'מאמא' ילדה אותי בגיל ארבעים. אישה זקנה, הוא אמר. אני מבוגרת ממנה בשנה ואין לי ילדים. זה רק שנינו, דימה ואני. אני חצי מתעוררת וחצי שיכורה. לא רוצה לראות אותם. לא את הבוקר, לא את הרחוב. לא את החיים שלי, איך שהם הולכים ומוחקים אותי. לא את כולם, שהם ממהרים, ועוקפים הלאה. חושבים שאני לא רואה, אני רואה אותם בדיוק. את הנשים שמתירות את הגוף, כפופות, מפילות את כתפיים, את הגב, ורק הראש שלהן, קדימה. נשים רוסיות מחזיקות את עצמן אחרת. כמו קיר, כמו סרגל מתכת, ככה. אוח, אני משתעלת. הריאות נקרעות מבפנים ובבטן שורף לי, אש. אוי מאמא. עכשיו אני ערה, הגוף צעק את ה'בוקר-טוב' המכוער שלו. דימה זרוק במדרכה, גופו בשיפוע, קרוב יותר לכניסה לבנק. רגליו למעלה מתחת לספסל שלנו, וראשו נמוך ליד הכתף שלי. כמו ילד קטן, רק הפוך. נו קום, אני נושפת לעברו את הוודקה. הוא לא עונה, שוכב כמו דוב בחורף. עכשיו הוא שקט. אתמול בלילה צעק. לכי לשכב עם מישהו אחר, מישהו שיעשה לך ילד. לא רוצה, צרחתי לו והעיניים שלי בוערות. לא רוצה, צעקתי והדמעות ירדו לתוך הפה. אחר כך אני לא זוכרת. רק שנפלתי, דימה מלמל משהו. אולי אמר תקיאי. אולי אמר בואי. נפלתי, לא זוכרת.
מאמא אמרה שיש לי הצמה הכי ארוכה באוקראינה. תראי איזו שמנה, היא הייתה שוקלת אותה בידיה, כמו תפוח אדמה. אל תורידי את הצמה אף פעם, היא הביטה בי במבט הזה, המזהיר. רק 'פרוסטיטוטקות' הולכות קצר. עוד ברוסיה חתכתי את הצמה הארוכה, לפני שטסנו לפה, והרצפה בשירותים בטרמינל התמלאה נחשים צהובים. ידעתי כבר אז שדימה ואני לא נוכל להמשיך ככה. צריך לשנות, צריך לנסות מחדש בישראל. אולי כבר אז הרגשתי. ידעתי שאנו עוברים מגיהינום אחד לאחר. המנקה בשירותים ידעה. היא הביטה בי יוצאת בשיער קצר, וראשה הנהן. 'דא', היא אמרה לי בקול נמוך, כן, אבל מבטה אמר, אסור. השמש מכוונת לראש, ויורה כדורי אור. מהבוקר הגוף מתכונן לטמפרטורה של הצהריים. נו די, דימוצ'קה, קום, אני מנסה בטוב. הוא לא זז, הפרזיט. אני ניגשת לברז, מאחורי הצמחייה, שוטפת פנים, שותה מעט. המים חמים כמו פיפי, פוי. אני מסתובבת אבל פתאום הגוף שלי כבד. סחרחורת חזקה ואני על הקיר מאחור. אני מתיישבת על המדרכה, אין כוח, הכול נסגר. דימה, אני מתה.
ריח של תפוחי אדמה מטוגנים. הוא עשה מדורה, וקרא לנו לשבת מסביב. מאמא טיגנה, והביאה שתי קציצות. אחת לה ואחת לי, עטופות בנייר קטן. שמן זהב נטף למאמא על הסנטר, ועיניה חייכו אלי, תאכלי, ויקטוריה. הוא רצה אחת אבל מאמא אמרה שאין. אין כסף, היא זרקה לו, נשאר רק תפוח אדמה אחד. הוא נתן לה סטירה, והיא נפלה אחורה, על ערימת החציר. אני אהרוג אותך, צעקתי, וגם אני חטפתי. סטירה חזקה בפנים, כואבת. תתעוררי, ויקה, דימה צועק ונושף אויר חם לתוך האף שלי. אני פותחת עיניים. העיניים שלו מבוהלות, אבל העור אדום, כועס. הוא אוהב אותי. באמת, הוא דואג לי. חם לי בלב, והראש נפתח מחדש. אני מחבקת אותו, קושרת ידיים סביב הצוואר שלו. עור נוגע בעור. נו, חם לי, הוא אומר, ואנחנו מתנתקים. 'שטו', מה אתה רוצה, מהר אני חוזרת לעצמי, לך. אני מוציאה מטבע אחרון מכיס המכנס, עשר שקל, אומרים בעברית. עשר שקל זה המטבע הכי גדול ששמים לנו בקרטון של דימה. המטבע האחרון שהחבאתי, שלא נקנה עוד בירה. אני לא טיפשה. 'טאק', לך תקנה, דימה.
בגוף קל יותר, אבל אני עוד רועדת. הרופא במיון אמר שצריך להפסיק לשתות. דחוף, הוא אמר, דחוף להפסיק. אה, יופטפיומאט, שילך לעזאזל. דימה הולך לפיצוצייה. סוחב רגליים, ונופל שמאלה. פעם היה זקוף כמו חייל, גבר יפה שלי. עכשיו מה? זקן, חלש, כלום, כמוני. מהגרון עולה המלח לעיניים, הנה אני מתחילה. אישה עוברת בשמלה סגולה. היא יפה, נראית רוסיה. הלחיים גבוהות, אבל הולכת רפוי. אולי ההורים שלה מרוסיה, היא לא. אני מנגבת את העיניים, ונרטבות האצבעות. משפשפת עד הלחיים, כמו שהייתי קטנה.
היינו בנחל, בקיץ, והאוויר התמלא ביתושים. הוא אמר לי לא לקטוף פטל מהשיחים, זה מלא תולעים. אני רציתי את המתוק-חמוץ, הבטן הייתה ריקה. קטפתי פטל שחור ואכלתי מהר, שלא יראה. המיץ נזל לי מזוויות הפה, וכתב לי בסגול, שאכלתי. הוא הסתובב מהנחל, וראה. מאמא רצה מהצד השני של היער כששמעה אותי צועקת די, די. ואז חזק צרחתי – פאפא, די! זו הייתה הפעם האחרונה שקראתי לו ככה. חזק ניגבתי את הדמעות שרחצו את פניי. אמא שטפה את הגב ששרף מהמכות. מאז, הוא בשבילי רק צל, רק קול, רק 'הוא'. שייקח אותו השטן.
דימה הלך ונעלם מאחורי עץ. עצים רזים יש פה, כפופים כאלה, עקומים. במוסקבה היינו מתחבאים בתוך שדירת עצים בפארק. אף אחד לא ראה אותנו, ככה שעות, רק דימה ואני. התקפלנו על ספסל שחור, ורוח קרה דקרה את העור. עצים גבוהים הסתירו את השמים, אבל אנחנו לבד, רק שנינו. נו, כמה זמן בפיצוצייה! נתן אמר שמילה פיצוצייה זה כמו 'בומבה'. כל דבר פה מלחמה, גם הרחוב. רעש, צעקות, אוטו מצפצף וסירנות משטרה. משטרה פה זה צחוק. רק עושים רעש, ואור גדול. מעירים אותנו באמצע הלילה, אבל עוזבים אחר כך. במוסקבה, משטרה זה פחד, יזוס ומריה. פעם תפסו אותנו שיכורים, הרביצו לנו כל כך חזק. שבוע לא יכולנו לקום. פיפי עשינו במכנסיים, ככה, על המדרכה. דימה סבל יותר ממני. הרביצו לו בראש. הוא עקום, בגלל זה. אבל במוסקבה היה לרחוב קול אחר, שקט. השלג ירד חלש, כמו מוות. אח, גם שם זה נורא. יכולת למות ולאף אחד לא אכפת. בשקט, רוצחים אותך שם. דימה אמר שפה שמש ואנשים שמחים, ויהיה כסף. אני מטומטמת שאני מאמינה. פה לא שמחים, רק צועקים. אין כסף, הם אומרים, וזורקים עשר דק, זה כלום. אני רעבה, כל הזמן קצת רעבה. ודימה, רזה כמו כלב. אנשים מדברים, אומרים שאולי תהיה מלחמה. כל הזמן פחד ממלחמה. רק מזה אני חולה. טפו, אני יורקת ליחה למדרכה. עוד אחת עולה. טפו, כולרה! לא טוב לי, אלוהים. איפה דימה, כמה זמן. נו, ולדימיר, 'אידי'! 'אידי סו-דה'!
