הכנפיים של נורית: חלק א' - מילי שמידט

נורית ואני תמיד רצינו לעוף. שנינו, במקרה. לא הכרנו זה את זו עד בית-הספר היסודי, אבל שנינו, במקומות נפרדים, מראשית הילדות, רצינו לעוף. אני יודע שאומרים שהאדם תמיד נשא עיניו אל הציפורים, תמיד רצה לעוף כמוהן. ואני יכול להגיד לכם שבמקרה של נורית ושלי זה נכון, בצורה הכי מילולית שיש. אף-פעם לא רציתי להעיף עפיפונים, לא לטוס במטוס, גם לא לצנוח. רציתי רק לעוף, אבל באמת, כמו הציפורים: עם ידיים פרושות לצדדים והרוח מכה על האף והלחיים. כמו סופרמן.
גם נורית רצתה, היא סיפרה לי כשהכרנו. זה היה בכיתה ד' והיא הייתה הילדה החדשה בבית-הספר, ואיכשהו מיד התחברנו. היה לה שיער בהיר כמו קש ועור לבן כמו שלג, מראה שנותר מרשים בעיניי מאז ועד היום. היא כמעט לא דיברה עם אף-אחד חוץ ממני, ואני חושב שגם את זה היא עשתה רק כי אני הייתי זה שפנה אליה וניסה להכיר אותה. ככה התחברנו, אולי בגלל שמראשית הילדות, שנינו רצינו לעוף.
היא ישבה בשורה האחרונה ושתקה, קמה רק כשהמורה הציגה אותה והתיישבה שוב כמעט באותו רגע. נראה שהיא נבוכה מאוד ואולי ביישנית. דנה ישבה לידה והן דיברו קצת, אבל זה הכול. בהפסקה היא נשארה לשבת במקומה ואני, המשועמם, ניגשתי והתיישבתי לידה כשאורן וכל השאר הלכו לשחק במגרש. גם ככה אף-פעם לא היה לי מה לעשות בהפסקות. אף-פעם לא אהבתי ספורט כמו אורן. אז דיברתי עם נורית כל ההפסקה והתחלנו לחבב אחד את השנייה, וככה הפכנו לחברים טובים.
היא באמת הייתה ביישנית, מהילדים האלה שלא תמיד יודעים מה לומר ולכן מעדיפים לשתוק. אלה המקשיבים הטובים ביותר. בבית-הספר הקודם היו לה כמה חברות בודדות וגם הן הפכו לחברותיה רק לאחר זמן רב. בבית-הספר שלנו לא הספיקה להכיר חברים. בנוסף, אתם בוודאי יודעים שילדים בדרך-כלל אינם ניגשים לילד ביישן שלא יוזם קשר, וכזאת הייתה נורית. יושבת בפינה ושותקת, שקועה במחשבות. מחשבות על תעופה ועל השמיים, כפי שלמדתי אחר-כך. גם אני הייתי ילד ביישן, ובתור שכזה אהבתי אנשים שקטים. לכן ניגשתי אני אליה.
בהתחלה היינו נפגשים רק בכיתה או בחצר בית-הספר. עדיין לא היינו חברים קרובים מספיק כדי ליזום פגישה גם אחרי שעות הלימודים והשארנו את הדבר ליד המקרה. נתקלנו זה בזו מדי פעם, לעתים רחוקות, ברחובות הריקים של היישוב הקטן שלנו. עד שפעם אחת הצעתי לה לבוא איתי לצפות בציפורים, הדבר שהכי אהבתי לעשות באותה תקופה. הן היו יפות ועדינות כל-כך, אהבתי את הצבעים ואת השמות שלהן. בולבול, עורבני, דרור. היא הסכימה, וכשאמרתי לה שאלמד אותה את כל השמות הייתה נלהבת. אז עוד לא ידעתי למה, אבל הלכנו. זה היה הטיול הראשון שלי עם נורית, שכמוהו היינו עתידים לערוך עוד מאות.
היא הביטה ישר קדימה, כמעט בכלל לא אליי, ושיערה הסתיר ממני את פניה. היא לא עשתה כל מאמץ כדי להסיט אותו, כאילו התחבאה. הלכנו ברחוב בשקט עד שירדנו לחורשה, אל בין העצים, שצמרותיהם חסמו חלקית את אור השמש. זה היה יום אפור. בכל פעם שראינו ציפור הייתי מצביע ואומר לה את שמה. סתם כך באופן אקראי. חלק מן הציפורים כבר הכירה, חלק היו חדשות לה. חלקן היו חדשות גם לי.
