יום שלישי, 25 במאי 2010

מדריך לשבעה - רחלי דור רפפורט

טוב, מה שאת צריכה זה עוגיות. עוגיות יבשות. אנשים נכנסים, את לא תאמיני כמה. בשעות הערב, כל חמש דקות הדלת נפתחת. צריך להכין עוגיות. כל אחד טועם משהו, ואף פעם אין מספיק.

תקני בקבוקי מים. המון מים. זה קיץ, חום אימים בחוץ, הבית מתמלא. ופתאום אין אוויר, פשוט אין אוויר. אז הכי חשוב, מים קרים.
מה את אומרת? או-אה, זה כבר הסוף. מה אני אגיד לך. תתחילי להתכונן.

תבדקי מי יכול לעזור לך לפתוח את הדלת, לקבל את האנשים, להושיב אותם. צריך להציע שתייה, להסתובב עם מגש עוגיות. את לא תוכלי לעשות הכול לבד. מיקי ידבר עם המבקרים. הוא יבכה קצת, יצחק אפילו, זו תקופה מאוד מבלבלת.

תתייעצי עם אחות של מיקי. תבקשי שהבנות שלה יבואו. אני אומרת לך, את לא תוכלי לבד, שהבנות יעזרו. תעשי רשימה לכל יום, משמרת בוקר, משמרת ערב. מי באה, מי מחליפה אותה. משישי עד מוצאי שבת לא יושבים, ביום השביעי קמים, סך הכול זה חמישה ימים לא שבעה.
אבל לא יהיה לך רגע שקט, אז תבקשי. זו השבעה של אבא שלה, בדיוק כמו של מיקי. את נותנת את הבית, זה המון, תאמיני לי. יומיים לקח לי לנקות אחרי השבעה של צבי.

אל תדאגי, יש עוד זמן. שמעתי על מישהו שהיה מונשם חודשיים. כך תיכנסי לחגים, חגים זה טוב. יש המון חורים באמצע, והשבעה מתקצרת. לכי תדעי. בכל מקרה, תקני מים מינרלים וקופסאות של עוגיות, שיהיה.

אני לא מבינה. או-אה, זה מדרדר מהר. זה אומר שתוך יום יומיים תהיה הלוויה ותתחיל שבעה, ואת עוד לא מוכנה. תנשמי עמוק. אין ברירה, צריך להתארגן. דבר ראשון, שאת חוזרת, תקני כוסות חד פעמיות וכפיות, המון כפיות. תזיזי את השולחן מהמטבח לסלון, ותפרסי מפה גדולה, משהו פשוט. תניחי על השולחן קפה, תה, סוכר וסוכרזית. זהו, ככה מתחילים.

תני לו, שיתפרק. זה טבעי, גם אני כמעט בוכה, אבל תחשבי מה מחכה לך אחר כך. אין מה לעשות, צריך להמשיך. מתוקה, אל תישברי עכשיו. צריך להתכונן מראש אחרת לא מספיקים. שתחזרי הביתה תוציאי את כל הכיסאות מהחדרים, ותפזרי בסלון ובמרפסת. אנשים מתיישבים איפה שבא להם, את לא תאמיני. אצלי מישהו החליט לשבת בחדר של נועה, ככה התחשק לו. ישב שם וקרא ספרי ילדים. יש שעות שיש כל כך הרבה אנשים, שאין איפה לשבת, אנשים פשוט עומדים.

אה, והטרנד עכשיו זו פינת הנצחה. תקני בריסטול גדול, שחור. תדביקי תמונות מתקופות שונות בחייו של נוח. אל תשימי תמונות מהתקופה שהוא כבר בכיסא גלגלים ונראה גמור, שיזכרו אותו יפה. שתגיעי הביתה, תראי שתרצי להכין משהו לזכרו של נוח. כן. זה נורא יפה. במרכז תמקמי תמונה אחת, זו צריכה להיות ה-תמונה שלו. משהו מלפני עשר שנים, שהוא זקן אבל עדיין נראה טוב. לא טוב, נוח אף פעם לא היה יפה. בואי נגיד, שיראה הוא ברגעיו הטובים. חשוב שזה יהיה הדבר הראשון שאנשים רואים. אפשר לשים נר גדול ליד הבריסטול. אנשים נעצרים ליד זה, מדברים, זה להיט, את תראי.

