הזיתי אותך נוזל על הרצפה שלי, מתמסר לנגיעותיי. הגוף שלך כמו סיליקון רך רוטט. כל הזקיפות ניטלת ממנו, כל הגאווה. גוף אלסטי בראתי לך, מרכך את רצפת ביתי, מרפד את הליכתי, מתקפל כמדוגדג לצעדיי. ואני עומדת מעליך, מכבידה על נשימתך, מצמצמת את שדה הראייה שלך. עכשיו אני מוכן לך, מלמלת, מתקלף מנעליך, מתגרד מקשקשיך, מתמזג להוויה נשית.
ראיתי אותך מתקפל ומתיישר, נשכב ומתרומם, שוחה ועף. יושב וקם אליי. החדר מואר באור תכול שבוקע ממך, אור מעמקים. נמזגתי לגופך, שוחה בין זימים. מי תהום מילאו את רצפתי, את קירות חלל ביתי. ראיתי את האבן מתרחקת ממני, מתמוססת לאוקיינוס אינסופי וכחול. נשמתי את אוויר ריאותיך, שקרר אותי מבפנים. גלים רכים של קרקעית ליטפו צדפים ואתה אמרת, קחי.
טעם מתוק של אגס מילא את פי ואתה התעקשת, תפוח. בוא נפסיק לריב, לחשתי לתוך פיך, והמשכנו לשחות עם הזרם האטלנטי. המים הפכו קרירים, כמעט קפאנו, אבל להבה קטנה של זיכרון חיממה את תוכנו. זכרתי אותך ילד, כאילו היית שלי. רץ ובועט ואומר לי, אימא. תפסיקי, נזפתי בעצמי, רק פרויד שוכב עם אימא. חשבתי שאני כד, ורסיסים שהיו על קרקעית הים התחברו בי לזכוכית דקה. והנה אני נשברת.
ברחתי למדבר, ואתה רדפת אחריי. שיחי רותם יבשים התגלגלו כאופנים סביבנו. פנינו היו שרוטים. דם נזל מלחייך, ואני ניגבתי, אך הדם לא חדל. פעם כל המדבר הזה היה ים, אמרתי, ונשקתי לך. אימא שלך הגיחה משום מקום, ממאנת להיעלם לתסביך אדיפלי מסודר. רק אביך עמד מהצד, על סלע איתן, והרעים. גשם נקש מלמעלה והרטיב אבק לבוץ צהבהב. אני חשבתי שאני באירופה ורציתי לקפוץ אל נהר קפוא. אמרת לי, תעצרי.
מישהו נקש בדלת ולא יכולתי להמשיך. להתעלם מהדפיקה או להתעלם ממך. התעלפתי לאדישות מרוחקת. הנקישות פסקו, ואתה חייכת. ניצחנו, לחשה ילדה סכיזואידית בתוך אוזני. ליטפתי את ראשה אבל היא שילחה בי חץ מורעל. לא פחדתי מהמוות, גם אתה לא. יחד עפנו מהחלון אל שמי העיר האביכים.
גגות הבתים התמלאו זפת שחורה, ומכוניות קטנות האירו מלמטה. הלילה השחיר את הכול ולא יכולנו לראות אחת את השני. תחבק אותי חזק, אמרתי לך. תני לי להוביל, ביקשת, ואני לא יכולתי לוותר. עטלפים צייצו והסתירו לנו את הירח. מתי היינו תנים, שאלת. אני לא ידעתי על כך דבר. רק שפעם הייתי זאב ופעם זקנה ועכשיו אני בית. רוח פרעה את שערותיי ואתה חזרת להיות מוצק וגאה. אהבתי אותך פחות אבל מחלתי על כבודי.
מישהו צעק מלמטה, שקט, ישנים פה, ואני מיד השתתקתי. נפלתי לשכנים, ולאט לאט עליתי במדרגות חזרה לקומה שלי. אתה כבר לא היית, ולא היה מי שיחזיק את הרגע או אותי. רסיסי זכוכית התנפצו מידיי ורגליי, אבל משהו ממני נותר שלם. אולי אתה דודה שלי. הרעש הזה שמתגבר הוא צונמי. מה גורם לים לעלות על אנשים. פתחתי ידיים ושחיתי משם וכל הרעש התמוסס לירוק. אתה אמרת משהו מצחיק. אני בכיתי בקול. ראיתי אותך בונה לך שריון של קומפלקסים ומסדר אותו אחד, אחד. התכסיתי בשמיכה של קטיפה, והרוך תפר לי עור.
פשוט יפייפה!!!!
השבמחק