כשעברנו בין שני עצים שחשפו טלאי קטן מכיפת השמיים, היא עצרה כדי להסתכל.
"מה יש שם?" שאלתי.
"ענן." היא אמרה.
ואני לא הבנתי מה היא צריכה להסתכל על ענן, אם הוא גם ככה לא זז. אמרתי לה את זה, אבל היא רק אמרה שאם מסתכלים מספיק זמן, רואים אותם זזים.
"זה שהם איטיים יותר מציפורים לא אומר שהם לא זזים."
"לציפורים יש הרבה סוגים." אמרתי.
"לעננים יש צורות."
זה היה הטיול הראשון שלנו, שהסתיים בקניית גלידה בפינת הרחוב ובפרידה. כל אחד מאיתנו חזר לבד לביתו, כמו שבא. רציתי שהיא תסתכל לי בעיניים, אבל היא לא. לא אז ולא באף-אחד מן הטיולים האחרים שלנו וכמעט שלא בשום הזדמנות אחרת. רק במקרים בודדים, שבהם אני חושב שהפתעתי אותה כל-כך עד שההתרגשות גברה על הביישנות הטבעית שלה, והיא הרימה את הראש ונעצה את עיניה בעיניי לרגע, ומיד נסוגה בחזרה.
ערכנו טיולים כאלה מדי פעם, בתכיפות הולכת וגוברת. היינו קובעים שעה ומקום בבית-הספר ובמשך הטיול היינו מדברים על כל מיני דברים, החל בעניינים שקשורים לבית-הספר ולשיעורי-בית ועד שאלות חשובות כמו מה האורך של השמיים וממה נוצרות צורות העננים ומה מונע מבני-האדם להתרומם באוויר. בדרך-כלל לא היינו מגיעים להסכמה וכל אחד היה בטוח שהוא הצודק, כי נורית הייתה ילדה עקשנית. כן הסכמנו על זה שהשמיים לא מסתיימים לעולם ושדנה, הילדה שיושבת ליד נורית, היא בחירה גרועה להעתיק ממנה במבחנים. נורית כבר נכשלה בשניים בגלל הטעות הזאת. אמרתי לה שאמרתי לה.
"ואני שונאת את השיער שלה." הוסיפה בשקט ושנינו צחקנו.
נורית לא צחקה הרבה, אני לא יודע למה. באמת אף-פעם לא ראיתי בן-אדם שלא צוחק. גם אני הייתי צוחק, למרות שהייתי ילד שקט, וזה היה כיף. והיא בדרך-כלל לא. אבל היה לצחוקה צליל יפה, צלול ועדין, שהזכיר לי שמי קיץ בהירים. אהבתי אותו.
את המשאלה המשותפת שלנו גילינו באחד הטיולים האלה, בטבע שעטף את היישוב שלנו. היישוב היה מוקף הרים יפים כל-כך ובאופק תמיד אפשר היה לראות את הים, מכל נקודה שבה עמדת והסתכלת. זה היה כבר סוף הטיול, בשעות המאוחרות של אחר-הצהריים, אבל השמש עוד לא שקעה. היינו ברחוב, צועדים על המרצפות בדרך חזרה מן החורשה. היא לבשה ירוק ואני כחול.
"פעם רציתי לדעת לקרוא מחשבות." אמרה לי. אני לא זוכר למה או איך הגענו לזה.
"אני רוצה לעוף."
הייתה זאת אחת מן הפעמים שהזכרתי קודם, שבהן הייתה מסתכלת בי. באותו רגע היא הרימה את ראשה במהירות ונעצה בי מבט, מורכב כל-כך ומלא רגשות מקצוות שונים של הקשת, עד שאני לא יכול באמת לומר מה הייתה משמעותו. אבל היא הייתה חיובית, ללא ספק. נורית שמחה לשמוע את דבריי. היו לה עיניים ירוקות בהירות, כאלה שהגוון הירוק נראה בהן בבירור, שננעצו ישר בעיניי.
"גם אני." אמרה, ושוב צחקנו.
