5 דקות
היא הניחה את עטיפת האלומיניום על גדת האמבטיה, נרתעת מעט מן המקל שבתוכה. נועצת את עיניה בשעון, קבעה את מבטה על האותיות השחורות. 22:58. שם שבע שעות מוקדם יותר. עדיין אתמול. כמעט ושינתה את השעה כשהוציאה את שעון הפלסטיק הקטן והכחלחל מהמגירה, אבל לא. ביומיום לא השתמשה בו, בשעון המעורר הקטן, כשכיוונה את הפלאפון שלה להעיר אותה בבוקר. אז בצג הזה השאירה את השעה, מזכרת מהבהבת מהטיול הגדול, קרע מחיי התרמילאית, שם, רחוק.
פה עוד לא שש. לא מתאים לה לקום כל-כך מוקדם. היא התפלאה על שהשינה באה בכלל, גם אם פרחה בעקבות הציפורים. השתן הראשון של הבוקר. מאתמול חיכתה לו, ועכשיו קיוותה שיהיה מרוכז מספיק. היא הסתכלה בכוס החד-פעמית הכחולה, שהסריחה עם הנוזל הצהוב לצד עטיפת האלומיניום. איך אמרו, שבעצם השתן הוא סטרילי, ומזדהם רק אחרי שהוא עומד?
היא לא צריכה לחכות שש דקות, מספיק חמש, כי הרי בדקה שלא היתה חצי דקה כשהתחילה למדוד. אולי תצא בינתיים מהאמבטיה, כדי להפסיק להרגיש את הלב שלה, שפועם את האוויר החוצה מהריאות. תעשה משהו, תחזור אחר-כך. אבל אסור לחכות יותר מ-20 דקות. אז הבדיקה כבר לא תהיה מדויקת. האם הקווים עלולים להטשטש, להימחק?
הפתקה עם ההוראות היתה פרושה מצדו השני של השעון, ועליה הקופסה. Yes or No. היא שיננה את ההוראות היטב. שני פסים פירושם חיובי. פס אחד פירושו שלילי. וכמובן, קיימת גם האופציה ל-False negative, שהזכירה לה פתאום את המחקרים הפסיכולוגיים מהתואר הראשון. כך שלא צריך לקחת את זה יותר מדי ברצינות.
היא סובבה את גבה לעטיפה שבתוכה נחבא המקל. כל השנים שחלפו מאז התואר ההוא, לכמה דברים ציפתה... מישהו אמר לה פעם, שציפיות יש רק לכרים. הוא צדק. האם, כמו שאומרים באנגלית, היא מצפה עכשיו?
Yes or No.
4 דקות
היא הסתכלה על החריצים שבין אריחי הקרמיקה, שוב לא מבחינה באבק שבערוצים. כבר לא ציפתה שיהיה לצדה מישהו על הכר. בלילות, היתה יושבת ואצבעותיה על המקלדת, מחפשות משהו. מישהו. פתאום שמעה את הרכבות צופרות בחוץ. לאן נוסעות הרכבות בלילה? שאלה. למקום שאין בו איילות, ענתה. כי את מאחרת כשאת לא מאחרת.
ואז הכירה אותו. קצת גבוה, לא מאוד נאה, אבל חמוד. עם קרחת, כמו שלא אהבה כשעוד היתה בת עשרים וְ, ושכחה אחר-כך, ומשקפיים. גם לפגישה הראשונה איחרה. רואה את האורות האדומים של המכוניות שלפניה, עוצרים אותה, חשבה שעד שתגיע, הוא כבר ייסע, ילך לדוג לו בנות אחרות ברשת. הוא חיכה לה. היא התנצלה שוב ושוב. רק אחרי שבועות סיפרה לו, שגם נפלה מהמדרכה לכביש, עם רגל מעוקמת בגלל סנדלי הפלטפורמה. למזלה לא עברה מכונית, והיא קמה וצלעה לפאב, בלי להתעכב על הכאב.
היא מסתובבת אל השעון. עדיין 22:59. מדהים כמה מסוגל הזמן להימתח. וכמה מהר הוא יכול לעבור. כמו השנים מאז הצבא. כמו הפגישה שלהם בפאב. הוא דיבר על פרויקט הסיום שלו בלימודי הקולנוע, והיא שמחה על הנפש האומנותית. היא סיפרה על המשפחה, וגם לו יש אחיינים. שניהם לא אוהבים קפה. קמים בבוקר גם בלי זה. אחר-כך כבר קמו ביחד. השמיכה כיסתה על העירום שלהם, ועל הצלקות, והוא שמע ביחד איתה את הרכבות הדוהרות, כשבחוץ היה חושך.
3 דקות
היא לא חושבת על זה עכשיו, במחשבות שהוכנסו למערבל מהיר. כמו קצף ביצים לבן הן מסתובבות, מנסות להיתפס במשהו כי זה טבען, אבל נטרפות תחת המקצף המתכתי, תחת האלומיניום. Yes or No. זה נשמע כל-כך פשוט. היא מסתכלת שוב על הקופסה, במקום להסתכל על השעון.