אני קמה לעגלה שלנו, מאחורי השיח. בודקת שהכל ישנו, השמיכות והצלחות עטופות בעיתונים. הבגדים של החורף, החולצות. כל הבגדים מרוסיה חמים מדי, עבים. מאז שבאנו לפה, לא קניתי כלום. אין כסף. רק קונים וודקה ושותים כל לילה. לא נשאר כלום. לא לבגד, לא לסבון, לא למה שאישה צריכה. לפעמים, שאני קמה והראש לא כואב, ויש קצת אוכל, אז אני הולכת למשרד, מבקשת עזרה. אומרת לה, שבאנו לפה, ויזה תייר, אבל נשארנו ככה, כמו עולים. אנחנו בלי כסף, בלי עבודה, בלי בית. אני מביאה מכתבים מרוסיה שאני אלכוהוליק ודימה ישב בבית סוהר. היא מקשיבה, אבל לא יכולה. לא יכולה לעזור, בגלל שאני לא יהודייה, לא עולה חדשה. אני מתרגזת, צועקת ובוכה, שילכו קיבינימט! שהם יהודים והם מהעם של יזוס והם צריכים להבין. ואיפה החמלה, אני רוצה להגיד, אבל בעברית לא יודעת את המילה, אז אני רק אומרת, איפה, איפה. והיא, הגברת, לא מבינה. היא מסתכלת עליי ככה מרחוק. היא קצת עקומה, כמו כל ישראליות, אני רואה. לא אכפת לה שאני ברחוב, ושאני רעבה. לא אכפת לה שדימה נהיה זקן. שאנחנו נהיינו פצע. פצע אחד, דימה ואני, אינפקציה בחוץ ובפנים. היא לא יכולה. שאלוהים ישלם לה! תקשיבי, כל הזמן היא אומרת את המילה הזו, "תקשיבי". מה זה "תקשיבי"? אני לא מבינה. אני לא שומעת את ה"תקשיבי" שלה. כל פעם שאני באה, אני בוכה. בוכה יותר שאני אצלה. עכשיו אני מסתכלת על הבגדים החמים בעגלה, והם מסריחים מאבק ומחום. אני מחזירה אותם חזרה, עמוק מאחורי השיח, קרוב לקיר של הבנק, ומתיישבת חזרה על המדרכה. אין בגד חדש בשבילי, שתלך קיבינימט, עם כל ה"תקשיבי" שלה.
