"גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים
יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים
והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות בלי סדינים
אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים
הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים
יש אלוהים בשמיים ומחר יום חדש אנשים משתנים
יהיה טוב יהיה רע עניינים עדינים"
מתוך: "הרי את מותרת לכל אדם" מאת דוד אבידן
יום למחרת הצטערה שהסכימה. היא הייתה חסרת שקט, כאילו מנוע קטן רוטט בתוכה. היא התחילה לשטוף כלים, צלחת אחת החליקה לה מהידיים ונשברה. היא הפסיקה, התיישבה על הספה בסלון, לקחה את העיתון שהיה מונח על השולחן והתחילה לקרוא. עיניה נדדו בין הפסקאות והיא קראה שורה מפה ושורה משם. נטע שכנעה אותה ששווה לתת לזה צ'אנס.
"איך תכירי מישהו אם את כל היום יושבת בבית?" אמרה לה בהפסקת הצהריים במשרד, כששתיהן עמדו ליד המיקרו וחיכו שהאוכל יתחמם, ואז הציעה לשדך לה חבר של בעלה. הטיימר של המיקרו צלצל והיא אמרה כן. לנטע היו עיניים חומות צרות וחסרות ברק. עכשיו ניצת בהן זיק ועל יד שולחן האוכל, מעל הפסטה שהייתה רותחת בצדדים וקרה באמצע, היא סיפרה לה קצת עליו. בערב, כשישבה לאכול לבד חשבה שאי-אפשר לדעת ואולי הפעם זה יצליח. הייתה לה תחושה חגיגית והיא קינחה בכוס יין אדום ובשתי קוביות שוקולד. למחרת בערב, עם הטרטור בבטן, הצלחת השבורה והטלפון השותק התחרטה שהסכימה. מחר יחכה לה בעבודה המבט השואל של נטע והיא תשיב עליו במבט מתנצל.
היא הניחה את העיתון על השולחן והביטה בטלפון שהתמיד בשתיקתו. היא נאנחה והלכה לכיוון חדר השינה. הטלפון צלצל. הלב שלה דפק. היא ניקתה את גרונה בשני שיעולים קצרים, לקחה נשימה עמוקה ומיהרה לענות. מן העבר השני קול גברי הגה בהיסוס את שמה. זה היה הוא. כשהשיחה הסתיימה היא הניחה את השפופרת על השולחן וראתה שעל הפלסטיק השחור היו שני כתמים לחים ומבריקים. היא נשענה לאחור. הם קבעו להיפגש מחר. הוא הציע שיקבעו סימן, כדי שיזהו אחד את השנייה בבית הקפה. היא צחקה, "אני כבר אזהה אותך".
עכשיו הבינה שאמרה שטות. תמיד היא מדברת שטויות כשהיא מתרגשת. היא קמה מהספה באנחה, הלכה לכיור וסיימה לשטוף את הכלים המלוכלכים.
קיפודים
היא ניסתה לספר לו שלוש פעמים. הפעם הראשונה הייתה אחרי ששכבו. שניהם היו עירומים והזרוע שלו הייתה שרועה על הירך שלה, כאילו היא שלוחה של גופו.
היא התחילה בגמגום. אצבעותיו שוטטו על ירכה החשופה והסיפור הצטנף בתוכה בבת-אחת כמו קיפוד שהפך לכדור של קוצים. הדקירה כיווצה לה את הבטן והיא השתתקה. אחרי שלוש דקות הנשימה שלו הפכה שטוחה. הוא נרדם.
הפעם השנייה הייתה אחרי שראו סרט. הסרט היה ארוך, הגיבורה מתה ואחרי חצי שעה הופיעה שוב ולא היה ברור עד הסוף אם היא לא באמת מתה, או שהיא רק הזיה של הגיבור. הסרט עייף והרגיז אותה. אחר-כך הלכו לבית קפה. הוא שאל את המלצרית איזה עוגות יש ועל מה היא ממליצה. המלצרית המליצה על עוגת שוקולד חמה והוא אמר לה בחיוך שהוא סומך עליה. אחרי שהמלצרית הלכה הוא הניח את כף היד שלו על היד שלה שהייתה פרושה על השולחן.
