יום ראשון, 31 במאי 2009

רות - ציפי גוריון

היא פסעה במסדרון הלבן והנקי, אחזה ביד אחת שקית ובה עוגיות מעשה ידיה והיטיבה ביד האחרת את הכובע שלראשה. אולם נפתח בקצה המסדרון, קולות טלוויזיה בקעו ממנו, אופרת סבון של אחר צהריים. כמה קשישות, חלקן בכיסאות גלגלים, נגלו אליה אט אט, מבטיהן מופנים אל המסך. את הישישה שלה, ידעה, לא תמצא ביניהן.

הישישה שלה ישבה על כיסא גלגלים שצפה לכיוון החלון המשקיף אל הרחוב, עיניה נעוצות בו, ידיה שמוטות לצדי גופה, פיה ממלמל ללא קול דבר מה שאין לפענחו. היא הניחה יד רכה על כתפה של הישישה. "מה שלומך, שוועגער?"

"רותינקה!" שמעה את שמה הנהגה בקול סדוק. אור נשפך לעיני הישישה וחיוך עשה דרכו מבעד לקמטים. היא הביאה כיסא והתיישבה ליד כיסא הגלגלים. "הנה," הרימה את שקית העוגיות, "הבאתי לך קצת עוגיות, יעלי עזרה לי להכין."

"י-ע-לי..." הגתה הישישה הברה הברה.

"יעל, הבת שלנו. הנכדה שלך." אמרה רותי בתוקף מפתיע.

"הנכדה שלי. מה עם מיכאל, מה עם מיכאלי שלי?" שאלה ונימת דאגה ערנית בקולה.

"ברוך השם. עובד קשה, נחום הולך ונעשה דומה לו... רוצה לראות תמונות?"

כאשר דרכה כף רגלה על המדרכה מחוץ לבית האבות, מיהרה להסיר את הכובע ושחררה שיער ערמוני אל כתפיים נוקשות. מול בית האבות נפתחה חנות חדשה, הבחינה. חנות לחומרי יצירה ואמנות. מעבר לכביש ראתה דמות תולה שלט על חלון הראווה: "מבצעים לרגל הפתיחה! עד 50% הנחה על דיו וצבעי שמן!" המיקום נוח, חשבה לעצמה, ובאמת אזל לה הדיו והיא זקוקה לעוד כמה ניירות קלף. היא חצתה את הכביש ונכנסה לחנות.

"שלום!" חייך לעברה המוכר. גומות חן נמתחו על פניו של איש נאה, שיבה קלה זרקה בשערו הכהה וכיפה על קודקודו. רותי הביטה סביבה בחנות קטנה שהיתה שרויה באי-סדר קל, אך שרר בה קסם כלשהו, ביתיות חמימה.

"מזל טוב! את הלקוחה הראשונה שלי."

"תתחדש." אמרה והבחינה בגור חתולים שנעלם מאחורי הדלפק.

"תודה. אפשר לעזור?" הרים המוכר את הגור בעדינות.

"אני צריכה דיו וקצת קלפים."

"או, יש לנו הנחה על הדיו היום! אבל קלפים יגיעו רק מחר, אני חושש."

"אז רק דיו, בבקשה."

"באיזה צבע?" הניח את החתלתול על הדלפק, ניגש למדף בפינת החנות וחיטט בין צנצנות למיניהן.

"סגול, ירוק... אל תטרח, אני אבחר לבד."

"בבקשה," אמר, החווה בידו וחזר אל החתול. "מה את עושה עם הקלפים והדיו, אם אפשר להתעניין?"

"מציירת כתובות."

"באמת? איזה יופי. גם אני מצייר, אבל לא כתובות. דברים יותר אחרים. הנה, תסתכלי, אני ציירתי את אלה." הצביע על ציורים שנתלו ברחבי החנות. צבעי שמן נמרחו בעדינות לכדי צורות מופשטות.

רות הביטה סביבה ואז הניחה על הדלפק כמה צנצנות. "אני אקח את אלה."

המוכר ספר אותן וחישב. "חמישים ושניים שקלים," הטעים בחגיגיות. "ואיך את משלמת?"

"כרטיס אשראי זה בסדר?" שאלה והושיטה את הכרטיס המוזהב.

"בטח." הוא הושיט לה את הפתק לחתימה, והיא מילאה בכתב צפוף את שמה ואת מספר הטלפון שלה. הוא לקח את הפתק וקרא בעיון. "רות. תודה לך, רות. היית לקוחה ראשונה נפלאה."

החיוך שלה בקע כמה חומות של עצב לפני שהגיח.

בסטודיו שרר סדר מופתי. כן ציירים ועליו כתובה מושלמת עמד בפינת החדר, מדפים עמוסי שפופרות צבע וצנצנות דיו כיסו את אחד הקירות, מעמד שהונחו עליו קלפים גלולים ניצב ליד שולחן כתיבה. על השולחן עמדו כוסות ובהן מכחולים ועטים ובפינתו נערמו כמה אלבומים. תמונות חתונה היו פזורות עליו, לצדן סרגל ומספריים חדים, מעליהם תמונה ממוסגרת של בחור צעיר. רותי ישבה ליד השולחן, רכנה מעל אלבום ומדדה סרט מלמלה דק ולבן לאורך עמוד שחור. דפיקות נשמעו על הדלת.

"כן!" קראה וקמה אל הדלת.

"שלום!" נכנסה אישה מבוגרת, "אני אמא של דפנה, באתי לקחת את הכתובה."

"כן, היא אמרה שתגיעי, הנה, זה כאן." הצביעה רותי על כן הציירים.

"אוי, איזה יופי! זה נהדר!" האישה כמעט רקדה סביב כן הציירים, מחאה כפיים, נאנחה בפליאה. אחר נפנתה אל רותי ומדדה אותה במבטה. "זה את עשית, כן?"

"כן."

"איזה יופי. אני מבינה שאת... גרה פה לבד, כן?"

"כן."

"בחורה מוכשרת כמוך, לבד?"

"אומרים שהסנדלר הולך יחף," ענתה כמורגלת בדבר.

הדלת נפתחה שוב. "רותי!" אישה מבוגרת נוספת נכנסה לסטודיו.

"אמא! לא אמרת שאת באה."

"את אמא שלה?" חייכה בנימוס האישה.

"כן, כן."

"איזו מוכשרת שהיא, זה משהו!"

"כן, נו, הבת שלי..." חייכה האם, מדושנת עונג. "רק שתתחתן, ואז הכול יהיה בסדר," אמרה ונשקה לרותי הנבוכה על מצחה.

"טוב," התנערה הלקוחה. "אז כמה אני חייבת לך?"

"בינתיים שום דבר. הם הזמינו ממני גם אלבום תמונות מעוצב וישלמו על הכול אחרי החתונה."