כמובן שברגע שגיליתי שותפה לחלום הוא נעשה לאובססיה אמיתית. זה קורה לחלומות של ילדים לפעמים, כשאתה מוצא מישהו שחולק אותם איתך, ובשביל המישהו הזה אתה רוצה להפוך אותם למציאות. זה בדיוק מה שקרה גם אז, כשהתחלנו לדבר על הנושא ולחלום ביחד על מרחבים חסרי גבול ואוויר נקי, שקוף לגמרי. בגלל נורית בניתי, בחופש הגדול שאחרי כיתה ד', את העפיפון שלי. לא, לא עפיפון. דאון. איזה דבר!
הוא היה נורא פשוט לבנייה, למען האמת: שני קרשים ארוכים ממוסמרים זה אל זה בצורת צלב ויריעת בד סגולה שמצאתי בחפצים של אמא ומתחתי על שלד העץ. לקחתי גם חגורות ישנות מהבית ועשיתי מהן רצועות, כדי שיהיה במה להחזיק. וזהו, זה היה גמור. גבוה ממני בשני ראשים ובצורת דלתון, מכווץ למעלה וארוך יותר למטה. קצת עקום אמנם, אבל כל-כך פשוט עד שאפילו לא הייתי צריך עזרה, וקיוויתי שגם יהיה קל כל-כך להעיף את זה. לעוף עם זה. לקראת יום-ההולדת של נורית זה כבר היה מוכן, והיא שמחה נורא על המתנה. עכשיו היה לה משהו לעשות ביום-ההולדת, כי בבית-הספר שלנו עוד לא היו לה חברים והיא לא עשתה מסיבה. במקום זה הלכנו לשדה שמאחורי הבית הקטן שלה, כי היא גרה ממש בקצה היישוב. השדה נמתח עד שהגיע לגבעה נמוכה, ואחריה הפך למדרון תלול למדי שהסתיים בכביש ארוך, שקט רוב הזמן. יצאנו שנינו לשדה הזה וניסינו את הדאון שלי. קודם היא, כי זה היה יום-ההולדת שלה, ואחר-כך אני.
נורית אחזה ברצועות כמו שהראיתי לה ורצה, כמו שהסברתי לה, נגד כיוון הרוח. ממש כמו שמעיפים עפיפון. אתם יכולים לדמיין את זה? גם עכשיו אני כמעט צוחק. רצתי לידה ועודדתי בקול, אבל נורית הייתה די איטית, כמעט נפלה מספר פעמים ולבסוף נכנעה כשהיא מתנשמת בקול.
"הכול בסדר?" התכופפתי אליה.
היא הנהנה בראשה, מלמלה "כן" חלש ועזבה את הרצועות, מניחה לדאון ליפול לקרקע. הוא שיטח בצורתו את העשב הגבוה.
"אני אנסה." אמרתי.
נורית הביטה בעיניי כשוקלת את הרעיון, והנהנה בהחלטיות. כשהרמתי את הדאון ואחזתי ברצועות היא נשארה לשבת. לחייה הלבנות היו סמוקות עכשיו.
"את לא באה?"
"לא יודעת."
"אז איך זה יעבוד?"
רק עצם המחשבה שזה יעבוד, שבאמת אתרומם מן הקרקע ואוכל לעוף עם הציפורים כמו שתמיד רצינו, הציתה ניצוץ מחודש בעיניה. תמימות של ילד לבדה הקימה אותה על הרגליים כשהיא מחייכת באושר, והיא אמרה שהיא באה.
אני זוכר ששמתי-לב לחיוך הזה כי הוא היה שונה מאוד מחיוכה הרגיל. ניסיתם פעם לחייך מול המראה? תנסו. תחשבו על משהו משמח שבאמת גורם לכם לחייך. תחייכו. עכשיו תחשבו על כל דבר אחר: מרגיז, מעציב, כל דבר, ואל תזיזו את הפה. החיוך נשאר קפוא על השפתיים, אבל הוא מרגיש מזויף או מדומיין, כאילו הוא לא באמת שם. אני מקווה שהעברתי את ההרגשה טוב. אם לא, פשוט תנסו.
כשאתם רוצים לדעת אם אדם מחייך באמת, אף-פעם אל תסתכלו בשפתיים שלו. תסתכלו רק בעיניים. שם נמצא החיוך. אבל לא אצל נורית, לצערי.