בסדר. אני מחכה.

כן. מה? נפטר? אוי. תשתי משהו. כן, קחי קצת מים, אני מחכה.

את בסדר? אז תשתי תה חם. יש שם בטח מכונה כזו.

כן, אני כאן. איפה מיקי? כן. אז מחר תהיה הלוויה. הלילה תבדקי שיש לך חולצות שחורות בארון. את צריכה בגד ללוויה, ומשהו לשבעה. הטריקו השחור הזה כבר אפור. מחר, על הבוקר, תקני. כי למיקי יש את הפריבילגיה להישבר. ככה, כי את לא 'יושבת'. איזה לילה. מחר יהיה עוד יום מטורף, אבל אחרי הלוויה זה אחרת. את תראי, זה לא מה שחושבים, לא בוכים בשבעה.

יום ראשון, 25 באפריל 2010

משהו קלאסי - מגילת העצמאות

הכרזה על הקמת מדינת ישראל

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים.

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להמנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.

זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננתהנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.

אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו.

אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

דוד בן-גוריון

דניאל אוסטר, מרדכי בנטוב, יצחק בן-צבי, אליהו ברלין, פריץ ברנשטיין, הרב וולף גולד, מאיר גרבובסקי, יצחק גרינבוים, ד"ר אברהם גרנובסקי, אליהו דובקין, מאיר וילנר-קובנר, זרח ורהפטיג, הרצל ורדי, רחל כהן, הרב קלמן כהנא, סעדיה כובאשי, הרב יצחק מאיר לוין, מאיר דוד לוינשטיין, צבי לוריא, גולדה מאירסון, נחום ניר, צבי סגל, הרב יהודה ליב הכהן פישמן, דוד צבי פנקס, אהרן ציזלינג משה קולודני, אליעזר קפלן, אברהם קצנלסון, פליכס רוזנבליט, דוד רמז, ברל רפטור, מרדכי שטנר, בן-ציון שטרנברג, בכור שיטרית, משה שפירא, משה שרתוק.

יום ראשון, 11 באפריל 2010

קשת - נורית הוראק

מעולם לא חשבתי שיום אחד זה באמת יקרה.

שיום אחד המזל הזה שמלווה אותי, את כולנו, כמו קללה שחורה, כמו נבואה שאף אחד לא האמין שתתגשם, שעוקב אחרינו כבר חמש שנים כמו איזה אלמוני בסמטה, יתחיל להראות סימני התפוגגות של שמיים כהים אחרי סופה.

זה היה בשנה שאחרי המלחמה הגדולה כשכולם כבר היו עייפים וכדי לחזור לעצמם היה עליהם לעבור עוד דרך ארוכה, הוצאתי את עצמי מהבית בשביל לקנות כמה מצרכים. בחוץ היה קר ולקחתי סוודר, החמסין הגדול נשבר לפני שבועיים ומאז הגשם לא הפסיק לרדת. עמדתי שם ליד המכולת של נחמני וראיתי אותה פתאום בשלולית. קשת צבעונית מרקדת לה בקרני אור עליזות. חושבת שמותר. כאילו לא לקח האלוהים הגדול לכולנו את הצבעים. קטנה כזו וחוצפנית כמו ילד הלועס מסטיק בארוחת הערב.

הושטתי את היד קדימה ודמיינתי איך היא מציירת עליי באורות צבעוניים.

חזרתי הביתה ושכחתי מהלחם. רציתי לספר לדנה על הקשת אבל היא רק התלוננה שעכשיו יהיה תור ארוך, שהפסדנו את שעת ההקצבה ושנצטרך לחכות עד מחר. אחר כך היא המשיכה לרגוז על כמה אני חולמני ומוזר ומה קורה לי פתאום בזמן האחרון. אמרתי לה שבפעם הראשונה מזה המון זמן יש לי הרגשה טובה ושבפעם הראשונה אני מרשה לעצמי קצת לשמוח , למרות כל מה שקרה ושאולי בכל זאת עוד יהיה לנו טוב, אחרי הכול המלחמה הסתיימה ועוד מעט אולי אני גם אמצא עבודה. דנה אמרה שהיא תמיד תפסה אותי כמישהו יותר פרקטי אבל אני חשבתי שאף פעם לא הייתי פרקטי, פשוט שמאז שדנה מכירה אותי הייתי בדיכאון.

