יום שני, 30 בנובמבר 2009

קפה שחור ערבי- אורי מאיר

בעיקרון זה החלק שאני הכי אוהב בכל הקורס, מסתכלים על אחרים שותים קפה, זה נחמד, זה מחזיר אותי אל הקורס שלי. אנחנו, כלומר אני והמפקד יושבים באל מנאר, מעשנים נרגילה, משחקים שש בש ושותים קפה. כל החכמה היא בקפה. אסור לשתות יותר מדי. צריך ללמוד מהערבים, כי הערבים כבר שכחו מזמן את מה שאנחנו לא ידענו אף פעם. קפה ערבי אסור לשתות יותר מדי, ובטח לא יותר מדי מהר.

לא בגלל הקפאין או איזה חארטה כזה. פשוט צריך לדעת לתפוס את השלווה הנכונה, את הרגע שבו הכל מתאחד. ורק אז אתה לוקח שלוק, ואז אתה גם מוציא מה שצריך בקוביות של השש בש.

זה כבר הקורס השלישי שהמפקד לוקח דווקא אותי, וזה אחלה. כי זה סימן שאני המסתערב הכי טוב בצוות, אפילו שאני צהוב. פשוט מתחת לכפיה ולעבאיה, לא רואים את העור כל-כך, ואני מאוד מקפיד על המבטא שלי. ככה למשל כשיושבים באל מנאר, שזה בשכונות הצפוניות של ראמללה, לטובת קוראינו שלא נמצאים ממש בעניינים, צריך להקפיד על ההיגוי הפלסטיני הירושלמי, ולהגות את כל הקופים כמו אלפים. זו רק ההתחלה, אבל אני לא רוצה לסבך את הקוראים עם המון פרטים טכניים.

קצת דאגנו מהחום בגלל הילד הזה שירינו בו לפני שבוע בנעלין. שאלתי את המפקד כמה ימים לפני המסכם שהתחלנו כרגע, אם הוא לא חושב שיש פה סיבה קטנה לדאגה, הוא חשב שנייה, כי יאצק תמיד חושב שנייה לפני שהוא עונה, ואולי בגלל זה נתנו לו להיות מפקד כל-כך גבוה- ראש היחידה בגיל עשרים וחמש, אף אחד לא הגיע להישג כזה לפניו, והוא בחר בי כבר שלוש פעמים לעשות אתו את המסכם.

הקיצור, אחרי כמה זמן הוא אומר לי: "למה נראה לך שאנחנו צריכים לדאוג מזה?"

חשבתי קצת גם כן, כי לא רציתי להרגיז אותו, ואז עניתי לו: "כי יכול להיות שישאלו את החבר'ה שלנו שם מה הם חושבים, וזה יכול להיות פדיחה. זה יכול להיות פדיחה אם הם אפילו לא ידעו איך קוראים לו."

"איך קוראים לו?"

"אחמד מוסא," אמרתי ומייד הוספתי, "בן 11, בטח מנעלין עצמה, נהרג לפני חמישה ימים בדיוק, גם הם וגם אנחנו אומרים שזה כדור גומי."

"מזל." הוא אומר לי, הוא התכוון שאין ויכוח על איך הוא נהרג, ואז הוסיף אחרי כמה שניות: "אל תדאג, אני אטפל גם בזה בתדריך לפני יציאה."

אחרי זה באמת לא דאגתי, עד עכשיו, כי אפשר לסמוך על יאצק, אבל עכשיו, שנייה לפני שהם נכנסים, הזוג הראשון, בכל זאת עברה בי איזו צמרמורת, לך תדע עם הערבים האלה, יכולים לשחוט אותך תוך שנייה. ארבעים שנה בקבר, כמו שאומר הפתגם, שכפי שידוע לי המציאו העות'מאנים, אין אמונה בערבי.

ואז נכנסים שלומי ודויד. כמעט נקרעתי מצחוק כשראיתי אותם. דפקו הופעה הופעה. שלומי החליט להתחפש לאשה, שזה אמיץ כי הנשים של הערבים לא יושבות בדרך כלל בבתי קפה, אבל כמו שטחנו להם את הראש טוב-טוב בקורס, לכל כלל יש יוצא מן הכלל.

אז הם שיחקו אותה כאילו היא עצבנית עליו בגלל משהו, וכל הזמן ישבו ודיברו בשקט, כמעט לא שמעתי כלום ממה שהם אמרו, כי ישבנו רחוק, לא יודע אפילו אם הם ראו אותנו, ושתינו את הקפה שלנו בשלווה, ככה כמו שצריך, וזה בכלל לא היה לעניין שנתחיל פתאום להתקרב אליהם רק כדי לראות מה הם מדברים. נכנסו. שיחקו אותה בעל ואשה בריב. ישבו עשר דקות, ויצאו. קצת מאכזב מצד אחד, אבל מצד שני, בדיוק כמו בתדריך. לא ימינה ולא שמאלה.

ואז נכנסים רמי ושוקי. זה כבר היה משהו אחר. הם דפקו הופעה של איזה שני נסיכים ירדניים. חליפות של ארמאני, אין לי מושג מאיפה הכסף, בטח לא מהיחידה, שאין לה כסף לשטויות כאלה, שעונים מזהב, שיחקו אותה בקטע הזה, כי ידוע שערבים אוהבים זהב, ונסיכים ערבים עוד יותר. וכמו שצריך, הם באו, ישבו באמצע בית הקפה, והזמינו שתי כוסות קפה, אחת לכל אחד.

מזל שדיברתי עם יאצק קודם, כי עוד לפני שהם הספיקו לשתות את השלוק הראשון התחיל הדיון המדיני, וכאן אני חייב להעיר הערת הבהרה. כל השיחה המובאת מעתה בעברית, התנהלה בפועל בערבית. ישנם ניואנסים של השפה הערבית שמתבטאים באינטונציה של המלים, בתנועות ידיים, ובאוצר המלים הרחב יותר של השפה הערבית. לצערי יוצא מכך שהקורא לא יוכל לעולם לקבל כאן, על הנייר, את השיחה המלאה כפי שהתנהלה בבית הקפה, ועל כך אני מבקש את סליחתו.

בכל אופן, עוד לפני שרמי ושוקי שותים את השלוק הראשון של הקפה, קורא איזה זקן אחד אליהם מהפינה: "הלו, אתם שם באמצע, מה אתם אומרים על אחמד מוסא?"

כמעט נקרעתי מצחוק. רמי מניח את הכוס על השולחן, בעדינות אך בתקיפות ואומר: "בושה!" שוקי מניח את הכוס בפחות עדינות, אבל ביותר נחישות, ולכן קצת מן הקפה נשפך ואומר: "בושה לעם הפלסטיני. איפה המאבק המזויין נגד צבא הכיבוש?"

אז הזקן מהנהן ונראה שהוא מאוד מרוצה, אבל פתאום איזה בחור צעיר מן האגף, שנראה כמו איזה סטודנט משקפופר מאוניברסיטת א נג'ח שהיא אוניברסיטה איסלמית קם, מתקרב אל השולחן שלהם, נשאר עומד, ואומר: "כן, אבל מה צריך לעשות להם?"

"מה צריך לעשות?" שואל שוקי.

"מה צריך לעשות להם? למג"בניקים המזדיינים האלה? שמעתם שאיזה מפקד שם אמר לחייל המסכן שלו שהוא חייב לירות?" הוסיף רמי.

"מאוד יפה." אומר הסטודנט, "אבל מה אתה חושב שצריך לעשות להם?"

"עזוב אותם, אלה חדשים כאן, רק עכשיו הגיעו, עוד לא פרקו את המזוודות." אומר הזקן מהפינה, "מה אתה רוצה מהם?"

"אני?" מיתמם הסטודנט, וכבר ראיתי את יאצק מתחיל ללטף את האקדח הגדול שלו, נדמה לי יריחו, "אני רק רציתי לשאול שאלה."

כל הנוכחים בבית הקפה צחקו צחוק רם, גם אנחנו, למרות שלא היינו שמחים כל-כך עכשיו, ובעיקר שוקי ורמי.

ואז, בבת אחת, כמו אריה, נעמד רמי וצועק: "מה? אני אגיד לך מה? צריך לירות לכל הציונאצים בראש. לשחוט אותם כמו חזירים את כל הבהמות האלה."

ככה הוא אמר ומיד המשיך לצחוק. גם שוקי צחק, וגם כל שאר האנשים בקפה, וגם אנחנו, לא הייתה לנו כל-כך ברירה.

ואז הסטודנט ממשיך: "סליחה, אבל אתה לא חושב שאתה קצת מגזים?"

"טוב, אולי קצת" אומר רמי, ושוקי מוסיף מייד: "צריך לשחוט אותם אולי כמו כלבים, כי הם מהשטן."

"בסדר, בסדר, שבו." אמר הזקן מהפינה, והסטודנט גם כן חזר למקום שלו, וכולם נרגעו לאט לאט, אחרון היה יאצק שהוריד את היד מהאקדח, ולקח שלוק ארוך מן הקפה.

שוקי ורמי ליטפו את השפמים המלאכותיים שלהם, ושתו בנחת עוד בערך שתיים וחצי דקות, אז אחד מהם, אני לא זוכר מי, הביט שעון הרולקס שלו וסימן לשני והם שילמו ויצאו.

שתי שניות אחרי זה יאצק אמר לי: "דפע ונוחרוג' מן הון" ואני לא הבנתי מה פתאום הוא משתמש לי במילה ספרותית, אבל לא אמרתי כלום, פשוט הלכתי אל בעל בית הקפה, ושילמתי לו. אחרי שגמרתי לשלם הוא אומר לי בעברית, כמעט בלי מבטא: "אני חושב שהזוג הראשון היה הרבה יותר טוב."

הוא חיכה כמה שניות כדי שאבין את מלוא המשמעות של דבריו.

ואז הוא הוסיף בלי מבטא בכלל: "אני מציע שתצאו מכאן עכשיו, ולא תחזרו אף פעם."

יום ראשון, 22 בנובמבר 2009

הוא לא ידע את שמה - ניר ברזק

אמנון נעמד בדלת המטבח. אביו ישב במקומו הקבוע עם הגב אליו ואמו היתה עסוקה בבחישות במספר סירים וקדרות שהיו על השיש. גם שולחן האוכל והכיסאות היו עמוסים בכלי בישול בתהליך שאמנון כבר הכיר – הכנת ארוחה משפחתית. כל ה"גדוד" מגיע, אחותו טובה, בעלה ושני ילדיהם החביבים אייל והילה. בעוד הוא מתלבט אם לומר בוקר טוב או צהריים טובים, אימו הסבה את פניה אליו.

"למה יחף?" שאלה, "הרצפה קרה. כדאי שתלבש לפחות גרביים." והוסיפה תוך כדי פינוי שולחן האוכל וכיסא מכל הסירים, "בוא תשב, אכין לך משהו לאכול."

היא הוציאה צלחת מהארון וערכה לפניו עם סכין, מזלג ומפית. אביו הסתובב בכיסאו מחפש משהו. בסוף שלף את המזלג מקערת הקצפת החלבונים, ליקק אותו והצטרף לאמנון בדליית חלקי סלט וגבינה מהצלחת שעמדה במרכז השולחן.

"שמעתי רעש בחצות", העיר אביו.

"שלוש ורבע", תיקן אותו אמנון, "נשארתי בלי חלב אז נכנסתי".

לפני שנוחתת השאלה הבאה, ניסה להיזכר בשמה. הוא זכר משהו שקשור לשיר משנות השישים, אולי יעל, שאביו תמיד שאל, 'זאת שכל החיילים קרעו לה?', אבל לא, משהו אחר, משהו שקשור במקום. הניסיונות של אביו לשחק חברמן נראו לו מגוחכים. חברמן מודל 1920, מה אפשר לבקש?! אז הוא ויתר לו. אפילו צחק בנימוס מבדיחות הקרש שלו.

אבל אז, בלי התראה מוקדמת, שאלה אמו את השאלה הנצחית: "איך קוראים לה?"

ברגע של הבזק גאוני הוא נזכר. בחיוך ניצחון של תלמיד שעונה נכון על שאלת המורה הכריז: "סימונה".

אביו קפא במקומו כשעגבנייה משופדת על המזלג בפיו הפעור. אימו הסתובבה ונעצה בו חצי מבט של "געוולד, שווארצה". אפילו מל ברוקס לא הצליח להוציא לשחקנים מבט כזה ב"אוכפים לוהטים". אבל החיוך האווילי שהחזיר לה הרתיע אותה מלהמשיך, והיא הפנתה את מבטה לאביו.

היא חטפה את המזלג מיד אביו ונזפה בו, "תיקח צלחת! לא אכלת מספיק?"

אמנון חייך אל אביו, מלא רחמים. האיפה ואיפה שנהגה בהם היתה ברורה לשניהם, למרות שהיא אף פעם לא הודתה בה. לרגע הרהר על הפריבילגיות שלו על תקן בן לעומת אלו של אביו כבן זוגה. 'זה יהיה גם גורלי?!' לאט לאט לבשו פניו של אביו חיוך. 'נו, תגיד כבר', החזיר לו אמנון חיוך. "מדימונה?" שאל אביו.

אמנון המתין רגע, נהנה מה"עונש" שהנחית עליהם על החדירה לפרטיותו, ואחר כך אמר "לא, מבולגריה".

אמו נשמה לרווחה, חזרה לשיש וכשגבה מופנה אליו שאלה, "מה עושים הוריה?"

אמנון התפתל בכיסאו ולבסוף אמר, "לא שאלתי אותה". השתרר שקט. אמנון קם מכיסאו וזרק, "אני יוצא לשאוף אוויר". "מתי ארוחת ערב?", שאל, מעמיד פנים כאילו הוא לא יודע, לא חיכה לתשובה, ויצא.

כשחזר לדירתו בקומת הקרקע לבש ג'ינס וחולצה שנשארו עדיין על הרצפה מיום שישי האחרון. ההערה של אמו ש'שום אישה לא תרצה לגור איתך ככה' הדהדה בראשו. הוא עיקם את פניו ויצא לרחוב. החליט להזדנגף.

הוא התמקם בבית הקפה בפינת דיזינגוף ופרישמן, שנהג לשבת בו לבד. מהמקום האסטרטגי שבחר היה לו מבט על כל חזית הרחוב. הוא התרחב בכיסא, פרס את שתי ידיו והניח אותן על הכיסאות השכנים, והחל לבחון את העוברים והשבים. העליזות עקב 'מלכוד' הוריו עדיין לא פגה, והוא החליט לשחק עם עצמו בלתת לכל אחת שעברה את השם שנראה לו מתאים לה.

אחרי כמה יוכבד, זלדה וגיטה שלדעתו היו צריכות להשאר בבית, הופיעה יפעת עם האף בשמיים. גם אם היא היתה מבקשת, הוא לא היה מתחיל איתה. בעקבותיה צעדו גילה ורינה, 'איפה הן השאירו את דיצה?', שצחקקו תוך כדי הליכה. 'בטח על גברים. מה כל כך מצחיק?'. לפני שהספיק להיפרד מהן, היא הופיעה בקצה שטח הראייה שלו, עם צמה, בחולצה גברית וג'ינס גדולים.

בטח קוראים לה רעיה, או רונית. יהיה יפה רונית ואמנון זילברשטיין, דמיין את השלט על הדלת. או אולי בסגנון החדש: 'פה גרים רונית ואמנון'. מאז שעזב את הגרעין לא ראה מישהי עם צמה. בטח יוצאת קיבוץ. אם היא ממגידו צריך לא לשכוח לשאול אותה מה שלום פלוטו, לגלג על בקיאותו בספרי הילדים. היא צעדה בביטחון לאורך בית הקפה, שולחת מבטים חטופים לעבר היושבים. 'לא שמה', הרהר, עוקב אחריה. כשנעצרה חשב: 'אולי בכל זאת יש לי סיכוי'. אחרי שהסתובבה והמשיכה בדרכה, קצת התאכזב. 'יהיה יפה, אישה עם צמה'. 'רק לא דבורל'ה', נזכר בבעלת הצמה שלא סבל בהכשרה. מכסימום נשנה לה את השם, ניחם את עצמו. לא רק מראיה החיצוני עם החולצה והמכנסיים שנחו חופשיים על גופה והתסרוקת הפשוטה, גם פניה המחייכות שידרו מין פשטות ויופי בעת ובעונה אחת. משהו טבעי?! או אולי תוצאה של שלוש שעות הכנה, לגלג על עצמו, איך הוא בשמחה יקפוץ לרשת הזאת. כשהסתובבה והפנתה את גבה אליו, דמיין אותה עם הילה נחה על מותניה. הילה וכשתלתליה פזורים לכל כיוון, נשענת על הכתף, מסתכלת אחורה, משחקת בצמה.

מחשבתו נדדה לאחייניו, הרבה זמן בילה איתם. לא נורא, אחרי הכול, המאמץ לגדל בייביסיטרים טובים ישתלם. 'אני כבר אשאיר להם לקרוא לילדים את איה פלוטו, דירה להשכיר, או טוב שיתחילו עם בוא אלי פרפר נחמד. אחר כך אפשר יהיה להשאיל להם אותם שישחקו באבא ואימא'.

את הרהוריו קטעה המלצרית שנעמדה מאחוריו, גחנה ושאלה אם הוא מוכן להזמין. הוא הרים את ראשו בתפנית, וראה את שמה על התג שהיה צמוד לחזה.

"כן טלי", פנה אליה, "אני אקח אמריקאי ארוך חזק, בלי חלב, וקרואסון חמאה".

כשהחזיר את מבטו קדימה זיהה אותה. היא עמדה בפינה הרחוקה באותו מקום בו נעלמה לו מקודם, משחקת עם הצמה. כשעזבה המלצרית ראה אותה זורקת את הצמה לאחור בתנועה נשית שמצאה חן בעיניו. לתדהמתו היא פנתה והתחילה לצעוד ישר אליו, בשביל בין השולחנות.

הוא ראה את האסון המתקרב. היא הביטה לעבר חלון הראווה ולא שמה לב לכיסא שבלט בשביל. הוא קם בניסיון לעצור אותה, אבל היה כבר מאוחר. כמו בסרט בסלוו מושיין, נתקלה בכיסא. בניסיון לייצב את עמידתה הועף התיק הגדול שנשאה, כל תכולתו התפזרה והיא השתטחה אחרי התיק בכיוונו. המראה היה קומי, אבל הוא הרצין והזדרז לגשת לעזרתה.

"את בסדר? אפשר לעזור לך?"

כשהפנתה את מבטה אליו, ראה שהיא על סף דמעות. "זה בסדר", אמרה.

הוא חזר למקומו, הסיט את הכיסא אחורה וירד על ברכיו כדי לעזור לה לאסוף את חפציה.

'הנשים האלו, מה הן לוקחות איתן בתיק?', חשב, ושאל בקול: "השארת משהו בבית?"

"את אמי".

"לא נורא, פעם הבאה אל תשכחי להביא אותה."