דימה מביא קפה, שנתן שלח לנו, בלי שקל. הוא קנה מנתן בייגלה גדול וקצת נקניק. הקפה שחור, כמו אצל אוזבקים. נו, לזה אני רגילה. זה מתוק וחריף, אבל מוחק את החולשה. צובע לדימוצ'קה את הלחיים בורדו. אנחנו יושבים על הספסל שלנו, לא אומרים כלום, אני שמחה שמשהו נכנס לקיבה. אני רוצה להגיד לו שאני שבעה, אפילו קצת חזקה, אבל הפה לא נפתח למילה. זה רק הגוף שמדבר ורוצה עוד ביס, עוד לגימה חמה. מה נאכל בצהריים אני כבר חושבת. דימה רעב, לא הספיק לו הנקניק בלי חמאה. 'פסיו' אני אומרת, זהו, הארוחה הסתיימה. אני מקפלת את הנייר, והוא עוזר לי. כמו חברים, כמו שצריך, דימוצ'קה. כמו שהכרנו במוסקבה, במאי. ישבתי על ספסל, והוא עבר ונעצר. הסתכל עליי, כאילו אמר לי בעיניים שלו 'אני יודע, אני מבין', ואני רק אמרתי 'בסדר, אני אתך'. ככה מאז. בטוב וברע, כמו שאמר הכומר קונסטנטין. רק שאצלנו 'פסיו פלוכה', רק רע. הנזירה נתנה לי שמלה לבנה, ודימה קיבל חליפה כחולה מהכומר. תרומה מאנשים טובים. אחר כך היינו שיכורים, טיפשים, ולא נרשמנו בעירייה. ופה, אנחנו לא בעל ולא אישה, לא יהודים ולא נשואים. אני שוב משתעלת ושוב רע לי. מיום ליום, יותר גרוע. אני חושבת לחזור לרוסיה אבל דימה מפחד ממשטרה שם. פה אין לנו כלום. לאף אחד לא אכפת, פה. אנחנו לבד בים של 'גאבנו', לבד בחרא.
צפצוף חזק של אוטובוס, וכל הפיח נושב לנו פנים. דימה מתעצבן. הוא קם ורוצה להרביץ לנהג האוטובוס. 'ני נאדא', אני רצה אחריו, והגוף שלי כבד. תפסיק! אבל זה מתחיל. אנשים מפילים אותו לרצפה, דוחפים אותי אחורה. דימה מתמלא דם, צועק כמו דוב, כמו משוגע. ויקטוריה, הוא צועק פתאום מהרצפה, והקול שלו נשבר. ויקטוריה, תעזרי לי. ואני, מה אני יכולה, רק בוכה, בוכה ותולשת חולצה. אני לא רואה אותו, רק אנשים מעליו קוראים, משטרה, משטרה. ראש שלי כבד, ובעיניים חושך. זהו, דימה, גם אני ברצפה.
עכשיו שקט. הלכה המשטרה, ואמבולנס בא, שטף לנו פנים ונתן קצת אינפוזיה. חום השמש הפסיק, והערב בא. הרבה אנשים הולכים על המדרכה, אבל בערב היד שלהם סגורה. אולי לא נשאר כסף גם בשבילם. אין כסף לשתות הלילה, דימה. אולי יותר טוב, דימה צוחק. אנחנו מתיישבים על הספסל, ליד העגלה, ומסתכלים קדימה. דימה מחזיק לי יד, ואני מסכימה. אפילו שהוא מתעצבן מהר, והיום היה רע, דימה שלי איש טוב. החום של הכביש נעלם, ומהבנק יוצא קור של שיש, של כסף. אני מסתכלת קדימה, והיד של דימה חמה ביד שלי. אין מה להגיד, פה יותר טוב.
מאמא אמרה שיש לי הצמה הכי ארוכה באוקראינה. תראי איזו שמנה, היא הייתה שוקלת אותה בידיה, כמו תפוח אדמה. אל תורידי את הצמה אף פעם, היא הביטה בי במבט הזה, המזהיר. רק 'פרוסטיטוטקות' הולכות קצר. עוד ברוסיה חתכתי את הצמה הארוכה, לפני שטסנו לפה, והרצפה בשירותים בטרמינל התמלאה נחשים צהובים. ידעתי כבר אז שדימה ואני לא נוכל להמשיך ככה. צריך לשנות, צריך לנסות מחדש בישראל. אולי כבר אז הרגשתי. ידעתי שאנו עוברים מגיהינום אחד לאחר. המנקה בשירותים ידעה. היא הביטה בי יוצאת בשיער קצר, וראשה הנהן. 'דא', היא אמרה לי בקול נמוך, כן, אבל מבטה אמר, אסור. השמש מכוונת לראש, ויורה כדורי אור. מהבוקר הגוף מתכונן לטמפרטורה של הצהריים. נו די, דימוצ'קה, קום, אני מנסה בטוב. הוא לא זז, הפרזיט. אני ניגשת לברז, מאחורי הצמחייה, שוטפת פנים, שותה מעט. המים חמים כמו פיפי, פוי. אני מסתובבת אבל פתאום הגוף שלי כבד. סחרחורת חזקה ואני על הקיר מאחור. אני מתיישבת על המדרכה, אין כוח, הכול נסגר. דימה, אני מתה.