"זה לא ככה כשמישהו מת".
הפנים שלו אמרו שהוא לא מבין למה היא מתכוונת.
"כמו בסרט".
הוא הרים את היד שלו מכף היד שלה לאט, כמו שמקלפים גלד מעל פצע. בכף היד החופשית שלו הוא ליטף לעצמו את המצח. הקיפוד התכווץ לה בגרון. היא בלעה רוק בקושי דרך הקוצים. המלצרית הגיעה עם העוגה לשולחן.
הפעם השלישית הייתה בבוקר. כל הלילה שכבה על הגב בעיניים פקוחות. מה שלא הצליחה להגיד דקר ושרט אותה מבפנים. כשהוא פקח את עיניו בבוקר, חייך עליה, ליטף לה את הפנים ואמר בוקר טוב, הדמעות, שמילאו אותה כל הלילה, צפו החוצה וגלשו במורד זוויות עיניה.
"הי, מה קרה?" הוא אמר כולו מנומנם עדיין, הסיר את ידו מהלחי שלה ונשען עליה כשהוא שכוב על צדו. הלחי הנטושה קפאה בבת אחת. הקור היה דוקר. היא חשבה שלא תצליח להזיז אותה וייזל לה רוק מהזווית של הפה אם תנסה לדבר. היא הניחה את ידה על לחיה ושפשפה אותה קצת. היא קיפלה את ברכיה לכיוון בטנה והגוף שלה הפך לכדור. היא קמה דרך צד ימין ויצאה מהחדר.
מקרר
הוא התעורר לפנות בוקר, רועד מקור. מבעד לתריסים הסתנן לחדר אור כחול בהיר. הצד שלה של המיטה היה ריק. היא הלכה לישון בסלון. הוא עצם את עיניו ודמיין אותה, יוצאת מן החדר לאט, ביד אחת מחבקת כרית וביד השנייה מחזיקה שמיכה שנגררת על הרצפה, כמו ילדה קטנה שמתגנבת למיטה של ההורים באמצע הלילה.
לכל בית יש אופי משלו, אמרה לו כשחיפשו דירה ביחד. לדירה הזו היה אופי מוזר, כאילו היה שם עוד מישהו.
שבוע אחרי שעברו לגור שם, היא הופיעה בחדר האמבטיה, מנגבת את ידיה במגבת מטבח –
"קראת לי?"
"לא".
"חשבתי ששמעתי את השם שלי"
אמרה וחזרה למטבח לשטוף כלים. מאז זה קרה לשניהם כמה פעמים. גם כשהיה לבד בבית היה נדמה לו לפעמים שמישהו קורא בשמו.
הוא הרים את השמיכה וכיסה את כתפיו. מעל הרחש של הבית הזדמזם קול גרגור. זה היה הרעש של המקרר שצריך לתקן. היא רצתה להזמין טכנאי, הוא אמר לה שהוא יתקן לבד. מאז כבר חודש וחצי המקרר מגרגר בקול רם. תמיד חסרו לו חלקים, כלי עבודה או זמן.
הוא שמע שקוראים בשמו, כמו מעבר לקיר. הוא התגלגל לצד השני של המיטה. הסדין היה קר והוא התכרבל בשמיכה. הוא עצר את נשימתו לשמוע טוב יותר. נדמה היה לו שהוא שומע אנחה מהצד השני של הקיר, אבל פתאום המקרר גרגר בקול רם יותר, כאילו יש לו משהו חשוב להגיד, והרעש הפריע לו לשמוע. אם ישמע שוב שקוראים בשמו ייגש אליה. אם זה רק הבית והיא ישנה הוא יכסה אותה טוב יותר ויחזור למיטה. הוא קירב את אוזנו לקיר הקר והאזין בשקט לטרטורו של מנוע המקרר עד שנרדם.