פתאום התחשק לי לאסוף קשתות בצנצנות, לרוץ עם דנה בין שלוליות, לקרוא לצבעים בשמם ולהמציא שמות חדשים לצבעים שכבר אין, כאילו זה מותר. לחזור לעשות את כל הדברים שלא עשינו כל כך הרבה זמן כי אי אפשר היה, כי אסור היה לשמוח כשדברים כל כך נוראים קורים.

"עוד יקרו לנו דברים טובים" אמרתי לדנה, מחזיק את הכתפיים שלה ולוחץ.

דנה אמרה שאני מפחיד אותה ושאולי כדאי שאני אקח איזה כדור או אשתה מים או אולי גם וגם כדי להירגע.

כל כך רציתי לנשק אותה, לנשק באמת, לדחוף את הלשון לתוך הפה ואחר כך להשכיב אותה על הספה ולעשות אהבה.

הולכתי אותה לחלון ואמרתי לה "נכון שכבר לא כל כך מעונן?" ודנה הביטה בי ואחר כך בחלון ואחר כך בי ואחר כך בחלון,"אין לנו אפילו וילון" היא אמרה ודמעה גדולה ירדה לה על הלחי ופתאום היא התנפלה עלי וחיבקה חזק חזק ובכתה ובכתה בלי לעצור. לא יכולתי להתאפק אז פרצתי בצחוק, כמו משוגע, צחוק עולה ויורד של סירנות רחוקות.

בסוף היא הפסיקה לבכות ואני הפסקתי לצחוק ורק עמדנו והסתכלנו אחד על השנייה ואחת על השני ועל השמיים דרך חלון בלי וילון.

"כל זה בגלל קשת?" שאלה "קשת אחת מחורבנת?"

"קשת אחת נפלאה" אמרתי ונישקתי את הלחי החמודה של דנה ואפילו לצלקת הקטנה שעליה היה טעם חמצמץ.

דנה הלכה לעשות לה קפה ולי תה קמומיל, כדי שאני אירגע ואני הסתכלתי לחלון ועשיתי צורות מהעננים, ידעתי שהבהיות שלי מפחידות אותה אבל לא היה לי איכפת. אהבתי את השמיים למרות שלא הייתה שם כבר קשת ולמרות שהם היו עדיין קצת מעוננים. ואהבתי נורא את דנה, למרות שקצת פחות תה קמומיל.

"קשת" שמעתי את דנה מגחכת לעצמה במטבח "מי היה מאמין..".

יום שני, 22 במרץ 2010

פסים מאת הדס שלגי

5 דקות

היא הניחה את עטיפת האלומיניום על גדת האמבטיה, נרתעת מעט מן המקל שבתוכה. נועצת את עיניה בשעון, קבעה את מבטה על האותיות השחורות. 22:58. שם שבע שעות מוקדם יותר. עדיין אתמול. כמעט ושינתה את השעה כשהוציאה את שעון הפלסטיק הקטן והכחלחל מהמגירה, אבל לא. ביומיום לא השתמשה בו, בשעון המעורר הקטן, כשכיוונה את הפלאפון שלה להעיר אותה בבוקר. אז בצג הזה השאירה את השעה, מזכרת מהבהבת מהטיול הגדול, קרע מחיי התרמילאית, שם, רחוק.

פה עוד לא שש. לא מתאים לה לקום כל-כך מוקדם. היא התפלאה על שהשינה באה בכלל, גם אם פרחה בעקבות הציפורים. השתן הראשון של הבוקר. מאתמול חיכתה לו, ועכשיו קיוותה שיהיה מרוכז מספיק. היא הסתכלה בכוס החד-פעמית הכחולה, שהסריחה עם הנוזל הצהוב לצד עטיפת האלומיניום. איך אמרו, שבעצם השתן הוא סטרילי, ומזדהם רק אחרי שהוא עומד?

היא לא צריכה לחכות שש דקות, מספיק חמש, כי הרי בדקה שלא היתה חצי דקה כשהתחילה למדוד. אולי תצא בינתיים מהאמבטיה, כדי להפסיק להרגיש את הלב שלה, שפועם את האוויר החוצה מהריאות. תעשה משהו, תחזור אחר-כך. אבל אסור לחכות יותר מ-20 דקות. אז הבדיקה כבר לא תהיה מדויקת. האם הקווים עלולים להטשטש, להימחק?

