כל היום גלגלה בתיה במילים כבחרוזי תפילה: שהות להרהר בצער, שהות בצער להרהר, בצער לאחוז, להשהות להרהר לערער את הצער עד השהיה.
"אי אפשר ככה יותר" היא אמרה לעצמה.
פיתה החתול הסתכל עליה, שבע ועייף.
שירי נהגה לומר מדי פעם, שלפיתה יש פרצוף של גור וגוף של ג'מוס. בתיה לא ידעה אם זו מחמאה או לא, אבל לפי הטון ששירי בחרה בו כדי להשמיע את האבחנה שלה היא שיערה שדווקא לא מדובר במחמאה. מצד שני, שירי תמיד שיגרה חצי חיוך קטן לעבר פיתה כשדיברה עליו, והיה בזה משהו חברי. בעצם גם ג'מוס זאת חיה חביבה.
בגדול, בתיה מאוד אהבה את פיתה, אבל עכשיו היא לא הייתה בתקופה כזו שהלב שלה שפע אהבה. מדויק יותר יהיה לומר שהתקופה האחרונה התאפיינה במילים טורדניות שהסתובבו לה בראש כמו נמלים. מילים כמו צער, שהות, פיתה עיראקית, פיתה מלאה צער, וכיוצא בזה.
"אי אפשר ככה יותר", היא שבה ואמרה.
"אני הולכת לעשות מעשה" היא אמרה.
בתיה הסתכלה במראה. היא נראתה לעצמה נחושה ובעלת יכולת לעשות מעשה.
"עכשיו רק נשאר להבין מה המעשה שאני צריכה לעשות" אמרה בתיה.
פיתה לא הגיב. בדרך כלל נהג פיתה לתת לבתיה לגלות את התשובות לשאלות שלה בעצמה.
"אני צריכה לעשות משהו", שבה בתיה ואמרה, "ואל תגיד לי שאולי כדאי שאני אתחיל בלהביא את מיקה מהגן. את זה גם אני יודעת".
פיתה באמת לא התכוון להשתתף בדיון הזה, שתעשה מה שהיא רוצה.
שירי אומרת לה לפעמים שהיחס שלה למיקה הוא הזנחה פושעת, ובסך הכול יכול להיות שהיא צודקת.
איך ששירי אומרת "הזנחה פושעת", בתיה מרגישה כאילו יש לה לק אדום שמתאים לאקדוחנים סוערים, ושיער פרוע ולוהב.
אני צריכה להביא את מיקה מהגן, התכווץ לבתיה הלב, התכווץ והתמלא ברעש מחליא, אני צריכה להביא את הקטנה מהגן.
לפעמים איחרה להביא את מיקה מרוב שהייתה לה שהות להרהר בצער.
פיתה הזיז את הזנב שלו אנה ואנה. הוא מבחינתו מזמן כבר לא צד בסיפור הזה.
"כדאי שאביא אותה", מלמלה בתיה בקול מדוד. "כדאי שאביא אותה מיד".
בתיה נכנסה למכונית והתניעה.
היא דמיינה את הפנים של מיקה, את העיניים שלה המותזות והלחיים, המשיכה ישר בפנייה של הגן ולקחה שמאלה לכיוון הקניון.
"אני צריכה לעשות מעשה" היא אמרה בקול לתוך חלל המכונית. המילים נתקעו בדפנות.
"זה הכול תוצאה של היעדר אמונה" היא חזרה על המשפט ששירי נהגה להגיד לה מדי פעם. זה נחמד לחשוב שהכול תוצאה של משהו אחד, נגיד היעדר אמונה. ככה אפשר לתקן את הדבר הזה, כמו שתוקעים מסטיק בחור של הגלגל. איך סותמים היעדר אמונה, חשבה בתיה, איך סותמים, והיא הרגישה שהרעש בתוך הראש מתגבר והפנים של מיקה נדלקו וכבו מולה, ובתיה נתנה עוד על הגז וגם הגבירה את הרדיו ליתר ביטחון.