הספה בסלון
היא עזבה את הבית. השבוע הראשון היה כרגיל. הוא הלך לעבודה, חזר, ראה טלוויזיה, אכל ארוחת ערב, קרא קצת ונרדם על הספה בסלון שהיה בה משהו חמים ומלטף. באחד הערבים יצא עם חבר. כל אחד שתה שתי בירות וכשחזרו למכונית החבר שלו שם לו יד על הכתף ואמר: "יהיה בסדר" והוא הנהן, חש חמימות מתפשטת בכתפו. כשהגיע הביתה נשכב על הספה בסלון עם הפנים למטה ולקח נשימה עמוקה. ריח של אבק ומשהו חמוץ מילא את נחיריו. בתוך הריח הזה היה גם הריח שלה. הוא חש רפיון ונחמה ונרדם. בשבוע השני, הוא היה מתעכב קצת לפני שהיה פותח את הדלת. קושר את השרוך של הנעל, מחטט בתיק הרבה זמן בשביל למצוא את המפתחות. שבועיים לפני שעזבה המקרר הפסיק לעבוד והיא הזמינה טכנאי, מאז הבית היה שקט כמו קבר. הוא היה פותח את הדלת, מדליק את האורות ואת הטלוויזיה, ואז ארוחת ערב, טלוויזיה, ספר ולישון. בשנתו היה חולם שהוא ער ולא מצליח להירדם. אחרי החלום, היה מתעורר עם עיניים אדומות ושורפות, דוחף את הפנים שלו לתוך כרית הספה, לוקח שאיפה עמוקה ונרדם שוב.
בלילה של יום חמישי לא הצליח להירדם. הוא התהפך בספה הצרה. הגוף שלו שקע לתוך השיפוע הלא נוח. הוא נזכר שפעם היא אמרה שזאת ספת סדום ושניהם צחקו. הוא לקח את הכרית והשמיכה והלך למיטה כשהוא גורר את רגליו. הוא נשכב על המיטה בבת אחת, עורו מצטמרר מן הסדינים הקרים. גופו שקע לתוך המיטה כאילו לא הייתה לה קרקעית. כשעצם את עיניו הסחרחורת התגברה והפכה שחורה וסוערת, הוא פקח אותן במאמץ גדול כאילו הוא נאבק בכל כוחו להיזכר במשהו.
הריח שלה נעלם.
קרטון
הצלחת הייתה מלאה באוכל שכבר התקרר. היא שמה קצת פירה על המזלג וקירבה אותו לפיה. הריח עשה לה בחילה. היא לא ויתרה והכניסה את האוכל לפה. הבחילה השתוללה בתוכה כמו בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר בבת אחת. לעיסה הקרה שבפיה היה טעם של קרטון. היא ירקה את מה שהיה לה בפה. היא קמה והטתה את הצלחת מעל פח האשפה. הפירה התגלץ' מן הצלחת ביחידה אחת, נפל לתוך הפח ונחבט בקרקעית. לפני שבועיים עזבה אותו, מאז לכול היה טעם של קרטון. היא התיישבה על הספה, חיבקה את הכרית וקיפלה את הרגליים אל הבטן. הבטן שלה הייתה חלולה. השם שלו התרוצץ בתוכה שוב ושוב, לא משאיר מקום למחשבה או רצון. הלב שלה נמחץ, גלים של סחרחורת עלו מבטנה לחזה ולראשה וליטפו אותה באצבעות שחורות ורכות. היא בכתה בשקט. בידיים רועדות הרימה את שפופרת הטלפון וקירבה אותה לאוזנה. היא האזינה לצליל החיוג עד שהפך לצלצול קטוע וצורם והניחה את השפופרת חזרה במקומה. היא חייבת לאכול. היא קמה מהספה, גופה היה ריק וקל. היא הוציאה את הלחם מהמקרר וניסרה ממנו פרוסה. היא הניחה את הפרוסה בטוסטר וריח חמים של לחם קלוי התפשט במטבח. היא כל כך קיוותה שהפעם זה יהיה אחרת. הטוסטר קפץ והיא אחזה ביד רועדת בפרוסה החמימה. החום שפשט בידה והריח של הלחם ניחמו אותה והיא מחתה את הדמעות בגב כף ידה.
כשאמרה לו שהיא עוזבת, בכתה וניגבה את הדמעות, כשהעבירה את גב כף היד על-יד הפה הושיטה את קצה לשונה וטעמה את הדמעות. הן לא היו מלוחות כמו שציפתה, הן היו מרות.
מאז לכל מה שהיא מכניסה לפה יש טעם של קרטון.
יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים
והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות בלי סדינים
אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים
הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים
יש אלוהים בשמיים ומחר יום חדש אנשים משתנים
יהיה טוב יהיה רע עניינים עדינים"
מתוך: "הרי את מותרת לכל אדם" מאת דוד אבידן
יום למחרת הצטערה שהסכימה. היא הייתה חסרת שקט, כאילו מנוע קטן רוטט בתוכה. היא התחילה לשטוף כלים, צלחת אחת החליקה לה מהידיים ונשברה. היא הפסיקה, התיישבה על הספה בסלון, לקחה את העיתון שהיה מונח על השולחן והתחילה לקרוא. עיניה נדדו בין הפסקאות והיא קראה שורה מפה ושורה משם. נטע שכנעה אותה ששווה לתת לזה צ'אנס.
"איך תכירי מישהו אם את כל היום יושבת בבית?" אמרה לה בהפסקת הצהריים במשרד, כששתיהן עמדו ליד המיקרו וחיכו שהאוכל יתחמם, ואז הציעה לשדך לה חבר של בעלה. הטיימר של המיקרו צלצל והיא אמרה כן. לנטע היו עיניים חומות צרות וחסרות ברק. עכשיו ניצת בהן זיק ועל יד שולחן האוכל, מעל הפסטה שהייתה רותחת בצדדים וקרה באמצע, היא סיפרה לה קצת עליו. בערב, כשישבה לאכול לבד חשבה שאי-אפשר לדעת ואולי הפעם זה יצליח. הייתה לה תחושה חגיגית והיא קינחה בכוס יין אדום ובשתי קוביות שוקולד. למחרת בערב, עם הטרטור בבטן, הצלחת השבורה והטלפון השותק התחרטה שהסכימה. מחר יחכה לה בעבודה המבט השואל של נטע והיא תשיב עליו במבט מתנצל.
היא הניחה את העיתון על השולחן והביטה בטלפון שהתמיד בשתיקתו. היא נאנחה והלכה לכיוון חדר השינה. הטלפון צלצל. הלב שלה דפק. היא ניקתה את גרונה בשני שיעולים קצרים, לקחה נשימה עמוקה ומיהרה לענות. מן העבר השני קול גברי הגה בהיסוס את שמה. זה היה הוא. כשהשיחה הסתיימה היא הניחה את השפופרת על השולחן וראתה שעל הפלסטיק השחור היו שני כתמים לחים ומבריקים. היא נשענה לאחור. הם קבעו להיפגש מחר. הוא הציע שיקבעו סימן, כדי שיזהו אחד את השנייה בבית הקפה. היא צחקה, "אני כבר אזהה אותך".
עכשיו הבינה שאמרה שטות. תמיד היא מדברת שטויות כשהיא מתרגשת. היא קמה מהספה באנחה, הלכה לכיור וסיימה לשטוף את הכלים המלוכלכים.
קיפודים
היא ניסתה לספר לו שלוש פעמים. הפעם הראשונה הייתה אחרי ששכבו. שניהם היו עירומים והזרוע שלו הייתה שרועה על הירך שלה, כאילו היא שלוחה של גופו.
היא התחילה בגמגום. אצבעותיו שוטטו על ירכה החשופה והסיפור הצטנף בתוכה בבת-אחת כמו קיפוד שהפך לכדור של קוצים. הדקירה כיווצה לה את הבטן והיא השתתקה. אחרי שלוש דקות הנשימה שלו הפכה שטוחה. הוא נרדם.
הפעם השנייה הייתה אחרי שראו סרט. הסרט היה ארוך, הגיבורה מתה ואחרי חצי שעה הופיעה שוב ולא היה ברור עד הסוף אם היא לא באמת מתה, או שהיא רק הזיה של הגיבור. הסרט עייף והרגיז אותה. אחר-כך הלכו לבית קפה. הוא שאל את המלצרית איזה עוגות יש ועל מה היא ממליצה. המלצרית המליצה על עוגת שוקולד חמה והוא אמר לה בחיוך שהוא סומך עליה. אחרי שהמלצרית הלכה הוא הניח את כף היד שלו על היד שלה שהייתה פרושה על השולחן.
"זה לא ככה כשמישהו מת".
הפנים שלו אמרו שהוא לא מבין למה היא מתכוונת.
"כמו בסרט".
הוא הרים את היד שלו מכף היד שלה לאט, כמו שמקלפים גלד מעל פצע. בכף היד החופשית שלו הוא ליטף לעצמו את המצח. הקיפוד התכווץ לה בגרון. היא בלעה רוק בקושי דרך הקוצים. המלצרית הגיעה עם העוגה לשולחן.
הפעם השלישית הייתה בבוקר. כל הלילה שכבה על הגב בעיניים פקוחות. מה שלא הצליחה להגיד דקר ושרט אותה מבפנים. כשהוא פקח את עיניו בבוקר, חייך עליה, ליטף לה את הפנים ואמר בוקר טוב, הדמעות, שמילאו אותה כל הלילה, צפו החוצה וגלשו במורד זוויות עיניה.
"הי, מה קרה?" הוא אמר כולו מנומנם עדיין, הסיר את ידו מהלחי שלה ונשען עליה כשהוא שכוב על צדו. הלחי הנטושה קפאה בבת אחת. הקור היה דוקר. היא חשבה שלא תצליח להזיז אותה וייזל לה רוק מהזווית של הפה אם תנסה לדבר. היא הניחה את ידה על לחיה ושפשפה אותה קצת. היא קיפלה את ברכיה לכיוון בטנה והגוף שלה הפך לכדור. היא קמה דרך צד ימין ויצאה מהחדר.
מקרר
הוא התעורר לפנות בוקר, רועד מקור. מבעד לתריסים הסתנן לחדר אור כחול בהיר. הצד שלה של המיטה היה ריק. היא הלכה לישון בסלון. הוא עצם את עיניו ודמיין אותה, יוצאת מן החדר לאט, ביד אחת מחבקת כרית וביד השנייה מחזיקה שמיכה שנגררת על הרצפה, כמו ילדה קטנה שמתגנבת למיטה של ההורים באמצע הלילה.
לכל בית יש אופי משלו, אמרה לו כשחיפשו דירה ביחד. לדירה הזו היה אופי מוזר, כאילו היה שם עוד מישהו.
שבוע אחרי שעברו לגור שם, היא הופיעה בחדר האמבטיה, מנגבת את ידיה במגבת מטבח –
"קראת לי?"
"לא".
"חשבתי ששמעתי את השם שלי"
אמרה וחזרה למטבח לשטוף כלים. מאז זה קרה לשניהם כמה פעמים. גם כשהיה לבד בבית היה נדמה לו לפעמים שמישהו קורא בשמו.
הוא הרים את השמיכה וכיסה את כתפיו. מעל הרחש של הבית הזדמזם קול גרגור. זה היה הרעש של המקרר שצריך לתקן. היא רצתה להזמין טכנאי, הוא אמר לה שהוא יתקן לבד. מאז כבר חודש וחצי המקרר מגרגר בקול רם. תמיד חסרו לו חלקים, כלי עבודה או זמן.
הוא שמע שקוראים בשמו, כמו מעבר לקיר. הוא התגלגל לצד השני של המיטה. הסדין היה קר והוא התכרבל בשמיכה. הוא עצר את נשימתו לשמוע טוב יותר. נדמה היה לו שהוא שומע אנחה מהצד השני של הקיר, אבל פתאום המקרר גרגר בקול רם יותר, כאילו יש לו משהו חשוב להגיד, והרעש הפריע לו לשמוע. אם ישמע שוב שקוראים בשמו ייגש אליה. אם זה רק הבית והיא ישנה הוא יכסה אותה טוב יותר ויחזור למיטה. הוא קירב את אוזנו לקיר הקר והאזין בשקט לטרטורו של מנוע המקרר עד שנרדם.
