כבר לא ילדה - ענבר אל על

כולם אומרים שכשאמא שלי נעלמה היא השאירה לי אבא עלוב וגנטיקה דפוקה. ניסים מהפיצה אומר שזה עובד גם הפוך – שהיא השאירה לי גנטיקה עלובה ואבא דפוק. אבל אני אף פעם לא עונה לו, כי אמא שלי אמרה לי שניסים, הוא קוף לא מפותח, והוא בכלל לא ברמה שלנו ובגלל זה עדיף לא להכנס לפה שלו. אני ממש לא זוכרת איך הוא הגיע לשכונה שלנו. יום אחד הוא פשוט היה כאן וזהו. עובד בפיצה וגר לבד בדירה המטונפת שלו, וכל האורנג-אוטנגים יושבים אצלו עד השעות המאוחרות של הלילה ומעשנים נרגילה במרפסת כאילו אין להם משפחות וילדים.

גם אבא שלי היה חלק מהגועל נפש הזה עד שאמא נעלמה. מאז ניסים לא מרשה לו לבוא יותר. הוא אומר שזה בגללי, ושאני זונה כמו אמא שלי ושאני נותנת לכולם. אני לגמרי לא מבינה את הביטוי הזה, "נותנת". הרי הוא תמיד אומר שיום אחד הוא ייתן לי בראש והחבר שלו, הגמד, אומר שהוא יביא לי בפה, ואח שלו אומר שאני בכלל צריכה להתחנן כדי לקבל את הצינור שלו, אז איך יוצא שבסוף אני זו שנותנת?! המורה לתושב"ע תמיד אומרת "והיא הנותנת" ואז כל הבנים הדפוקים האלה צוחקים ומסתכלים עלי. היא תמיד מדברת יפה ובמילים שאמא היתה קוראת להם "משלב גבוה" לפני שהיא נעלמה. גם אמא שלי היתה מורה, והיה לה בבית שולחן ענק עם הרבה מדפים ומגירות שהיא היתה מתיישבת לידו כל ערב לבדוק מבחנים ולהכין חומרים. מהחדר שלי הייתי יכולה להציץ ולראות אותה יושבת שם בין ערמות הניירות והקלסרים, תמיד עם עט ביד. אני חושבת שאמא שלי נולדה עם עשר אצבעות ועט. עם העט שלה היא היתה יוצאת לשוטט בין הדפים. כותבת הערות קטנות וצפופות, ומשרבטת סימנים, ועוד דף ועוד דף, והם היו נערמים לה על השולחן ומתגלגלים מהערמות, וגולשים מהקלסרים, עד שיום אחד, כשהיא הניחה לרגע את העט על השולחן, הם ניצלו את ההזדמנות וזרמו והתעצמו וגעשו והיא טבעה בתוכם. מאז לא ראיתי אותה יותר.

אני תמיד נשארת אחרונה בכתה. אני אומרת לכולם שזה בגלל שאני כותבת לאט ולא הספקתי להעתיק מהלוח, אבל האמת היא שזה סתם כדי לא לחטוף מכות. כשהייתי פחות חכמה אז בדרך הביתה הילדים היו מחקים את הצליעה שלי ואת התנועה הזו שאני עושה עם הכתף כשאני בלחץ, אבל היום יש לי כבר שיטות להתחמק מהם, ואחת מהן היא פשוט להישאר אחרונה בכתה. לא אכפת לי אפילו אם המורה מבקשת ממני לעזור לה לסדר את הכסאות, או לתלות משהו על הקירות, העיקר שאוכל ללכת לבדי הביתה. אם אני ממש לבד ולא נתקלת באף אחד בדרך, אז אני יכולה לעצור ליד האלון הגדול ולהציץ לחור של הסנאי. אני בטוחה שיש שם סנאי. אם אני אסתכל לתוך החור מספיק זמן בלי למצמץ ובלי להתייאש ולהסתלק משם, אני אראה אותו בסוף. הוא פשוט לא יוצא בשביל מי שלא מוכן לחכות לו. אם אני מתחילה לחכות לו ומישהו פתאום מתקרב או עובר בסביבה, אז אני עושה את עצמי כאילו שאני קושרת את השרוכים בנעליים או מחפשת משהו בילקוט. לפעמים אני אפילו שורקת או שרה כדי שהמישהו הזה יחשוב שאני לא שמה לב שהוא מתקרב. אבל אז אני נאלצת להוריד את העיניים מהחור של הסנאי וצריכה להתחיל לחכות לו מההתחלה.