"אולי אשים על עצמי כיפה. לאנשים עם אמונה יש כיפה או טורבן על הראש".
היא החליטה לחנות בקניון ולחפש חנות כיפות או טורבנים.
פיתה בטח לא היה אוהב את כל זה, היא הרהרה, ושוב הרהרה, והפלאפון שלה צלצל.
על הצג הופיעה הגננת, ידיה שלוחות בתוכחה, ועיניה אדומות מתוכחה, ופיה נוזל רוק וזעם קדוש מרוב התוכחה.
בתיה הרכינה ראש בצער וניתקה את הסוללה.
היא ניגשה בצעד בוטח לעבר חנות כובעים בקומה הראשונה.
"אתם מוכרים כאן כיפות או טורבנים?" היא שאלה את המוכרת.
המוכרת חייכה אליה באדיבות. "כיפות אנחנו לא מוכרים, ובאשר לטורבנים – את מתכוונת לכובע הזה של המוסלמים?"
"כן". ענתה בתיה. הילדה שלי מחכה לי, היא כמעט צעקה, את יכולה להביא לי טורבן?
"האמת שבחנות הזו יש בעיקר כובעי נשים, אבל יש חנות תחפושות ממש ממול ושם אני מאמינה שתוכלי למצוא טורבן. את מתכננת להתחפש לטורקי בפורים הקרוב?"
בתיה הרגישה געגוע צורב לפיתה. הוא כל כך יותר נבון מרוב האנשים הסכלים שמסתובבים סביבה, משומשים וריקים.
היא יצאה כמעט בריצה מהחנות, ודהרה לעבר חנות התחפושות.
הכול הפך להיות דחוף. בתיה הרגישה כאילו יד נעלמת מושחת לה לק ולוהבת את שיערה. היא מזניחה פושעת, בתיה הזאת. היא אגדה. אקדוחנית אמיתית.
בחנות התחפושות היו הרבה אמהות והרבה ילדים. פנים פנים וגופים וגופים. ממוקדת, היא ניגשה למוכרת שעסקה בסיוע לאם טרחנית עם שיער כתום וירכיים עבות.
"סליחה, סליחה שאני מפריעה, אני פשוט ממש חייבת לרוץ" התפרצה בתיה לשיחה, "אני חייבת טורבן. אני ממש ממהרת ואני פשוט חייבת טורבן. אולי יש לכם במקרה?"
המוכרת הסתכלה עליה בבהלה והאישה עם הירכיים השחירה את פרצופה, "זה לא יכול להמתין שתי דקות?"
"האמת שלא", ענתה בתיה, "האמת שממש לא".
פיתה, היית גאה בי, היא חשבה.
אפילו שירי, אחותי החכמה והמאוכזבת, אפילו את היית גאה בי. תראו איך אני מנהלת את האינטרסים שלי ביד רמה. מזיזה אינטרס אחד ימינה ואינטרס שני שמאלה.
"אני צריכה להספיק טיסה ואני פשוט חייבת לקנות את הטורבן הזה".
כמה נעים לשקר, חשבה.
"זה בסדר מצידך שאטפל בה קודם?" שאלה המוכרת את הירכיים.
"נו, בסדר".
המוכרת צללה לעומק החנות, פשפשה בין חרבות, זהבים ופאות וחזרה עם תחפושת מהודרת של טורקי. המחיר: מאתים ושלושים שקלים חדשים.
"אני צריכה רק את הטורבן", אמרה בתיה, מזדהרת ושמחה למראה הטורבן. היא הרגישה כאילו היא שבה הביתה.
"זה הולך ביחד", ענתה המוכרת, "אנחנו לא מוכרים חלקים בנפרד".
רעש עצום כיסה את בתיה, הציף אותה עד הצוואר. מיקה קטנה מחכה לי ואין לי שהות להרהר עוד בצער.
"תביאי" היא פלטה, חסרת נשימה.
המוכרת והירכיים הסתכלו עליה בזעזוע עמוק.
"תביאי כבר".
