יש שהייתה אוחזת בידה את העציץ העומד בפנים הבית, יחידי, על גבי שידה נושנה בסלון, מעמיקה בכלל חלקיו עינייה הקמוצות, העייפות משנים. תחת הנץ הפרחים הרענן, סגול שאין כמותו זך וטהור, ומטה מן הגבעול המזדקר, השואף אל מעט האור המברך את הסלון לעת קצרה בכל יום, רבצו ענפים זעירים גוססים, משחירים וקמלים, ועם זאת – ביקשו כמדומה לחנוק כל כוח מהתפרצות חיי טבע הפרח. האישה הקשישה, בת התשעים כמעט, נהגה תחילה לשקע ציפורניה באדמה, כאם מיטיבה, ולעקור את אותם הענפים. הייתה מתנשפת מרה, אחר נושמת לרווחה, כאילו היה בכך מאמץ עליון. לרגע נשמה זכה, כבזמני ילדותה, עת הייתה רצה בכל עוזה בשבילי הכפר, הלאה אל השדות, אל מרחבים פלאיים של חירות הבוסר, שהכל בהם מתגלה.
ובלילות הזמן הזה, עת היא סמוכה ויודעת כי בעלה נרדם וישן הוא לבטחה, ובלון החמצן לצידו – אם ישתנק – מיד תמהר, שלווה וקרת רוח כאחות רבת ניסיון ואמונה – ותניח את המסכה על פני הקשיש, ואז - רווחה, ואז שוב שינת גבר קשיש, שינה התלויה בין שמיים וארץ. דבר זה מתרחש מדי פעם, ובעלה אפילו אינו שם לב, אין הוא יודע עד כמה קרב אל סופו אותו הלילה. ממשיך הוא לישון תמים ושקט. הן כך גם הוא חי, תמים ושקט, איש זקן, זיקנתו הפכה אותו טיפש במקצת, מעורר רחמים, במקצת. גם היא, כמדומה, חיה כמו נקלעה אל זיקנתה. ואף כי רגילה היא בכך מזה שנים רבות, בכל זאת יש שהיא עוצרת כנדהמת לפתע – הזו אני? הזו חולדה? לכך אין להתרגל, אף אם אין ברירה אלא לקבל את הדין. גם היא כנראה, מעוררת רחמים הנה.
בעלה ישן בלא הרהור, ואילו היא – חולמת, חיזיונות צבע, חלומות עז ופאר, בכל לילה! כהמומה היא ניעורה עת שחר מוקדמת, עת כוכב ראשון שראתה בחלומה, עולה מעל העיר, והיא איננה מרגישה בו. היא תמהה, הלומה, כיצד זה שגופה מחוץ כך תחת נטל עייפות שאין כמותה, ליאות באיבריה גוברת, ועצמותיה נחרקות, ואילו פנימה במעמקי סתרי הליל – סופה מתערבלת...חלומות שכאלו מאודה לא ידעה, אף כאשר הייתה נערה שרופה באהבתה, אף בשנות החיים הסוערות מכולן, ורוח דופקת בחלונות בית ילדותה, ונגינת פסנתר, ושלג עד מלא העין!
ועתה, הבוקר הנגלה, נשימתו הצרודה של בעלה בעלטה הנסוגה, הבל פיו הקשה וניחוח גופו, מוכר לעייפה, והיכן היא נעימת הפסנתר? אור רפה עולה על העולם. היא מסיטה את הוילונות, מביטה שוב בידיה - אך לפני שעה קלה היה העור של גבן חלק וצחור, והנה משתרבבת ומתפתלת בו תפרוסת כחלחלה-סגלגלה של ורידים מתבלטים מן העור הרך, הרופס כישותה. ישותה רפויה, ריקים כמעט חלליה. אחר כך יאכלו יחדיו ארוחת בוקר צנועה, והיא תשגיח על תזונת בעלה, תניח לפניו את הצלחת, והוא – נחת תתפשט על פניו, הוא החולה מזיקנה, הוא התמים, הטוב והפשוט. הוא האוהבה. יחיאל שלה. שני קני סוף חלושים, נעים לאיטם ברוח הגוברת, לצד הנהר.
"חולדה," אומר בעלה.
"הא?" היא משיבה.