בדרך-כלל היא מחייכת עם השפתיים כאילו היא לא באמת מתכוונת, ואתה ממש רואה את המחשבות מתרוצצות לה בראש ומונעות ממנה לשמוח. אבל לא באמת ידעתי מה הן. נורית תמיד הייתה סוג של חידה בשבילי, למרות החברות הקרובה בינינו. עכשיו אני מצטער שלא ידעתי יותר, ששמרתי על מעין ריחוק. בעיקר כי הייתי ילד, כנראה. בכל-אופן זה היה החיוך שלה ואני לא יודע למה. ככה היא הייתה.
אבל באותה פעם עיניה חייכו, חיוך אמיתי נדיר, שגרם גם לי לחייך.
כשלקחתי את הדאון גיליתי למה נורית התקשתה כל-כך: הוא היה די כבד ולא אפשר לרגליים חופש תנועה מספיק בשביל לרוץ. הייתי חייב להתכופף קצת קדימה והגב שלי החל לכאוב. היה מסובך מאוד לרוץ עם הדבר הזה עליי. אבל רצתי. רצתי הכי מהר שיכולתי, ורק נורית הרצה לצידי נותנת לי את הכוח להמשיך. החלטתי לרוץ במעלה הגבעה ולנסות לרחף מעל המדרון שמאחוריה, והריצה בעלייה הייתה עוד יותר קשה מן הריצה במישור. הצמחים הגבוהים הצליפו ברגליי והרוח גרמה לעיניי לדמוע. כשהגעתי לראש הגבעה כבר הייתי די עייף, אבל עדיין נחוש. הריצה במורד רק החמירה את המצב.
"קדימה!" צעקה נורית מראש הגבעה.
ואני השתדלתי בשבילה, ולא הצלחתי. ניתרתי ניתורים קטנים תוך כדי ריצה בניסיון ללכוד את הרוח ולהתרומם, אבל זה לא עזר. לבסוף התעייפתי והנחתי לדאון ליפול לקרקע.
"זה לא מצליח!" קראתי אליה כשהצלחתי לנשום, וקרסתי באפיסת כוחות אל תוך העשב.
היא רצה אליי ושאלה אם אני בסדר, ואני השבתי בהנהון בלבד. באמת הייתי עייף. לא יכולתי לדבר. שולי השמלה הירוקה התנופפו סביב רגליה, מלטפים אותן. היא נשכבה בעשב לידי באותה תנוחה, ידינו פרושות לצדדים כמו כנפיים של ציפור.
"אוף." מלמלה.
הרגשתי שאכזבתי אותה, והתאכזבתי בעצמי. ההמצאה הגאונית שלי נכשלה. אבל ברור שזה לא היה באמת דאון. היום אני כבר מוכן להודות שזה היה בעצם עפיפון ענק, זה הכול.
"מה נעשה?" שאלה נורית.
הבטחתי לה שאחשוב על משהו והתכוונתי לזה. עברנו לצפייה בעננים. התכלת של השמיים היה מרהיב, שונה ויפה מן הכחול של הים. לא היה אופק, לא היו גבולות. העננים נעו בו לאט, צפים כמו צמר-גפן מתוק. אף-אחד מאיתנו לא דיבר, כדי לא להפריע לאחר לשמוע את שריקת הציפורים. אחת חלפה מעלינו בכנפיים פרושות, שחורה ונשגבת. בלתי מושגת. הערצתי אותה.
אחר-כך היינו עסוקים במציאת צורות בעננים, דבר שעשינו כל פעם כדי להעביר את השעמום ואת הזמן המוטלים על כתפינו הילדותיות. לא היו הרבה עננים באותו יום, אבל גם לא היינו צריכים הרבה. לפעמים אפילו רק אחד, שבו ראה כל אחד מאיתנו עשרות דברים שונים.
"כלב." אמרה נורית.
"לא, זאת מכונית!" אמרתי אני.
היא ראתה כלב, שני עכברים, קן ציפורים ופרח. אני ראיתי מכונית, המבורגר וראש של דרקון שהזכיר לי תמונה שראיתי פעם. התווכחנו קצת, ניסינו למצוא צורות שונות בכל אחד מן העננים ושאלנו את עצמו מה הצורות שאנחנו רואים אומרות עלינו. אני מתגעגע כל-כך לימים ההם.
"דרקונים זה מפחיד." מלמלה נורית.
"אבל את רואה אותו, נכון?"
"כן."
שנינו ראינו אותו דבר הפעם.
"מה את חושבת שזה אומר?"
"אולי...שאתה אוהב דרקונים."