"יופי, יופי, אני מחכה לראות את האלבום! אבל קודם שתעבור החתונה בשלום. בקרוב אצלך!" נפנפה האישה לשלום ויצאה את הסטודיו. אמה נפנתה אליה.

"נו רותי, מה נשמע?"

"בסדר, לא אמרת שאת באה," אמרה שוב.

"אני אמא שלך, אסור לי לקפוץ לבקר מדי פעם?" היא הביטה סביבה. מבטה נעצר בתמונה הממוסגרת שעל השולחן וחיוכה קפא. "זה עדיין כאן?" היא ירקה את המילה "זה" בסיאוב. "נו באמת."

רותי השפילה מבט.

"רותי," הושיטה האם יד וניסתה להרים את סנטרה של בתה, אך היא סובבה את פניה והתחמקה. "כבר עברו חמש-עשרה שנה מאז שמיכאל נהרג. אולי תניחי לו?"

"ארבע-עשרה."

"זה לא משנה," נאנחה האם. "ואז מתפלאים איך את לא מתחתנת, בחורה יפה כמוך. לכי תסבירי להם, הבחורה עוד יושבת ועובדת עם תמונה של בחור מת על השולחן, כאילו זה יחזיר אותו."

רותי עמדה בגבה אל אמה ושתקה.

"שמעתי שאמא שלו עוד איכשהו סוחבת באיזה בית אבות לא רחוק. פגשתי את השכנה שלהם לא מזמן. היא שאלה אותי מה איתך."

"יופי."

"טוב, אני בדרך הביתה, הייתי אצל מרים. הנה, תראי כמה תמונות של האחיינים שלך. אולי תשימי אותן על השולחן שלך, אני חושבת שהן קצת יותר מתאימות." היא חיטטה בתיקה, שלפה מעטפה ובה תמונות ילדים מחייכים ומשחקים. "אני משאירה לך פה על השולחן. להתראות." היא שלחה עוד מבט אחרון אל גבה של בתה השותקת ויצאה.

רותי הסתובבה והרימה את התמונה הממוסגרת. הטלפון צלצל.

"הלו?"

"שלום, רות?"

"כן?"

"מדבר שלומי... המוכר בחנות של היצירה... את היית הלקוחה הראשונה שלי, זוכרת?"

"כן..."

"פשוט, רציתי להגיד שהגיעו קלפים, כתבת את המספר שלך על החשבון אז חשבתי שיהיה נחמד להודיע לך..."

"תודה."

"אז תבואי לקחת?"

"כן."

"יופי."

שתיקה.

"אז להתראות."

"להתראות." הניחה את השפופרת במקומה וחזרה אל השולחן, לעבודה.

"שוועגער, יש לי תמונות חדשות להראות לך היום!" נשקה רותי לישישה, התיישבה לצדה ושלפה מתיקה מעטפה.

"רותי! טוב שאת באה לבקר. טוב."

"הנה, תראי, יעל בחצר, משחקת בבובה החדשה שמיכאל קנה לה."

"כן, כן."

"וזו תמונה מחנוכה, נחומי מדליק נרות, תראי איך שהוא גדל..."

"כן, נחומי."

הפעם היה מבצע על מכחולים ועטים, והיו הקלפים שלה, שהמתינו. היא הסתכלה מרחוק, היססה. היא התקדמה לאט לכיוון החנות, ואז נפנתה ללכת, עברה מהר על פני חלון הראווה אבל הוא הבחין בה.

"רות!" הציץ ראשו של שלומי מדלת החנות.

היא נבוכה. "שלום."

"את זוכרת את הקלפים? התקשרתי?"

"כן, כן, אני פשוט... אני קצת ממהרת היום."

"אוי, חבל, תבואי בפעם אחרת, אשמור לך חבילה!"

"תודה, אולי אבוא מתישהו, אני צריכה ללכת."

"כן, אני רואה. אבל רות?"

"מה?"

"תבואי, אני אשמח לדבר איתך קצת על הכתובות, זה מאוד מעניין אותי, ובכלל, אולי נשב פעם על איזו כוס קפה?"

עכשיו כבר האדימה כליל. "אני... לא ממש... תראה..."

"זה בסדר, בחורה כמוך, בטח כבר יש לך מישהו, הה?"

"כן, יש לי מישהו."

"אוקיי," אמר, קצת פחות מחויך.

היא חצתה את הכביש, הוציאה משקית כובע, חבשה אותו ונכנסה לבית האבות.