"אין בעיה", ענתה המוכרת, "לעטוף לך"?
"שום לעטוף. יש לי טיסה אני אומרת לך".
היא הוציאה את כרטיס האשראי והגישה למוכרת.
זו עיכסה לה בחינניות של מתאבק סומו לעבר הדלפק, ותנועות ידיה כה גמלוניות, כה מגושמות, בתיה ממש החזיקה את עצמה שלא להתנפל על המכשיר ולהעביר את הכרטיס בעצמה.
"מאתים ושלושים שקלים", חזרה המוכרת.
"כן, כן" ענתה בתיה.
ירכיים שוב הסתכלה עליה. הן עושות את זה כדי לעצבן אותי, היא חשבה.
"תתחדשי" חייכה אליה המוכרת, "וחג שמח!"
בתיה יצאה בריצה מהחנות, זרקה את מדי הטורקי העלוב לפח הקרוב ושמרה את הטורבן בידיים כהות מהתרגשות.
היא נכנסה למכוניתה ונשמה נשימות ארוכות.
"זה הזמן לפתור את הבעיה. זה הזמן לפתור את הבעיה של היעדר האמונה". היא אמרה לאט. היא אמרה את המילים לאט ועיניה בהקו.
בתיה שמה את הטורבן על הראש. היא הרגישה את הלב שלה מתרחב, מתרחב ואז נחלש. זה כמו אחרי שוד, היא חשבה. כשכל השקים עם הכסף מונחים בתא המטען, והדרך כבר נגמעת, והאקדחים שוקטים, והשפתון האדום מרוח. עייפות איומה מילאה אותה.
בידיים רועדות היא סובבה את המפתח ויצאה מהחניון. הרחוב היה מואר בזוהר שהיא לא הכירה.
בתיה נסעה אל הגן.
השער היה נעול. היא צלצלה בפעמון. רותי הסייעת יצאה אליה מתוך הגן ופרצה בצחוק.
"בתיה, מה יש לך על הראש"? היא שאלה בתדהמה.
"זה", ענתה בתיה בשקט, "זה טורבן".
"הבנתי. פורים רק עוד שבועיים, את יודעת", חייכה אליה רותי.
"כן, רציתי למדוד ולשמח את מיקה'לה".
"מה שישמח את מיקה יותר מהכול זו העובדה שהגעת," נאנחה רותי.
"כן" אמרה בתיה בקול רפה.
"מיקוש, בואי מותק", קראה רותי.
בתיה קפאה לכמה שניות. היא התביישה כל כך מהילדה שלה. לפחות יש לי טורבן על הראש, היא חשבה, שיסתיר אותי קצת.
"אמא, מה יש לך על הראש"? הפנים של מיקה היו מרוחים משוקולד ודמעות.
"מתנה בשבילך, מתוקה. סליחה שאיחרתי".
"אבל זה יהיה גדול עלי" היא התיזה בתדהמה.
"בואי נמדוד", אמרה בתיה. היא הורידה את הטורבן מהראש ביד חלשה והטביעה בתוכו את מיקה.
"זה ענק!" נשמעה צעקה מתוך הטורבן.
"כן", צחקה בתיה. "זה ענק". אפילו רותי חייכה.
"בואי מותק, בואי נלך לאכול גלידה".
"טוב" אמרה מיקה. היא חילצה את עצמה מהטורבן ונכנסה למכונית.
הרחובות היו מלאים באדם. הן אכלו גלידה בטעם פיסטוק וניל.
משם המשיכו לחנות צעצועים וקנו בית בובות בגודל בינוני.
הערב ירד פתאום, בבת אחת.
"בואי נחזור הביתה, אמא. פיתה מתגעגע אלינו", אמרה מיקה. הקול שלה היה מתוק כאילו שמו את כל הקינוחים בעולם בקערה אחת, זיקקו אותם ויצרו מהם קול.
בתיה הסתכלה עליה ברוך.
"בואי נחזור. אולי באמת הגיע הזמן לחזור כבר".
הן נכנסו למכונית ונסעו הביתה.
"אי אפשר ככה יותר" היא אמרה לעצמה.
פיתה החתול הסתכל עליה, שבע ועייף.
שירי נהגה לומר מדי פעם, שלפיתה יש פרצוף של גור וגוף של ג'מוס. בתיה לא ידעה אם זו מחמאה או לא, אבל לפי הטון ששירי בחרה בו כדי להשמיע את האבחנה שלה היא שיערה שדווקא לא מדובר במחמאה. מצד שני, שירי תמיד שיגרה חצי חיוך קטן לעבר פיתה כשדיברה עליו, והיה בזה משהו חברי. בעצם גם ג'מוס זאת חיה חביבה.
בגדול, בתיה מאוד אהבה את פיתה, אבל עכשיו היא לא הייתה בתקופה כזו שהלב שלה שפע אהבה. מדויק יותר יהיה לומר שהתקופה האחרונה התאפיינה במילים טורדניות שהסתובבו לה בראש כמו נמלים. מילים כמו צער, שהות, פיתה עיראקית, פיתה מלאה צער, וכיוצא בזה.
"אי אפשר ככה יותר", היא שבה ואמרה.
"אני הולכת לעשות מעשה" היא אמרה.
בתיה הסתכלה במראה. היא נראתה לעצמה נחושה ובעלת יכולת לעשות מעשה.
"עכשיו רק נשאר להבין מה המעשה שאני צריכה לעשות" אמרה בתיה.
פיתה לא הגיב. בדרך כלל נהג פיתה לתת לבתיה לגלות את התשובות לשאלות שלה בעצמה.
"אני צריכה לעשות משהו", שבה בתיה ואמרה, "ואל תגיד לי שאולי כדאי שאני אתחיל בלהביא את מיקה מהגן. את זה גם אני יודעת".
פיתה באמת לא התכוון להשתתף בדיון הזה, שתעשה מה שהיא רוצה.
שירי אומרת לה לפעמים שהיחס שלה למיקה הוא הזנחה פושעת, ובסך הכול יכול להיות שהיא צודקת.
איך ששירי אומרת "הזנחה פושעת", בתיה מרגישה כאילו יש לה לק אדום שמתאים לאקדוחנים סוערים, ושיער פרוע ולוהב.
אני צריכה להביא את מיקה מהגן, התכווץ לבתיה הלב, התכווץ והתמלא ברעש מחליא, אני צריכה להביא את הקטנה מהגן.
לפעמים איחרה להביא את מיקה מרוב שהייתה לה שהות להרהר בצער.
פיתה הזיז את הזנב שלו אנה ואנה. הוא מבחינתו מזמן כבר לא צד בסיפור הזה.
"כדאי שאביא אותה", מלמלה בתיה בקול מדוד. "כדאי שאביא אותה מיד".
בתיה נכנסה למכונית והתניעה.
היא דמיינה את הפנים של מיקה, את העיניים שלה המותזות והלחיים, המשיכה ישר בפנייה של הגן ולקחה שמאלה לכיוון הקניון.
"אני צריכה לעשות מעשה" היא אמרה בקול לתוך חלל המכונית. המילים נתקעו בדפנות.
"זה הכול תוצאה של היעדר אמונה" היא חזרה על המשפט ששירי נהגה להגיד לה מדי פעם. זה נחמד לחשוב שהכול תוצאה של משהו אחד, נגיד היעדר אמונה. ככה אפשר לתקן את הדבר הזה, כמו שתוקעים מסטיק בחור של הגלגל. איך סותמים היעדר אמונה, חשבה בתיה, איך סותמים, והיא הרגישה שהרעש בתוך הראש מתגבר והפנים של מיקה נדלקו וכבו מולה, ובתיה נתנה עוד על הגז וגם הגבירה את הרדיו ליתר ביטחון.
"אולי אשים על עצמי כיפה. לאנשים עם אמונה יש כיפה או טורבן על הראש".
היא החליטה לחנות בקניון ולחפש חנות כיפות או טורבנים.
פיתה בטח לא היה אוהב את כל זה, היא הרהרה, ושוב הרהרה, והפלאפון שלה צלצל.
על הצג הופיעה הגננת, ידיה שלוחות בתוכחה, ועיניה אדומות מתוכחה, ופיה נוזל רוק וזעם קדוש מרוב התוכחה.
בתיה הרכינה ראש בצער וניתקה את הסוללה.
היא ניגשה בצעד בוטח לעבר חנות כובעים בקומה הראשונה.
"אתם מוכרים כאן כיפות או טורבנים?" היא שאלה את המוכרת.
המוכרת חייכה אליה באדיבות. "כיפות אנחנו לא מוכרים, ובאשר לטורבנים – את מתכוונת לכובע הזה של המוסלמים?"
"כן". ענתה בתיה. הילדה שלי מחכה לי, היא כמעט צעקה, את יכולה להביא לי טורבן?
"האמת שבחנות הזו יש בעיקר כובעי נשים, אבל יש חנות תחפושות ממש ממול ושם אני מאמינה שתוכלי למצוא טורבן. את מתכננת להתחפש לטורקי בפורים הקרוב?"
בתיה הרגישה געגוע צורב לפיתה. הוא כל כך יותר נבון מרוב האנשים הסכלים שמסתובבים סביבה, משומשים וריקים.
היא יצאה כמעט בריצה מהחנות, ודהרה לעבר חנות התחפושות.
הכול הפך להיות דחוף. בתיה הרגישה כאילו יד נעלמת מושחת לה לק ולוהבת את שיערה. היא מזניחה פושעת, בתיה הזאת. היא אגדה. אקדוחנית אמיתית.
בחנות התחפושות היו הרבה אמהות והרבה ילדים. פנים פנים וגופים וגופים. ממוקדת, היא ניגשה למוכרת שעסקה בסיוע לאם טרחנית עם שיער כתום וירכיים עבות.
"סליחה, סליחה שאני מפריעה, אני פשוט ממש חייבת לרוץ" התפרצה בתיה לשיחה, "אני חייבת טורבן. אני ממש ממהרת ואני פשוט חייבת טורבן. אולי יש לכם במקרה?"
המוכרת הסתכלה עליה בבהלה והאישה עם הירכיים השחירה את פרצופה, "זה לא יכול להמתין שתי דקות?"
"האמת שלא", ענתה בתיה, "האמת שממש לא".
פיתה, היית גאה בי, היא חשבה.
אפילו שירי, אחותי החכמה והמאוכזבת, אפילו את היית גאה בי. תראו איך אני מנהלת את האינטרסים שלי ביד רמה. מזיזה אינטרס אחד ימינה ואינטרס שני שמאלה.
"אני צריכה להספיק טיסה ואני פשוט חייבת לקנות את הטורבן הזה".
כמה נעים לשקר, חשבה.
"זה בסדר מצידך שאטפל בה קודם?" שאלה המוכרת את הירכיים.
"נו, בסדר".
המוכרת צללה לעומק החנות, פשפשה בין חרבות, זהבים ופאות וחזרה עם תחפושת מהודרת של טורקי. המחיר: מאתים ושלושים שקלים חדשים.
"אני צריכה רק את הטורבן", אמרה בתיה, מזדהרת ושמחה למראה הטורבן. היא הרגישה כאילו היא שבה הביתה.
"זה הולך ביחד", ענתה המוכרת, "אנחנו לא מוכרים חלקים בנפרד".
רעש עצום כיסה את בתיה, הציף אותה עד הצוואר. מיקה קטנה מחכה לי ואין לי שהות להרהר עוד בצער.
"תביאי" היא פלטה, חסרת נשימה.
המוכרת והירכיים הסתכלו עליה בזעזוע עמוק.
"תביאי כבר".
"אין בעיה", ענתה המוכרת, "לעטוף לך"?
"שום לעטוף. יש לי טיסה אני אומרת לך".