"אבל גם את רואה אותו," אמרתי. "ואת לא אוהבת דרקונים."
"אני אוהבת," מיהרה לומר. "אבל הם פשוט נכחדו."
"בטוח עוד נשארו! ואפשר לעוף עליהם!"
היא חייכה, שיערה החיוור מסתיר את העיניים הנועצות מבט בעננים. שתקה, ולכן גם אני. הקשבנו לרוח וצפינו בעננים זזים, כולם באותו כיוון. העשב ליטף את פניי בנעימות והאדמה עוד הייתה רכה מהגשם הראשון של תחילת הסתיו, של תחילת השנה. עוד הייתי עלול להירדם בגלל אורה של השמש. כשהייתה באמצע השמיים, מוסתרת בחלקה על-ידי הכלב של נורית, החלטנו ללכת.
סחבתי את הדאון על הגב עד הבית של נורית והיא אמרה שתאחסן אותו בעליית הגג שלה. נפרדנו בחיוך ועליתי בחזרה ברחוב המרוצף שעבר כעמוד שדרה לאורך היישוב, והוביל לביתי. הסתכלתי במרצפות וחשבתי על דרכים טובות יותר לעוף. חוץ מלהיות סופרמן או לגדל כנפיים, זאת אומרת. הדאון נכשל. למה? "ככה", עלתה התשובה בראשי. הייתי מאוכזב לאחר כל הציפייה והמאמץ.
פריצת הדרך שלי הגיעה רק שנה אחר-כך, בתחילת כיתה ו'. נורית ואני כבר היינו חברים טובים אז, למרות שעדיין לא הצלחתי להבין אותה לעומק. עדיין לא היו לה חברים אחרים, אולי חוץ מכמה בנות שלפעמים הייתה מסתובבת איתן בהפסקות בבית-הספר, אבל אני לא חושב שממש אפשר לקרוא להן "חברות". היא לא נפגשה עם אף-אחת מהן אחרי שעות הלימודים וכמעט לא יזמה שום דבר בעצמה. אולי הן באמת ניסו להיות חברות שלה, אבל היא לא נתנה. ככה היא הייתה, עד כמה שזה נשמע נורא ממקומי עכשיו. בתקופה ההיא לא חשבתי שזה רע כל-כך, ואפילו התרחקתי קצת בעצמי מן החברים שלי, כי ביליתי יותר זמן עם נורית. עדיין הסתובבתי איתם, גם בבית-הספר וגם אחריו, אבל פחות. תמיד נהניתי יותר לדבר עם נורית והיא נפתחה והייתה מדברת איתי. לא הרבה, אבל מדברת. ורק איתי. חבל שלא דיברה יותר.
"אתה חושב שאני צריכה נעליים חדשות?" שאלה באחד מן הטיולים שלנו.
הבטתי אל רגליה וגבותיי הצטופפו. איזו שאלה מוזרה. "לא, למה?" שאלתי.
"כי שיר אמרה שכן."
"מה פתאום. הן בסדר גמור. ואת יכולה לרוץ איתן בספורט."
"כן." אמרה ומשכה בכתפיה.
"לא ידעתי שאתן חברות."
"לא יודעת. היא מדברת איתי לפעמים."
"היא בסדר." אמרתי.
"באמת?"
"כן. את לא אוהבת אותה?"
נורית חשבה. "היא לא מפריעה לי." שוב משכה בכתפיה.
"זה מה שאמרתי."
על דברים מעין אלה נסבו השיחות שלנו, תוך כדי הליכה ובהייה בשמיים. באותו יום התחיל לטפטף, אבל זה לא הפריע לנו, למרות שתמיד ראיתי איך אנשים רצים בגשם כאילו השמיים עצמם נופלים ברסיסים רטובים. בשבילנו זה לא היה יותר מגשם, שליח מן השמיים לאדמה. אלינו. אבל כשהגשם התחזק באמת לא רציתי להיות חולה, וגם לא שהיא תהיה. לכן תפסתי בידה ורצתי לעמוד מתחת לגג של אחת החנויות, כי שנינו לבשנו בגדים קצרים. גג הרעפים הגן עלינו מן הגשם ואנחנו רק חיכינו שייפסק ובינתיים דיברנו על כל מיני דברים. בעיקר על הגשם. נורית אמרה שהעננים מסתירים לה את השמיים ואהבתי שאמרה את זה. כאילו כל מה שחשבה עליו היה הצבע הכחול של השמיים ולא עניין אותה בכלל הגשם או הקור או...לצורך העניין, אני. תוך זמן קצר המבול הפתאומי הסתיים והשאיר רק שמיים אפורים אחריו.