ריח של תפוחי אדמה מטוגנים. הוא עשה מדורה, וקרא לנו לשבת מסביב. מאמא טיגנה, והביאה שתי קציצות. אחת לה ואחת לי, עטופות בנייר קטן. שמן זהב נטף למאמא על הסנטר, ועיניה חייכו אלי, תאכלי, ויקטוריה. הוא רצה אחת אבל מאמא אמרה שאין. אין כסף, היא זרקה לו, נשאר רק תפוח אדמה אחד. הוא נתן לה סטירה, והיא נפלה אחורה, על ערימת החציר. אני אהרוג אותך, צעקתי, וגם אני חטפתי. סטירה חזקה בפנים, כואבת. תתעוררי, ויקה, דימה צועק ונושף אויר חם לתוך האף שלי. אני פותחת עיניים. העיניים שלו מבוהלות, אבל העור אדום, כועס. הוא אוהב אותי. באמת, הוא דואג לי. חם לי בלב, והראש נפתח מחדש. אני מחבקת אותו, קושרת ידיים סביב הצוואר שלו. עור נוגע בעור. נו, חם לי, הוא אומר, ואנחנו מתנתקים. 'שטו', מה אתה רוצה, מהר אני חוזרת לעצמי, לך. אני מוציאה מטבע אחרון מכיס המכנס, עשר שקל, אומרים בעברית. עשר שקל זה המטבע הכי גדול ששמים לנו בקרטון של דימה. המטבע האחרון שהחבאתי, שלא נקנה עוד בירה. אני לא טיפשה. 'טאק', לך תקנה, דימה.
בגוף קל יותר, אבל אני עוד רועדת. הרופא במיון אמר שצריך להפסיק לשתות. דחוף, הוא אמר, דחוף להפסיק. אה, יופטפיומאט, שילך לעזאזל. דימה הולך לפיצוצייה. סוחב רגליים, ונופל שמאלה. פעם היה זקוף כמו חייל, גבר יפה שלי. עכשיו מה? זקן, חלש, כלום, כמוני. מהגרון עולה המלח לעיניים, הנה אני מתחילה. אישה עוברת בשמלה סגולה. היא יפה, נראית רוסיה. הלחיים גבוהות, אבל הולכת רפוי. אולי ההורים שלה מרוסיה, היא לא. אני מנגבת את העיניים, ונרטבות האצבעות. משפשפת עד הלחיים, כמו שהייתי קטנה.
היינו בנחל, בקיץ, והאוויר התמלא ביתושים. הוא אמר לי לא לקטוף פטל מהשיחים, זה מלא תולעים. אני רציתי את המתוק-חמוץ, הבטן הייתה ריקה. קטפתי פטל שחור ואכלתי מהר, שלא יראה. המיץ נזל לי מזוויות הפה, וכתב לי בסגול, שאכלתי. הוא הסתובב מהנחל, וראה. מאמא רצה מהצד השני של היער כששמעה אותי צועקת די, די. ואז חזק צרחתי – פאפא, די! זו הייתה הפעם האחרונה שקראתי לו ככה. חזק ניגבתי את הדמעות שרחצו את פניי. אמא שטפה את הגב ששרף מהמכות. מאז, הוא בשבילי רק צל, רק קול, רק 'הוא'. שייקח אותו השטן.
דימה הלך ונעלם מאחורי עץ. עצים רזים יש פה, כפופים כאלה, עקומים. במוסקבה היינו מתחבאים בתוך שדירת עצים בפארק. אף אחד לא ראה אותנו, ככה שעות, רק דימה ואני. התקפלנו על ספסל שחור, ורוח קרה דקרה את העור. עצים גבוהים הסתירו את השמים, אבל אנחנו לבד, רק שנינו. נו, כמה זמן בפיצוצייה! נתן אמר שמילה פיצוצייה זה כמו 'בומבה'. כל דבר פה מלחמה, גם הרחוב. רעש, צעקות, אוטו מצפצף וסירנות משטרה. משטרה פה זה צחוק. רק עושים רעש, ואור גדול. מעירים אותנו באמצע הלילה, אבל עוזבים אחר כך. במוסקבה, משטרה זה פחד, יזוס ומריה. פעם תפסו אותנו שיכורים, הרביצו לנו כל כך חזק. שבוע לא יכולנו לקום. פיפי עשינו במכנסיים, ככה, על המדרכה. דימה סבל יותר ממני. הרביצו לו בראש. הוא עקום, בגלל זה. אבל במוסקבה היה לרחוב קול אחר, שקט. השלג ירד חלש, כמו מוות. אח, גם שם זה נורא. יכולת למות ולאף אחד לא אכפת. בשקט, רוצחים אותך שם. דימה אמר שפה שמש ואנשים שמחים, ויהיה כסף. אני מטומטמת שאני מאמינה. פה לא שמחים, רק צועקים. אין כסף, הם אומרים, וזורקים עשר דק, זה כלום. אני רעבה, כל הזמן קצת רעבה. ודימה, רזה כמו כלב. אנשים מדברים, אומרים שאולי תהיה מלחמה. כל הזמן פחד ממלחמה. רק מזה אני חולה. טפו, אני יורקת ליחה למדרכה. עוד אחת עולה. טפו, כולרה! לא טוב לי, אלוהים. איפה דימה, כמה זמן. נו, ולדימיר, 'אידי'! 'אידי סו-דה'!
אני קמה לעגלה שלנו, מאחורי השיח. בודקת שהכל ישנו, השמיכות והצלחות עטופות בעיתונים. הבגדים של החורף, החולצות. כל הבגדים מרוסיה חמים מדי, עבים. מאז שבאנו לפה, לא קניתי כלום. אין כסף. רק קונים וודקה ושותים כל לילה. לא נשאר כלום. לא לבגד, לא לסבון, לא למה שאישה צריכה. לפעמים, שאני קמה והראש לא כואב, ויש קצת אוכל, אז אני הולכת למשרד, מבקשת עזרה. אומרת לה, שבאנו לפה, ויזה תייר, אבל נשארנו ככה, כמו עולים. אנחנו בלי כסף, בלי עבודה, בלי בית. אני מביאה מכתבים מרוסיה שאני אלכוהוליק ודימה ישב בבית סוהר. היא מקשיבה, אבל לא יכולה. לא יכולה לעזור, בגלל שאני לא יהודייה, לא עולה חדשה. אני מתרגזת, צועקת ובוכה, שילכו קיבינימט! שהם יהודים והם מהעם של יזוס והם צריכים להבין. ואיפה החמלה, אני רוצה להגיד, אבל בעברית לא יודעת את המילה, אז אני רק אומרת, איפה, איפה. והיא, הגברת, לא מבינה. היא מסתכלת עליי ככה מרחוק. היא קצת עקומה, כמו כל ישראליות, אני רואה. לא אכפת לה שאני ברחוב, ושאני רעבה. לא אכפת לה שדימה נהיה זקן. שאנחנו נהיינו פצע. פצע אחד, דימה ואני, אינפקציה בחוץ ובפנים. היא לא יכולה. שאלוהים ישלם לה! תקשיבי, כל הזמן היא אומרת את המילה הזו, "תקשיבי". מה זה "תקשיבי"? אני לא מבינה. אני לא שומעת את ה"תקשיבי" שלה. כל פעם שאני באה, אני בוכה. בוכה יותר שאני אצלה. עכשיו אני מסתכלת על הבגדים החמים בעגלה, והם מסריחים מאבק ומחום. אני מחזירה אותם חזרה, עמוק מאחורי השיח, קרוב לקיר של הבנק, ומתיישבת חזרה על המדרכה. אין בגד חדש בשבילי, שתלך קיבינימט, עם כל ה"תקשיבי" שלה.