ואינו מוסיף. ודאי, היא מכירה מנהגו זה. בעלה מבקש לשמוע את קולה, מבקש הוא נחמה. הן, אני עוד חיה, היא למעשה מודיעה, ובא עליו מרגוע מחודש. ויחיאל שלו וטוב לו. טוב לו בדמדומי כוחותיו, וקץ ימי חייו כבר דופק על החלון. היא זו המגרשת מעליו את מלאך המוות. כל לילה תבדוק את בלון הגז, שהכל כשורה, עד קץ הזמנים, לא תוותר, לא תניח. אבל, במישור האחר, בכוח שמעל לחוויה, הא, מה מתוקים חלומותיה! הנה היא שוכבת בשדה אביב, כפות ידיה, ענוגות, רכות כמגע העשב, שלובות תחת עורפה, וממעל - שמי ברכה, שמי נצח כחולים. רכבת חולפת אי שם. חברותיה, ילדעות עליזות, מחציפות פנים – סובבות אותה, מגננות על הנאווה מבינהן. הנה קולות נערים נישאים ברוח ניסן, מן הים הסוער, צבועניים מפרשיהם, עוגנים לידה, שירתם מתוקה באוזניה, מה ממתיקה. קול אחד ידעה נפשה יותר מן היתר, דופק ועולה. מיהו זה השר שירת הנערים, וקולו ערב פנימה אל תוך ליבה ממש? הנער, כן, הנער ההוא. מתוך שנתה מתפרש על פניה חיוך נושן, קמוט ושיניים אין בו. קמה ממרבצה על גבי הדשא. הרי היא כל כולה רוח שובבות צעירה, ומי יכול בה לגפוע. הרוח עמה, בטוחה הייתה. יש מי המשגיח עליה, ידעה בנפשה. הלכה אליו...
חולדה ניעורה. יחיאל משתעל בשנתו. תכף כבר נחנק. הקשישה מיד מתרוממת. סחרחרה תוקפת אותה, אבל היא ממהרת בצעדים קטנים מסביב למיטה, אל מכונת ההנשמה. לאחר כמה רגעים כבר חזהו יורד ועולה בבטחה, הוא נושם היטב ושקט, ישן שנת תמימים. שוב לא ידע כי היה אך פסע מן המוות. עם השחר יקץ, בעל תיאבון. איש זקן ושמח לב.
ימיה אלו של חולדה. נדמה לי כי לא מעצמה היא חיה, לא בכוח גופה. בערת תנור גופה תכף תכלה. אלא חיה כל כולה מנשיפתן העדינה של חלומות לילותיה. לא מעצמה היא פועלת בעולם שעות כה רבות בכל יום, עשרים שעות ביממה כמעט, אלא מתוך הכוח המחיה אותה, שהוא החלום, מזה המחולל את החלום.
נוזלות השעות אל תוך עצמן. בתוך הדירה – דמדומי עד. חולדה מסיטה את הוילונות כולם, אור עצל מתרצה לבוא, כמבויש, אל בין הכתלים. אי שם בעברה ישבה בין אולומות אור שירדו מן השמיים, כה בהירות וגלויות לעין, שניתן היה לגעת בהן ממש, ומעליה נפערו תהומות, והיא ישבה בתוך הנהרה ממש, וכמה צחקקה אז...או שמא היה גם זה בחלום הליל? התהפכו כמדומה זיכרון ואמת, אמת וחיזיון.
עוד לילה חלף.
בדירת הזוג הקשיש - מרפסת קטנה, וממנה נשקף נוף עיר, רחוב שאנן, בניינים נאווים, מקולפי טיח, יונים משגשגות על גבי המזגנים וכבלי החשמל. מעת לעת נשמעת נהמת מכונית הממהרת לחלוף, כמו נקלעה במקרה אל הדרך. שנים בעברם עמדו באדניות – חרציות בריאות, לוע הארי זקף צווארו אל פני השמש, וגרניום גאה השתפך מטה. יחיאל ידע לאלץ ממשפך ההשקיה האדום זרם דק, כגשם עדין. דווקא אהבה למדי לראות בעלה במלאכה הזו. אצבעותיו שחורות הפרקים לופפות את הידית, ואגלי טיפות זהירות מנצנצות על העלים. דבר מכל זה הזכיר לה משהו מילדותה. אבל משכפף כוחו של בעלה, פסק מלצאת למרפסת. העדיף את הדירה הקרירה בימי הקיץ, המנחמת בחמימותה בעוד הצינה במרפסת. היא לבדה עוד יוצאת אל המרפסת, מעת לעת, עושה מעט סדר בעזובה, מטאטאת את הרצפה. באדניות – אדמת מוות, כל זכר לא נותר לפינה הנאווה, שהייתה כגן פורח בנפשה. אבל המלאכה מרובה גם כך בפנים הבית. מה תצא עכשיו ותפיח חיים מחודשים באדניות? הרי זה מעל ומעבר לכוחה. היא חשה ליאות קשה, המכרסמת בה, נתח אחר נתח. כוחה נוטש אותה. חשה כמו מישהו נקב בה בסיכה, ועתה יוצאת הרוח.
"חולדה?"
"כן?"
"נו, לא כלום."
"שכחת?"
"מה? כן, שכחתי."
אדם מחייך הוא יחיאל, נאמן היה אליה כל השנים.