"את רוצה ללכת הביתה?" שאלתי למרות שבעצמי לא רציתי.
אני חושב שאף-אחד מאיתנו לא רצה לסיים את הטיולים המשותפים, כי לאף-אחד מאיתנו לא היה משהו מעניין לעשות חוץ מהם. אבל בסופו של דבר היינו חייבים לחזור כל אחד לביתו וכך עשינו גם בפעם ההיא. ליוויתי אותה עד הדלת וחזרתי הביתה תוך התבוננות בטלאי התכלת שהופיעו לאט לאט בין העננים כמו על שמיכה צמרירית נעימה. הרוח פינתה את העננים ואור השמש שוב יכול היה להגיע לאדמה ולחמם אותי.
כשחזרתי הביתה שודרה בטלוויזיה תוכנית שתיעדה מסע בכדור פורח, וצולמה מתוך הסל שלו. ראיתי איך האנשים שבסל יכולים להתקרב לאדמה ולגעת בעצים, לדבר עם האנשים על הקרקע ולהתקרב לציפורים. אני לא מגזים כשאני אומר שכמעט בכיתי מהתרגשות. זה היה מדהים בעיניי וידעתי שגם נורית תרצה בזה. לכן החלטתי שנעוף שנינו בכדור פורח כמו בתוכנית, וכמו תמיד גלגלי השיניים שבראש שלי מיד התחילו לעבוד.
למחרת בבית-הספר כבר גייסתי את נורית למשימה שהפכה לפרויקט הסודי שלנו במשך אותה שנה. זה היה הרבה יותר קשה והרבה יותר גדול מהעפיפון הענק שלי, ובגלל זה הייתי בטוח שזה יעבוד. זה חייב לעבוד כי זה עבד בטלוויזיה, נכון? אם נעשה הכול כמו שצריך, וזה בדיוק מה שהתכוונתי לוודא שיקרה, אז זה יעבוד גם בשבילנו. בלילה רקמתי חלומות על ריחוף בשמיים בתוך הסל הקטן עם נורית, כשהרוח פורעת את השיער שלנו ואנחנו מסתכלים על העננים מקרוב וגם נוגעים בהם. זה היה יפהפה.
עבדנו על זה רק שנינו והחלטנו לא להיעזר באף-אחד למרות הקושי. האובססיה הזאת לעוף נתנה לנו כוחות שילדים בגיל הזה לא יודעים בכלל שיש להם. גם היום אני לא מצליח לשחזר את המוטיבציה שאחזה בי אז.
"אם נעוף," אמרתי לה. "נעוף לבד."
היא אמרה שהיא יכולה לתפור סדינים ישנים שזרוקים אצלה בבית. בגלל שהייתה טובה ממני בתפירה, למעשה אני בכלל לא הייתי מסוגל לתפור גם לו הייתי מכונת תפירה בעצמי, הסכמתי שהיא תעשה זאת. אני התנדבתי למצוא סל מתאים שיהיה בו מקום לשנינו.
"אבל צריך גם אש, לא?" שאלה.
"מבער." תיקנתי אותה בעזרת הידע שרכשתי מהתוכנית.
"מבער." חזרה אחריי.
"אני אמצא גם את זה." הבטחתי והייתי בטוח שאוכל.
אין לי מושג איך, אבל נורית הצליחה לחבר בתפירה ידנית מספר רב של סדינים גדולים ומלאי כתמים שמצאה אצלה בבית. את החורים שגילתה בזמן שבדקה את יצירתה הייתה ממהרת ומטליאה באיזו חתיכת בד שנשארה לה מאיפשהו.
המשימה שלי הייתה קשה יותר. הייתי צריך למצוא סל מספיק גדול בשביל שנינו ומספיק רחב ונוח כדי שנוכל לזוז בתוכו מבלי להתנגש אחד בשנייה, וגם מספיק עמוק כדי שלא ניפול ממנו. היו כמה פעמים בתוכנית הטלוויזיה שבהן הראו איך רוח פראית יכולה לנדנד את הסל בכוח מפחיד. זה מה שהפחיד אותי יותר מכל, הנפילה מגובה כזה אל האדמה. לא רציתי שדבר כזה יקרה לי ועוד יותר לא רציתי שדבר כזה יקרה לנורית. חוץ מזה עוד הייתי צריך למצוא מבער כמו בתוכנית, ורק כשהתחלתי לחפש הבנתי פתאום שאין לי מושג איפה אפשר למצוא מבער כזה! הייתי בטוח במאה אחוז שלא נוכל לעוף בלעדיו.