דימה מביא קפה, שנתן שלח לנו, בלי שקל. הוא קנה מנתן בייגלה גדול וקצת נקניק. הקפה שחור, כמו אצל אוזבקים. נו, לזה אני רגילה. זה מתוק וחריף, אבל מוחק את החולשה. צובע לדימוצ'קה את הלחיים בורדו. אנחנו יושבים על הספסל שלנו, לא אומרים כלום, אני שמחה שמשהו נכנס לקיבה. אני רוצה להגיד לו שאני שבעה, אפילו קצת חזקה, אבל הפה לא נפתח למילה. זה רק הגוף שמדבר ורוצה עוד ביס, עוד לגימה חמה. מה נאכל בצהריים אני כבר חושבת. דימה רעב, לא הספיק לו הנקניק בלי חמאה. 'פסיו' אני אומרת, זהו, הארוחה הסתיימה. אני מקפלת את הנייר, והוא עוזר לי. כמו חברים, כמו שצריך, דימוצ'קה. כמו שהכרנו במוסקבה, במאי. ישבתי על ספסל, והוא עבר ונעצר. הסתכל עליי, כאילו אמר לי בעיניים שלו 'אני יודע, אני מבין', ואני רק אמרתי 'בסדר, אני אתך'. ככה מאז. בטוב וברע, כמו שאמר הכומר קונסטנטין. רק שאצלנו 'פסיו פלוכה', רק רע. הנזירה נתנה לי שמלה לבנה, ודימה קיבל חליפה כחולה מהכומר. תרומה מאנשים טובים. אחר כך היינו שיכורים, טיפשים, ולא נרשמנו בעירייה. ופה, אנחנו לא בעל ולא אישה, לא יהודים ולא נשואים. אני שוב משתעלת ושוב רע לי. מיום ליום, יותר גרוע. אני חושבת לחזור לרוסיה אבל דימה מפחד ממשטרה שם. פה אין לנו כלום. לאף אחד לא אכפת, פה. אנחנו לבד בים של 'גאבנו', לבד בחרא.
צפצוף חזק של אוטובוס, וכל הפיח נושב לנו פנים. דימה מתעצבן. הוא קם ורוצה להרביץ לנהג האוטובוס. 'ני נאדא', אני רצה אחריו, והגוף שלי כבד. תפסיק! אבל זה מתחיל. אנשים מפילים אותו לרצפה, דוחפים אותי אחורה. דימה מתמלא דם, צועק כמו דוב, כמו משוגע. ויקטוריה, הוא צועק פתאום מהרצפה, והקול שלו נשבר. ויקטוריה, תעזרי לי. ואני, מה אני יכולה, רק בוכה, בוכה ותולשת חולצה. אני לא רואה אותו, רק אנשים מעליו קוראים, משטרה, משטרה. ראש שלי כבד, ובעיניים חושך. זהו, דימה, גם אני ברצפה.
עכשיו שקט. הלכה המשטרה, ואמבולנס בא, שטף לנו פנים ונתן קצת אינפוזיה. חום השמש הפסיק, והערב בא. הרבה אנשים הולכים על המדרכה, אבל בערב היד שלהם סגורה. אולי לא נשאר כסף גם בשבילם. אין כסף לשתות הלילה, דימה. אולי יותר טוב, דימה צוחק. אנחנו מתיישבים על הספסל, ליד העגלה, ומסתכלים קדימה. דימה מחזיק לי יד, ואני מסכימה. אפילו שהוא מתעצבן מהר, והיום היה רע, דימה שלי איש טוב. החום של הכביש נעלם, ומהבנק יוצא קור של שיש, של כסף. אני מסתכלת קדימה, והיד של דימה חמה ביד שלי. אין מה להגיד, פה יותר טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה