איזה קור! קררררר. הסיגריה חיממה אותי מעט. אני מעיף את הבדל אל כוון תא הטלפון. בחיי, הלילה הזה קשה מאוד. המעיל בקושי מחמם. הקור חודר דרך הקרטון ישר לתחת. אפשר לומר שזו... קריעת תחת. השיעול מטלטל את כל
גופי. יממה לא בא אוכל אל פי. לא נורא. אני רגיל לזה כבר כמה שבועות. יום כן יום לא. משיג לי לפעמים פלאפל. לפעמים אני הולך לזקנה שבפינת הרחוב והיא מתוך רחמים מכינה לי כוס תה עם סנדוויץ. בשבוע שעבר נתנה לי זוג נעליים.
כבר מפציע השחר. המכונית לחלוקת עיתונים עוברת. חבר'ה טובים דווקא. הם כל פעם מציעים לי עיתון. פעם הייתי קורא. זה הפסיק לעניין אותי. מה כבר יכול להשתנות? הכל אותו דבר. שיחליפו ממשלה, נשיא, רב פקד. אני נשאר על אותו קרטון. אבל מה? למדתי להשתמש בהם כהגנה מפני הקור.
הנה המשאית לאיסוף אשפה עוברת. החבר'ה האלה מתרוצצים בין הפחים כאחוזי תזזית. אלה לא מסתכלים עליך. לא מדברים איתך. סנובים!
מגרד לי בכל הגוף. עוד מעט אסניף את היומית שלי. אני חייב את זה בזמנים קבועים כמו שעון שוויצרי. זה... לא אוכל. אל דאגה. יביאו לי לכאן. רוּם סרווִיס. יש לי בכל זאת מעט קשרים.
הנה בלונדה מגיעה. גם היא קוראת לי פרופסור. מותשת וסחוטה אחרי עבודת לילה. היא בטח חיפשה אותי ברחוב הנביאים. אני שם כמה ימים אבל חזרתי לכאן הביתה. כל זה בגלל השרייק הזה. הוא סילק אותי מהמקום שלי. חושב שהרחוב של אבא שלו. בפעם הבאה אעשה לו סקנדל. כבר אמרתי לדני החמוד מחנות המנורות להזעיק את יקותיאל העיתונאי אם וכאשר ישמע צעקות. הביאה לי ארטיק. תודה, מותק. מה לעשות? דווקא היה מתאים לי עכשיו קפה חם.
אני מפנה לה מקום בקרטון והיא מתיישבת צמוד צמוד אלי ואף מחבקת אותי. כזו חתיכה. בלונדינית. בלבוש קל ביותר. היא מתה עלי. מציעה לי חינם. אבל הוא לא יעמוד אפילו במשימה. בזמן האחרון הוא בתרדמת. לא מעניין אותו שום דבר. אינטליגנט ! !
בלונדה צריכה ללכת הביתה לנוח ולישון. היא מנשקת אותי, מבטיחה לחזור ולבקר אותי אחר הצהריים. פעם הלכתי אליה לדירה. התקלחתי. כיבסה לי את הבגדים. הכינה לי אוכל. נשמה טובה. אבל אני לא רוצה לגור אצל אף אחת. מספיק היה לי חמש עשרה שנה עם הכלבה. טוב לי ברחוב העצמאות. בעלי החנויות אוהבים אותי. אני לא מבקש מהם שום דבר.
הייתי רואה חשבון מצליח בחברה ידועה. הסמים האלה. כשהייתי במחסור הג'ננה הייתה עולה לי לראש והייתי צועק על כולם ובמיוחד על בעל הבית. הסתכסכתי איתם. סילקו אותי מהעבודה. גם הכלבה סילקה אותי מהבית לפני כשנתיים. הקשר עם המשפחה ועם הנכדה האהובה נמשך זמן קצר בלבד. מהדירה השכורה בה התגוררתי סולקתי על ידי בעלת הבית כעבור חצי שנה. מצאתי מקום לינה כשומר בחווה חקלאית. כעבור זמן מה אמרו לי שאין צורך בשרותיי. בקיצור, כולם סילקו אותי.
לבסוף בחרתי בחיי החופש המלא ו "שכרתי" את הקרטון הזה. כמו שאומר הפילוסוף. אני לא משועבד לכלום.
המנה הזו שהסנפתי כרגע עושה לי טוב. הוקל לי. הכל נעים. אני מחייך לעוברים ושבים. רובם מתביישים ומפנים ראשם הצידה. יש בודדים שמחזירים לי חיוך.
השמש הקיצית כבר מתחילה להכות. הרחוב מתעורר לחיים. פותחים ממולי את הקיוסק, מסירים את הווילונות מחלונות הראווה של החנויות. אני עכשיו צופה בתיאטרון של הרחוב. הצגה של החיים. אלה שעות העומס. כולם יוצאים מי לעבודה מי לבית הספר ומי לעיסוקיו השונים.
הם משחקים על הבמה של החיים האמיתיים וגם מכהנים בה כצופים. כל בוקר הצגה חוזרת. אין כמעט שום שינוי. הם לא מצפים לתשואות מהקהל. רק שלא יפריעו להם.
אני מכיר את רובם.
הנה עוברת עכשיו האלמנה השחורה. כתמיד מתוחה, כעוסה, מושכת את בנה שאינו רוצה ללכת לבית הספר. הוא צודק. מי אוהב בית ספר? אפילו שבשבוע הבא מתחילה חופשת הקיץ. לאחר זמן מה אני רואה אותה רצה בכוון הפוך. מה קרה לך ? בדרך כלל את חוזרת נינוחה, רגועה. שכחת משהו יקירתי?
תראו תראו איך היא יורדת עליו כל הזמן. והוא שותק. רק הלסתות שלו לועסות את המסטיק בחזקה. מתי נזכה ונראה אותו מתפוצץ ?
ממולי עובר הזוג המוזר. כל כך משונים! כרגיל הם משוחחים ביניהם על פוליטיקה ופילוסופיה כאילו הם אנשים זרים! הם עובדים ביחד במשרד הנסיעות הקרוב.
זה תורו של הנרדף. איש רזה בגיל העמידה לבוש חליפה ישנה קטנה על מידותיו. כנראה מהבר-מצוה. צועד בצעדים קטנים וקפיציים ומסתכל לכל עבר במבט מפוחד כאילו הולכים לפגוע בו. הנה הוא חוזר על עקבותיו. עובר למדרכה ממול. חושב לבלבל את העוקבים אחריך? יא מבולבל אחד!
ומה? השמן יותר טוב? מה אתה כל כך דואג חביבי! מדבר לבד. בכל כובד הראש. מתי כבר תשכנע את עצמך? נודניק!
אי אי אי! הנה הצגה "נמבר וואן" היא מתקרבת! אני כבר לא מסתכל על אף אחד אחר. הרחוב פתאום נעשה לי שקט. לא שומע צופרי מכוניות וצעקות. גבירותיי ורבותי! נא תשומת לבכם. עוברת כאן אישה נאה, רגועה, שפניה מחייכות, לבושה היטב, צועדת בנחישות עם ראש מורם. אוי! איזה קלאסה ! איפה היית לפני עשרים שנה, החיים שלי היו אחרים.
אבל מה קרה? הכוכבת הראשית צריכה כבר לעבור. איפה היא? אני מתחיל לדאוג. אולי היא מצוננת? שלא תעשו לי את התרגיל שהיה לפני כחודשיים. חסרי אחריות! לא דאגתם לה. היא אושפזה בגלל דלקת ריאות.
הנה היא! תודה לאל. אמא שלה אוחזת בידה והיא מדברת, החמודה. הפעם את לובשת את החליפה הורודה שהביאו לך מאמריקה. כל כך מתאים לך, מתוקונת. מה את אומרת לאמא? אני לא שומע. נו ספרי, איך יוכי הגננת?
אני קם ממקום מושבי. אין סיכוי שנכדתי וכלתי יזהו את האיש הרזה הזה עם הזקן העבות והשיער הפרוע. אני הולך בעקבותיהן בלי לעורר שום חשד וצופה בהן מקרוב.
-אמא ! אני רוצה שתיקחי אותי היום לעבודה של אבא. הוא הבטיח לי.
-בסדר, נראה.
-אבל כל פעם את עונה לי ככה ובסוף זה יוצא לא ככה!
-יהיה בסדר מותק. אל תדאגי.
הכלה הזאת גם כן, כבדה מאוד בהבטחות.
אני בליבי קורה לה " טלי! טלי שלי ! " דמעות זולגות מעיניי. אני עוקב אחרי כל חיוך שלה, כל בכי, אני שומע אותה כאשר היא שרה, כאשר היא מתפנקת. אני מכיר את טלי היטב. הרי אני רואה אותה יום יום.
חוץ משבתות וחגים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה