יום שני, 16 באפריל 2012

לכבוד יום הזיכרון ויום העצמאות - זאב טוקר מאת פרדי כהן יונתן

דרום- כימיקאלים - פרק ראשון - זאב -נובמבר 1983

יום חורפי בנמל התעופה בן גוריון. המטוס מפאריז כבר נחת. צ'רלי מרים את השלט ועליו כתוב בעברית "דרום- כימיקלים". זאב מגיע עם עגלה ומיד קולט את השלט המורם. הוא מתקרב "שלום אני ד"ר זאב טוקר". האיש כבן חמישים בעל שיער מלא ובהיר לבוש בפשטות אך בעל הופעה מרשימה מאוד. העברית שבפיו צחה.
צ'רלי,בדרך כלל חסר מעצורים ודיבורו גס, מרסן את עצמו ונוהג באורח שלפניו ביראת כבוד. ללא מילים מיותרות הם יוצאים החוצה אל החנייה ומתחילים בנסיעה. הנסיעה דרומה מעוררת בזאב התפעלות. מאז עזיבתו את הארץ בשנות הששים הוא אמנם מגיע ארצה לפחות פעם בשנה - יש לו אימא, אח ואחות, חברים. בדרך כלל הוא נוסע צפונה, אף פעם לא הדרים. הרכב עובר את צומת בילו. שוב זאב מתפעל.
אז הנגב התחיל ממש כאן. עכשיו הכול ירוק ומפותח. גדרה, מערכת הכבישים, אורות. אז רק שיירות צבאיות יצאו דרומה. עכשיו כלי הרכב הפרטיים הרבים נוסעים בצפיפות. יורד גשם כל הדרך המשופעת בצדדיה בפרדסים. משאיות עמוסות תנובת הארץ נוסעות בכוון הנגדי צפונה. הכבישים רחבים וחד סיטריים. הם עוברים את קריית גת, ואז כבדרך נס פוסק הגשם. יבש. כך כל הדרך עד באר שבע. בכניסה לבאר שבע במרכז אורן שוב פקק. אישה לבושת סחבות מכוונת את התנועה. זאב מביט בה בסקרנות. צ'רלי בורר את מילותיו ומעיר במלוא הזהירות כי "אין מה לעשות דוקטור טוקר, זו בחורה הסובלת מהפרעה נפשית". זאב מסתכל בהתפעלות בכל הכוונים. מתרשם מהבניינים הרבים. העיר לא מוכרת לו. הוא ממש איבד את הכוון. "זו האוניברסיטה," הבניינים בצבע בטון ממש כמו התיישבות בירח. "כאן יד לבנים, וליד זו העירייה".
צ'רלי. הבא אותי בבקשה אל בית המושל.
מה? מה זה? מעיר צ'רלי בנימה כעוסה.
בית הדסה. המסגד.
אין פה מסגד. אולי אתה מתכוון לעיר העתיקה.
כן , כן. לשם בבקשה.
הם נכנסים לעיר העתיקה. עכשיו זאב מזהה והוראותיו כבר חותכות. "סע ישר. סע. המשך. ימינה. עצור כאן". הם יורדים מהמכונית. זאב עומד זקוף ומסתכל מסביב. הכבישים החדשים שנוספו, תנועת כלי הרכב אינם מפריעים לו להיזכר. כן זה היה בדיוק כאן.