חשבתי שאולי מישהו יידע אבל לא רציתי לשתף אנשים חוץ מנורית, כי הבטחתי לה. ידעתי שאם אשאל את ההורים הם יתחילו לשאול בחזרה. לא אהבתי את המחשבה הזאת. הייתי בטוח שהם יפריעו או יקלקלו. בכל-זאת, הם הורים. החלטתי שלבד זה לבד ורק היום אני מבין שזאת הייתה סתם טעות טיפשית שנבעה מחששות של ילד. באמת. כי אולי אם הייתי שואל, בודק, מחפש, משתף, הפרויקט הזה לא היה נכשל כמו שהוא נכשל.
הכדור הפורח הוכרז סופית ככישלון באחד מימות אפריל שטופי השמש שבמהלך חופשת הפסח וקצת לפני ליל הסדר עצמו. יום למחרת הייתי אמור לנסוע לקרובי משפחה בצפון ולמרות שידעתי את זה לא שמתי-לב שהיום כבר הגיע. הזמן פשוט עבר לי מהר מדי, כמו בחלום. הזעקתי את נורית ושוב הלכנו אל השדה שמאחורי הבית שלה שבקצה היישוב, השדה שהפכנו למעבדת הניסויים שלנו, וגם הכישלונות. את יריעת הבד הענקית שתפרה החזיקה בידיים, מגולגלת ומקופלת ומקומטת בתוך עצמה. קיפול בגדים כנראה לא היה הצד החזק של נורית ואם לא הייתי צריך לנסוע בבוקר שאחרי זה, זה אולי היה מצחיק אותי. באותו יום הייתי רציני לחלוטין, כי ידעתי שאנחנו הולכים לעוף גבוה ורחוק אל עבר השמש. ליתר דיוק קיוויתי, כי את הספק העדפתי לדחוף לחלק עמוק יותר של הראש שלי. הבאתי רק סל כביסה מפלסטיק, גדול ועגול עם חורים כמו ברשת, ולא יותר. מבער לא היה לי, אבל רצון כן.
"אני לא חושבת שהוא יעוף."
"הוא יעוף עם הרוח כמו שקורה לעפיפונים." הבטחתי, שב ומתעלם מן הידיעה. ממש לא הייתי משוכנע, אבל לא היה שום דבר שיכולתי לעשות. אני לא אהיה עם נורית עד סוף חופשת הפסח, ומה נעשה אז? לא רצינו לחכות לחופש הגדול. הוא היה רחוק מדי. למרות שלא הספקתי להשיג מבער השתדלתי לשכנע את עצמי שנוכל איכשהו לעשות את זה, בדרך חדשה שאף-אחד עוד לא גילה.
נורית נראתה ספקנית גם בזמן שחיברתי, באמצעות חוט דק שמצאתי בבית, את קצות היריעה התפורה לסל חסר הפינות. העברתי את החוט דרך החורים שבסל ומהם אל חורים בבד, שעשינו בעזרת המספריים שהבאתי לחיתוך החוט. כך חיברתי את היריעה אל הסל בלולאות. כשהחזיקה את הבד הסתכלתי בעיניה של נורית המביטות בחוט ובמספריים, וראיתי שהיא עושה רק את מה שביקשתי. היא לא האמינה. ולמען האמת, אני מודה עכשיו שכבר אז גם אני לא האמנתי והמשכתי עם המשחק רק בשבילה. הרגשתי קצת כמו פיטר פן שבא לביתה של וונדי בלי הזמנה כדי לקחת אותה לארץ-לעולם-לא. פתחתי את השק שנוצר מהיריעה, שהיה בעצם די קטן, וניסיתי לכלוא את הרוח בתוכו. זה לא הצליח. היא נשבה והכתה בבד מבפנים, שולחת מתוכו זרועות צבעוניות מכוסות טלאים, וזה הכול. לא קרה שום דבר.
"רגע, אני אנסה שוב." אמרתי בקול שקט למראה פניה של נורית. היה עצוב כל-כך לראות אותה ככה עם עיניה הירוקות הרועדות. ידעתי שאני חייב להצליח. חייב.