הפתקה עם ההוראות היתה פרושה מצדו השני של השעון, ועליה הקופסה. Yes or No. היא שיננה את ההוראות היטב. שני פסים פירושם חיובי. פס אחד פירושו שלילי. וכמובן, קיימת גם האופציה ל-False negative, שהזכירה לה פתאום את המחקרים הפסיכולוגיים מהתואר הראשון. כך שלא צריך לקחת את זה יותר מדי ברצינות.

היא סובבה את גבה לעטיפה שבתוכה נחבא המקל. כל השנים שחלפו מאז התואר ההוא, לכמה דברים ציפתה... מישהו אמר לה פעם, שציפיות יש רק לכרים. הוא צדק. האם, כמו שאומרים באנגלית, היא מצפה עכשיו?

Yes or No.


4 דקות

היא הסתכלה על החריצים שבין אריחי הקרמיקה, שוב לא מבחינה באבק שבערוצים. כבר לא ציפתה שיהיה לצדה מישהו על הכר. בלילות, היתה יושבת ואצבעותיה על המקלדת, מחפשות משהו. מישהו. פתאום שמעה את הרכבות צופרות בחוץ. לאן נוסעות הרכבות בלילה? שאלה. למקום שאין בו איילות, ענתה. כי את מאחרת כשאת לא מאחרת.

ואז הכירה אותו. קצת גבוה, לא מאוד נאה, אבל חמוד. עם קרחת, כמו שלא אהבה כשעוד היתה בת עשרים וְ, ושכחה אחר-כך, ומשקפיים. גם לפגישה הראשונה איחרה. רואה את האורות האדומים של המכוניות שלפניה, עוצרים אותה, חשבה שעד שתגיע, הוא כבר ייסע, ילך לדוג לו בנות אחרות ברשת. הוא חיכה לה. היא התנצלה שוב ושוב. רק אחרי שבועות סיפרה לו, שגם נפלה מהמדרכה לכביש, עם רגל מעוקמת בגלל סנדלי הפלטפורמה. למזלה לא עברה מכונית, והיא קמה וצלעה לפאב, בלי להתעכב על הכאב.

היא מסתובבת אל השעון. עדיין 22:59. מדהים כמה מסוגל הזמן להימתח. וכמה מהר הוא יכול לעבור. כמו השנים מאז הצבא. כמו הפגישה שלהם בפאב. הוא דיבר על פרויקט הסיום שלו בלימודי הקולנוע, והיא שמחה על הנפש האומנותית. היא סיפרה על המשפחה, וגם לו יש אחיינים. שניהם לא אוהבים קפה. קמים בבוקר גם בלי זה. אחר-כך כבר קמו ביחד. השמיכה כיסתה על העירום שלהם, ועל הצלקות, והוא שמע ביחד איתה את הרכבות הדוהרות, כשבחוץ היה חושך.


3 דקות

היא לא חושבת על זה עכשיו, במחשבות שהוכנסו למערבל מהיר. כמו קצף ביצים לבן הן מסתובבות, מנסות להיתפס במשהו כי זה טבען, אבל נטרפות תחת המקצף המתכתי, תחת האלומיניום. Yes or No. זה נשמע כל-כך פשוט. היא מסתכלת שוב על הקופסה, במקום להסתכל על השעון.

אתמול, נכנסה לחניה של הסופרפארם. כמו תמיד, כשצריך דברים הביתה. חיפשה בין המדפים את המעבר שעוד לא היתה בו, והנה. היו שם כל-כך הרבה סוגים. במה לבחור? זו אמורה לתת תוצאות מוקדם. Yes or No.

כשהושיטה אותה לקופאית לא ידעה איך לעשות את זה. לחייך? ללבוש הבעה רצינית? לנסות ולהתנהג כאילו זו חבילת סבון או קסמי אוזניים? לבסוף גייסה חיוך ביישני עם מבט מושפל, ולרגע אחד החזירה לה המוכרת אותו. היא התכווצה בתוכה. האם זה המחזור?

ימים תעתעו בה ההתכווצויות, המבשרות בוא שלא בא. אבל באינטרנט אמרו שנכון, זה הרבה פעמים קורה בהתחלה. היא קראה מה נשים זרות כתבו זו לזו. ובהצלחה.