אך היא – סרה הצידה, בכל לילה, מן הדרך המובילה מן האיש אל היש, נואפת היא! בעולמם יחד, בעולם שבהקיץ, חולדה ויחיאל קמלים יחדיו. אבל היא לבדה, בעולם האורה, עולם עליון שוב פורחים הפרגים, שם – נעורי עד, ניחוח ענבים, עד שיכרון – עד פרוץ הצחוק המתגלגל, עד מוות! ומה מתוקות שפתי הנער. הרי זוהי נפשה שמתערבלת בה ומרטיטה את אבריה, עוד הם רצים יחדיו, עבורה פרש הנער מחברותו, ורק לה הוא שר עתה, בהתרחק מראה הכפר מאחוריהם, וחברותיה מנופפות לשלום, נדומים אט-אט כלל קולות תבל, ורק הד מחייהם שחיו לפני שחזו זו בזה – עוד נשמע כמבעד למחיצת אושרם. את עיניו הוא מייחד לה, אך לה. עיניים אלו, המרנינות באין צבע, וכל הצבעים שזורים בהן.
לפתע משתנה העולם. הרי היא לבדה, הלאה, הלאה היא פוסעת, כן, עד המדרון המושלג, המעתקל תחתיה, ואין מוצא. היכן הוא הנער שאהבה, איזה איש קם ונעשה?
שוב היא ניעורה. הא, מה זה קרה, לפתע קשה הנשימה – היכן היא עתה? הנה, בחדר השינה, במעבה חשכת ליל כבדה. כה כבדה, עד שהיא אין יכולה להניע איבר. חולדה נמחצת אל המזרן. שיעול מר תוקף אותה, היא משתנקת. מהו הדבר? מה המתרחש? מעולם לא חשה כך. הרי היא בריאה, אמנם זקנה, כן – אמנם קשישה, אבל בריאה. עוד יש לפניה חודשי חיים, אף שנים אולי, כך ידעה עד זה אותו הבוקר ממש! גופה קשיח על המיטה, כמו ענף כבד שנשר מן עץ. כמו הענף, גם בה יש עוד מעט מן החי. היא כמי שאיננה מאמינה. מחשבותיה מתערבלות, קשה למצוא פשר לדברים. ויחד עם זאת, איזו איטיות מתפתחת בהכרתה, כמו רצה בערפל מכביד והולך. כל תנועת מחשבה ארוכה מקודמתה. משהו בה זועק – אם לא תעשה דבר מה עתה – לא תוכל שוב. הזו סופה? לא ייתכן. היא איננה מוכנה. רגע אחד שמעה שירתו של הנער בחלום, כמעט וראתה פניו, והנה לפתע, היא גוססת במיטתה. מר שיעולה. חולדה שהיית מתמרדת בתוכה, היא תלחם, היא תנצח! אך גופה כה כבד, כבר איננה עץ גדוע – לסלע הפכה, מחשבותיה טובעות בבוץ. בדי עמל היא מצליחה להניע שפתיה,
"יחיאל אני חולה,"
אין עונה.
"האא," נחרדת נשמיתה. כל נשימה חלושה מקודמתה, נשענת על על אחותה.
יחיאל ישן עמוק. שנת איש פשוט וטוב, שנת תמים.
כלו הרגעים. לא ידעה כמה זמן כל זאת נמשך. אולי הייתה זו שעה טרופה, אפשר כי יותר. בזוית עינייה – אור עולה. אבל מהו האור? לא תוכל להושיט אליו ידה. תמו הכוחות, ועמם האישה, ועמם חולדה. כרגע אחד מתמשך נדמו לה יסוריה, תכף יסתם קנה נשימתה לגמרי, וחולדה תידום, וגם הנער עמה, לא יסופר לה תום הסיפור.
חשכו עינייה. קו דקיק נותר ביניה לבין המציאות. הנה חדר השינה, גבולות כתליו המוכרים, הנה הציור הדהוי, ועוד מן אותו האור הנשפך מבעד הוילון. מחשבותיה אבדו מעמה. תהום נפער. בא, סוף-סוף, קץ כל הדברים.
והנה, מן האור, מהו הנגלה? קווי מתאר דהויים, אור בתוך אור, הא, באמת ובתמים, שוב זה בא – מהו, מיהו? הנער, הנער! הנה בא לקחת אותה אליו, אל עולם החלום, אל פנים המיסתורין, אל האמת, אל האמת! יד נשלחת אליה מתוך האור, ידו היא, יד אהובה, אוהבה, אסורה. היד נשלחת אל פניה, נוגעת, נוגעת ממש, נמזג החלום והמציאות, כשני זרמי ים פוגשים, ומה זה, על פניה, רוח נעימה, אוויר היא נושמת, אוויר חיים! מסכת החמצן על פניה, ניחוח משונה של גומי ומשהו שמעל לטבע. סחרחרה, תלויה בין העולמות, היא רואה לראשונה את פני הנער, את אהובה, את יחיאל.