בינתיים החלה הרוח להתחזק עד שבשלב מסוים כבר כמעט תלשה לי את הבד מהידיים. היה קשה להחזיק אותו, אבל החזקתי. אחד מקצותיו התנתק מן הסל. במרחק ראיתי את העננים הכהים אבל לא ויתרתי. המשכתי להחזיק ועצמתי את העיניים בכוח כדי שלא ידמעו מהרוח. הן דמעו בכל-זאת.
"תיזהר!" שמעתי את נורית.
כשפתחתי את העיניים ראיתי את הסל מקפץ לכיוון שלי על העשב, והתכופפתי בדיוק כשעבר מעל ראשי. הרוח סחפה אותו אל מעבר לגבעה ובהמשך המורד. מה שהיה קודם טפטוף קל הפך לגשם זלעפות כבד שאילץ אותנו להתכסות בבד. ראינו ברקים בשמיים. נצמדנו זה לזו בתוך העשב הגבוה ומתחת לבד כאילו היה שמיכה שנועדה להגן עלינו מפני החושך, ולא הכנפיים של נורית שנועדו להפוך אותנו לציפורים. האדמה הייתה קרה ורטובה.
"זה דווקא כיף." מלמלה.
"אבל לא היינו מוכנים!" אמרתי וידעתי שאמא תכעס בגלל הסל. לנורית זה כנראה לא הפריע.
"זה הכי כיף כשלא מוכנים."
הברקים היו ממש יפים בסגול והלבן הזוהרים שלהם, כמו אורות ניאון בשמיים. שמעתי תפרים נפרמים וידעתי שהשק הזה שהתכסינו בו לא היה מגיע רחוק. פתאום יכולת התפירה של נורית לא נראתה לי מדהימה כל-כך, וכמעט התחלתי לצחוק.
"מה קרה?" היא שאלה.
לא יכולתי לענות ולהגיד לה את האמת, אז פשוט צחקתי. נורית נראתה מבולבלת, אבל ויתרה לי והחלה לשחק באחד הצמחים באצבעותיה. הבחנתי בנקודת חן על ידה השמאלית, על הצד הימני של האצבע הרביעית, זו שלפני הזרת. קמיצה, נדמה לי. איזה שם מוזר.
נשארנו באותה תנוחה עד שהגשם והרוח החזקה הפסיקו. במשך הזמן הזה התחילו הברכיים שלי לכאוב בצורה מייסרת ממש. הן כאילו הודיעו, בצרחות, על הקיום שלהן. כשקמנו, אחר-כך, ראינו מספר חורים בכנפיים של נורית. הטלאים שכיסו אותם עפו עם הרוח.
"אני מצטער," לחשתי לה. "שזה לא עבד."
"אני בטוחה שיש עוד דרכים." לחשה בחזרה.
עדיין שכבנו בין העשבים על האדמה שנותרה יבשה, גם כשהגשם כבר הפסיק וקרניים דקות של אור הצליחו לפלס דרך בין העננים. שמעתי דבורה מזמזמת בדרכה לאחד הפרחים בסביבה. תמיד היו כאן פרחים יפים. מעלינו עפה ציפור שלא הצלחתי לזהות בגלל הצבע הכהה שבו צבע אותה אור השמש. ראיתי רק את צורתה: ראש חץ שמצביע ישר קדימה ושתי כנפיים יפהפיות.
"כנפיים."
הבטתי בנורית ולבי החל לפעום כשהבנתי את כוונתה. היא לא הסירה את עיניה מהשמיים, מן הנקודה שדרכה עברה הציפור בצורתה מעוררת ההשראה.
"כנפיים." לחשה שוב. "אני רוצה כנפיים."
"אנחנו..." לא ידעתי מה להגיד לה ובסוף פלטתי את האמת הפשוטה והכואבת: "אין לנו."
"אני רוצה כנפיים."
"איך?"
"בכל דרך." אמרה. "בכל צורה."
הייתה בה נחישות מדהימה באותו רגע, שונה כל-כך מנורית היומיומית והרגילה. אבל היא הביאה לתוצאות. מתברר שנורית, כשבאמת רצתה, הייתה יכולה להיות חזקה יותר ממני. הרעיון הזה היה שלה ואני חושב שהוא הצליח.

חלק ב' יפורסם בשבוע הבא.