הספה בסלון
היא עזבה את הבית. השבוע הראשון היה כרגיל. הוא הלך לעבודה, חזר, ראה טלוויזיה, אכל ארוחת ערב, קרא קצת ונרדם על הספה בסלון שהיה בה משהו חמים ומלטף. באחד הערבים יצא עם חבר. כל אחד שתה שתי בירות וכשחזרו למכונית החבר שלו שם לו יד על הכתף ואמר: "יהיה בסדר" והוא הנהן, חש חמימות מתפשטת בכתפו. כשהגיע הביתה נשכב על הספה בסלון עם הפנים למטה ולקח נשימה עמוקה. ריח של אבק ומשהו חמוץ מילא את נחיריו. בתוך הריח הזה היה גם הריח שלה. הוא חש רפיון ונחמה ונרדם. בשבוע השני, הוא היה מתעכב קצת לפני שהיה פותח את הדלת. קושר את השרוך של הנעל, מחטט בתיק הרבה זמן בשביל למצוא את המפתחות. שבועיים לפני שעזבה המקרר הפסיק לעבוד והיא הזמינה טכנאי, מאז הבית היה שקט כמו קבר. הוא היה פותח את הדלת, מדליק את האורות ואת הטלוויזיה, ואז ארוחת ערב, טלוויזיה, ספר ולישון. בשנתו היה חולם שהוא ער ולא מצליח להירדם. אחרי החלום, היה מתעורר עם עיניים אדומות ושורפות, דוחף את הפנים שלו לתוך כרית הספה, לוקח שאיפה עמוקה ונרדם שוב.
בלילה של יום חמישי לא הצליח להירדם. הוא התהפך בספה הצרה. הגוף שלו שקע לתוך השיפוע הלא נוח. הוא נזכר שפעם היא אמרה שזאת ספת סדום ושניהם צחקו. הוא לקח את הכרית והשמיכה והלך למיטה כשהוא גורר את רגליו. הוא נשכב על המיטה בבת אחת, עורו מצטמרר מן הסדינים הקרים. גופו שקע לתוך המיטה כאילו לא הייתה לה קרקעית. כשעצם את עיניו הסחרחורת התגברה והפכה שחורה וסוערת, הוא פקח אותן במאמץ גדול כאילו הוא נאבק בכל כוחו להיזכר במשהו.
הריח שלה נעלם.
קרטון
הצלחת הייתה מלאה באוכל שכבר התקרר. היא שמה קצת פירה על המזלג וקירבה אותו לפיה. הריח עשה לה בחילה. היא לא ויתרה והכניסה את האוכל לפה. הבחילה השתוללה בתוכה כמו בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר בבת אחת. לעיסה הקרה שבפיה היה טעם של קרטון. היא ירקה את מה שהיה לה בפה. היא קמה והטתה את הצלחת מעל פח האשפה. הפירה התגלץ' מן הצלחת ביחידה אחת, נפל לתוך הפח ונחבט בקרקעית. לפני שבועיים עזבה אותו, מאז לכול היה טעם של קרטון. היא התיישבה על הספה, חיבקה את הכרית וקיפלה את הרגליים אל הבטן. הבטן שלה הייתה חלולה. השם שלו התרוצץ בתוכה שוב ושוב, לא משאיר מקום למחשבה או רצון. הלב שלה נמחץ, גלים של סחרחורת עלו מבטנה לחזה ולראשה וליטפו אותה באצבעות שחורות ורכות. היא בכתה בשקט. בידיים רועדות הרימה את שפופרת הטלפון וקירבה אותה לאוזנה. היא האזינה לצליל החיוג עד שהפך לצלצול קטוע וצורם והניחה את השפופרת חזרה במקומה. היא חייבת לאכול. היא קמה מהספה, גופה היה ריק וקל. היא הוציאה את הלחם מהמקרר וניסרה ממנו פרוסה. היא הניחה את הפרוסה בטוסטר וריח חמים של לחם קלוי התפשט במטבח. היא כל כך קיוותה שהפעם זה יהיה אחרת. הטוסטר קפץ והיא אחזה ביד רועדת בפרוסה החמימה. החום שפשט בידה והריח של הלחם ניחמו אותה והיא מחתה את הדמעות בגב כף ידה.
כשאמרה לו שהיא עוזבת, בכתה וניגבה את הדמעות, כשהעבירה את גב כף היד על-יד הפה הושיטה את קצה לשונה וטעמה את הדמעות. הן לא היו מלוחות כמו שציפתה, הן היו מרות.
מאז לכל מה שהיא מכניסה לפה יש טעם של קרטון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה