הוא סטודנט להנדסה, שנה רביעית. שפתיו דקות, מעוקלות. אפו ישר. הוא לא יפה, אבל משהו בפניו חטוב. הוא משתמש במילים עבריות, אבל נערך בערבית. הוא אוהב אוכל חריף, שמעורר את החך, אבל לועס אותו במתינות יבשה. רק הרגל קופצת והגבה צפופה כאשר הכרטיסן ברכבת מנקב את כרטיסו, בלא אומר.
בנסיעה מתחנת האוניברסיטה עד קריית גת הוא מסיים סודוקו למתחילים. משם עד תל אביב הוא מפרש סודוקו בינוני. ובדרך מנתניה לעכו הוא מקמט את מצחו, מהדק את רגליו, ופותר לבסוף סודוקו למתקדמים. הוא מרוצה. אחלה!
זה יום רביעי, הוא חוזר הביתה מהמעונות. תיק גדול ממולא בכביסה משמין לידו, ותיק צד, שקיבל מאגודת הסטודנטים, רפוי על ירכו. הוא אוהב ללמוד, ויותר מזה להצליח. הוא לא מוותר ולא מתפשר על פחות ממאה. הוא שב הביתה, לאמא ואבא ולאחות, רניה. זה בית קטן, ממעט בדיבור, אבל רק שם הוא יוצא מעט מהלחץ.
הוא לא רואה את הנוף בדרך ולא את הים של עכו. ראשו משנן נוסחאות ומשחק בתרגילים מתמטיים. הוא חי בתוך עולם של מספרים, ורק למשפחה יש דלת רחבה אליו, ממנה הם יוצאים ונכנסים. הוא בן של אמא, והוא יודע את זה, אבל למען אבא הוא מעמיד פני גבר, ומדבר על כסף ועבודה. הוא אוהב את אחותו, אבל לא באמת חשוב לו עם מי היא מסתובבת, הוא רק מזייף שכן. יעני, אכפת לו.
הוא משפיל את עיניו כדי לא להיתקל במבט נשי במסדרונות הפקולטה או ברכבות. אבל לא תמיד זה עובד. דקה תמימה עוברת עד שהוא נרגע ממבט אישה, שחדר אותו. כמו בן גוריון, הוא היה רוצה לפעמים לעמוד על הראש ושכל העולם יתהפך.
עד שהתחיל ללמוד בקמפוס לא ממש ידע מי היה בן גוריון. ראש הממשלה הראשון, בסדר. הזקן עם הקרחת והשיער הלבן, חאדר. אבל רק באוניברסיטה למד שהוא היה המיישב הראשון, חלוץ הנגב. לא גרו פה לפניו יענו, הוא מתריס, בסדר!
הוא לא אוהב להיכנס לזה. מעדיף הנדסה ומתמטיקה. אבל יש בו כעס שמפצפץ מתחת לעור. בזמן האחרון הכעס רוחש קרוב.
הוא יורד בתחנת הרכבת בעכו. הערב מאדים ורוח המלח מגיעה מן הים. הוא קונה פחית קולה ביציאה מהתחנה. שבע שקל, אומר לו המוכר, ומביט בו. מה אתה מסתכל? הוא כמעט אומר לו, אם אני ערבי? אבל רק הגבה שוב קופצת, השפה מצרה. הוא נושם נשימה, ויוצא אל העיר, ברגל.
בדרך צועדת לצדו בחורה. בתחילה לא הרגיש בה. אחר כך שמע את מגפיה הולמים על המדרכה. עכשיו הוא רואה את צדודיתה, שיערה. היא יפה, הוא חושב. את מעכו? קולו יוצא לפניו, חלוץ. כן, היא מסמיקה, מבטה לאדמה. וואלה, גם אני, הוא מחייך לתרמילה. הם צועדים ומדברים. פנסי הרחוב מאירים מדי פעם, חושפים עוד נקודה; תלתל שיער, ירך ג'ינס, קצה אף. היא לומדת בבר אילן, שנה שנייה, סוציולוגיה. אני בן גוריון, הוא משיב.
היא עדיין לא סובבה את פניה אליו. מבטה בעצים, ברכבים המאירים, בחטף היא סקרה את נעליו. הם מגיעים לרחוב הראשי. צועדים באור ניאון, חנויות לימינם, ערבית ועברית בשלטי החוצות. הוא הולך גאה. כמה היה רוצה שמישהו מחבריו יראה אותו עכשיו, הולך איתה. איך קוראים לה, הוא לא יודע. מיה, זה כמו מים בערבית, היא עונה ומרימה את ראשה לעבר פניו, אך מבטה אל הכביש. אני דאוד, הוא עונה, זה כמו דוד. דוד בן גוריון, הוא אומר, אחרי הפוגה. עכשיו שניהם צוחקים, והוא מביט בה, ככה, ישר בלחיה.
הם מתקרבים לצומת והיא נעצרת, נעמדת בתחנה. היא גרה בשכונות החדשות. הוא יחכה איתה לאוטובוס. יש לו זמן, לא נורא, הוא מדבר אל ראשה. אנשים מביטים בו ובה, ושוב בו. אבל הכעס שעולה בו, שוכך.
הוא צועד הביתה עם מספר הטלפון שלה בפתק קטן, מקופל בכפו. אולי הוא יתקשר. למה לא? גם הוא יכול להעז. מיה, הוא מגלגל את שמה בשפה מרוככת. מיה, הוא הולך והוזה; פעם, הוא ייקח אותה לנגב. הם יגורו בצריף. הוא והיא, ראשונים במדבר, וואלה-הִי!