היא היתה עסוקה באיסוף החפצים, מה שנתן לו זמן להתבונן בה מקרוב. דרך החולצה נהנה לראות את שדיה. 'זוג עופרים' חייך לעצמו. מהופנט לא שם לב שהיא הרימה את מבטה. אינסטינקטיבית הזדקפה וראשה נחבט בכוח בתחתית השולחן. היא השמיעה צווחה קצרה, תפסה את ראשה בשתי ידיה וכרעה כמוסלמי מתפלל. הוא נבוך והסתכל על ידיה. 'איזה ידיים עדינות', חשב והוריד את ראשו, רצה לנשק להן, אבל נרתע. במקום, הניח בעדינות את ידו על ראשה ואמר,

"אני מצטער, זה לא היה בשליטה. כואב נורא?" שאל.

כשלא ענתה, התלבט לרגע, אזר אומץ והזמין אותה להצטרף אליו. עיניו צדו צרור מפתחות אמריקאי, הוא אסף אותו והתרומם. 'מה יש לה עם מפתחות אמריקאים?' חשב. 'אולי סתם סוחבת אותם כבר כמה שנים'.

כשסיימה לאסוף את חפציה מהקרקע קמה, אספה עוד כמה פריטים שהיו במעבר, נעמדה בשביל והסתכלה עליו.

'בוא אלי פרפר נחמד' הרים את מבטו אליה ואמר "שבי", ואחרי רגע הוסיף "אבל בזהירות", והציג את עצמו.

"ואני רחלי, ואתה לועג לי".

ההערה הבהילה אותו. 'זה עוד יעלה לי בסירוב', חשב. היא נראתה מהססת. כדי לרכך את ההערה הסרקסטית חייך, "סליחה. לא התכוונת להעליב אותך. אני מעדיף לשבת איתך פה ולא במיון באיכילוב".

זה כנראה ריצה אותה. אחרי שהתיישבה החזיר לה את צרור המפתחות, ושאל מה תרצה להזמין. היא נראתה לו עדיין מבוהלת, מנסה להתאושש מהאירוע, והוא החליט לתת לה קצת זמן לבד. כשקם הציע להוסיף את ה"בייגל" והקפה להזמנה. מודע למבטה, שמדד אותו מלמעלה עד למטה, התמתח וניסה להסתיר את הכרס הקטנה.

בשירותים השתהה מול המראה, בדק את פרצופו מימין ומשמאל, קרץ לבבואתו, והשמיע קריאת עידוד. כשחזר היו כבר המשקאות על השולחן.

כדי לשנות את האווירה אמר, "A nice day, ha?"

היא היישירה אליו מבט ושאלה, "מאיפה ידעת?"

"זה פשוט", שמח שהצליח להרשים אותה בחוכמתו, "המפתחות היו אמריקאים ואנחנו אומרים בייגלה ולא בייגל."

"יפה."

"תודה." הזדרז לקחת את המחמאה.

אחרי כן השיחה קלחה. הוא התחיל במאין את, דרך מה עשית בצבא, לחיפוש קרובים. על 'מה את עושה עכשיו?' היא השיבה באופן כללי בלבד. לא נידבה מידע. כדי לא לשוות לשיחה אופי של מילוי טפסים, הרחיב בתשובות לשאלות ששאלה. תשובותיה היו קצרות, ולוו מיד בניסיון להסיט את השיחה ממנה אליו. אבל הוא לא ויתר. לרגע, כשהיה נדמה לו שהוא מדבר יותר מדי על עצמו, עצר ובחן אותה. היא ישבה נינוחה, קשובה, מיישירה מבטים עם חיוך כשענתה על שאלותיו. הוא הניח שמצא חן בעיניה, אבל שהיא שיחקה מתחמקת. רק אחרי שאיתרו את יואב ששניהם הכירו, והוא חשף את גילה, ניסה להטות את השיחה בניסיון להבין אם יש לו סיכוי. כשנפגשו לרגע עיניהם, הסיט מהר את מבטו לידיה, שכבר שם לב ליופיין עם אצבעותיהן הארוכות. היא שיחקה בטבעת הבודדת שענדה, מסובבת אותה סביב פרק האמה, ופתאום עבר בה רעד. הוא רצה מאוד לגעת בה, אפילו לחבק אותה, אבל חשש שיבריח אותה. כדי לא לעמוד בניסיון שוב, העביר את השיחה לפסים עליזים. הצחיק אותה עם כמה הערות סרקסטיות על האופי הישראלי המיוחד, שחלקן אמר במבטא אמריקאי, מניח מלכודות, אבל היא עקפה אותן במיומנות. מדי פעם נשען לאחור בכיסאו, מביט לשמיים, נהנה מקרני השמש שעמדו להיעלם מאחורי הבית. 'שלא ייגמר לעולם' חשב. לרגע הרפה ממאמציו ליצור קשר קצת יותר ברור, שתה את שארית הקפה וחייך לעצמו. גם היא ישבה בשקט, נודדת רחוק במחשבותיה. שניהם ישבו כך עד שנפגשו מבטיהם. כדי לברוח מהמבוכה שחש, פנה בשאלה, "נלך?" היא השיבה בחיוך, "כן, הגיע זמן."

הם צעדו יחד לאורך רחוב דיזנגוף בלי לדבר, כאילו שניהם יודעים לאן הם הולכים. בפינת שדרות קק"ל, לפני הרמזור, עצרו לרגע, פונים אחד לשנייה. 'לבקש את מספר הטלפון?' חכך בדעתו. כשהפנו את מבטיהם חזרה למעבר החציה, האור ברמזור התחלף. הוא לקח את ידה ומשך אותה בריצה עד לשדרה בצד השני. מגע היד החמימה נעם לו. הוא לא הרפה מאחיזתו וגם היא לא ניסתה להתנתק. לרגע לפתה את ידו, אבל מיד שחררה את הלחץ, והמשיכה להחזיק בה. הרוח הקלילה והצל בשדרה נעמו לו. בפינת גן החיות פנו אל כיכר מלכי ישראל והלכו לאורכו עד לקצה שדרות חן. 'מה יהיה?' הרהר, 'אני אתן לה ככה לברוח?' כשעצרה נקטעו מחשבותיו.

"פה אני פונה", הכריזה.

"תני לי רגע לבדוק את הנזקים", אמר, שומט את ידיו לצדי גופו.

היא הפנתה אליו את גופה. הם עמדו זה מול זו. בהכנעה הרכינה את ראשה. 'איזה חמודה, מעניין אם היא יודעת מה היא עושה לי?' הוא התקרב אליה. שואף את ריח שערה לריאותיו, חש את נשימתה על חזהו, הרים יד אחת והחל למשש את קודקודה. בידו השנייה נגע לא-נגע בקצות אצבעות ידה.

היא עמדה בשקט. רק באחד המקרים צעקה "אה".

"לא נורא, כמו שאמי אומרת, עד החתונה זה יעבור" צחקק, מנסה למשוך זמן.

פתאום חיבקה אותו. הוא הופתע. לבו פעם בחוזקה וזיעה קרה צצה על מצחו. כשהתעשת חיבק אותה חזרה, נגע בשפתיו בשיערה. הם עמדו כך בלי לומר דבר. הוא חיכה לסימן ממנה. אחרי כמה רגעים נסוגה.

כשעמדו כך, אחד מול השנייה, אזר אומץ ואמר, "אני גר לא רחוק".

"אולי בפעם הבאה", אמרה, עשתה שני צעדים אחורה עד שניתקו הידיים ביניהם, פנתה והתחילה לעלות במעלה השדרה. אחרי מספר צעדים עצרה, העיפה מבט מעבר לכתפה וחייכה אליו. הוא החליף את מבט האכזבה בחיוך, ונשאר לעמוד כפי שעזבה אותו. אחרי שהות קצרה הרימה את ידה, והמשיכה לעלות בשדרה, מנענעת לשלום בכף ידה.

סיפור נוסף של ניר ברזק, המתאר את חוויות אותו יום מזווית הראייה של הבחורה, נמצא כאן.

יום שני, 16 בנובמבר 2009

דבר המפקד - עדו שטיינברג

בתור מפקד המרחב אני לא חייב להשתתף במארבים, אבל אני נהנה מזה. יש שוטרים שאוהבים מארבים בגלל האקשן. אני אוהב אותם בגלל שאין מה לעשות בהם חוץ מלדבר. אני מאוד אוהב לדבר.

מאוד נחמד לי לשבת עם קצינים ושוטרים שכפופים לי. הם נותנים לי לדבר על הדברים שאני אוהב, על המסעדות בהן ביקרתי, על טיולים בעולם, ועל כל מיני אנשים שאני מכיר. הם בולעים את הסיפורים שלי בשקיקה. הם כל כך אוהבים לשמוע את מה שיש לי להגיד שהם בקושי מדברים בעצמם ורוצים רק להקשיב.

לילה אחד, הודיעו לי שהמפכ"ל בכבודו ובעצמו החליט להצטרף למארב שבו ציפינו לתפוס כמות גדולה של סמים. שמחתי שתהיה לי הזדמנות לבלות זמן רב עם המפקד הכללי, היכרות אישית לא תזיק לקידום.

"איך התגעגעתי למארבים," אמר המפכ"ל כשהגענו לנקודת התצפית וכיבינו את המנוע.

"גם אני," אמרתי. "אין כמו חבורת שוטרים שיושבים ומדברים. טוב, בעצם יש. שוטרים שיושבים על אוכל טוב ויין משובח ומדברים, זה גם מאוד מהנה."

"דווקא החלק של לחכות באוטו זה לא מה שמעניין," אמר המפכ"ל.