אתמול, נכנסה לחניה של הסופרפארם. כמו תמיד, כשצריך דברים הביתה. חיפשה בין המדפים את המעבר שעוד לא היתה בו, והנה. היו שם כל-כך הרבה סוגים. במה לבחור? זו אמורה לתת תוצאות מוקדם. Yes or No.
כשהושיטה אותה לקופאית לא ידעה איך לעשות את זה. לחייך? ללבוש הבעה רצינית? לנסות ולהתנהג כאילו זו חבילת סבון או קסמי אוזניים? לבסוף גייסה חיוך ביישני עם מבט מושפל, ולרגע אחד החזירה לה המוכרת אותו. היא התכווצה בתוכה. האם זה המחזור?
ימים תעתעו בה ההתכווצויות, המבשרות בוא שלא בא. אבל באינטרנט אמרו שנכון, זה הרבה פעמים קורה בהתחלה. היא קראה מה נשים זרות כתבו זו לזו. ובהצלחה.
כשבאה הביתה כמעט התפתתה לעשות. לנסות. אבל התוצאה המדויקת יותר תבוא בבוקר, לאור היום.
ושוב מצאה עצמה מחכה.
2 דקות
היא חיכתה שתתאהב בו. חשפה את נשמתה, כי זו הדרך היחידה שהכירה. חשפה את גופה, כי כך אמרו שצריך. בשביל להתקרב. וחיכתה שגם הוא. אבל הנשמה נותרה עטופה בגוף. היא ליטפה את עורו, מקווה שכך יחדור תחת שלה. איפשרה לו לחדור אליה, בשאיפה שזה יהיה אמיתי. אולי החיץ ביניהם לא היה מושלם. אבל הוא היה.
בסוף פשטה מעליו את השמיכה. הנפש העדינה, המיוסרת. ההורים. הקריירה. החלומות ליצור. הכסף שאין. והיא חלמה ליצור חיים. כבר חזרה מהטיול, והיא בדרך למקום אחר. לא אותו חפצה לגדל.
הרכבת אצה-רצה, ולה היה כרטיס למקום שלא רצתה בכלל. ואולי, נשארה בתחנה. היא נופפה לו לשלום. ובהצלחה.
אחר-כך שכחה אותו. עוד לפני שעבר חודש. ואז נזכרה לספור את הימים.
הקרמיקה מחליקה תחת כפות רגליה. היא פוסעת הצידה ומנגבת את הרגליים בשטיחון, כשגופה מצטמרר מהזיעה. ספקות של "אולי, ושמא" התחפשו ל"אכן, זהו" בוודאות מייסרת, מורידה מהפסים. היא חשבה על המשפט הזה אמש, כשלקחה את פוליאנה וג'ימי מהמדף אל המיטה, מנסה לחזור להיות הילדה שהיתה, שוכחת את האישה ששאפה לשמור את הספר לילדתה שלה.
היא לא שמעה את הרכבות. הן שקשקו בקול מפחיד. היא התרחקה והתרחקה.
דקה אחת
השעון עוד רגע יתחלף. הרוק נבלע ומופיע שוב. Yes or No. הנשימות שמתאמצות להכניס אוויר נושפות החוצה את המחשבות שעוד מסתחררות בראש. רק אחת נותרת, איך צדקו הספרים שדיברו על הלב העומד להתפוצץ, על תחושת העילפון הקרבה ובאה. אני מקבלת התקף לב, היא אומרת בלבה. אבל אסור להגזים בתיאורים דרמטיים. הרי זה לא באמת קורה.
הגוף נוטה קדימה מול האמבטיה, בלי שהרגישה, נמשך דרך העיניים בכוחן של הספרות השחורות, פנימה, פנימה.
23:03. היא קופאת, לפני שהידיים, רועדות, מואטות על-ידי ניסיונן למהר, שולפות את המקל מהאלומיניום.
פס אחד.
כחול, אחד ויחיד. ברור. פס אחד.
החיוך פורץ החוצה עם הדמעות. היא נושמת לתוכה את ההקלה.
אחרי שהחרדה נרעדת החוצה מן הגוף היא טומנת את המקל באלומיניום האטום, כורכת אותו בהוראות הנייר, מכניסה וקוברת אותו בפח האשפה, בתוך קופסת הקרטון המלבנית. Yes or No.
גבה לאמבטיה, היא שוטפת את הידיים בסבון בכיור, מקציפה במהירות. תוהה על הגועל שעורר בה הנוזל שיצא ממנה עצמה, היא לא מבחינה בבועה גדולה, שמתנפצת לפתע, לפני שניתן לראות מה השתקף בה.
היא מייבשת את דמעותיה באצבעותיה, ואת הידיים במגבת. מסתובבת חזרה אל האמבטיה, השעון עדיין שם. היא מרימה אותו, רואה את השעה של אתמול. נדמה לה שהחזירה את השעון אחורנית. שמש הבוקר חודרת מבעד לחלון, מאירה כמה אריחים בודדים באור לא חזק.
יעברו לפחות יומיים-שלושה עד שתיזכר שפס אחד הוא חצי מסילה, שלא מובילה לשום מקום.