כשבאה הביתה כמעט התפתתה לעשות. לנסות. אבל התוצאה המדויקת יותר תבוא בבוקר, לאור היום.

ושוב מצאה עצמה מחכה.


2 דקות

היא חיכתה שתתאהב בו. חשפה את נשמתה, כי זו הדרך היחידה שהכירה. חשפה את גופה, כי כך אמרו שצריך. בשביל להתקרב. וחיכתה שגם הוא. אבל הנשמה נותרה עטופה בגוף. היא ליטפה את עורו, מקווה שכך יחדור תחת שלה. איפשרה לו לחדור אליה, בשאיפה שזה יהיה אמיתי. אולי החיץ ביניהם לא היה מושלם. אבל הוא היה.

בסוף פשטה מעליו את השמיכה. הנפש העדינה, המיוסרת. ההורים. הקריירה. החלומות ליצור. הכסף שאין. והיא חלמה ליצור חיים. כבר חזרה מהטיול, והיא בדרך למקום אחר. לא אותו חפצה לגדל.

הרכבת אצה-רצה, ולה היה כרטיס למקום שלא רצתה בכלל. ואולי, נשארה בתחנה. היא נופפה לו לשלום. ובהצלחה.

אחר-כך שכחה אותו. עוד לפני שעבר חודש. ואז נזכרה לספור את הימים.

הקרמיקה מחליקה תחת כפות רגליה. היא פוסעת הצידה ומנגבת את הרגליים בשטיחון, כשגופה מצטמרר מהזיעה. ספקות של "אולי, ושמא" התחפשו ל"אכן, זהו" בוודאות מייסרת, מורידה מהפסים. היא חשבה על המשפט הזה אמש, כשלקחה את פוליאנה וג'ימי מהמדף אל המיטה, מנסה לחזור להיות הילדה שהיתה, שוכחת את האישה ששאפה לשמור את הספר לילדתה שלה.

היא לא שמעה את הרכבות. הן שקשקו בקול מפחיד. היא התרחקה והתרחקה.


דקה אחת

השעון עוד רגע יתחלף. הרוק נבלע ומופיע שוב. Yes or No. הנשימות שמתאמצות להכניס אוויר נושפות החוצה את המחשבות שעוד מסתחררות בראש. רק אחת נותרת, איך צדקו הספרים שדיברו על הלב העומד להתפוצץ, על תחושת העילפון הקרבה ובאה. אני מקבלת התקף לב, היא אומרת בלבה. אבל אסור להגזים בתיאורים דרמטיים. הרי זה לא באמת קורה.

הגוף נוטה קדימה מול האמבטיה, בלי שהרגישה, נמשך דרך העיניים בכוחן של הספרות השחורות, פנימה, פנימה.

23:03. היא קופאת, לפני שהידיים, רועדות, מואטות על-ידי ניסיונן למהר, שולפות את המקל מהאלומיניום.
פס אחד.

כחול, אחד ויחיד. ברור. פס אחד.

החיוך פורץ החוצה עם הדמעות. היא נושמת לתוכה את ההקלה.

אחרי שהחרדה נרעדת החוצה מן הגוף היא טומנת את המקל באלומיניום האטום, כורכת אותו בהוראות הנייר, מכניסה וקוברת אותו בפח האשפה, בתוך קופסת הקרטון המלבנית. Yes or No.

גבה לאמבטיה, היא שוטפת את הידיים בסבון בכיור, מקציפה במהירות. תוהה על הגועל שעורר בה הנוזל שיצא ממנה עצמה, היא לא מבחינה בבועה גדולה, שמתנפצת לפתע, לפני שניתן לראות מה השתקף בה.

היא מייבשת את דמעותיה באצבעותיה, ואת הידיים במגבת. מסתובבת חזרה אל האמבטיה, השעון עדיין שם. היא מרימה אותו, רואה את השעה של אתמול. נדמה לה שהחזירה את השעון אחורנית. שמש הבוקר חודרת מבעד לחלון, מאירה כמה אריחים בודדים באור לא חזק.

יעברו לפחות יומיים-שלושה עד שתיזכר שפס אחד הוא חצי מסילה, שלא מובילה לשום מקום.