ביום שהוא יצא אני אנסה לשאול אותו אם הוא יודע לאן אמא שלי נעלמה. זה קרה ממש ליד האלון הזה עם החור של הסנאי. ביום שהיו לי כאבי בטן ממש ממש חזקים, כי אולי אכלתי משהו לא טוב וקראו לה לאסוף אותי מבית הספר. חיכיתי לה איזה שעתיים על הספסל במנהלה, אבל בסוף היא באה וליטפה אותי ואמרה שעכשיו נלך להתפנק יחד בבית. אז נתתי לה יד והלכנו. בדרך פגשנו את אפרים שתמיד כשפגש את אמא שלי הוא היה חייב לספר לה את כל מה שהנאצים עשו למשפחה שלו בשואה ועכשיו הממשלה עושה לו. אמא מקשיבה לו עד הסוף כי היא אומרת שהוא ערירי ומחפש מישהו שישמע את הצרות שלו. גם בפעם ההיא נתקלנו בו והוא התחיל לספר לה את הדברים שלו וגם ירדו לו דמעות כי הוא לא קיבל אישור מביטוח לאומי, ואמא שלי עמדה והקשיבה לו רק בגלל שהוא ערירי. אבל לי כאבה הבטן ורציתי כבר להגיע הביתה ולהקיא ואחר כך להתפנק עם אמא, אז התקדמתי כמה צעדים כדי לרמוז לה. אחר-כך התקדמתי עוד כמה צעדים, ועוד קצת, וכשראיתי שהיא בכלל לא שמה לב אלי, החלטתי להתחבא לה מאחורי עץ האלון עם החור של הסנאי כדי שתהיה קצת מודאגת. אולי זה ילמד אותה לקח לשים לב לילדה שלה שכואבת לה הבטן יותר מלאפרים הערירי שהנאצים עשו דברים איומים למשפחה שלו בשואה.

בסוף היא שמה לב שנעלמתי והתחילה לקרוא לי ולחפש אותי. אני חושבת שהיא ראתה את הקצה שלי כי היא התקרבה אל העץ ועשתה תנועות מוגזמות של חיפוש. אז ראיתי בפעם הראשונה את הסנאי מציץ מהחור שלו, הוא עמד כמה שניות והסתכל עלי ועל אמא שלי, ואז קפץ מהחור ישר על הפרצוף של אמא. בגלל שהזנב שלו הסתיר לה את העיניים היא לא ראתה את הבור ונפלה לתוכו. הבור נסגר מהר ומאז לא ראיתי אותה יותר.

קבעו לי תור לניתוח ברגל בדיוק בעוד עשרים ושלושה ימים, בגלל שהניתוח הקודם לא הצליח לפתור לי את הצליעה. אני לא מבינה למה כל הזמן מנתחים את הרגל הקצרה יותר. עדיף לנתח את הארוכה ולקצר אותה, זה יותר קל מאשר להאריך רגל קצרה. אבל אבא אומר שאני אשתוק כי אני לא מבינה כלום ברפואה, וכדאי שאתן למבוגרים לנהל כאן את העניינים. תמיד הוא אומר לי לשתוק, אפילו אם אני לא מדברת. פעם צפיתי בקלטת וידאו שצילמו כשהייתי קטנה, ושם אבא ואמא מנסים ללמד אותי להגיד "היפופוטם" וצוחקים כשאני לא מצליחה. הם השקיעו הרבה מאמצים ללמד אותי לדבר, וזה לא היה קל כי הייתי ילדה לא פשוטה, אז למה עכשיו הוא כל הזמן רוצה שאני אשתוק? בבדיקה האחרונה דווקא לא שתקתי ואמרתי לרופא שאני חושבת שכדאי לקצר לי את הרגל הבריאה ואז אולי לא אצלע, אבל הוא רק צחק ואמר לי שהמחשבה שלי יצירתית. יש לו מזל שהוא לא באמת מכיר את המחשבות שלי. הוא היה הולך שם לאיבוד כי אני תמיד חושבת רק קצוות של מחשבות.

אחרי קצת זמן שאני חושבת על משהו, אז משהו אחר בא ומשתלט ואז אני חושבת עליו במקום על המשהו הקודם. אמא שלי היתה קוראת לזה מחשבה אסוציאטיבית וגם זו מילה שלקח לי הרבה מדי זמן ללמוד להגיד. עכשיו אני בעיקר שותקת אותה, כי אמא שלי כבר לא כאן. גם כשאני חושבת על אמא המחשבות מתערבבות לי. לדוגמה, אני לא מצליחה להזכר כמה זמן עבר מאז שהיא נעלמה. ואם אני שואלת ואומרים לי, למשל, שבועיים וחצי אז למחרת זה כבר שבועיים וחצי ועוד יום, ואז הספירה מתבלבלת לי ואני שוב לא זוכרת. אבל זה לא מאוד משנה כמה זמן עבר מאז. העיקר שאני זוכרת כל פרט מאיך שהיא נעלמה. אני זוכרת את זה ממש טוב כי אני דואגת לשנן את הפרטים האלה כל הזמן כדי שלפחות את זה אני לא אשכח כי זה היה בדיוק ביום ההולדת שלי. כבר כשקמתי בבוקר ואף אחד לא היה בבית התחלתי לחשוד שהם מתכננים לי מסיבת הפתעה. לא רציתי לקלקל להם אז לא התקשרתי לשאול איפה הם ומתי אני כבר צריכה ללכת לבית הספר. בגלל זה גם איחרתי לשיעור הראשון, אבל העיקר שלא הרסתי את ההפתעה. כשחזרתי הביתה אחרי הלימודים אבא עוד לא הגיע ואמא כבר היתה שקועה בניירות שלה בחדר העבודה. עשיתי את עצמי כאילו אפילו אני לא זוכרת שיש לי יום הולדת והתיישבתי מהר להכין את שעורי-הבית שלי כדי לא לשמור אותם לרגע האחרון בדיוק כשיגיעו כל האורחים עם הבלונים והפרחים והמתנות, ואז תתחיל המסיבה ואני לא אספיק להכין אותם. גם הקדמתי להתקלח והתלבשתי כאילו לא בכוונה בבגדים הכי יפים שלי. אחרי זה התיישבתי בסלון בשקט והקשבתי לאמא משוחחת בטלפון עם האשה שעושה לי בייביסיטר בקודים כאלה. היא אמרה "יש לי ישיבת צוות בערב" ואני כבר מיד הבנתי שהיא מתכוונת למסיבת ההפתעה שלי. גם כשהיא אמרה שאבא יגיע ממש מאוחר הבנתי שזה בגלל שהוא צריך להספיק לקנות את הקישוטים למסיבה ואת הבובה שביקשתי שעוצמת עיניים כשמשכיבים אותה.

אחר-כך התחיל לרדת גשם ממש חזק והיתה סופת ברקים וכנראה בגלל זה האורחים לא הצליחו להגיע לבית שלנו. החלטתי לא להתלונן הפעם כדי לא לעצבן אף אחד ולהרוס את המסיבה, ולקחתי ספר מהמדף. בדיוק כשהתחלתי לדפדף בו היתה הפסקת חשמל. אמא שלי אמרה שלא אדאג, שזה בטח רק פקק שקפץ ושהיא מיד יוצאת לבדוק. מכיוון שאני ילדה מאוד מתוחכמת, מיד הבנתי שזה הסימן לכולם שהמסיבה מתחילה ולא יכלתי להתאפק אז הצצתי מהחלון לראות איך אמא שלי מארגנת את כולם שם בחוץ, שייכנסו יחד עם העוגה והנרות וישירו לי שירי יום-הולדת. היה קצת קשה לעקוב אחריה כי היה חשוך בחוץ, אבל הצלחתי לראות אותה יורדת במדרגות, מדלגת על השבורה ופותחת את הדלת של ארון החשמל. באותו רגע ממש הגיעה רוח מאוד מאוד חזקה והעיפה את אמא שלי במערבולת לשמים. מאז לא ראיתי אותה יותר.

אתמול ישבתי בחדר של ורדה היועצת. מאז שאמא שלי נעלמה היא לוקחת אותי אליה לשיחה פעמיים בשבוע. היא אומרת שזה טוב לי לדבר על זה ולפרוק את מה שיש לי על הלב, ושהיא מקווה שיום אחד אני אוכל להיות מסוגלת להפסיק להמציא לעצמי סיפורים ולהתמודד עם הדברים כמו שהם. מוזר שהיא אומרת את זה, כשהיא בעצמה לא מצליחה להתמודד עם הדברים כמו שהם. היא חושבת שבגלל שאנחנו ילדים אנחנו לא יודעים שבעלה הזדיין עם אשה אחרת והיא תפסה אותם על חם ושבגלל זה היא זרקה אותו מהבית ועכשיו היא שונאת גברים ואומרת שהם כולם אותו חרא. זה נקרא להתמודד עם הדברים כמו שהם? ועוד להסתיר את זה מאחורי חיוך ענק מלא שיניים לבנות וקול כזה רך ונעים שמרגיש כמו ליטוף של פרווה של ארנבת. בגלל הקול שלה ילדים אוהבים לבוא אליה לחדר. וגם בגלל המשחקים שיש לה שם. כל מיני קלפים עם ציורים שצריך לבחור אחד ולהגיד מה אני חושבת על הציור שלו. כל תשובה נכונה, אי אפשר לטעות. לא חשוב מה אני אומרת על הציור, היא תמיד מחייכת ומהנהנת ומבינה ושואלת שאלות שמתעניינות בי. פעם רציתי לבדוק אם זה באמת נכון שכל תשובה נכונה, אז לקחתי תמונה שהיה מצויר בה ילד עם כינור שמביט מהחלון ובוכה, ואמרתי שהילד הזה בדיוק שמע כרגע את הבדיחה הכי מצחיקה בחיים שלו. החיוך של ורדה היועצת נמחק לרגע אבל חזר מיד אחר-כך והיא שאלה למה אני חושבת את מה שאמרתי. לא הצלחתי לחשוב על תשובה טובה אז שתקתי.

לפעמים היא שואלת אותי אם אני זוכרת את אמא שלי ומה אני יודעת על מה שקרה לה. בדברים האלה אני לא מוכנה בשום אופן לשתף אפילו את היועצת, כי הזכרון הוא דבר מאוד שביר וצריך להזהר איתו. אם אני אוציא אותו מהראש שלי אל הפה ואגיד אותו בקול רם הוא עלול להפגע מהשיניים והלשון ולהסדק. וברגע שהוא יצא אל האוויר הוא עלול להעלם בדיוק כמו שקרה לאמא שלי. כשאני שותקת היא מציעה שאולי אני אנסה לצייר את זה, כי היא מרגישה שאנחנו לא מתקדמות לשום מקום. היא מתכוונת שהיא לא מתקדמת, כי אני לא מוכנה לספר לה איך אמא שלי נעלמה. זה לא עניינה כי היא בכלל עוד לא היתה היועצת שלנו כשהאח התינוק שלי נולד ואז מת. אמא שלי היתה מאוד מופתעת כשאמרו לה שהיא בהריון, כי היא תמיד אמרה שאני מספקת לה דאגות כמו עשרה ילדים והיא לא צריכה יותר. אבל בכל זאת היא היתה בהריון ואפילו אמרו לה במרפאה של ד"ר אביעד שיש לנו בן. אמרו לה לשכב הרבה במיטה. קראו לזה שמירת הריון, אפילו שאני חושבת שאם היא לא רצתה את ההריון הזה אז אין שום סיבה לשמור עליו כל כך טוב. גם התינוק שנולד לנו לא היה מי יודע מה מוצלח. הוא צרח הרבה והקיא עוד יותר הרבה ולקחו אותו המון פעמים לבית-חולים. לפעמים בלילה הוא היה מפסיק לנשום והמכשיר שלו היה מצפצף ומעיר את כל השכונה. יום אחד מרוב עייפות אמא שכחה להדליק את המכשיר אז הוא לא צפצף כשהתינוק הפסיק לנשום, וככה אבא מצא אותו בבוקר. רציתי לראות אותו כי אף פעם לא ראיתי תינוק מת, אבל לא הרשו לי והדודה לינדה שבאה לשמור עלי אמרה שחבל שאני לא יודעת לעצור רגע ולחשוב לפני שהדברים האיומים האלה יוצאים לי מהפה. מאז שהתינוק שלנו נולד ואז מת אמא שלי רק שכבה במיטה והסתכלה על התקרה. ניסיתי לדבר איתה ולשאול אותה כל מיני שאלות על מה שקורה אחרי שמתים אבל היא שתקה ולא ענתה לי. אז כשהיא שאלה אם אני מוכנה לגשת להכין לה כוס תה גם אני לא עניתי לה. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא יצאה סוף סוף מהמיטה. היא הלכה לכיוון המטבח, הרתיחה מים בקומקום, אבל עוד לפני שהיא הספיקה למזוג אותם לכוס היא התפוררה והפכה לערמה קטנה של אבק על רצפת המטבח. מאז לא ראיתי אותה יותר.

עכשיו אני יושבת בחדר שלי ומחכה שיגידו לי שאני יכולה כבר לצאת. האיש עם העניבה אמר לי שאני צריכה לשבת כאן בשקט ולהיות ילדה טובה עד שהוא יגיד לי מה קורה איתי. האיש הזה כבר הגיע אלינו הרבה פעמים עם קלסר גדול מלא בניירות שיש בהם מקום למטה לחתימות. הוא נהג להסתובב בין החדרים של הבית שלנו ולשאול אותי ואת אבא כל מיני שאלות. אבל הפעם הוא בא בלי הקלסר והוא גם לא שואל כלום. הפעם הוא בא כי אבא התקשר אליו ואמר לו שהוא כבר לא יכול ושצריך להמצא פתרון הולם. פעם האיש שאל אותי אם אני יודעת מה זה פנימיה ואם הייתי רוצה לחיות שם, אז אולי זו הכוונה לפתרון הולם. אמא שלי, אם היא לא היתה נעלמת, לא היתה מסכימה שיקחו אותי לפנימיה, כי רק היא יודעת איך לטפל בי. רק היא יודעת מה אני אוהבת בסנדביץ' של בית-הספר, ושאני לא אוהבת ללבוש צבע שחור ובאיזה חום המים של המקלחת צריכים להיות. אז היא כבר היתה אומרת לאיש הזה עם העניבה שהיא מאוד מכבדת את הכוונות הטובות שלו, אבל אני לא יכולה ללכת לגור בפנימיה. יש רק בעיה אחת – אמא שלי כבר לא כאן. וזה הכל בגלל ההצגה המחורבנת הזאת של חנוכה בבית-הספר כשהתעקשתי לקבל תפקיד ראשי. נתנו לי להיות יהודה המכבי והיו לי הרבה שורות להגיד, אז אמא שלי ישבה איתי המון שעות כדי ללמוד את התפקיד. היא ידעה כמה שזה חשוב לי, אז היא אפילו הגיעה לראות אותי מופיעה. דווקא אבא שלי היה זה שלא הגיע הפעם. אני חושבת שהייתי ממש יהודה המכבי מוצלח, כי ראיתי את אמא מחייכת כל ההצגה, זאת אומרת מתי שהיא לא דיברה עם האבא שישב לידה והסתכל לה כל הזמן על השדיים. בכל אופן, זו היתה הצגה מאוד טובה ובסוף אמא שלי נעמדה ומחאה כפיים כל כך חזק עד שהיא נעלמה. ומאז לא ראיתי אותה יותר.