יום שבת, 23 במאי 2009

מבט שני- גיל גולן

(חלק ראשון מתוך יצירה בתהליכי כתיבה)
שוב הגיעו השבועות שלפני פסח. בדרך כלל אני לבד בחג, מבחירה. אמנם חברותי תמיד מזמינות אותי, אבל אני מסבירה להן שאני מרגישה לא נוח. זהו חג משפחתי ואני מרגישה כנטע זר. ומה יהיה בחג הזה? שאלתי את עצמי. אולי הפעם לא אהיה לבד? הפצתי בין חברות ומכרים שאני מוכנה להכיר מישהו בתנאי שיש להם הצעה רצינית. אחרי שבוע צלצלה חברה טובה שלי ואמרה לי שיש לה מישהו מעניין שהיא רוצה להכיר לי.
הגעתי לבית הקפה "פטפוט" ומיד הוא זיהה אותי, כנראה על פי תיאור חברתי. הסתכלתי סביבי. זה אותו בית קפה בו ישבתי פעמים רבות עם חברותי. הרגשתי שם כמו בבית.
"שלום, אני צבי" הוא אמר. "נעים מאוד, אני דניאל". ישבנו לשתות קפה. מהרגע הראשון הייתה לי הרגשה מוזרה שאני מכירה אותו. הוא היה גבר די נאה, שיערו כבר הכסיף. הוא סיפר שהוא גרוש ושיש לו שלושה ילדים גדולים. היה נעים בחברתו, סיפרנו בדיחות. קבענו להיפגש שוב.
מאין הוא מוכר לי? חשבתי כל הזמן. כשכבר כמעט נרדמתי, פתאום הכול חזר אלי: זה המילואימניק שפגשתי כשהייתי בצבא ושחלקתי איתו לילה בלתי נשכח... הייתי חיילת שמנמונת, תמימה, בעלת עיניים גדולות. כשפגשתי אותו היה כבר ערב. הוא בא למחנה שלנו. מ"פ, מילואימניק חייכן. הוא הזמין את כולם להתארח בגדוד. התברר שרק אני הגעתי. נסענו אל הגדוד. כשהגענו, אכן ראיתי שולחנות ערוכים. אחרי הסרט אכלנו והלכנו לאוהל המפקדה הגדול והחצי פתוח. ישבנו לשוחח.
-"ספרי לי על המשפחה שלך."
-"הורי התגרשו כשהייתי צעירה. אנחנו נשארנו עם האימא." רגע, למה אני כבר מספרת לו דברים אישיים כאלה? איך הוא עושה לי את זה?
-"ואיך זה השפיע עליך?"
-"עם האימא אף פעם לא היו לי יחסים של ממש. היא תמיד אמרה: חבל שלא נשארתם עם האבא שלכם. בכלל, היא לא ידעה לחבק ולתת חום כמו שצריך". אני זוכרת את המלים האלה. זה פגע בי כמו סטירה. וזה היה רק קצה הקרחון, הרהרתי.
-"אני רואה שיש לך הרבה ביקורת עליה."
-"בטח. למעשה, אחי ואני גדלנו פרא, ללא כל הכוונה. וזה מה שהביא אותי, כנראה, לחפש חום אצל המין השני."
-"טוב, עד פה אני לא רואה בעיה."
-"כן, אבל תמיד מצאתי את עצמי במיטה כבר בפעם הראשונה שפגשתי מישהו. פשוט, האמנתי שככה אני מקבלת חום שכל כך חסר לי. אספר לך משהו שלא תאמין. נסעתי ברכבת. פתאום ראיתי שבחור אחד נועץ בי עיניים. הוא עבר לשבת לידי. מפה לשם התיידדנו והחלטתי לנסוע איתו לביתו ואחר כך להמשיך ליעדי. זה היה בצהריים. באותו ערב כבר שכבנו. אתה מבין? זה תמיד היה ככה. ואז לא ראיתי בזה כל רע."
-"ומה את חושבת עכשיו?"
-"כשאני שואלת את עצמי למה אני מתנהגת ככה, אני יכולה להבין מאיפה זה בא." שוב הוא גורם לי לחשוף את מחשבותיי הכמוסות ביותר. איך הוא מצליח לעשות זאת? נזכרתי במסכת יחסי עם האימא- שנים לא יכולתי לבטא את המילה הזאת. היא הייתה טעונה מדי ברגשות של דחייה ואכזבה. חשתי נטושה לגורלי ללא חיבוק וחיבה. לכן, כל מי שאמר לי מילה חמה והעניק לי חום וליטוף, כאילו מילא את כל מה שחסר לי מצד האימא. אוי, כמה שזה נראה עכשיו מעורר רחמים! אבל כנראה שאז היחס החם כל כך חסר לי שדימיתי למצוא אותו אצל כל מי שיצאתי איתו.

השיחה קלחה בינינו שעה ארוכה. הרגשתי שאני מדברת עם אדם קרוב אלי שמבין אותי ומתעניין בי מאוד. ישבנו על כיסאות קרובים, אבל כל זמן ששוחחנו לא היה בינינו שום מגע. ברגע זה של סיום השיחה הוא פתאום חיבק אותי. הרגשתי שאני רועדת, ולא מקור. ידו ממש חשמלה אותי. הוא לחש: "בואי למיטה". עדיין היססתי, אבל רק לשנייה. הרגשתי שאני מאוד נמשכת אליו פיזית, ממש על סף עילפון. בקושי הגעתי למיטה. נשיקותיו היו חמות ורכות. הרגשתי נאהבת ומפונקת. זה היה כמו בחלום. הוא ליטף ונישק את חזי בעדינות אין קץ, בלי אף מילה. אני זוכרת רק מתיקות שאין כמוה כאשר נישק את בטני והיה בתוכי. ריחפתי בעננים, חשתי תחושות ענוגות שלא חשתי מימי. רציתי שהלילה יימשך ויימשך... לא יכולתי להירדם מרוב התרגשות.
בחמש בבוקר קמנו. הוא החזיר אותי לבסיסי ויותר לא פגשתי אותו. מאז, תמיד כשאני נזכרת במה שהיה בינינו אני מתגעגעת לתחושות ההן. עברו המון שנים מאז. היום אני תוהה ביני לבין עצמי, איזו מין בחורה הייתי אז? איך זה קרה בכלל ששוחחתי עם בחור שיחה קרובה מאוד ומייד אחר כך, בלי שום מעבר, פסק זמן, פגישות נוספות והתלבטויות כבר היינו במיטה? היום זה לא היה קורה. היום אני בטוחה בעצמי, יודעת למה אני רוצה להגיע ומסוגלת להתגבר על דחפים רגעיים. אבל אז הייתי בתחילת חיי המבוגרים, עדיין לא מגובשת, חסרת ניסיון, ובעיקר כמהה מאוד לחיבה ותשומת לב. היום אני יכולה להבין את הסיבות להתנהגותי אז. אבל עדיין אני חשה הזדהות עם אותה דניאל שהייתי, ואפילו קצת חמלה ורצון לגונן עליה.
האם הוא זוכר אותי? האם בפגישה הבאה נסיר את המסיכות? או, האם בכלל לא ניפגש? נרדמתי ברגשות מעורבים.
למחרת צבי התקשר. לבי החסיר פעימה כאשר עניתי לו. "רוצה להיפגש היום?" –"כן, אבל לא בערב."-"טוב", הוא נשמע מופתע. "מתי שתרצי". קבענו להיפגש אחר הצהריים באותו מקום. לא רציתי לפגוש אותו בערב, כי עדיין לא החלטתי מה היחסים בינינו. אמרתי לעצמי: קודם תבררי אם את באמת רוצה להמשיך להכיר אותו, בעיקר על רקע אותו לילה קסום.
מה אלבש? אף פעם לא הייתי רזונת, אבל תמיד הצלחתי לבחור בגדים שיחמיאו לי. זו תכונה שעזרה לי גם ברבות השנים. נכנסתי ל"פטפוט". צבי ישב באותו מקום. "שלום, מה שלומך? את נראית טוב!" "תודה" אמרתי וכמעט הסמקתי. הוא עדיין לא מראה שום סימן של היזכרות, חשבתי לעצמי באכזבה. ישבנו זה מול זו. הזמנו קפה. עכשיו, הרהרתי, עכשיו זה יקרה! כבר לא יכולתי לחכות. הגנבתי אליו מבט. הוא שמן קצת, שיערו הלבין, אבל מבעו נשאר כשהיה. גם ידיו נשארו עדינות. נזכרתי במגען על עורי. שמתי לב שגם אני זוכה למבט. מעניין איך הוא מתרשם ממני. כששמתי לי סוכר נשפך לי קצת מסביב מרוב התרגשות. תשלטי בעצמך! אמרתי לעצמי.
-"ספרי קצת על החיים שלך". ממש אותן מילים כמו אז, חשבתי.
-"כמו שסיפרתי לך, אני גרושה וטוב לי."
-"את לא מרגישה בודדה לפעמים?"
-"לא, בכלל לא. אני נמצאת עם עצמי, בחברה הכי טובה..." צחקנו. שוב הרגשתי שיש בינינו חוט מקשר של קרבה נפשית. ואיך שהוא יודע להקשיב! אבל מתי הוא ייזכר כבר?
-"מה אתה אוהב לעשות?"
-"אני אוהב לקרוא, לפתור תשבצים."
-"באמת? גם אני. בעיקר תשבצי הגיון."
-"איזו מקריות! גם אני. לפעמים יש הגיון בחוסר ההיגיון, לא?"
-"נכון. ומעניין מאוד לחבר את החלקים של הפזל". שאלתי את עצמי מתי ואיך נחבר את חלקי הפזל שלנו.
כל זמן השיחה חשבתי: ומה אם הוא נזכר בי ובמה שהיה בינינו עכשיו? איך אגיב אם הוא יגיד משהו בקשר לזה? ומה הוא יחשוב עלי אז? חיפשתי איזה זיק בעיניו, אבל לא ראיתי כלום.
אז מה? חשבתי. הוא לא זוכר. בסך הכול נפגשנו פעם אחת לזמן קצר וזה היה מזמן. אבל בתוך תוכי חרה לי מאוד. מה, מאומה לא נשאר אצלו מכול מה שעבר עלינו באותו לילה קסום? חשבתי, אולי ארענן קצת את זכרונו.
-"איפה היית במילואים?"
-"זה היה ממש מזמן. בדרך כלל הייתי בעזה, בפלוגה."
-"באמת? מעניין מאוד. גם אני הייתי בעזה בצבא."
-"כן? איך לא נפגשנו?"
-"היה מעניין אילו נפגשנו, נכון?"
ברגע זה בחנתי היטב את פניו. האם הוא באמת לא זוכר? או שהוא רק מעמיד פנים? לא זיהיתי שום ניצוץ של היזכרות בעיניו, או שהוא הסתיר זאת היטב. שמתי לב שליבי החיש פעימותיו. מתי כבר נגיע לרגע האמת?
-"אז מה עשית בעזה?"
-"הייתי בפרקליטות הצבאית."
-"בטח היה לך מעניין, לא?"
-"מאוד. לפעמים היינו מבלות בפלוגה בערב."
-"באמת? ממש במקום שבו הייתי?" אמרתי לעצמי: עכשיו אגיע לעצם העניין. עכשיו הוא לא יוכל להתחמק.
-"כנראה שכן. פעם הלכתי לראות סרט וגם אכלתי שם. אחר כך ישבתי באוהל עם המ"פ ושוחחנו אל תוך הלילה."
פה עצרתי ובדקתי את ארשת פניו. האם עולה בו שביב זיכרון? האם נדמה לי או שראיתי מעין זיק חולף בעיניו? קיוויתי שאכן זה המצב. כמה אני יכולה עוד לרמוז? הוא המשיך לדבר, אבל היה שינוי מה בטון דיבורו.
-"באמת? ועל מה דיברתם כל כך הרבה?"
-"אני לא יודעת איך זה קרה, אבל סיפרתי לו על כל החיים שלי."
-"זה מתחיל לעניין אותי."
-"למה?"
-"כי קרה לי משהו דומה, אבל אני לא מצליח להיזכר בכל הפרטים." הרגשתי שאני מגיעה לאיזה מקום.
-"מה בדיוק קרה לך?"
-"זה היה כל כך מזמן. אבל עכשיו כשאת מספרת את זה, אני מרגיש שהייתי שם."
סוף סוף! חשבתי בהתרגשות. יצא המרצע מן השק! מה יקרה עכשיו? ומייד שאלתי אותו בשלווה מעושה:
-"באמת? ומה קרה אחר כך?"
-"אני זוכר שבערב אחד הזמנתי חיילת לפלוגה. עכשיו,כשאני מביט בפניך, היא מאוד דמתה לך... יכול להיות שזאת היית את?!"

ברגע זה הפסקנו שנינו לדבר. נעצנו עיניים זה בזו. אני, נרגשת מאוד כי סוף סוף הוא יודע עם מי הוא מדבר, והוא, שהיה במצב של הלם והפתעה, שקוע בעצמו. רציתי מאוד לדעת מה הוא חושב. האם עכשיו הוא נזכר במה שהיה בינינו? ובאילו פרטים בדיוק? הייתי מאוד נבוכה, כאילו שהסירו מעלי את כל הבגדים. זהו רגע האמת.
-"את יודעת, זה ממש מוזר מה שעובר עלי עכשיו. מאז שזה קרה עברו הרבה שנים, ועד עכשיו לא נזכרתי בך. זה ממש לא נעים."
-" באמת? למה?"
-"כי אני לא מבין איך יכולתי לשכוח לילה כזה." עכשיו אתה מדבר לעניין! תודה שחלקנו לילה קסום.
-"מה עוד אתה זוכר מאותו ערב?"
-"אני זוכר בחורה תמימה עם עיניים גדולות שבטחה בי וסיפרה לי הכול על עצמה."
-"ואני זוכרת אדם שנהג איתי בעדינות ובהרבה תשומת לב. התכונה הזו שלך שבתה את לבי." וגם עדינות ידיך על עורי... הרהרתי בערגה.
-"מעניין, גם אני סיפרתי לך הכול?"
-"לא, אני זוכרת שרוב הזמן אני דיברתי, ולמעשה כמעט לא ידעתי עליך כלום."
-"אני מקווה שעכשיו נשלים את החסר."
-"גם אני. איך נראים חייך עכשיו?"
-"באותו זמן הייתי עדיין נשוי." אילו ידעתי זאת אז, האם היה משהו משתנה בהתנהגות שלי? ולמה הוא לא טרח לציין זאת?!
-"האמת היא שאחרי כעשרים שנות נישואין התחילה אצלי שחיקה, כך שהתגרשנו. יש לי שלושה ילדים גדולים שיש לי איתם קשר מצוין. ומה איתך? הבנתי שאת גרושה פלוס שלוש?"
-"כן, אני גרושה באושר, לא חסר לי כלום".
-"את בטוחה? אז מה את עושה פה איתי?"
-"נזכרת בעבר..."
-"מצחיק מאוד. אבל את זה לא ידעת קודם."
-"נכון, אבל זו הפעם הראשונה שאני פוגשת מישהו מאז שהתגרשתי."
-"אז אני מבין שכל כך טוב לך בחברת עצמך ושגם סקס לא חסר לך, סליחה שאני כל כך ישיר."
-"זה בסדר. כרגיל, את מבין אותי יפה מאוד, כמו אז".
-"ממה שאת אומרת אני מבין שהלילה שבילינו ביחד היה מאוד משמעותי בשבילך. זה נכון?"
-"נכון מאוד, ובכמה רבדים." הייתי בטוחה שהסמקתי מרוב זיכרונות שעלו בי לרגע.
-"את מוכנה לפרט ולנמק?"
-"אולי בפעם אחרת. כבר מאוחר, אולי תלווה אותי הביתה?"
-"כבר? טוב."
עכשיו, כשהכול יצא אל האור, הוקל לי קצת. לפחות הוא יודע מי אני, והוא גם מעוניין להמשיך להכיר אותי. הלכנו ברגל, אני גרה לא רחוק. היה לילה נעים, קצת קריר. היה באוויר ריח פריחת היסמין. דיברנו על כל מיני נושאים וצחקנו הרבה. הרגשתי שהאווירה בינינו השתנתה. הוא היה פחות זר לגבי וכנראה שהגילוי שלו אודות הכרותינו הנושנה השפיע עליו. ההליכה לצידו העירה בי נשכחות. גופי זעק לחיבוק וקרבה, אבל חשתי שזה מוקדם מדי. תחילה עלי לברר מה בדיוק אני חשה כלפיו. כשהגענו אל ביתי, נעצרתי בכניסה.
-"פה ניפרד, לילה טוב. נהניתי היום."
-"גם אני. את לא רוצה שאכנס?"
-"לא, אני ממש עייפה."
-"אז לילה טוב, אצלצל אליך מחר".
-"להתראות".


נכנסתי הביתה כולי נסערת. העייפות הייתה ממני והלאה. איזו פגישה! שחזרתי שוב ושוב את שיחתנו. הוא נזכר בכל מה שהיה בינינו באותו לילה! האם ניעור בו חשק מסוים לשחזר את ריגושי הלילה ההוא? האמת היא שאצלי צצו כל מיני געגועים לרוך שבקצות אצבעותיו ופיו על בטני... לא הצלחתי להירדם עד השעות הקטנות של הלילה. כל הזמן חזרתי אל אותו לילה באוהל, תוהה: האם שמץ מהקסם הזה יחזור על עצמו בשלב מסוים של יחסינו?

יום ראשון, 17 במאי 2009

היום בו שרפתי את מרפסת העץ בבית הקפה החדש בשכונה ד' - יעל נצר

ביום בו שרפתי את המרפסת נסעתי לתל אביב. החבר שלי אמר, אם את מגיעה לבד, תדעי שיורד
גשם. זה הצחיק אותי, כאילו שאם את לא לבד, הבן אדם שאיתך הוא מטריה. נסעתי ברכבת.
בתל אביב כל הזמן קורים דברים. למשל, אנשים משנים את הריהוט בבית שלהם וזורקים מיטות
לרחוב. בתל אביב, אנשים נפגשים בפעם הראשונה ובפעם האחרונה. אנשים מציעים נישואין,
אפילו למי שכבר לא רוצה לחיות איתם.
בבאר שבע זה אחרת. בבאר שבע יש אבק וברחובות שבהם מתקנים את הכביש יש אפילו יותר.
באחד הרחובות האלה, במרכז מסחרי ישן, בנו בית קפה. כנגד המדרכה המאובקת בנו מרפסת
מעץ טבעי. את העץ צבעו בלק שקוף עם ריח עז.
אותי זה הטריד. מי בונה מרפסת עץ בבית קפה בשכונה ד' בבאר שבע. מחר יישרפו אותה.
כל יום עברתי שם לראות, ולא שהיו חסרות לי דאגות. החיים שלי כל הזמן התפרקו. לא רציתי
עניין נוסף. חיכיתי יום, שבוע, שבועיים, ואף אחד לא שרף.
והימים קרים. בתל אביב רטוב כל זמן. בבאר שבע לא יורד גשם. העיר יבשה, עטופה במועקה
וממלאה פיות בחול.
אז שרפתי את המרפסת.
זה לא היה כל כך קשה. זרקתי לשם סיגריה בלי לכבות אותה. הרוח הספיקה למלא את המרווח
בין העץ לבטון בעיתונים מעופפים ואני סייעתי לה עם מכתבים מקומטים שפעם כתבו עליהם
מילים וכתובות והדביקו עליהם בולים אבל שכחו לשלוח אותם.
האש התפשטה במהירות ואני כבר לא הייתי שם כי נסעתי לתל אביב.
ירדתי מהרכבת והוא חיכה לי. הלכנו לשתות. על הקפה ההפוך שלי הוא צייר פרצוף. חשבתי שזה
רעיון נהדר: אפשר להקפיא כוסות קפה שמציירים עליהן וכשבאים אורחים, מגישים להם פרצוף
קפוא עם קש.
אבל בתל אביב הקפה היה חם, שתיתי אותו ולא אמרתי כלום. הייתי עצובה כי ידעתי שאסור
לפגוש אנשים אחרי שנפרדים מהם.
המשכנו לטייל. הלכנו בין המיטות שאנשים זרקו לרחוב. שתינו וויסקי בקיוסק. דיברנו על דברים
שלא זוכרים אחר כך. פיתחנו תוכניות לשיפור הגנים הציבוריים בתל אביב. זרקנו אבנים על פנסי
רחוב שהאירו פינות חשוכות.
ירד גשם כשנפרדנו, ממש במקום בו נפגשנו לראשונה. אמרנו שלום והוא כבר היה על האופניים
שלו. הסתכלתי עליו מתרחק. פתאום הוא נעלם. נמס בגשם. חבל שלא הביא מטריה, כי הוא
דווקא בחור טוב.
למרות ששרפתי בבוקר את מרפסת העץ ולכאורה נפטרתי מטרדה אחת, לא ידעתי מה לעשות
עכשיו. מצד אחד הייתי מוזמנת לארוחת ערב ומצד שני כבר שתיתי קפה. נתתי לעצמי סימנים
שיעזרו לי להחליט, כמו שעשיתי כשהייתי קטנה. שלוש מכוניות לבנות, ואחריהן אוטובוס – אני
נוסעת הביתה. חנות שמוכרת רק נעליים לבנות – אני נשארת. אז נשארתי. בארוחת הערב נאמרו
לי מילים שלא ידעו לאן ללכת אז מיהרתי לרכבת הבאה.
ברכבת, ישבה מולי אישה יפה, מסורקת ומגוהצת. מולה ישבתי אני, מלאה בשרידי אבק, עשן
וגשם, עטופה בצעיף ועקבות של מגע.
באזניות שר לי זמר שפגשתי בלילה אחד עם ירח מלא. חשבתי על החבר של הקפה ועל החבר של
ארוחת הערב. קראתי מכתב ארוך שנכתב בעט במיוחד בשבילי מחבר שלי שפעם רצה למות על
הפסים אחרי שאמרתי לו לא. חשבתי שאני פרועה ומקומטת אבל יש הרבה אנשים שיודעים את
השם שלי.
לאישה שישבה מולי אמרתי בלי שתשמע –מה שסיפרתי, זה אפילו לא הכל.
וכתבתי מכתב תשובה. כתבתי שגדל לי קקטוס בלב, ושלפעמים אני זורקת סיגריות בלי לכבות.

יום ראשון, 10 במאי 2009

על בר כוזבה - מן התלמוד הירושלמי

מתוך תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד הלכה ה גמרא

תרגום מלים ועיבוד: אורי מאיר

רבי יוסי אומר: "יום שחרב הבית היה מוצאי שבת, ומוצאי שמיטה, ומשמרתו של יהויריב, בט' באב, וכן ב[יום] שני. בזה ובזה [מקדש ראשון ומקדש שני] היו הלוים עומדים על הדוכן, ואומרים (תהילים צד) 'וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם, וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם, יַצְמִיתֵם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ.'" 

רבי שמעון בן לקיש היה שואל לפני רבי יוחנן, אמר לו: "מהו לומר שיר בלא נסכים [ללא קורבנות]? אלא צריך לשמוע מזה כי בזה ובזה היו הלוים עומדים על הדוכן ואומרים 'וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם, וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם, יַצְמִיתֵם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ.'" 

רבי אבהו אמר: "נחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:

רבי יוחנן אמר: 'אומרים שיר בלא נסכים',

רבי שמעון בן לקיש אמר: 'אין אומרים שיר בלא נסכים'. 

השיב רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: 'בזה ובזה היו הלויים עומדים על הדוכן ואומרים: 'וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם, וּבְרָעָתָם  יַצְמִיתֵם, יַצְמִיתֵם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ.'

אמר לו רבי שמעון בן לקיש: 'מה אתה מבין מכך?'

אמר לו: 'מאחר שאלו נסכים היו -  זמנו של שיר היה!'

רבי יוחנן אמר שירו של יום, רבי שמעון בן לקיש אמר שירו של אתמול."

 

אמר רבי לוי יהויריב, גבר מן העיר מירון, עירם של משפחת מסרביי: "מסר את ביתו לשונאיו". 

אמר רבי ברכיה: "יהויריב - יה הריב עם בניו על שמרו וסרבו בו.  ידעיה עמוק ציפורים [שם של משמרת כהנים] - ידע יה עצה עמוקה שבלבם והגלם לציפורין:  נלכדה ביתר."

רבי [יהודה הנשיא] היה דורש: "עשרין וארבעה עבדין - (איכה ב) בלע ה' ולא חמל, ורבי יוחנן דרש ששים.  ורבי יוחנן דורש יותר מרבי? אבל זאת כיוון שרבי היה סמוך לחורבן בית המקדש, והיה אומר: "שמונה זקנים מאירים ואנו בוכים ומשתתקים, [והם] קיימים לנו."

אמר רבי יהודה בן רבי אלעאי: "ברוך רבי היה דורש (בראשית כז): 'הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו  - קולו של יעקב צווח ממה שעשו לו ידי עשו בביתר.'" 

 

שנה רבי שמעון בן יוחי: "עקיבה רבי היה דורש (במדבר כד): 'דרך כוכב מיעקב - דרך כוזבא מיעקב.'"  רבי עקיבה היה חמיו של בר כוזבה, והיה אומר זה הוא מלך המשיח!'"

אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: "עקיבה, יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבוא!" 

אמר רבי יוחנן: "קול אדריינוס קיסר הורג בביתר שמונים אלף ריבוא." 

אמר רבי יוחנן: "שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפים את ביתר, וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות, והיה שם בן כוזבה, והיה לו מאתים אלף מטיפי [קצוצי] אצבע. 

שלחו חכמים ואמרו לו: 'עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים?'

אמר להם: "וכי איך אפשר לבדקם [אחרת]?' 

אמרו לו: 'כל מי שאינו רוכב על סוסו, ועוקר ארז מן הלבנון לא יהיה נכתב בצבא שלך!'

היו לו מאתים אלף כך, ומאתים אלף כך."

 

וכשהיה יוצא לקרב היה אומר: "ריבונו של עולם לא תסעוד ולא תכסוף (תהילים ס)[ לא תעזור, ולא תזיק] - הלא אתה אלוהים זנחתנו, ולא תצא בצבאותינו!"

שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מצור על ביתר. והיה רבי אלעזר המודעי יושב על השק ועל האפר ומתפלל בכל יום, ואומר: "רבון העולמים אל תשב בדין היום, אל תשב בדין היום!"

רצה אדריינוס להפסיק את המצור. 

אמר לו כותי אחד: "אל תעזוב, אני אברר בשבילך איך לכבוש את העיר. נכנס דרך שער העיר ומצא את רבי אלעזר המודעי עומד ומתפלל. עשה עצמו כאילו הוא לוחש באוזנו. ראו בני העיר, והביאוהו אל בן כוזבא. אמרו לו: הזקן הזה שוחח עם חביבך.'

אמר לו :"מה אמרת לו ,ומה אמר לך?"

אמר לו: "אני אומר לך - המלך יקטול אותי, ואם לא אומר לך - אתה תקטול. יותר טוב לי שהמלך יקטול אותי, ולא אתה."

לבסוף אמר לו: "אמר לי שימסור את העיר." 

בא אל רבי אלעזר המודעי, ואמר לו ":מה אמר לך הכותי הזה?"

אמר לו :"לא כלום."

"מה אמרת לו?"

אמר לו: "לא כלום."

נתן לו בעיטה, והרג אותו.

מיד יצאה בת קול ואמרה (זכריה יא): " הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל-זְרוֹעוֹ וְעַל-עֵין יְמִינוֹ זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה. - הרגת את רבי אלעזר המודעי, זרועם של כל ישראל ועין ימינם, לפיכך זרועו של אותו האיש [שלך] יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה."

מיד נלכדה ביתר ונהרג בן כזובה.

באו וסיפרו לאדריינוס, אמר להם: "מי קטל את זה?"

אמר לו כותי אחד: "אני קטלתיו."

אמר לו: "מצא לי את הגופה! מצא לי את הגופה!"

מצא נחש כרוך עליו. אמר: "אילולי אלוהיו קטלו, מי היה יכול לקטלו? וקרא עליו (דברים לב): 'אִם-לֹא כִּי-צוּרָם מְכָרָם וַיהוָה הִסְגִּירָם!'"

 

והיו הורגים בהם והולכים, עד ששקע הסוס בדם עד חוטמו והיה הדם מגלגל סלעים משא ארבעים סאה, עד שהלך הדם בים ארבעה מיל. אם תאמר שהיא קרובה לים? והלא רחוקה מן הים ארבעים מיל.

אמרו: "שלש מאות מוחי תינוקות מצאו על אבן אחת, ומצאו שלוש קופות של קצוצי תפילין של תשע תשע סאה, ויש אומרים תשע על שלש שלש סאה."

רבי שמעון בן גמליאל אומר: "חמש מאות בתי סופרים היו בביתר, והקטן שבהן אין פחות מחמש מאות תינוקות.  והיו אומרים: 'אם באו השונאים עלינו, בעטים הללו אנו יוצאים עליהן ומנקרים את עיניהם. וכיון שגרמו עוונות, היו כורכים כל אחד ואחד בספרו ושורפים אותו, ומכולם לא נשתייר אלא אני.  ואמר על עצמו (איכה ג): 'עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי.'"

כרם גדול היה לאדריינוס הרשע, שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל מטבריא לציפורי והקיפו גדר מהרוגי ביתר מלוא קומה ופישוט ידיים, ולא גזר עליהם שיקברו, עד שעמד מלך אחר, וגזר עליהם שיקברו. 

אמר רב חונה: "משניתנו הרוגי ביתר לקבורה, נקבעה הטוב והמיטיב [הברכה הרביעית בברכת המזון]. הטוב -שלא נסרחו, והמיטיב- שניתנו לקבורה."

משהו קלאסי

פעם בארבעה שבועות, ביום שבו מתפרסמים סיפורים, נפרסם סיפור ממקור עתיק יותר. או סיפור ממקורותינו היהודיים, או סיפור עתיק של עם אחר.
הסיפורים יעובדו מעט ככל האפשר, אך עם זאת יהיו בעברית קריאה ככל האפשר.

יום ראשון, 3 במאי 2009

גמל ושמו אדם סמית' - עידו גנדל

ספרו של עדו גנדל "ימים באים" ראה אור בהוצאת רסיס נהרה בשנת 2007

לעתים נדמה, שההמצאות והגילויים הגדולים ביותר הם דווקא אלה הפשוטים ביותר, אלה שכל אחד מאיתנו היה יכול לגלות בעצמו אילו רק הקדיש לדבר מעט תשומת לב. לפעמים אנו חושבים על איזה רעיון סתם כך במקרה, משתעשעים בו קצת וזונחים אותו, ובסוף מגלים שמישהו אחר עשה מאותו רעיון בדיוק מיליונים. זה מעצבן, אין ספק, אך כנראה שזו דרכו של עולם. כל אחד מקבל את ההזדמנות שלו, ובודדים מנצלים אותה.

הסיפור שאתם עומדים לקרוא הוא סיפורה של הזדמנות שנוצלה, ומה שקרה בעקבות זה. אם תפיקו ממנו תועלת, או לפחות מוסר השכל, הרי זה עניינכם שלכם.

הסיפור מתחיל, כמו כל סיפור אמיתי, בבוקרו של יום רגיל לגמרי. גיבור הסיפור (במקרה זה – אני) קונה עיתון במכולת וקורא אותו על כוס קפה. מפה לשם, אני מגיע לכתבה קצרה על ניסוי משעשע שביצעו כמה עיתונאים חובבי קוריוזים. הם לקחו גמל, שחקנית סרטי פורנו ואנליסט מומחה מוול-סטריט וביקשו מכל אחד לבחור מניות להשקיע בהן. כמובן הפרוצדורה עם הגמל הייתה קצת שונה, אבל זה לא חשוב. התוצאה האירונית המתבקשת הייתה, שההשקעה על סמך דברי האנליסט הייתה הגרועה ביותר. השחקנית בעצותיה החובבניות הביאה להפסד קטן יותר, ודווקא הגמל – הבהמה דלת השכל ביותר מבין השלושה (אם כי יהיה מי שיחלוק על דבריי) – לא רק שלא הפסיד כלום, אלא אפילו הרוויח קצת. 

זו כתבה שחוזרת בווריאציות שונות כל כמה שנים. לפעמים שמים במקום הגמל ברווז או כלב, ובמקום השחקנית איזה אדם אחר חסר השכלה כלכלית, אבל התוצאות הן תמיד אותו דבר. גם התגובה לכתבות האלה היא תמיד זהה: יש את הגיחוך הראשוני, אחר כך ההרהור הקצר המלא שמחה-לאיד על אותם כרישי בורסה שחושבים את עצמם כאלה תותחים, ובסוף אנחנו נזכרים שבכל זאת כל אחד מהם קונה לילד שלו מכונית ששווה יותר מהבית שלנו על תכולתו, ועוברים בלב כבד לכתבה המטופשת הבאה.

אותו דבר קרה אצלי, אחד לאחד, אבל בשלב האחרון, ממש לפני שהתחלתי לקרוא את הכתבה הבאה, פתאום המוח שלי נתן ברקס עצבני. אני זינקתי מהכיסא ממש – אני מתכוון באופן מילולי – וגם שפכתי על עצמי קצת קפה. מה שקרה זה שהמוח שלי הגיע למסקנה לפני שהספקתי בכלל לחשוב עליה, ואת הדקה הבאה הקדשתי לפיתוח מסודר של הרעיון.

הרי הגמל הוא בהמה מטומטמת לגמרי. הוא בוחר באופן אקראי לחלוטין. גם לא יכול להיות שהעיתונאים כיוונו את בחירתו, כי אם הם היו כאלה מוכשרים הם היו זונחים בשמחה את העיתונאות הנחותה הזאת והופכים להיות אנליסטים במקום. אז יש לנו גמל שבוחר באופן אקראי לגמרי, בניחוש. ועדיין הגמל הזה מצליח יותר מאשר אנליסט מומחה. מה זה אומר? זה אומר שהאנליסט מצליח פחות מאשר ניחוש מקרי! אז אם אני אמצא אנליסט ואשקיע בדיוק *ההפך* ממה שהוא אומר לי, יהיה לי סיכוי גדול יותר מאשר בניחוש מקרי! עכשיו, אם נניח שכל מניה מתנהגת בצורה בלתי תלויה באחרות, זאת אומרת כל מניה שאבחר יכולה לעלות או לרדת, הסיכוי שלי יהיה יותר מחצי-חצי, ואני אתחיל להרוויח!

ברור לי שחלק מהקוראים ינחרו עכשיו בבוז. הם "כבר מזמן" חשבו על הרעיון של להשקיע בדיוק ההפך ממה שמציעים להם. אבל על זה בדיוק דיברתי בהתחלה: הם חשבו על זה ואז הפסיקו לחשוב על זה. אני לא הפסקתי לחשוב על זה אלא פיתחתי את זה, ובגלל זה אני אהיה מיליונר והם לא.

כל אותו יום הסתובבתי עם הבעת אושר מטומטמת כזאת, ובראשי חזרתי שוב ושוב על העניין וגם פיתחתי אותו עוד. מטיבם של רעיונות כאלה להתגלגל, כך שבסביבות ארבע אחרי הצהריים כבר החלטתי שאני אתחיל בשחזור מדויק של הניסוי מהכתבה, כי במחשבות שלי כבר הייתי עשיר והיה לי זמן וכסף לבזבז על דברים כאלה. להשיג אנליסט מהבורסה היה הכי קל, כי אני מכיר כמה אנשים שעובדים בסביבה והם מכירים. 

גם המצאתי דרך איך להוציא ממנו תחזיות מבלי שיידע שהוא משתתף בניסוי. למצוא שחקנית פורנו בישראל זה קצת יותר קשה, וגם נראה לי בכל זאת קצת מפגר, אז במקום זה שכנעתי את דקלה – זו הקופאית מהמכולת – להצטרף לפרויקט. נשאר רק למצוא גמל, וגם על המכשול הזה התגברתי. מצאתי איזה בדואי בשם נאסר שהחזיק חוות גמלים קטנה באמצע שומקום בנגב, ושכרתי את אחד הגמלים. נאסר הבטיח לטפל בו בתשומת לב, לא להעביד אותו ולתת לו אוכל מובחר, ובתמורה שילמתי לו סכום יפה והגמל היה זמין תמיד לייעוץ פיננסי. בשביל הקטע קראתי לגמל (שעד אז לא היה לו שם) אדם סמית', על שם אותו כלכלן סקוטי מפורסם מהמאה ה-18.  

בקיצור, התחלתי את הניסוי. נתתי לכל אחד מהמומחים שלי לבחור מניות ולפי בחירתם השקעתי סכומים צנועים. התוצאות היו קצת מוזרות. המניות שבחר האנליסט, כצפוי, הפסידו מערכן. אדם סמית' הביא לי רווח נאה של שישה אחוזים – ולמרבה הפלא, דקלה הגיעה לאותו סכום בדיוק נמרץ. בדיקה זריזה הראתה לי שהיא בחרה את אותן המניות כמו הגמל. קראתי אותה לשיחת בירור.

"ראיתי אצלך מסתובבות את הרשימות שעשית אצל הגמל," הסבירה לי בדיאלקט הייחודי שלה "אז העתקתי אותו דבר, כי בעיתון כתוב שגמלים טובים בלנחש בבורסה".

 

אם כן, דקלה גורשה בבושת פנים מהניסוי, ובמקומה הוצב מטבע, שעל פי נפילתו על עץ או על פאלי נקבעה הבחירה. התחלתי בניסוי שני, כאשר הפעם השקעתי ההפך ממה שהאנליסט אמר. לפי התיאוריה, אדם סמית' והמטבע אמורים לתת בערך אותו רווח – כלום, בעצם – והאחד-מינוס-אנליסט שלי אמור לתת רווח מסוים. התוצאות היו מדהימות. המטבע הפסיד, האנליסט המהופך הפסיד, ואדם סמית' הרוויח חמישה עשר אחוז!

ההשכלה הסטטיסטית שלי אמרה לי שאי אפשר לסמוך על תוצאות ניסוי אחד. ערכתי עוד כמה ניסויים, בווריאציות שונות, ומתוך תוצאותיהם המצטברות עלתה תמונה מדהימה. האנליסט הניב אותם רווחים כמו הטלת המטבע – כלומר למעשה, הצעותיו של האנליסט היו טובות בדיוק כמו ניחוש ולכן אין זה משנה אם אהפוך אותן או אשאיר אותן כמות שהן. אדם סמית' הגמל הניב רווח עקבי.

המשכתי לערוך ניסויים, כאשר מדי פעם אני מחליף אנליסט, או מטבע. שום דבר לא עזר. המטבע מקרי. האנליסט, מכל בחינה מעשית, מנחש. רק אותו יצור מכוער שם בנגב מצליח שוב ושוב לשבור את כל הכללים. הרווחים ממנו הספיקו למימון הניסויים ודמי השכירות עליו, ועוד קצת. בשלב זה הפסקתי לערוך ניסויים. נפטרתי מהאנליסט, והשקעתי סכומים הולכים וגדלים במניות שבחר אדם סמית'. הכסף זרם. הספקתי להרוויח שני מיליון נטו, ואז הכה האסון.

נאסר חיכה לי בפתח המכלאה ופניו אומרות רע. כשהגעתי הוא ירד על ברכיו וכמעט בכה. "לא יכולתי לעשות שום דבר," ייבב "הם באו ולקחו את הגמל שלך" 

"מי זה הם?" נזעקתי "מה קרה פה?"

"יאהוד," הסביר, "בחליפות, כמו מהשב"כ, באו במשאית ולקחו גמל. אמרתי להם – הוא בהשכרה, איש משלם בשבילו, לא עזר, דחפו אותי הצידה ולקחו".

"בוא, אני אביא אותך למשטרה, נגיש תלונה ותוכל להעיד" אמרתי לו.

נאסר התכווץ כולו "אי אפשר, אדוני..." לחש ונרעד "הם אמרו – הם יודעים אני בונה לא חוקי, הם יבואו ויהרסו לי אם אני מדבר... אי אפשר...".

עזבתי אותו ככה, באותו מקום. הגעתי בעצמי למשטרה והתלוננתי על גניבת הגמל. המנוולים ביקשו לראות את חוזה השכירות – כמובן, לא היה לי כזה – או לדבר עם הבדואי. בסוף שלחו אותי משם עם הבטחה שאם ישמעו משהו, יודיעו לי.

לאחר שהתאוששתי מההלם של כל הסיפור, החלטתי לקנות לי גמל אחר. למרבה האכזבה, התברר כי החיה החדשה חסרה כל כישרון כלכלי. אפילו אי אפשר היה להפוך את ההצעות שלו ומזה להרוויח – ממש כמו האנליסטים האנושיים, בגמל החדש לא הייתה כל תועלת. נפטרתי ממנו והשגתי עוד גמל. אחריו באו כבשה, כלב וגם לטאה קטנה שתפסתי בגינה. כולם היו חסרי תועלת. כך נגמרה בקול ענות חלושה ההרפתקה הכלכלית שלי. לא שמעתי עוד דבר על אדם סמית'.

ומדוע אני מספר את כל זה?

כי אני מקווה שאותו מנוול חסר מצפון שגנב את אדם סמית' שלי קורא את זה. דע לך, נבל שכמוך, שלא לעולם תוכל להסתתר. אני עוקב אחרי השוק, וכשתתחיל להרוויח יותר מדי, אני אעלה עליך. לא משנה איפה תהיה, לא משנה מאחורי כמה גדרות ושומרים תסתתר, היד הנעלמה עוד תתפוס אותך. וזו הבטחה.