לפני שלושים וחמש שנה זאב תיפקד כסמל מחלקה בגדוד תשע שבחטיבה שמונה. הם ישבו במשמר הנגב כשבועיים ימים. השהיה שם נוצלה לריכוז כוחות, התארגנות ותכנון לקראת כיבוש באר שבע במסגרת מבצע יואב. המחלקה שלו כללה אך ורק עולים חדשים. הוא פיקד עליהם בגלל ידיעותיו ביידיש. רובם היו ניצולי שואה ממזרח אירופה. היו גם מצפון אפריקה. דווקא אחד מהם, פרוספר שמו, בעל הבנה טובה ביידיש. פרוספר ממשפחה עשירה בקזבלנקה. הוריו שלחו אותו לפאריז ללמוד. לאחר תואר ראשון בפיזיקה המשיך בלימודים לקבלת תואר גבוה יותר. עם הכרזת המדינה במאי 1948 הרגיש שאינו יכול יותר והחליט לעזוב הכול באמצע השנה. הוריו נדהמו כאשר קבלו ממנו טלגרמה מפלסטינה. בחור חכם ומשכיל מאוד . בעל חוש טכני מפותח. קראו לו פרופסור.
היו עוד שני צפון אפריקאים. אחד מהם ז'וז'ו תמיד צחק והתעקש לקרוא לו זאבּ עם בּ' דגושה. רק כעבור שנים הבין למה שלושתם צחקו. רוב האנשים במחלקה היו משונים, מוזרים ואף שלומיאלים במלבושם הצבאי שלא היה על פי מידותיהם. בעלי שמות גלותיים כמו זיידל, לֵבָּאלֶה, זלמן. זאב כסמל מחלקה דאג לרווחתם. דאג להם לאוכל. לבגדים חמים, שמיכות, נעליים, ואף למשחקים. היו ביניהם מצטיינים בשחמט. מוזר, בתום הארוחות רובם היו משלשלים לחם אל תוך כיסי בגדיהם. הצבא ניצל את הזמן הפנוי ללמדם את השפה העברית ולשלבם באורח החיים הישראלי. חיילת ואף אזרח מבוגר הדריכו אותם. על קיבוצים, תנועות נוער, הספר הלבן, כ"ט בנובמבר, תל-חי, הכול. החיילים ממחלקות אחרות, ילידי הארץ, התנכרו להם עד לכדי התעלמות. ערב אחד, בקיבוץ היה קומזיץ, ישבו כולם מסביב למדורה. זאב הקים את כל המחלקה שלו ודרש מהם לבוא ולהשתתף. הם הגיעו. שימה'לה המ"פ הסתכל עליהם בזלזול וגילה חוסר התלהבות מנוכחותם. התפתח ויכוח לוהט בין זאב לבינו. זאב לא ויתר וכולם השתתפו בקומזיץ.
היה חייל אחד שהתבלט. יענקל שמו. זאב נקשר אליו במיוחד. היה מבוגר ממנו בשנתיים. הרהיב עוז ופנה אל המ"פ, כעוס:
למה לא יושבת אני? אני ייד. אתה ייד. הכול ייד. כול.
אתה יהודי אבל עוד לא ישראלי. אני ישראלי.
ייד, ישרוּאל. זה כמו זה. לא?
זאב שם קץ לויכוח והושיב את כולם ליד המדורה. במהלך הערב, הפרופסור הוציא מכיסו הרמוניקה וניגן בה שירי רועים ישראלים יפים מאוד שהוא למד בתנועת נוער בהיותו במרוקו. לא נתנו לו לנגן שנסונים צרפתיים. "זו כפירה" אמר אחד מהם. הערב היה נעים מאוד. לכולם.

***


בסוף הקומזיץ יענקל ניגש אל זאב והודה לו על התערבותו ועל עקשנותו. אתה יודע , אמר לזאב זה לא צבא , זה אפילו לא פרטיזנים. זה תנועת נוער. תנועת נוער כמו שלימדה אותנו החיילת. יענקל סיפר לו בלילה את כל קורות חייו. ניצול שואה שהגיע ארצה לפני חודש בדרך לא דרך. ללא שום תעודה זולת המספר שעל זרועו. ה"רכוש" היחיד שבאמתחתו היה תמונת אמו החקוקה במוחו. אמו המשקיפה מחלון הבית בדאגה ומחכה שיחזור ממשחקי הרחוב בקיץ.
הוא גם זכר את הסבא שלו ברכבת מתפלל ודואג שיגיעו לפני כניסת השבת. אל דאגה הוא לא חילל שבת. היה גוי של שבת שהבעיר עבורו את המשרפה. יענקל המשיך וסיפר איך ממש באמצע המלחמה בהיותו בין חמש עשרה הצליח להימלט ממחנה הריכוז עם שלושת חבריו. כולם נורו. אחד מהם, אנשל הפציר בו לפני מותו: "מסור דרישת שלום לארץ ישרוּאל". והוא הצליח לחמוק מהאש. נחוש לעמוד בהבטחתו, נדד ביער בקור המקפיא כמה ימים ללא אוכל. הצטרף אל קבוצת פרטיזנים שעיסוקה העיקרי היה גניבת מזון מהכפריים, ומארבים נגד שיירות גרמניות. חוקי? מה חוקי? הוציאו אותי מהחוק. אני לא קיים בחוק שלהם. המטרה היא לשרוד. לקבוצת הפרטיזנים הזו היו שני אויבים. האוכלוסייה המקומית והחיילים הגרמנים.
בחודש מאי של שנת 1945 עם נפילת גרמניה, המלחמה אצלו עוד נמשכה. מלחמה על אוכל, מלחמה מפני הקור, מלחמה על מקומו בעולם. לאן ילך? לחיות. לחיות. עכשיו. בלי לדאוג למחר. בדרכים, מספר מועט של כפריים טובי לב עזרו לו. הוא צעד לבד לאורך השבילים ורגליו עטופות סמרטוטים במקום נעליים. קופץ על קרון רכבת מזדמנת בלי לדעת לאן מועדות פניה.
איפה הוא לא היה? מפראג חצה את כל צ’כוסלובקיה. חצה את היער הצ'כי והגיע למינכן, משם נירנברג ושוב למינכן וכך חצה את כל גרמניה. התמזג עם טורי האנשים הנודדים לאורך כל אירופה החרבה והעשנה במשאיות, בעגלות וכמובן ברגל. פניהם עייפות, חלקם חבולים ופצועים. רובם בלויי סחבות.
למרות הקשיים הוא הרגיש את החופש. הוא אדם חופשי. באפיסת כוחות הוא מגיע אל מחנה צבאי. חיילים אמריקאים טובי לב נותנים לו קצת ממנות המזון שלהם. מנדבים לו שמיכה. כובע חם, נעליים. אחד אפילו נתן לו שוקולד. והוא המשיך וצעד. לאן? עד מתי? לא התייאש אף פעם. אתה תשרוד, הבטיח לעצמו, תגיע לארץ ישרוּאל.
כעבור כמה חודשים נפגש עם רב צבאי שהביא אותו לבית חולים אמריקאי שם שכב כחצי שנה. עם החלמתו, הציעו לו להישאר עוד. כעבור שבוע נוסף החליט לעזוב. הוא לא יכול לסבול מחנות. אחר כמה ימי הליכה, הגיע אל כפר אחד. נכנס לרפת. שם קיבלה אותו בחורה. סדרה לו מקום לינה ליד הפרות. אהבה אותו. פעם ראשונה בחייו שידע אישה. עזר לה בעבודות החליבה ובטיפול בפרות. האוכלוסייה בכפר נשארה עוינת אך ללא הגיבוי הנאצי כבעבר. עם גמר החורף, תקופה מאוד נעימה בחייו, נפרד מהבחורה ומהפרות.
עלה על קרון רכבת שהביא אותו לנמל טרייסטה ומשם עלה על אונייה ליוון. היוונים אנשים יותר חמים כמו מזג האוויר שם. בנמל פיראוס התגנב אל תוך סירת דייגים שהגיעה לקפריסין. שם, בעזרת אנשי הסוכנות היהודית הגיע לארץ ישרוּאל. איזו התרגשות. קיים את הבטחתו לאנשל. בחיפה ישר גויס ל"צבא הגוּנה לישרוּאל". הוא הסביר לזאב שאפילו במצב הכי קשה, כאשר מגיעים מים עד נפש, אל לך להתייאש. היה פעיל. היאבק. תמצא תמיד פתרונות שיקרעו לך את הים. זאב נקשר אליו נפשית. דבריו חדרו לתוכו והותירו רושם עז בחייו. הוא תיעב את יחסם המזלזל של ילידי הארץ כלפי העולים החדשים. הוא בעצמו יליד הארץ אך שונה מהם וללא דעות מקובעות כמוהם.
פתאום בוקע קולו של צ'רלי:
- ד"ר טוקר, אני יכול לקנות לעצמי פלאפל בזמן שאתה מסתובב פה בשטח?
אולי אתה רוצה שאני אקנה לך? טוב בסדר. כמה דקות.

***


למחרת בלילה הגדוד יצא בשני טורים לכוון באר שבע. הגיע בשעה ארבע לפנות בקר לנקודת ההיערכות בפאתי היעד. העיר דלקה כולה מהפצצות התותחים וחיל האוויר. הפלוגה שלו חדרה אל לב העיר והגיעה לבית עראף אל עראף. החיילים התפרשו בשטח. יריות לכל עבר. אש , עשן, צעקות. יענקל היה ערני ופעיל מאוד. לוחם מקצועי. נתן פקודות לחבריו. כבר רואים מכל עבר חיילים מצרים יוצאים עם דגלים לבנים. עדיין שומעים יריות. שני גמלים זה אחר זה דוהרים קלות בין בית המושל לבין המסגד ושבים וחוזרים במעגל. ללא הרף. הם מפריעים לשני הצדדים הלוחמים. אי אפשר לעצור אותם. יענקל דואג לכל החיילים במחלקה ואף לחיילי המחלקות הותיקות ועוזר להם להתגבר על תקלות בנשק. הוא בעצמו משתלט על המצב באופן טבעי ומחלק פקודות ביידיש.
שְנֵעל, שְנֵעל (מהר)! לויפט (רוץ) !
האַלט דער שטאַרק ביקס – יֳבּ טפוּיוֹמַט! (החזק חזק את הרובה. לעזאזל)
אחר כך ברכות:
- "זיי ניט דערשראַקן. (אל תפחד)". "אוֹט אזוֹי (זהו, ככה)".
לפני השעה עשר בבקר הסתיים הקרב למרות התחושה שהם נלחמו יום שלם. פתאום שקט. לא רחוק מהם הייתה עגלה הפוכה וגלגל מסתובב שהשמיע קול חריקה מחזורי צורם שנמשך ללא הפסק.
הפרופסור בכעס: מה זה? פֵרפֶטוֹם מוֹבּילֶה?" יענקל אחז בידו מוט ברזל ובתנועה אולימפית ממש השליך אותו במדויק אל תוך הגלגל שנעצר במקום. דוב'לה מפקד הגדוד ניגש אל זאב ושאל מי יודע גרמנית. כמובן יענקל. יודע הרבה שפות אירופאיות.
הוא התלווה יחד עם זאב. הם רואים שתי נזירות. זה לא גרמנית. זה איטלקית. הנזירות מבקשות ציוד רפואי כי יש להם פצועים. " מור להם שאשלח אליהם את הרופא החטיבתי עם עזרה וציוד רפואי. זאב מתרגם מעברית ליידיש. יענקל מתרגם לאיטלקית וחוזר ומסביר ביידיש לזאב שמתרגם שוב לדוב'לה. יש שבויים מצרים. שומעים צעקות וכדורים תועים.
"ארפע אידך" (הרם ידיים).
הקצינים המצרים שנכנעו זה עתה מתעקשים לדבר בשפה האנגלית. אין בעיות. יענקל פה. העיר נכנעת עד לשעות הצהריים. התרגשות והתלהבות אוחזת את כל הלוחמים. לבסוף נותנים ליענקל את הכבוד להניף את הדגל על גג בניין המושל. יענקל כולו גאווה אוחז בדגל ומטפס עם חיוך על פניו. כדור מצלף פוגע ברגלו. הוא בשלו, ממשיך לטפס. ועוד כדור. ועוד שלב בטיפוס. הדגל הכחול-לבן מונף ומתנוסס ברוח. יענקל זב דם מידרדר ומחליק מטה עד לנפילתו על הקרקע. שוכב פרקדן. זאב רץ לקראתו. ניגש אליו. יענקל גוסס ומחייך. ובין נשימה לנשימה.
זאב. אתה לא... מבין כלום. כל מה... שסיפרתי לך. כל מה... שעבר עלי. המטרה הייתה אחת...ויחידה. להניף את הדגל של... "צבא.. הגוּנה.. לישרוּאל".
הוא נפח את נשמתו והחיוך עודנו על שפתיו. זאב נשאר רכון מעליו, חסר אונים. קפוא.
ושוב שקט ודממה. באווירה המתוחה הזו נשמעה מאוד רחוק וגם קרוב נעימה מזרחית מגרונו של נער ערבי. כולם עצרו את נשימתם והקשיבו. זה מין רקואים ללוחמים שנהרגו בקרב.
צ'רלי מנקה את פיו ושפתיו מהפלאפל שזה עתה גמר. הם שבים למכונית. האם הוא מזהה דמעה הזולגת מעינו של ד"ר זאב טוקר?
זאב מפטיר לעצמו: "אז כולנו היינו נגועים בתסמונת טרומפלדור".

בית עארף אל עארף כיום

זהו פרק ראשון מתוך הסיפור המלא 'דרום כימיקלים' שיופיע בקובץ 'סיפורי באר שבע' בראשית השנה האזרחית הבאה.