקת ומתפתלת, כאילו מנסה להתחמק מכף היד הרחבה והמחוספסת שזולגת באדוות חמות לעבר התחת שלה. מה קרה בייבי? הוא שואל והקול המתנגן עם המבטא הטקסני מאבד קצת גובה, אבל כף היד משתרשת בכוח מילימטר מעל הנקודה שבה התחת שלה מתפצל לשני פלחים והעור שלה כל-כך רגיש ומגורה שאפילו האוויר מעביר בה צמרמורת. היא לוגמת בבת-אחת את מה שנשאר מהמשקה הירקרק והוא מרים את כף היד המחוספסת ועל הבר צצה עוד כוס גבוהה ובתוכה מסתחרר הפעם משקה כתמתם ועל סף הכוס מתעקל פלח תפוז כתום וטיפה אחת של מיץ זולגת במורד הזכוכית. היא מחפשת משהו להיאחז בו ואצבעותיה מחליקות על צעיף המשי הפרוש על כתפה כמו שנשים אלגנטיות שיש להן שיק אירופי לובשות. איך הסקס און דה ביץ', בייבי? הנשימה שלו והשפם שלו מדגדגים לה בעורף, הכול מסתחרר, ממנו, מהמשקאות ומהגלים. היד שלה לא מצליחה יותר להתאפק ומלטפת את לחיו, גולשת לכיוון הפה, הלחי חלקה ומוצקה ושערות השפם רכות להפתיע וכל הגוף שלה בוער דרך הלחיים והיא מהדקת את ירכיה המוצלבות זו מעל זו כאילו עוד אפשר לעצור, לכלוא את כל הרתיחה הזאת בפנים. הו בייבי בייבי בייבי הוא כמעט שר וכף היד החסונה שלו עוטפת את שלה והיא חמה ומוצקה ורכה גם יחד ופתאום היא צעירה ורזה וכל הקמטים, וסימני המתיחה של הלידות, והחמישה-עשר קילו שאי-אפשר להיפטר מהם, הכול מתנדף, נגוז, נעלם כלא היה והיא קלה כמו נערה בת שש-עשרה, כמו התלמידות שלה שהציצים שלהן עומדים כאילו אין בעולם הזה גרביטציה, לפחות לא בשבילן, ובחיים היא לא תצטרך יותר להרגיש על עור הפנים הרגיש שלה את השפם הדוקרני של נחצ'ה ומצדה אפשר לרשום את זה באותיות קידוש לבנה בחדר המורים ושיגידו במקהלה מה שיגידו ומבחינתה הם יכולים גם לשיר את זה בא-קפלה בהופעה הבאה שלהם, בחג המשק.
צלצול אכזרי מנסר באוויר והיא עוצמת את העיניים חזק-חזק, אך הבר נעלם והיד שלו כבר פחות מוצקה ורק התחושה עוד מהדהדת מרחוק, לא, היא לא תוותר היא מנסה שוב, כמעט בכוח, היד והחום והלחישה באוזן, אצלי או אצלך בייבי? אבל הצלצול מטרטר ומטרטר תולש אותה משם, פוקח לה את העיניים בכוח. מים זורמים מהברז, בתוך הכיור כוס אחת מלאה במיץ תפוזים מהול במים ובתוכה שט בדל סיגריה שחור ומצחין ועל-ידה כוס מלאה למחצה במי סבון עכורים-ירקרקים שבתוכם שרויים עלי נענע רופסים, היא מנגבת את ידיה במגבת המטבח הפרושה על כתפה וניגשת לענות לטלפון שממשיך לצלצל ולצלצל.