היא הוציאה את כרטיס האשראי והגישה למוכרת.
זו עיכסה לה בחינניות של מתאבק סומו לעבר הדלפק, ותנועות ידיה כה גמלוניות, כה מגושמות, בתיה ממש החזיקה את עצמה שלא להתנפל על המכשיר ולהעביר את הכרטיס בעצמה.
"מאתים ושלושים שקלים", חזרה המוכרת.
"כן, כן" ענתה בתיה.
ירכיים שוב הסתכלה עליה. הן עושות את זה כדי לעצבן אותי, היא חשבה.
"תתחדשי" חייכה אליה המוכרת, "וחג שמח!"
בתיה יצאה בריצה מהחנות, זרקה את מדי הטורקי העלוב לפח הקרוב ושמרה את הטורבן בידיים כהות מהתרגשות.
היא נכנסה למכוניתה ונשמה נשימות ארוכות.
"זה הזמן לפתור את הבעיה. זה הזמן לפתור את הבעיה של היעדר האמונה". היא אמרה לאט. היא אמרה את המילים לאט ועיניה בהקו.
בתיה שמה את הטורבן על הראש. היא הרגישה את הלב שלה מתרחב, מתרחב ואז נחלש. זה כמו אחרי שוד, היא חשבה. כשכל השקים עם הכסף מונחים בתא המטען, והדרך כבר נגמעת, והאקדחים שוקטים, והשפתון האדום מרוח. עייפות איומה מילאה אותה.
בידיים רועדות היא סובבה את המפתח ויצאה מהחניון. הרחוב היה מואר בזוהר שהיא לא הכירה.
בתיה נסעה אל הגן.
השער היה נעול. היא צלצלה בפעמון. רותי הסייעת יצאה אליה מתוך הגן ופרצה בצחוק.
"בתיה, מה יש לך על הראש"? היא שאלה בתדהמה.
"זה", ענתה בתיה בשקט, "זה טורבן".
"הבנתי. פורים רק עוד שבועיים, את יודעת", חייכה אליה רותי.
"כן, רציתי למדוד ולשמח את מיקה'לה".
"מה שישמח את מיקה יותר מהכול זו העובדה שהגעת," נאנחה רותי.
"כן" אמרה בתיה בקול רפה.
"מיקוש, בואי מותק", קראה רותי.
בתיה קפאה לכמה שניות. היא התביישה כל כך מהילדה שלה. לפחות יש לי טורבן על הראש, היא חשבה, שיסתיר אותי קצת.
"אמא, מה יש לך על הראש"? הפנים של מיקה היו מרוחים משוקולד ודמעות.
"מתנה בשבילך, מתוקה. סליחה שאיחרתי".
"אבל זה יהיה גדול עלי" היא התיזה בתדהמה.
"בואי נמדוד", אמרה בתיה. היא הורידה את הטורבן מהראש ביד חלשה והטביעה בתוכו את מיקה.
"זה ענק!" נשמעה צעקה מתוך הטורבן.
"כן", צחקה בתיה. "זה ענק". אפילו רותי חייכה.
"בואי מותק, בואי נלך לאכול גלידה".
"טוב" אמרה מיקה. היא חילצה את עצמה מהטורבן ונכנסה למכונית.
הרחובות היו מלאים באדם. הן אכלו גלידה בטעם פיסטוק וניל.
משם המשיכו לחנות צעצועים וקנו בית בובות בגודל בינוני.
הערב ירד פתאום, בבת אחת.
"בואי נחזור הביתה, אמא. פיתה מתגעגע אלינו", אמרה מיקה. הקול שלה היה מתוק כאילו שמו את כל הקינוחים בעולם בקערה אחת, זיקקו אותם ויצרו מהם קול.
בתיה הסתכלה עליה ברוך.
"בואי נחזור. אולי באמת הגיע הזמן לחזור כבר".
הן נכנסו למכונית ונסעו הביתה.
מה נותר לי להגיד? הכתיבה שלך יותר ממסקרנת וממכרת.. :)
השבמחק