"אני חייב לספר לכם," אמרתי בהתרגשות. "קיבלתי מייל מסילביה, הידידה הדרום אפריקאית שפגשתי בטיול בקנדה. אחותה ילדה תאומים וקראה להם אנדרו ואנדריאה. זה לא חמוד?"

שני השוטרים שישבו מאחור הנהנו. המפכ"ל תקע בי מבט.

"אתם מכירים את סילביה?" הסתכל אחורה.

"לא, אבל תאמין לי ששמענו עליה הרבה," אמר אחד השוטרים.

"מה, היה לך משהו איתה?" שאל אותי המפכ"ל.

"לא, מה פתאום. היא נשואה. פגשתי אותה בטיסה מטורונטו לוונקובר. היא הייתה ממש מותק. דיברנו כל הזמן מההמראה ועד לנחיתה."

"אה," אמר המפכ"ל.

באותו ערב סיפרתי הרבה סיפורים, כהרגלי. המפכ"ל לא התערב יותר מדי. חשבתי שגם הוא נהנה מהשיחה, אבל שהוא לא אוהב את האירנים, כי הבעיות התחילו כשדיברתי על הקולנוע האירני.

"יש עוד סרט מרגש שאתם ממש חייבים לראות," סיפרתי לחבריי למארב, "זה סרט על בחורה אירנית שמתחתנת, נכנסת להריון ואז בעלה עוזב אותה."

"אנחנו כבר יושבים פה שלוש שעות," קטע אותי המפכ"ל. "בטח הבלדרים יגיעו לכאן עוד מעט. כדאי שנהיה מפוקסים. מפוקסים בשקט."

"אפשר להיות מפוקסים גם תוך כדי שיחה," אמרתי. "אחרת יהיה משעמם."

"עדיף שנשתוק," התעקש.

"יש שוטרים בעוד מכוניות. אין סיכוי שנפספס."

"די כבר," הרים את קולו. "כבר מתחיל לרדת לי דם מהאוזניים."

"מהציפייה?" שאלתי בתמימות. הוא הסתכל עלי בעיניים יוקדות.

"כן, מהציפייה שתסתום כבר את הפה."

הזדעזעתי. גם אם הוא המפכ"ל, אין לו שום זכות לדבר אלי ככה. הדברים היו לא רק חצופים, אלא גם באו בהפתעה גמורה. למה שמישהו ירצה שאפסיק לדבר?

"אני לא מבין," מלמלתי.

"גם אני לא מבין איך במשך כל הזמן הזה אף אחד פה לא הצליח להשחיל יותר משתי מילים לתוך שצף הדיבור שלך. אני המפכ"ל. אני לא רגיל שלא נותנים לי לדבר."

"בטח שנתתי," אמרתי וניסיתי לחשוב מה סיפר לי המפכ"ל כל הלילה ולא הצלחתי. גם לא נזכרתי בשום דבר ששני השוטרים מאחור אמרו. "כנראה שלא הייתם במצב רוח לדבר היום."

"ניסי..." אמר אחד השוטרים מאחור ועצר את עצמו. המפכ"ל הסתכל עליו ועשה לו תנועה כזאת עם היד, כאילו הוא אומר לו "דבר, דבר". השוטר לא המשיך לדבר.

"זה ממש ניצול לרעה של הדרגות שלך מה שהולך פה," ננזפתי שוב.

הרגשתי מחנק בגרון. עם כל הכבוד לצ'יף, הוא לא מכיר אותי בכלל ולא מכיר את אלה שתחתיי בשרשרת הפיקוד. אבל מה אם הוא צודק? לא, לא יכול להיות. אבל אולי עכשיו יתנהגו איתי אחרת כדי לרצות את המפכ"ל, אפילו שהוא לא בסביבה. ראיתי לנגד עיניי איך השיחות עם הפקודים שלי נעלמות. עם מי אדבר עכשיו? עם הקירות? אולי אבקש לעבור ליחידת הפרשים ואדבר אל הסוסים.

"קח את זה כביקורת בונה," כבוד המפכ"ל התנשא עלי.

שתקתי הרבה זמן. כולנו שתקנו. רציתי שהסמים כבר יגיעו, שנצא מהאווירה העכורה של האוטו ונתפוס לנו פושעים. מזלם שהם לא הגיעו באותו רגע, כי נראה לי שהייתי מרביץ להם מכות רצח. אני לא רק דברן גדול, אני גם בעל גוף גדול וחזק. אני אף פעם לא עדין, אבל ברגע ההוא היה בי זעם עצום והייתי בקלות יכול להרוג מישהו.

"בטירונות קראו לי סירנה," שברתי את השתיקה. "אמרו לי שאני מדבר כמו סירנה, ולא הבנתי למה הם התכוונו. הרבצתי להם אז הם הפסיקו."

"טוב, מה אני הפסיכולוג שלך עכשיו?" הזדעף הרב-ניצב. השוטרים מאחור התנועעו באי-נוחות. נראה לי שגם הם רצו שהמארב כבר יסתיים.

השתיקה לא הייתה לי נוחה. הייתי חייב להמשיך לדבר, אחרת הייתי מתחיל לבכות. זה לא נאה לאדם כמוני לבכות במכונית לבד עם המפכ"ל ושני שוטרים באמצע הלילה. גם אם סוחרי הסמים לא יגיעו בדיוק בזמן שאני מייבב כמו תינוק, הקצין הבכיר שיושב לידי יעיף אותי מהמשטרה. ישלח אותי להסתכלות פסיכיאטרית.

"אם נשתוק נירדם ולא נראה את הבלדרים," פניתי אל ההיגיון שלו.

"יש עוד שוטרים פה במארב," ענה המפכ"ל. "אתה בעצמך אמרת."

"אז תדברו אתם ואני רק אקשיב."

"אתה באמת מסוגל לעשות דבר כזה?"

אז הם באמת דיברו ביניהם. אני לא יודע על מה בדיוק. לא הקשבתי. המילים שלהם היו שם ברקע, אבל לא הייתי צריך להתאמץ להקשיב. גם ככה לא רצו שאדבר איתם. אני התמקדתי בלא לעשות צחוק מעצמי.

שתקתי שעה וחצי. הייתי בטוח שעבר הרבה יותר זמן מזה. הודיעו לנו בקשר שהבלדרים היו מעורבים בתאונה ונעצרו על ידי משטרת התנועה. יופי, לא רק שהשוטר מספר אחת ניסה להגיד לי שאני ברברן, אפילו לא תפסתי את משלוח הסמים בעצמי. התנעתי את הרכב. כשהזזתי את מוט ההילוכים הצטערתי שאין עליו כפתור של כסא מפלט, למרות שגם ככה לא ידעתי אם אני רוצה להעיף את עצמי מהמכונית או את האדון שלידי.

"יאללה, קח אותנו לבית החולים," אמר לי המפכ"ל. "בואו נחקור את הבני זונות."

"אתה רוצה לחקור אותם בעצמך?" שאלתי.

"אולי אתה תחקור אותם. נראה לי שאתה תוציא מהם הכי הרבה מידע."

"באמת?" חשבתי שהוא מנסה לפצות אותי על השטויות שאמר לי מקודם.

"תציע להם עסקה. אם הם יספרו לך את כל מה שאתה צריך, אתה תפסיק לדבר איתם. תיראה איך הם יזמרו," הוא התפקע מצחוק.

"אז אולי יש לי עתיד בראשות אגף החקירות?" ניסיתי להתבדח.

"אני רואה שהתאוששת ממני."

"בטח," עניתי, "אני לוקח את זה בקלות. אנשים אומרים לי דברים חדשים כל הזמן ואני רק לומד מזה. זה כמו שאתה מבשל ומישהו נותן לך טיפים איך לשפר את המתכון, ובאמת בפעם הבאה יוצא לך דליקטס."

"דליקטס?" זיהיתי מבט מודאג על פניו.

"זאת אולי לא דוגמה כל כך טובה. אני לא בשלן גדול ויש לי הרגשה שגם אתה לא חוטא בבישול. לא משנה כמה פעמים יגידו לי כמה תבלינים צריך לשים, תמיד אני מפשל. דווקא באפייה אני טוב. אני לא יודע למה. זה בעיקרון אמור להיות אותו דבר, לא?"

"בוא תעצור פה בצד," אמר המפכ"ל ולקח את הקשר. "אני רוצה להכיר עוד אנשים מדרג השטח," הסביר לשוטרים בניידות האחרות למה רצה להמשיך את הנסיעה לבית החולים במכונית אחרת. הוקל לי. שמחתי שעכשיו אוכל לדבר עם חבריי השוטרים בחופשיות.


יום ראשון, 8 בנובמבר 2009

משהו קלאסי - סיפורה של תמר

אחרי שראיתי שהסיפור הזה לא מוכר כל-כך, הרי הוא לפניכם, היישר מתוך ספר בראשית ומגילת רות:

בראשית לח
א וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. ב וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. ג וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ עֵר. ד וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אוֹנָן. ה וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ.
ו וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר. ז וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְמִתֵהוּ יְהוָה. ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. ט וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו. י וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ.
יא וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ. יב וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת-שׁוּעַ אֵשֶׁת-יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל-גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה. יג וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ. יד וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי-גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. טו וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ. טז וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה-תִּתֶּן-לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי. יז וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם-תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ. יח וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ. יט וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ.
כ וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת-גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ. כאוַיִּשְׁאַל אֶת-אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל-הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. כב וַיָּשָׁב אֶל-יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. כג וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח-לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ.
כד וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. כההִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. כו וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא-יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ. כז וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ. כח וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן-יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל-יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה. כט וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ. ל וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח.

רות ד
יח וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן. יט וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. כ וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. כא וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד.