לכבוד יום הזיכרון ויום העצמאות - זאב טוקר מאת פרדי כהן יונתן

דרום- כימיקאלים - פרק ראשון - זאב -נובמבר 1983

יום חורפי בנמל התעופה בן גוריון. המטוס מפאריז כבר נחת. צ'רלי מרים את השלט ועליו כתוב בעברית "דרום- כימיקלים". זאב מגיע עם עגלה ומיד קולט את השלט המורם. הוא מתקרב "שלום אני ד"ר זאב טוקר". האיש כבן חמישים בעל שיער מלא ובהיר לבוש בפשטות אך בעל הופעה מרשימה מאוד. העברית שבפיו צחה.

צ'רלי,בדרך כלל חסר מעצורים ודיבורו גס, מרסן את עצמו ונוהג באורח שלפניו ביראת כבוד. ללא מילים מיותרות הם יוצאים החוצה אל החנייה ומתחילים בנסיעה. הנסיעה דרומה מעוררת בזאב התפעלות. מאז עזיבתו את הארץ בשנות הששים הוא אמנם מגיע ארצה לפחות פעם בשנה - יש לו אימא, אח ואחות, חברים. בדרך כלל הוא נוסע צפונה, אף פעם לא הדרים. הרכב עובר את צומת בילו. שוב זאב מתפעל.

אז הנגב התחיל ממש כאן. עכשיו הכול ירוק ומפותח. גדרה, מערכת הכבישים, אורות. אז רק שיירות צבאיות יצאו דרומה. עכשיו כלי הרכב הפרטיים הרבים נוסעים בצפיפות. יורד גשם כל הדרך המשופעת בצדדיה בפרדסים. משאיות עמוסות תנובת הארץ נוסעות בכוון הנגדי צפונה. הכבישים רחבים וחד סיטריים. הם עוברים את קריית גת, ואז כבדרך נס פוסק הגשם. יבש. כך כל הדרך עד באר שבע. בכניסה לבאר שבע במרכז אורן שוב פקק. אישה לבושת סחבות מכוונת את התנועה. זאב מביט בה בסקרנות. צ'רלי בורר את מילותיו ומעיר במלוא הזהירות כי "אין מה לעשות דוקטור טוקר, זו בחורה הסובלת מהפרעה נפשית". זאב מסתכל בהתפעלות בכל הכוונים. מתרשם מהבניינים הרבים. העיר לא מוכרת לו. הוא ממש איבד את הכוון. "זו האוניברסיטה," הבניינים בצבע בטון ממש כמו התיישבות בירח. "כאן יד לבנים, וליד זו העירייה".

- צ'רלי. הבא אותי בבקשה אל בית המושל.

- מה? מה זה? מעיר צ'רלי בנימה כעוסה.

- בית הדסה. המסגד.

- אין פה מסגד. אולי אתה מתכוון לעיר העתיקה.

- כן , כן. לשם בבקשה.

הם נכנסים לעיר העתיקה. עכשיו זאב מזהה והוראותיו כבר חותכות. "סע ישר. סע. המשך. ימינה. עצור כאן". הם יורדים מהמכונית. זאב עומד זקוף ומסתכל מסביב. הכבישים החדשים שנוספו, תנועת כלי הרכב אינם מפריעים לו להיזכר. כן זה היה בדיוק כאן.

לפני שלושים וחמש שנה זאב תיפקד כסמל מחלקה בגדוד תשע שבחטיבה שמונה. הם ישבו במשמר הנגב כשבועיים ימים. השהיה שם נוצלה לריכוז כוחות, התארגנות ותכנון לקראת כיבוש באר שבע במסגרת מבצע יואב. המחלקה שלו כללה אך ורק עולים חדשים. הוא פיקד עליהם בגלל ידיעותיו ביידיש. רובם היו ניצולי שואה ממזרח אירופה. היו גם מצפון אפריקה. דווקא אחד מהם, פרוספר שמו, בעל הבנה טובה ביידיש. פרוספר ממשפחה עשירה בקזבלנקה. הוריו שלחו אותו לפאריז ללמוד. לאחר תואר ראשון בפיזיקה המשיך בלימודים לקבלת תואר גבוה יותר. עם הכרזת המדינה במאי 1948 הרגיש שאינו יכול יותר והחליט לעזוב הכול באמצע השנה. הוריו נדהמו כאשר קבלו ממנו טלגרמה מפלסטינה. בחור חכם ומשכיל מאוד . בעל חוש טכני מפותח. קראו לו פרופסור.

היו עוד שני צפון אפריקאים. אחד מהם ז'וז'ו תמיד צחק והתעקש לקרוא לו זאבּ עם בּ' דגושה. רק כעבור שנים הבין למה שלושתם צחקו. רוב האנשים במחלקה היו משונים, מוזרים ואף שלומיאלים במלבושם הצבאי שלא היה על פי מידותיהם. בעלי שמות גלותיים כמו זיידל, לֵבָּאלֶה, זלמן. זאב כסמל מחלקה דאג לרווחתם. דאג להם לאוכל. לבגדים חמים, שמיכות, נעליים, ואף למשחקים. היו ביניהם מצטיינים בשחמט. מוזר, בתום הארוחות רובם היו משלשלים לחם אל תוך כיסי בגדיהם. הצבא ניצל את הזמן הפנוי ללמדם את השפה העברית ולשלבם באורח החיים הישראלי. חיילת ואף אזרח מבוגר הדריכו אותם. על קיבוצים, תנועות נוער, הספר הלבן, כ"ט בנובמבר, תל-חי, הכול. החיילים ממחלקות אחרות, ילידי הארץ, התנכרו להם עד לכדי התעלמות. ערב אחד, בקיבוץ היה קומזיץ, ישבו כולם מסביב למדורה. זאב הקים את כל המחלקה שלו ודרש מהם לבוא ולהשתתף. הם הגיעו. שימה'לה המ"פ הסתכל עליהם בזלזול וגילה חוסר התלהבות מנוכחותם. התפתח ויכוח לוהט בין זאב לבינו. זאב לא ויתר וכולם השתתפו בקומזיץ.

היה חייל אחד שהתבלט. יענקל שמו. זאב נקשר אליו במיוחד. היה מבוגר ממנו בשנתיים. הרהיב עוז ופנה אל המ"פ, כעוס:

- למה לא יושבת אני? אני ייד. אתה ייד. הכול ייד. כול.

- אתה יהודי אבל עוד לא ישראלי. אני ישראלי.

- ייד, ישרוּאל. זה כמו זה. לא?

זאב שם קץ לויכוח והושיב את כולם ליד המדורה. במהלך הערב, הפרופסור הוציא מכיסו הרמוניקה וניגן בה שירי רועים ישראלים יפים מאוד שהוא למד בתנועת נוער בהיותו במרוקו. לא נתנו לו לנגן שנסונים צרפתיים. "זו כפירה" אמר אחד מהם. הערב היה נעים מאוד. לכולם.

***

בסוף הקומזיץ יענקל ניגש אל זאב והודה לו על התערבותו ועל עקשנותו. אתה יודע , אמר לזאב זה לא צבא , זה אפילו לא פרטיזנים. זה תנועת נוער. תנועת נוער כמו שלימדה אותנו החיילת. יענקל סיפר לו בלילה את כל קורות חייו. ניצול שואה שהגיע ארצה לפני חודש בדרך לא דרך. ללא שום תעודה זולת המספר שעל זרועו. ה"רכוש" היחיד שבאמתחתו היה תמונת אמו החקוקה במוחו. אמו המשקיפה מחלון הבית בדאגה ומחכה שיחזור ממשחקי הרחוב בקיץ.

הוא גם זכר את הסבא שלו ברכבת מתפלל ודואג שיגיעו לפני כניסת השבת. אל דאגה הוא לא חילל שבת. היה גוי של שבת שהבעיר עבורו את המשרפה. יענקל המשיך וסיפר איך ממש באמצע המלחמה בהיותו בין חמש עשרה הצליח להימלט ממחנה הריכוז עם שלושת חבריו. כולם נורו. אחד מהם, אנשל הפציר בו לפני מותו: "מסור דרישת שלום לארץ ישרוּאל". והוא הצליח לחמוק מהאש. נחוש לעמוד בהבטחתו, נדד ביער בקור המקפיא כמה ימים ללא אוכל. הצטרף אל קבוצת פרטיזנים שעיסוקה העיקרי היה גניבת מזון מהכפריים, ומארבים נגד שיירות גרמניות. חוקי? מה חוקי? הוציאו אותי מהחוק. אני לא קיים בחוק שלהם. המטרה היא לשרוד. לקבוצת הפרטיזנים הזו היו שני אויבים. האוכלוסייה המקומית והחיילים הגרמנים.

בחודש מאי של שנת 1945 עם נפילת גרמניה, המלחמה אצלו עוד נמשכה. מלחמה על אוכל, מלחמה מפני הקור, מלחמה על מקומו בעולם. לאן ילך? לחיות. לחיות. עכשיו. בלי לדאוג למחר. בדרכים, מספר מועט של כפריים טובי לב עזרו לו. הוא צעד לבד לאורך השבילים ורגליו עטופות סמרטוטים במקום נעליים. קופץ על קרון רכבת מזדמנת בלי לדעת לאן מועדות פניה.

איפה הוא לא היה? מפראג חצה את כל צ’כוסלובקיה. חצה את היער הצ'כי והגיע למינכן, משם נירנברג ושוב למינכן וכך חצה את כל גרמניה. התמזג עם טורי האנשים הנודדים לאורך כל אירופה החרבה והעשנה במשאיות, בעגלות וכמובן ברגל. פניהם עייפות, חלקם חבולים ופצועים. רובם בלויי סחבות.

למרות הקשיים הוא הרגיש את החופש. הוא אדם חופשי. באפיסת כוחות הוא מגיע אל מחנה צבאי. חיילים אמריקאים טובי לב נותנים לו קצת ממנות המזון שלהם. מנדבים לו שמיכה. כובע חם, נעליים. אחד אפילו נתן לו שוקולד. והוא המשיך וצעד. לאן? עד מתי? לא התייאש אף פעם. אתה תשרוד, הבטיח לעצמו, תגיע לארץ ישרוּאל.

כעבור כמה חודשים נפגש עם רב צבאי שהביא אותו לבית חולים אמריקאי שם שכב כחצי שנה. עם החלמתו, הציעו לו להישאר עוד. כעבור שבוע נוסף החליט לעזוב. הוא לא יכול לסבול מחנות. אחר כמה ימי הליכה, הגיע אל כפר אחד. נכנס לרפת. שם קיבלה אותו בחורה. סדרה לו מקום לינה ליד הפרות. אהבה אותו. פעם ראשונה בחייו שידע אישה. עזר לה בעבודות החליבה ובטיפול בפרות. האוכלוסייה בכפר נשארה עוינת אך ללא הגיבוי הנאצי כבעבר. עם גמר החורף, תקופה מאוד נעימה בחייו, נפרד מהבחורה ומהפרות.

עלה על קרון רכבת שהביא אותו לנמל טרייסטה ומשם עלה על אונייה ליוון. היוונים אנשים יותר חמים כמו מזג האוויר שם. בנמל פיראוס התגנב אל תוך סירת דייגים שהגיעה לקפריסין. שם, בעזרת אנשי הסוכנות היהודית הגיע לארץ ישרוּאל. איזו התרגשות. קיים את הבטחתו לאנשל. בחיפה ישר גויס ל"צבא הגוּנה לישרוּאל". הוא הסביר לזאב שאפילו במצב הכי קשה, כאשר מגיעים מים עד נפש, אל לך להתייאש. היה פעיל. היאבק. תמצא תמיד פתרונות שיקרעו לך את הים. זאב נקשר אליו נפשית. דבריו חדרו לתוכו והותירו רושם עז בחייו. הוא תיעב את יחסם המזלזל של ילידי הארץ כלפי העולים החדשים. הוא בעצמו יליד הארץ אך שונה מהם וללא דעות מקובעות כמוהם.

פתאום בוקע קולו של צ'רלי:

- ד"ר טוקר, אני יכול לקנות לעצמי פלאפל בזמן שאתה מסתובב פה בשטח?

- אולי אתה רוצה שאני אקנה לך? טוב בסדר. כמה דקות.

***

למחרת בלילה הגדוד יצא בשני טורים לכוון באר שבע. הגיע בשעה ארבע לפנות בקר לנקודת ההיערכות בפאתי היעד. העיר דלקה כולה מהפצצות התותחים וחיל האוויר. הפלוגה שלו חדרה אל לב העיר והגיעה לבית עראף אל עראף. החיילים התפרשו בשטח. יריות לכל עבר. אש , עשן, צעקות. יענקל היה ערני ופעיל מאוד. לוחם מקצועי. נתן פקודות לחבריו. כבר רואים מכל עבר חיילים מצרים יוצאים עם דגלים לבנים. עדיין שומעים יריות. שני גמלים זה אחר זה דוהרים קלות בין בית המושל לבין המסגד ושבים וחוזרים במעגל. ללא הרף. הם מפריעים לשני הצדדים הלוחמים. אי אפשר לעצור אותם. יענקל דואג לכל החיילים במחלקה ואף לחיילי המחלקות הותיקות ועוזר להם להתגבר על תקלות בנשק. הוא בעצמו משתלט על המצב באופן טבעי ומחלק פקודות ביידיש.

- שְנֵעל, שְנֵעל (מהר)! לויפט (רוץ) !

- האַלט דער שטאַרק ביקס – יֳבּ טפוּיוֹמַט! (החזק חזק את הרובה. לעזאזל)

אחר כך ברכות:

- "זיי ניט דערשראַקן. (אל תפחד)". "אוֹט אזוֹי (זהו, ככה)".

לפני השעה עשר בבקר הסתיים הקרב למרות התחושה שהם נלחמו יום שלם. פתאום שקט. לא רחוק מהם הייתה עגלה הפוכה וגלגל מסתובב שהשמיע קול חריקה מחזורי צורם שנמשך ללא הפסק.

הפרופסור בכעס: מה זה? פֵרפֶטוֹם מוֹבּילֶה?" יענקל אחז בידו מוט ברזל ובתנועה אולימפית ממש השליך אותו במדויק אל תוך הגלגל שנעצר במקום. דוב'לה מפקד הגדוד ניגש אל זאב ושאל מי יודע גרמנית. כמובן יענקל. יודע הרבה שפות אירופאיות.

הוא התלווה יחד עם זאב. הם רואים שתי נזירות. זה לא גרמנית. זה איטלקית. הנזירות מבקשות ציוד רפואי כי יש להם פצועים. " מור להם שאשלח אליהם את הרופא החטיבתי עם עזרה וציוד רפואי. זאב מתרגם מעברית ליידיש. יענקל מתרגם לאיטלקית וחוזר ומסביר ביידיש לזאב שמתרגם שוב לדוב'לה. יש שבויים מצרים. שומעים צעקות וכדורים תועים.

"ארפע אידך" (הרם ידיים).

הקצינים המצרים שנכנעו זה עתה מתעקשים לדבר בשפה האנגלית. אין בעיות. יענקל פה. העיר נכנעת עד לשעות הצהריים. התרגשות והתלהבות אוחזת את כל הלוחמים. לבסוף נותנים ליענקל את הכבוד להניף את הדגל על גג בניין המושל. יענקל כולו גאווה אוחז בדגל ומטפס עם חיוך על פניו. כדור מצלף פוגע ברגלו. הוא בשלו, ממשיך לטפס. ועוד כדור. ועוד שלב בטיפוס. הדגל הכחול-לבן מונף ומתנוסס ברוח. יענקל זב דם מידרדר ומחליק מטה עד לנפילתו על הקרקע. שוכב פרקדן. זאב רץ לקראתו. ניגש אליו. יענקל גוסס ומחייך. ובין נשימה לנשימה.

- זאב. אתה לא... מבין כלום. כל מה... שסיפרתי לך. כל מה... שעבר עלי. המטרה הייתה אחת...ויחידה. להניף את הדגל של... "צבא.. הגוּנה.. לישרוּאל".

הוא נפח את נשמתו והחיוך עודנו על שפתיו. זאב נשאר רכון מעליו, חסר אונים. קפוא.

ושוב שקט ודממה. באווירה המתוחה הזו נשמעה מאוד רחוק וגם קרוב נעימה מזרחית מגרונו של נער ערבי. כולם עצרו את נשימתם והקשיבו. זה מין רקואים ללוחמים שנהרגו בקרב.

צ'רלי מנקה את פיו ושפתיו מהפלאפל שזה עתה גמר. הם שבים למכונית. האם הוא מזהה דמעה הזולגת מעינו של ד"ר זאב טוקר?

זאב מפטיר לעצמו: "אז כולנו היינו נגועים בתסמונת טרומפלדור".

בית עארף אל עארף כיום

זהו פרק ראשון מתוך הסיפור המלא 'דרום כימיקלים' שיופיע בקובץ 'סיפורי באר שבע' בראשית השנה האזרחית הבאה.

לכבוד השנה החדשה: טעות חייך מאת עדו גנדל

החיוך נמחק מפניה של מגדת העתידות בעודה מרימה מבטה באטיות מן הקלפים. ארשת פניה הביעה כבדות-ראש שאין אדם מצפה למצוא בדוכן מאולתר בקניון, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה.

"אתה עומד לעשות את טעות חייך," אמרה.

"מה את סחה," השבתי, מנסה לשווא להסתיר את תחושת הבהלה שאחזה בי פתאום. מדוע טרחתי בכלל לעצור בדוכן הארור הזה? הרי אני אדם רציונלי. אינני מאמין בנבואות ובשאר הבלים. בכל יום אחר הייתי פוטר את דבריה בבוז, אבל אותו יום היה שונה.

"הקלפים אינם משקרים," התעקשה. "בקרוב מאד אתה עתיד לעשות מעשה פזיז, שלא השקעת בו די מחשבה, ושעליו תתחרט למשך שארית ימיך."

טבעת היהלום, נתונה בקופסת הקטיפה האדומה, כמו בערה בכיסי. הייתכן? הסבתי מבטי לצד, מנסה לאסוף את מחשבותיי ולמצוא הסבר הגיוני לצירוף המקרים המטריד. בדמיוני שחזרתי את צעדיי מרגע הגיעי לקניון: החניה, חנות התכשיטים, המעלית, הביקור השבועי הקבוע בקפה הלוטו, ועכשיו זה. האם יש לידעונית מודיעים סמויים, שעקבו אחריי ודיווחו לה על קניית הטבעת? הלא היו דברים מעולם, ותסריט שכזה בוודאי סביר יותר מאשר...

"אני מצטערת," קטעה את חוט מחשבתי. "אתה חייב להיזהר מאד—"

"אה, באמת?!" התפרצתי בכעס, "ואין לך 'במקרה' איזה קמע חנטריש באלף שקל שיציל אותי?" עמוק בלב ידעתי שאין הצדקה להתפרצות, ושהמתחים המצטברים לקראת המאורע הגדול שתכננתי לאותו ערב, הם הצועקים מגרוני; אך לא יכולתי לעצור בעדם.

"לא," ענתה בשלווה. "למעשה, אוותר לך גם על התשלום המקובל."

"אל תעשי לי טובות!" נהמתי בחזרה, קמתי ושלפתי את ארנקי. מטר של פתקאות וכרטיסי ביקור ירד ממנו אל הקלפים בעודי מחפש, בתסכול הולך וגובר, אחר שטר עשרים השקלים שידעתי שיש לי. לבסוף מצאתיו, השלכתי אותו לעברה וגרפתי מהשולחן ביד אחת את מה שנפל. דומני שגם מספר קלפי טארוט מצאו את דרכם לכיסי באותה הזדמנות. פניתי לאחור והתחלתי ללכת.

"אדוני!" קראה אחריי, "חכה רגע!"

לא השבתי דבר ורק האצתי את קצב צעדיי, שולח אותה במחשבתי לאלף עזאזלים. שמעתי אותה צועקת עוד כמה דברים שלתוכנם לא טרחתי להקשיב, עד שדלתות המעלית נסגרו ועטפו אותי בשקט מבורך.

* * *

אלא שזרע הפורענות נטמן, וכל החששות שהודחקו עד הנה צפו ועלו ביתר שאת בעקבות הנבואה הקודרת. מערכת היחסים שלי עם דנה היתה מדהימה, סוחפת, יצרית – אך האם תישאר כזו גם כשהחידוש שבה ידעך? האם שלושת החודשים האחרונים, מופלאים ככל שיהיו, הם ערובה טובה מספיק לעתיד הקשר? מגדת העתידות אולי היתלה בי, או שבמקרה אמרה מה שאמרה, אך הדברים נגעו במשהו אמיתי להכאיב. לא יכולתי להציע את הטבעת לדנה כעת, למרות כל האהבה; הייתי זקוק לזמן נוסף. זמן להעריך, לשקול, לחשוב.

דנה לא היתה סבורה כך, ולא טרחה להסתיר את אכזבתה. היא ניחשה, כמובן, את תוכניתי המקורית לאותו ערב, וכשהבינה שזו השתנתה הפכה הציפיה הנרגשת לתסכול ולזעם. על המילים שנאמרו אין טעם לחזור, ומוטב היה שלא היו נאמרות כלל. קיצורו של דבר: היא האשימה אותי שאינני אוהב אותה באמת, ואני טענתי שלו היתה היא אוהבת אותי באמת, לא היה אכפת לה להמתין עוד מעט. היא בכתה, אני הפניתי את גבי, וכשהסתובבתי בחזרה היא כבר לא היתה שם.

* * *

ההלם היה כה גדול, שאף לא עלה בדעתי להחזיר את הטבעת לחנות. ימים שלמים רבצתי, חסר מעש, מול הטלוויזיה, בוהה בתמונות המרצדות מבלי להבין דבר; כל שהצלחתי לראות היו דמעותיה של דנה. מדי פעם, למרות כל נסיונותיי להדחיקה, היתה עולה גם תמונתה של מגדת העתידות. למה באמת התכוונה? האם טעות חיי היתה הצעת הנישואין שהתכוונתי להציע, או ביטולה? אם אני ודנה לא הצלחנו לעמוד במשבר הזה, אולי באמת לא היינו מתאימים – והנבואה הצילה אותי מאסון גדול עוד יותר? מופרך ככל שיהיה, רעיון זה הציע לי לפחות שביב של נחמה, ועל כן נאחזתי בו כטובע בקש, משכנע את עצמי יותר ויותר בנכונותו. עד כדי כך, למעשה, שגמרתי אומר בלבי לחזור לדוכן שבקניון, להתנצל ולהודות למגדת העתידות על האזהרה.

הדוכן לא היה במקום שזכרתי, ולא בשום מקום אחר. כשהתייאשתי מן החיפושים פניתי לאחד מבעלי החנויות הסמוכות ושאלתי אם הוא זוכר את הידעונית.

"בטח זוכר," ענה בחיוך רחב. "זאת כבר לא צריכה לשבת בקניונים. היא מסודרת."

"מה זאת אומרת?" שאלתי.

"לא שמעת? לפני שבוע, איזה טמבל אחד שכח אצלה טופס לוטו. זכתה בעשרים מיליון!"

משהו קלסי - לכבוד תחילת שנת הלימודים

מתוך בבלי יומא לה ע"ב

ת"ר עני ועשיר ורשע באין לדין.

לעני אומרים לו: "מפני מה לא עסקת בתורה?"

אם אומר: "עני הייתי וטרוד במזונותי."

אומרים לו: "כלום עני היית יותר מהלל?"

אמרו עליו, על הלל הזקן, שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק.

חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו.

פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון.

אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים.

כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון: "אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא?"

הציצו עיניהן, וראו דמות אדם בארובה.

עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה.

אמרו: "ראוי זה לחלל עליו את השבת."

שאלות למחשבה:

האם לימודים צריכים להיות בחינם?

עד כמה המורים צריכים להכיר את המצוקה הכלכלית של תלמידיהם?

עד כמה אפשרי שהמורים יכירו את תלמידיהם?

מה ניתן להסיק מן הסיפור לגבי ימים אלה?

דאוד - רחלי דור רפפורט

הוא סטודנט להנדסה, שנה רביעית. שפתיו דקות, מעוקלות. אפו ישר. הוא לא יפה, אבל משהו בפניו חטוב. הוא משתמש במילים עבריות, אבל נערך בערבית. הוא אוהב אוכל חריף, שמעורר את החך, אבל לועס אותו במתינות יבשה. רק הרגל קופצת והגבה צפופה כאשר הכרטיסן ברכבת מנקב את כרטיסו, בלא אומר.

בנסיעה מתחנת האוניברסיטה עד קריית גת הוא מסיים סודוקו למתחילים. משם עד תל אביב הוא מפרש סודוקו בינוני. ובדרך מנתניה לעכו הוא מקמט את מצחו, מהדק את רגליו, ופותר לבסוף סודוקו למתקדמים. הוא מרוצה. אחלה!

זה יום רביעי, הוא חוזר הביתה מהמעונות. תיק גדול ממולא בכביסה משמין לידו, ותיק צד, שקיבל מאגודת הסטודנטים, רפוי על ירכו. הוא אוהב ללמוד, ויותר מזה להצליח. הוא לא מוותר ולא מתפשר על פחות ממאה. הוא שב הביתה, לאמא ואבא ולאחות, רניה. זה בית קטן, ממעט בדיבור, אבל רק שם הוא יוצא מעט מהלחץ.

הוא לא רואה את הנוף בדרך ולא את הים של עכו. ראשו משנן נוסחאות ומשחק בתרגילים מתמטיים. הוא חי בתוך עולם של מספרים, ורק למשפחה יש דלת רחבה אליו, ממנה הם יוצאים ונכנסים. הוא בן של אמא, והוא יודע את זה, אבל למען אבא הוא מעמיד פני גבר, ומדבר על כסף ועבודה. הוא אוהב את אחותו, אבל לא באמת חשוב לו עם מי היא מסתובבת, הוא רק מזייף שכן. יעני, אכפת לו.

הוא משפיל את עיניו כדי לא להיתקל במבט נשי במסדרונות הפקולטה או ברכבות. אבל לא תמיד זה עובד. דקה תמימה עוברת עד שהוא נרגע ממבט אישה, שחדר אותו. כמו בן גוריון, הוא היה רוצה לפעמים לעמוד על הראש ושכל העולם יתהפך.

עד שהתחיל ללמוד בקמפוס לא ממש ידע מי היה בן גוריון. ראש הממשלה הראשון, בסדר. הזקן עם הקרחת והשיער הלבן, חאדר. אבל רק באוניברסיטה למד שהוא היה המיישב הראשון, חלוץ הנגב. לא גרו פה לפניו יענו, הוא מתריס, בסדר!

הוא לא אוהב להיכנס לזה. מעדיף הנדסה ומתמטיקה. אבל יש בו כעס שמפצפץ מתחת לעור. בזמן האחרון הכעס רוחש קרוב.

הוא יורד בתחנת הרכבת בעכו. הערב מאדים ורוח המלח מגיעה מן הים. הוא קונה פחית קולה ביציאה מהתחנה. שבע שקל, אומר לו המוכר, ומביט בו. מה אתה מסתכל? הוא כמעט אומר לו, אם אני ערבי? אבל רק הגבה שוב קופצת, השפה מצרה. הוא נושם נשימה, ויוצא אל העיר, ברגל.

בדרך צועדת לצדו בחורה. בתחילה לא הרגיש בה. אחר כך שמע את מגפיה הולמים על המדרכה. עכשיו הוא רואה את צדודיתה, שיערה. היא יפה, הוא חושב. את מעכו? קולו יוצא לפניו, חלוץ. כן, היא מסמיקה, מבטה לאדמה. וואלה, גם אני, הוא מחייך לתרמילה. הם צועדים ומדברים. פנסי הרחוב מאירים מדי פעם, חושפים עוד נקודה; תלתל שיער, ירך ג'ינס, קצה אף. היא לומדת בבר אילן, שנה שנייה, סוציולוגיה. אני בן גוריון, הוא משיב.

היא עדיין לא סובבה את פניה אליו. מבטה בעצים, ברכבים המאירים, בחטף היא סקרה את נעליו. הם מגיעים לרחוב הראשי. צועדים באור ניאון, חנויות לימינם, ערבית ועברית בשלטי החוצות. הוא הולך גאה. כמה היה רוצה שמישהו מחבריו יראה אותו עכשיו, הולך איתה. איך קוראים לה, הוא לא יודע. מיה, זה כמו מים בערבית, היא עונה ומרימה את ראשה לעבר פניו, אך מבטה אל הכביש. אני דאוד, הוא עונה, זה כמו דוד. דוד בן גוריון, הוא אומר, אחרי הפוגה. עכשיו שניהם צוחקים, והוא מביט בה, ככה, ישר בלחיה.

הם מתקרבים לצומת והיא נעצרת, נעמדת בתחנה. היא גרה בשכונות החדשות. הוא יחכה איתה לאוטובוס. יש לו זמן, לא נורא, הוא מדבר אל ראשה. אנשים מביטים בו ובה, ושוב בו. אבל הכעס שעולה בו, שוכך.

הוא צועד הביתה עם מספר הטלפון שלה בפתק קטן, מקופל בכפו. אולי הוא יתקשר. למה לא? גם הוא יכול להעז. מיה, הוא מגלגל את שמה בשפה מרוככת. מיה, הוא הולך והוזה; פעם, הוא ייקח אותה לנגב. הם יגורו בצריף. הוא והיא, ראשונים במדבר, וואלה-הִי!

חוברות מאת נורית הוראק

אמא שלי יצאה לפנסיה בזמן מאד לא מתאים בשבילי. בדיוק הייתי בין עבודות, או זה מה שאמרתי לעצמי, כשהפלאפון לא צלצל בין ראיון לראיון. לפני המשבר הפיננסי הגדול תכננתי לעבור לדירה משלי, התחלתי לבדוק אופציות ולראיין שותפים, כל יום הייתי גולשת בהומלס ומוסיפה עוד ועוד דירות פוטנציאליות לסל שלי. ואז המנהל שלי פשט את הרגל, והמיליארד שהחברה הייתה שלו ביקש מהמדינה הבנה, ואני- עם כל צ'ק נוסף מלשכת האבטלה ראיתי איך בסל שלי כבר יש פחות ופחות דירות. בכל פעם שהסתכלתי עליהן היה נראה לי שהמספר שלהן רק יורד, חלק מהדירות פורסמו לפני יותר מחצי שנה והתמונות שלהן היו הדבר האחרון ששרד מהבעלים הקודמים.

אז נשארתי בדירה של ההורים. בהתחלה אימא שלי הייתה מלאה בכוחות חדשים, היא אמרה שסוף סוף יש לה זמן לעשות את כל מה שהיא חלמה עליו, כמו ללמוד גרפולוגיה וקריאה בקלפים. אחר כך היא החליטה שהיא תחזור לפנק אותי, את אחי ואת אבא שלנו, כמו שהיא לא עשתה כבר הרבה זמן, לפחות מאז הקידום. היא קנתה מערבל חדש וכמה ספרי מתכונים ובילתה שעות בניסיונות במטבח.

אחרי שנים של קורנפלקס וחלב זה היה חידוש נחמד, כל הפשטידות והעוגות, לא ממש עשיתי פעילות גופנית אז קצת שמנתי, כולנו העלנו במשקל, אפילו אח שלי שתמיד הקפיד על חדר כושר התגאה לו בכרס קטנה והיה לוקח מגשים ומכבד את החברים ביחידה. גם אבא שלי התרגל מהר מאד למצב החדש, הוא כבר לא היה צריך להוריד את הזבל, או לנגב את האבק, הוא התחיל להתעניין במשחקי הפדרציה ואימץ לו את מ.ס. אשדוד. היה חוזר הביתה ומתיישב מול המסך, מתבדח על שחרור הגבר אחרי שלושים שנה ומעביר ערוץ בשלט.

בהתחלה הכול היה ממש בסדר, זה נמשך ככה איזה חודשיים שלושה, אני גלשתי במחשב, מחפשת מודעות עבודה, היא הייתה בין הסירים והתבניות ובערב היינו יושבים כולנו בסלון אוכלים ומדברים. מזמן לא היו לנו כאלה זמנים טובים.

אבל אז משהו קרה. לפעמים יותר מדי בצל בפשטידה, לפעמים הבשר היה קצת נחרך, היו יותר מדי גושים בעוגה.

היא אמרה שהיא לא יודעת מה קרה לה. הבטיחה שתשתפר. החליפה ספרי מתכונים, בדקה את התנור, התחילה לנסוע לתל אביב לשווקים, בשביל חומרים יותר טריים.

ככה היא פגשה את לאה ואז התחיל הכול. הן היו מחכות ביחד בתחנה וגילו שהן שכנות. אחר כך הן גילו שאני והבן של לאה היינו ביחד בגן חובה ואפילו שפעם הן שיחקו ביחד ברידג'. לאה לא הייתה נוסעת לשווקים. כל יום הייתה לה תוכנית אחרת. היא הייתה מאד בעניין של שיאצו, ורפלקסולוגיה ושיטת ימימה, ונרשמה ללימודי אסיה באוניברסיטה הפתוחה. דרך לאה הגיעה הביתה החוברת הראשונה.

החוברת הייתה למעשה כמה עשרות דפים מודפסים בדיוויד 12 וכרוכים ביחד בצורה חובבנית. עמוד השער היה ריק, חוץ משורה אחת בפונט 18 שאמרה "חוברת שער ליקום מספר 1". אימא שלי נראתה מאד מתלהבת כשהניחה את החוברת בהדרת כבוד על השולחן. לפני זה היא ניקתה את המפה מפירורים ופרסה לחוברת מפית מיוחדת. היא אמרה שלפי לאה אם מקבלים את החוברת בצורה טובה, היא מביאה אנרגיות טובות לבית ומבטיחה שיפור במצב הקיומי.

בעמוד השני של החוברת היה כתוב: "בשנת 1986 , בגיל 73, גילתה הלמה הרסט מקלן שבגרמניה כי ביכולתה לתקשר עם יצורים תבוניים בעולמות אחרים. הציביליזציה המתקדמת שבכוכב הלכת קליסטו השתמשה בהלמה כצינור להעברת הידע שלה לכדור הארץ. היצור התבוני המתקרא ליכידס דיבר באמצעות הלמה לבני משפחתה והכתיב להם את דברי הימים של בני כוכב קליסטו לשיפור החיים האסתטיים על פני האדמה..."

"איזה גיבוב של שטויות" אמרתי "הלאה הזו ממש מאמינה בזה?"

הדלת נפתחה, אח שלי נכנס הביתה והביט באמא שלי "מה יש לאכול?" שאל.

אמא שלי הסתכלה עליו מהורהרת "עוד לא הספקתי להכין כלום. אני ולאה דיברנו כל הבוקר...לאה אומרת שצריך להעתיק את החוברות האלה בכתב יד. אם נעתיק את החוברות האלה נעזור ליצורים לבוא לכדור הארץ..."

"ואז?" שאלתי "הכול יהיה טוב, לא יהיו מלחמות, ואנשים יהיו מאושרים? שטויות ניו אייג' טיפוסיות ותראי את השמות האלה קליסטו וליכידס, ההלמה הרסט הזו כל כך מושפעת ממה שהיא סופגת מהתקשורת סביבה שהיא אפילו לא יכולה להיות מקורית יותר, בחיי מי בולע את זה?"

"למה את שוללת כל דבר שאני עושה?" אמא שלי אמרה כועסת "זה תמיד היה ככה. אתם אף פעם לא הערכתם אותי כמו שצריך..."

"אז אני לא מבין" אח שלי מזג לעצמו כוס מיץ תפוזים והביט בנו "אין שום דבר? כלום? אפילו לא פירה?"

אמא שלי אספה את החוברות ויצאה מהמטבח בזעם לכיוון חדר השינה.

"אם תרתיח מים, אני אקלף" אמרתי לאחי ולקחתי שלושה תפוחי אדמה מהמרפסת.

התחלתי לחתוך אותם לקוביות. 'היא תמיד נמשכה לשטויות' חשבתי לעצמי 'למה היא לא יכולה לעשות משהו פרודוקטיבי עם הזמן שלה? אם לי היה את כל הזמן הזה, אם רק לא הייתי בלחץ למצוא עבודה....'.

היא לא יצאה מחדר השינה בכלל באותו הערב. אבא שלי שהציץ לחדר שלהם בשבע וחצי אמר שהיא כותבת משהו ושהיא נראית עסוקה, אחר כך הוא הלך לשבת בסלון, בזמן שהכנתי לו סלט.

בבוקר למחרת דפקתי לה על הדלת עם כוס קפה.

כשהסתובבה אלי ולקחה ממני את הכוס, היא הייתה נראית לי פתאום שונה, עייפה יותר ומבוגרת, פתאום הבנתי שעוד מעט היא תהיה בת שישים ושבחודשים האחרונים עשיתי הכול כדי לא לחשוב על זה.

"כתבתי כל הלילה" היא אמרה, מראה לי מחברת ישנה שלי, אחת שכנראה נשארה ריקה מימי היסודי ועכשיו מולאה בשליש ממנה בכתב יד צפוף "ממש נכנסתי לזה".

"אוף אמא" אמרתי "כל כך יפה בחוץ, אולי נלך לטייל, סתם ככה על החוף, מזמן לא עשינו את זה, רק אני ואת" .

"אני חייבת לגמור את זה" היא הושיטה אלי יד וליטפה את הלחי שלי , כמו שהייתה עושה כשהייתי קטנה ואחר כך סידרה לי קצוות שיער סוררת מאחורי האוזניים "בשבילך".

"היא איבדה את זה לגמרי" אמרתי לאבא שלי בשיחת טלפון רבע שעה מאוחר יותר "ידעתי שהיא יצאה לפנסיה מוקדם מדי. אשת קריירה לא יכולה להפוך פתאום בבת אחת לעקרת בית. זה משבש את כל המערכות"

"תתני לה קצת להיות עם עצמה" הוא אמר "ותלכי למכולת, נראה לי שנגמר לנו החלב".

זה נמשך ככה בערך שלושה ימים, ובערב של היום השלישי היא יצאה מהחדר נלהבת והביטה בנו בעיניים נוצצות.

"סיימתי" היא אמרה "גמרתי את החוברת הראשונה. את כל "השנים 86 עד 89" .

"יופי" אמרתי "עכשיו נוכל לחזור להיות נורמאליים. ראיתי תוכנית של אהרוני והוא הכין שם קציצות מנגולד שנראות ממש טוב. רשמתי לך את המתכון על המקרר" .

היא נראתה מאוכזבת "אתם לא מבינים כלום" אמרה "אבל זה בסדר. זה מה שכתוב שיקרה, "הם אשר לא יאמינו" היא כתבה את זה בפירוש בעמוד 44".

פתחתי את החלון הגדול שבסלון "רואה ? שום חללית עוד לא נחתה. את מוזמנת לראות איתנו חדשות. אני בטוחה שעולם כמנהגו נוהג. איפשהו בטח יש מלחמה ואנשים עדיין גונבים ומשקרים אחד לשני"

"נכון, היה גם איזה רצח כפול ברחובות" אבא שלי אמר "שמעתי ברדיו בדרך מהעבודה"

היא העבירה את מבטה ממני אליו ובחזרה "לפעמים אני ממש שונאת אתכם" סיננה ורוח קרה נכנסה מהחלון.

החייזר הראשון הגיע ביום למחרת.

הוא הופיע בחדר השינה שלי בסביבות אחת עשרה וחצי בבוקר. באותו היום קמתי בעשר וארבעים. לפני שהתחיל כל הסיפור עם החוברות, הייתה תקופה שאמא שלי ניסתה להעיר אותי כל יום בשמונה, היא אמרה שהיא קראה אצל דיפאק צ'ופרה שאם מתחילים את היום מוקדם, היום נהיה יותר טוב. אבל אני הייתי מתחפרת בשמיכה ומתווכחת איתה, עד שהיא התייאשה ולא הגיעה יותר.

כמו בכל יום פתחתי את המחשב והתחלתי לחפש עבודה. אחרי עשרים דקות שלא הניבו שום תוצאות עברתי לגלוש ביו טיוב. "זו בדיוק הבעיה איתך" מישהו אמר מאחורי "את מחפשת במקומות הלא נכונים".

כשהסתובבתי ראיתי אותו שם מאחורי, ומיד ידעתי שהוא החייזר הראשון. זה פשוט לא יכול היה להיות אחרת. התכוונתי לשאול אותו כל מיני שאלות שבדרך כלל שואלים במקרים כאלה כמו "מה? יש חייזרים?" או "איך הגעת לכאן?" אבל במקום זה יצא לי "מי קורא לכוכב שלו קליסטו?" ,

"את מבינה מה הבעיה?" הוא לקח לעצמו כיסא והתיישב לידי "את מתרכזת בתפל. וחוץ מזה, יותר טוב מלא לקרוא לכוכב שלך בשום שם בכלל".

תוך שניות הוא הגיע לאתר של חיפושי עבודה שאף פעם לא מצאתי. הוא פתח לנו חשבון וחילק את העבודות לפי סדרי עדיפויות. אחר כך הוא שיפצר את הקורות חיים שלי, ניסח אותם מחדש כך שאפילו אותי הם התחילו להרשים. הוא הזדעזע ששמע שאין לי שם משתמש בפייסבוק והתחיל להציע חברות לבכירים בענף הפרסום . כל מיני קופירייטרים ותקציבאים שקראתי את השמות שלהם בעיתון, אישרו אותי פתאום בלי בעיה והתחילו לזרוק עלי כבשים או להזמין אותי לחווה שלהם. כשהוא גילה שכשמחפשים אותי בגוגל מוצאים איזה מרפאה בארומאתרפיה עם אותו שם כמו שלי , הוא בנה לי אתר תוך ארבע שעות שהכריז שאני נותנת ייעוץ מקצועי בתחום השיווק. כששאלתי אותו מה זה אומר, הוא אמר שזה בכלל לא משנה, העיקר שזה נשמע טוב.

אחרי יומיים כבר הייתה עוזרת אדמינסטרטיבית של מנכ"ל בחברת יחסי ציבור. הרווחתי הרבה יותר מאשר עשיתי כל חיי והחייזר הראשון לימד אותי לעשות קפה בדיוק כמו שהבוס שלי אוהב. בראיון כמעט התבלבלתי כשהמנכ"ל שאל אותי למה אני רוצה לעבוד אצלו, אבל החייזר הראשון מיד אמר שאני פשוט מתרגשת לפגוש אותו ושכבר פסלנו כמה הצעות מצד המתחרים.

בערב של יום העבודה הראשון, כשאני והחייזר הראשון הסכמנו שהאורז שאבא שלי ניסה לבשל היה הרבה יותר טוב אם הוא היה מוסיף לו כורכום, אימא שלי הודיעה לנו שהיא סיימה את החוברת השנייה.

היה קצת קשה לחפש דירה אחרי יום עבודה של עשר שעות, אבל החייזר השני התעקש שעכשיו השוק חם ושצריך לנצל את המצב. הוא כיוון לדירה במרחק חצי שעה הליכה מההורים והסכים עם החייזר הראשון שבגילי ממש לא מתאים לעבור עם שותפים. ביחד הם בדקו כיווני אוויר והשוו תוכניות אדריכליות. בסוף סגרנו על מחיר טוב. החייזרים מאד מצאו חן בעיני בעלת הדירה והם הבטיחו לה שאני אמשיך להשקות את הקקטוסים שהיא השאירה במרפסת.

הייתי כל כך שמחה שאני עוברת סוף סוף מההורים, עד שלפני שחזרתי הביתה עברתי דרך הקניון וקניתי לאימא שלי חבילה של עשר מחברות בית ספר שעוצבו בסגנון רטרו ונראו כמו המחברות החומות של דפתר בזמן שהייתי ילדה.

"הם נהדרים" אמרתי לה כשהגשתי לה אותן "אולי גם אני אכתוב איזו מחברת, מה דעתך?", היא הביטה בי ברחמים ואמרה בנוקשות "אף פעם לא היו לך תחומי עניין" בעוד היא סוגרת את הדף האחרון של המחברת השלישית.

לחייזרים לא ממש היה מין. במקרה של השניים הראשונים לא יכולתי לדעת בדיוק מהם. אבל לשלישי התייחסתי כאל חייזרית. אולי אלו התפיסות הנושנות ביחס לתפקידי מגדר שהוטבעו בי כל כך טוב, ואולי היו אלה פשוט התיקים הנהדרים והכובעים המושקעים שאיתם בחרה החייזרית השלישית להופיע בכל פעם באביזר אופנתי אחר. לפני שהגיעה לכאן, עוד כשאימא שלי הייתה בשליש הראשון של המחברת השלישית, החייזרית כבר עשתה שיעורי בית. היא ידעה הכול על ההיסטוריה של האומנות והתרבות האנושית וגם קצת על תרבויות זרות. ביחד היינו מסתובבות שעות בגלריה, היא הייתה מרצה ואני הייתה מקשיבה. אף אחד לא לקח אותי אף פעם לפני זה למוזיאונים. חוץ מפעם אחת שבה יצאתי עם איזה טיפוס אומן כזה, אבל הוא הסתכל עלי מגבוה, וכל דקה לידו הייתי בטוחה שהוא חושב אותי לטיפשה. בזכות החייזרית השלישית הימים שלי התמלאו. עבודה במשרה מלאה, פתיחות של תערוכות בערבים ובסופי שבוע קצת השקעה בניקיון דירה השכורה, לא ידעתי איך אוכל להכניס עוד משהו לסדר היום שלי, מה עוד שבדירה של 50 מטר לי ולשלושה חייזרים התחיל כבר להיות צפוף...

אבל אז הגיע החייזר הרביעי שפתח לי חשבון בג'יי דייט. למזלי לחלק מהדייטים לא הייתי צריכה להופיע. החייזרים היו עושים עבורי את הסינון הראשוני. הם היו מאד קפדניים כך שדי יכולתי לסמוך עליהם. בסוף הם מצאו לי את אודי. והם צדקו. הוא באמת היה נפלא. הוא אהב את העבודה שלי, הוא אהב את הדירה שלי, הוא אהב את ההורים שלי , הוא אהב כל מה ששיננתי וחזרתי באוזניו על ההיסטוריה של האומנות, אבל הכי הוא אהב את החייזרים שלי. הוא אמר שהוא לא מבין איך זה שלאנשים אחרים אין גם חייזרים אישיים כאלה ושאימא שלי עושה עבודת קודש של ממש.

אחרי חודש כבר הבאתי אותו לפגוש אותה. כשהוא ירד למטה לצלם את החוברות כדי שגם הוא יוכל להנפיק לעצמו שליחות חוצנית, ניגשתי ושאלתי אותה מה היא חושבת.

"אני חושבת שאני מתקרבת לשנת 2002 בחוברות" היא אמרה "וכשאגמור יהיה לי זמן לטפל בנכדים".

מזמן לא ראיתי אותה כל כך מרוצה.

ביום למחרת גנבתי לה את כל החוברות והמחברות.

הם ניסו לשכנע אותי לא לעשות את זה. ארבעתם עמדו מאחורי בשורה ומלמלו קללות קליסטואיות כשהתחלתי להכניס את החוברות למגרסה. אבל לא היה להם הרבה מה לעשות. בכוכב שלהם אף פעם לא הבינו מה זה רצון אישי. גם הבוס שלי לא הבין. הוא איים בפיטורים, צעק וגידף כשהוא מביט בהם נעלמים אחד אחד.

וזהו. שם הם היו. חתיכות של ניירות גרוסות בקווים ישרים. וכמה עטיפות של מחברות דפתר שזרקתי לפח אחרי שקרעתי אותן בידי.

הוא לא סלח לי על זה, הבוס שלי. אמר שבגללי הוא הפסיד הרבה כסף בבורסה שהחייזר הראשון עזר לו להרוויח. אבל לא היה לו מה לעשות, אחרי הכול החייזר הראשון החתים את שנינו על חוזה לעוד שלוש שנים. גם בעלת הבית שלי העלתה לי את השכירות. הבנתי אותה, מצב השוק וכו'. חוץ מזה חשדתי שהיא יודעת את האמת על הקקטוסים שלה. לא משנה מה עשיתי להם. כמה השקיתי אותם, טיפחתי אותם באור השמש או דיברתי אליהם הם המשיכו למות. אני הייתי קונה כל שבועיים קקטוסים חדשים שנראו בדיוק כמו הקקטוסים שלה ואף פעם לא החזיקו מעמד ואחרי שבועיים מחליפה אותם בקקטוסים אחרים. המוכר בחנות אמר לי שהוא אף פעם לא ראה דבר כזה קקטוסים שמחזיקים מעמד רק שבועיים. אבל אני ידעתי שליקום יש את הבדיחות שלו, ושהחייזרים שלי היו חייבים לי לפחות את זה.

גם אודי לא נשאר איתי, הוא מצא לו איזה מעריצה פנאטית של "תיקים באפילה" והמשיך להעתיק את החוברות. אחרי שנתיים פגשתי את שניהם ברחוב עם הילד הקטן שלהם. הם נשבעו שהמטפלת שלו פיליפינית אבל אני ידעתי בדיוק מאיפה היא הגיעה אחרי המבט הכועס שהיא תקעה בי.

לגלריות ולתערוכות המשכתי ללכת. בהתחלה מתוך שעמום. פתאום היה לי המון זמן פנוי שהייתי צריכה למלא. אבל אחר כך גיליתי שאני ממש נהנית. החייזרית הייתה חסרה לי. אף פעם לא הבנתי מה אני בדיוק רואה ולמה זה משתייך. הצקתי לאנשים בתערוכות בשאלות והם תקעו בי מבטים שהזכירו לי את האומן הזה שאיתו יצאתי. ככה הכרתי את ולדיסלב. הוא היה שומר במוזיאון תל אביב לאומנות. הוא היה היחיד שהייתה לו הסבלנות להסביר לי ולהקשיב לכל השאלות שלי. אהבתי לשמוע את ההסברים שלו. ולדיסלב אף פעם לא דיבר על היסטוריה, על עובדות או על זרמים. הוא תמיד שאל אותי קודם כל מה הציור או הפסל עושים לי ואחר כך היה מספר לי סיפור מהחיים שלו שהפסל או הציור הזכירו לו. הוא אמר שאחרי הכול זה מה שבאמת חשוב. שאנחנו מורכבים מרגעים ולא ממטרות. ואני החלטתי באותו הרגע שאם הוא ירצה, אני שלו.

אמא שלי נרשמה לקורס גרפולוגיה ולטארוט. היא חזרה לבישולים ואח שלי שוב היה מביא מגשים לבסיס.

לפעמים היו לה נפילות. פה היה יותר מדי מלח, שם היה יותר מדי מתוק. היו לה תקופות של רק עוגות שוקולד ואחרי זה רק פשטידות פסטה או סלט ברוקולי במשך חודשיים. אבל בסוף היא הייתה יוצאת מזה.

לפעמים הייתי שואלת אותה אם היא מאושרת והיא ישר הייתה שואלת אותו הדבר לגבי, כאילו התשובה שלה תלויה בשלי. בדרך כלל לא הייתי עונה לה, הייתי מסיטה את השיחה למשהו אחר, והיא הייתה מיד מספרת לי על מתכון חדש או פותחת לי בקלפים, כאילו אם נגיד שאנחנו באמת מאושרות, אם נגיד ממש בקול, יבואו ארבעה חייזרים וייקחו לנו גם את זה. אבל שתינו ידענו, זה נכון.

משהו קלאסי לקראת י"ז בתמוז

תוך המשנה, מסכת תענית ד,ו:

"חמשה דברים אירעו את אבותינו

בשבעה עשר בתמוז...

נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר,

ושרף אפוסטמוס את התורה,

והעמיד/והועמד צלם בהיכל..."

הנה מספר שאלות לעיון בנושא זה:

מי זה אפוסטמוס?

האם הדברים שקשורים לבית המקדש קרו בבית המקדש הראשון, או בבית המקדש השני, או בשניהם?

מה ייתה צורת הצלם בהיכל?

האם אנו מעוניינים בבנייתי בית המקדש מחדש? בקרבן התמיד?

אם התשובה לשאלות הקודמות היא כן (או לא), מה מהווה עבורנו היום 'צלם בהיכל'?

יחסים פסיכואנליטיים - רחלי דור רפפורט

הזיתי אותך נוזל על הרצפה שלי, מתמסר לנגיעותיי. הגוף שלך כמו סיליקון רך רוטט. כל הזקיפות ניטלת ממנו, כל הגאווה. גוף אלסטי בראתי לך, מרכך את רצפת ביתי, מרפד את הליכתי, מתקפל כמדוגדג לצעדיי. ואני עומדת מעליך, מכבידה על נשימתך, מצמצמת את שדה הראייה שלך. עכשיו אני מוכן לך, מלמלת, מתקלף מנעליך, מתגרד מקשקשיך, מתמזג להוויה נשית.

ראיתי אותך מתקפל ומתיישר, נשכב ומתרומם, שוחה ועף. יושב וקם אליי. החדר מואר באור תכול שבוקע ממך, אור מעמקים. נמזגתי לגופך, שוחה בין זימים. מי תהום מילאו את רצפתי, את קירות חלל ביתי. ראיתי את האבן מתרחקת ממני, מתמוססת לאוקיינוס אינסופי וכחול. נשמתי את אוויר ריאותיך, שקרר אותי מבפנים. גלים רכים של קרקעית ליטפו צדפים ואתה אמרת, קחי.

טעם מתוק של אגס מילא את פי ואתה התעקשת, תפוח. בוא נפסיק לריב, לחשתי לתוך פיך, והמשכנו לשחות עם הזרם האטלנטי. המים הפכו קרירים, כמעט קפאנו, אבל להבה קטנה של זיכרון חיממה את תוכנו. זכרתי אותך ילד, כאילו היית שלי. רץ ובועט ואומר לי, אימא. תפסיקי, נזפתי בעצמי, רק פרויד שוכב עם אימא. חשבתי שאני כד, ורסיסים שהיו על קרקעית הים התחברו בי לזכוכית דקה. והנה אני נשברת.

ברחתי למדבר, ואתה רדפת אחריי. שיחי רותם יבשים התגלגלו כאופנים סביבנו. פנינו היו שרוטים. דם נזל מלחייך, ואני ניגבתי, אך הדם לא חדל. פעם כל המדבר הזה היה ים, אמרתי, ונשקתי לך. אימא שלך הגיחה משום מקום, ממאנת להיעלם לתסביך אדיפלי מסודר. רק אביך עמד מהצד, על סלע איתן, והרעים. גשם נקש מלמעלה והרטיב אבק לבוץ צהבהב. אני חשבתי שאני באירופה ורציתי לקפוץ אל נהר קפוא. אמרת לי, תעצרי.

מישהו נקש בדלת ולא יכולתי להמשיך. להתעלם מהדפיקה או להתעלם ממך. התעלפתי לאדישות מרוחקת. הנקישות פסקו, ואתה חייכת. ניצחנו, לחשה ילדה סכיזואידית בתוך אוזני. ליטפתי את ראשה אבל היא שילחה בי חץ מורעל. לא פחדתי מהמוות, גם אתה לא. יחד עפנו מהחלון אל שמי העיר האביכים.

גגות הבתים התמלאו זפת שחורה, ומכוניות קטנות האירו מלמטה. הלילה השחיר את הכול ולא יכולנו לראות אחת את השני. תחבק אותי חזק, אמרתי לך. תני לי להוביל, ביקשת, ואני לא יכולתי לוותר. עטלפים צייצו והסתירו לנו את הירח. מתי היינו תנים, שאלת. אני לא ידעתי על כך דבר. רק שפעם הייתי זאב ופעם זקנה ועכשיו אני בית. רוח פרעה את שערותיי ואתה חזרת להיות מוצק וגאה. אהבתי אותך פחות אבל מחלתי על כבודי.

מישהו צעק מלמטה, שקט, ישנים פה, ואני מיד השתתקתי. נפלתי לשכנים, ולאט לאט עליתי במדרגות חזרה לקומה שלי. אתה כבר לא היית, ולא היה מי שיחזיק את הרגע או אותי. רסיסי זכוכית התנפצו מידיי ורגליי, אבל משהו ממני נותר שלם. אולי אתה דודה שלי. הרעש הזה שמתגבר הוא צונמי. מה גורם לים לעלות על אנשים. פתחתי ידיים ושחיתי משם וכל הרעש התמוסס לירוק. אתה אמרת משהו מצחיק. אני בכיתי בקול. ראיתי אותך בונה לך שריון של קומפלקסים ומסדר אותו אחד, אחד. התכסיתי בשמיכה של קטיפה, והרוך תפר לי עור.

הו בייבי - לירון וקסמן

עוד אחד בייבי? הוא לוחש והיא מרגישה את הרוח החמה של הנשימה שלו בתוך האוזן, צמרמורת מתוקה ואוורירית כמו צמר גפן מתוק משוטטת לה בניחותא על עמוד השדרה. הברמן מניח על הבר לפניה עוד כוס זכוכית ארוכה וזקופה ובתוכה משקה ורדרד עם מטרייה. הריח שלך, הוא שואף את העורף שלה וזה מעקצץ וזה נעים, כל-כך נעים, איפה הסתתרת עד עכשיו בייבי? הוא נאנח והאצבע שלו מסלסלת תלתל שיער שנשמט על המצח שלה, איפה התחבאת כל הקרוז? והיא מצחקקת בקול שהיא לא מכירה, גבוה כזה וקליל, כאילו היא הולכת לברים כל ערב וגברים כאלה, אמיתיים עם ריח של אפטרשייב ורמז רחוק של זיעה עומדים אצלה בתור. על הבר כבר מחכה לה כוס חדשה והפעם הנוזל ירקרק ומתוכו מציצים עלים ירוקים ורעננים. המשקה קפוא בפה ולוהט בגרון ובבטן. מוחיטו, בייבי, בשביל האישה הכי יפה בקרוז, הוא מחייך והשפם שלו מחייך והיא משיבה לו בחיוך עם ברק בעיניים, איך השפם שלו מטופח ולא שמטע כמו של נחצ'ה, די! לא לחשוב עכשיו על נחצ'ה או על הילדים או על מה יגידו בחדר המורים או במקהלה של הקיבוץ. היד שלו מחליקה מהעורף במורד עמוד השדרה, שולחת ניצוצות חשמל רכים. היא מרימה לאט את ידה, מסלסלת בין אצבעותיה את קווצת השיער שהוא נטש, ואז משלבת רגל על רגל, ומזיזה את הגב בתנועה מתפנקת ומתפתלת, כאילו מנסה להתחמק מכף היד הרחבה והמחוספסת שזולגת באדוות חמות לעבר התחת שלה. מה קרה בייבי? הוא שואל והקול המתנגן עם המבטא הטקסני מאבד קצת גובה, אבל כף היד משתרשת בכוח מילימטר מעל הנקודה שבה התחת שלה מתפצל לשני פלחים והעור שלה כל-כך רגיש ומגורה שאפילו האוויר מעביר בה צמרמורת. היא לוגמת בבת-אחת את מה שנשאר מהמשקה הירקרק והוא מרים את כף היד המחוספסת ועל הבר צצה עוד כוס גבוהה ובתוכה מסתחרר הפעם משקה כתמתם ועל סף הכוס מתעקל פלח תפוז כתום וטיפה אחת של מיץ זולגת במורד הזכוכית. היא מחפשת משהו להיאחז בו ואצבעותיה מחליקות על צעיף המשי הפרוש על כתפה כמו שנשים אלגנטיות שיש להן שיק אירופי לובשות. איך הסקס און דה ביץ', בייבי? הנשימה שלו והשפם שלו מדגדגים לה בעורף, הכול מסתחרר, ממנו, מהמשקאות ומהגלים. היד שלה לא מצליחה יותר להתאפק ומלטפת את לחיו, גולשת לכיוון הפה, הלחי חלקה ומוצקה ושערות השפם רכות להפתיע וכל הגוף שלה בוער דרך הלחיים והיא מהדקת את ירכיה המוצלבות זו מעל זו כאילו עוד אפשר לעצור, לכלוא את כל הרתיחה הזאת בפנים. הו בייבי בייבי בייבי הוא כמעט שר וכף היד החסונה שלו עוטפת את שלה והיא חמה ומוצקה ורכה גם יחד ופתאום היא צעירה ורזה וכל הקמטים, וסימני המתיחה של הלידות, והחמישה-עשר קילו שאי-אפשר להיפטר מהם, הכול מתנדף, נגוז, נעלם כלא היה והיא קלה כמו נערה בת שש-עשרה, כמו התלמידות שלה שהציצים שלהן עומדים כאילו אין בעולם הזה גרביטציה, לפחות לא בשבילן, ובחיים היא לא תצטרך יותר להרגיש על עור הפנים הרגיש שלה את השפם הדוקרני של נחצ'ה ומצדה אפשר לרשום את זה באותיות קידוש לבנה בחדר המורים ושיגידו במקהלה מה שיגידו ומבחינתה הם יכולים גם לשיר את זה בא-קפלה בהופעה הבאה שלהם, בחג המשק.
צלצול אכזרי מנסר באוויר והיא עוצמת את העיניים חזק-חזק, אך הבר נעלם והיד שלו כבר פחות מוצקה ורק התחושה עוד מהדהדת מרחוק, לא, היא לא תוותר היא מנסה שוב, כמעט בכוח, היד והחום והלחישה באוזן, אצלי או אצלך בייבי? אבל הצלצול מטרטר ומטרטר תולש אותה משם, פוקח לה את העיניים בכוח. מים זורמים מהברז, בתוך הכיור כוס אחת מלאה במיץ תפוזים מהול במים ובתוכה שט בדל סיגריה שחור ומצחין ועל-ידה כוס מלאה למחצה במי סבון עכורים-ירקרקים שבתוכם שרויים עלי נענע רופסים, היא מנגבת את ידיה במגבת המטבח הפרושה על כתפה וניגשת לענות לטלפון שממשיך לצלצל ולצלצל.

מדריך לשבעה - רחלי דור רפפורט

טוב, מה שאת צריכה זה עוגיות. עוגיות יבשות. אנשים נכנסים, את לא תאמיני כמה. בשעות הערב, כל חמש דקות הדלת נפתחת. צריך להכין עוגיות. כל אחד טועם משהו, ואף פעם אין מספיק.

תקני בקבוקי מים. המון מים. זה קיץ, חום אימים בחוץ, הבית מתמלא. ופתאום אין אוויר, פשוט אין אוויר. אז הכי חשוב, מים קרים.

מה את אומרת? או-אה, זה כבר הסוף. מה אני אגיד לך. תתחילי להתכונן.

תבדקי מי יכול לעזור לך לפתוח את הדלת, לקבל את האנשים, להושיב אותם. צריך להציע שתייה, להסתובב עם מגש עוגיות. את לא תוכלי לעשות הכול לבד. מיקי ידבר עם המבקרים. הוא יבכה קצת, יצחק אפילו, זו תקופה מאוד מבלבלת.

תתייעצי עם אחות של מיקי. תבקשי שהבנות שלה יבואו. אני אומרת לך, את לא תוכלי לבד, שהבנות יעזרו. תעשי רשימה לכל יום, משמרת בוקר, משמרת ערב. מי באה, מי מחליפה אותה. משישי עד מוצאי שבת לא יושבים, ביום השביעי קמים, סך הכול זה חמישה ימים לא שבעה.

אבל לא יהיה לך רגע שקט, אז תבקשי. זו השבעה של אבא שלה, בדיוק כמו של מיקי. את נותנת את הבית, זה המון, תאמיני לי. יומיים לקח לי לנקות אחרי השבעה של צבי.

אל תדאגי, יש עוד זמן. שמעתי על מישהו שהיה מונשם חודשיים. כך תיכנסי לחגים, חגים זה טוב. יש המון חורים באמצע, והשבעה מתקצרת. לכי תדעי. בכל מקרה, תקני מים מינרלים וקופסאות של עוגיות, שיהיה.

אני לא מבינה. או-אה, זה מדרדר מהר. זה אומר שתוך יום יומיים תהיה הלוויה ותתחיל שבעה, ואת עוד לא מוכנה. תנשמי עמוק. אין ברירה, צריך להתארגן. דבר ראשון, שאת חוזרת, תקני כוסות חד פעמיות וכפיות, המון כפיות. תזיזי את השולחן מהמטבח לסלון, ותפרסי מפה גדולה, משהו פשוט. תניחי על השולחן קפה, תה, סוכר וסוכרזית. זהו, ככה מתחילים.

תני לו, שיתפרק. זה טבעי, גם אני כמעט בוכה, אבל תחשבי מה מחכה לך אחר כך. אין מה לעשות, צריך להמשיך. מתוקה, אל תישברי עכשיו. צריך להתכונן מראש אחרת לא מספיקים. שתחזרי הביתה תוציאי את כל הכיסאות מהחדרים, ותפזרי בסלון ובמרפסת. אנשים מתיישבים איפה שבא להם, את לא תאמיני. אצלי מישהו החליט לשבת בחדר של נועה, ככה התחשק לו. ישב שם וקרא ספרי ילדים. יש שעות שיש כל כך הרבה אנשים, שאין איפה לשבת, אנשים פשוט עומדים.

אה, והטרנד עכשיו זו פינת הנצחה. תקני בריסטול גדול, שחור. תדביקי תמונות מתקופות שונות בחייו של נוח. אל תשימי תמונות מהתקופה שהוא כבר בכיסא גלגלים ונראה גמור, שיזכרו אותו יפה. שתגיעי הביתה, תראי שתרצי להכין משהו לזכרו של נוח. כן. זה נורא יפה. במרכז תמקמי תמונה אחת, זו צריכה להיות ה-תמונה שלו. משהו מלפני עשר שנים, שהוא זקן אבל עדיין נראה טוב. לא טוב, נוח אף פעם לא היה יפה. בואי נגיד, שיראה הוא ברגעיו הטובים. חשוב שזה יהיה הדבר הראשון שאנשים רואים. אפשר לשים נר גדול ליד הבריסטול. אנשים נעצרים ליד זה, מדברים, זה להיט, את תראי.

בסדר. אני מחכה.

כן. מה? נפטר? אוי. תשתי משהו. כן, קחי קצת מים, אני מחכה.

את בסדר? אז תשתי תה חם. יש שם בטח מכונה כזו.

כן, אני כאן. איפה מיקי? כן. אז מחר תהיה הלוויה. הלילה תבדקי שיש לך חולצות שחורות בארון. את צריכה בגד ללוויה, ומשהו לשבעה. הטריקו השחור הזה כבר אפור. מחר, על הבוקר, תקני. כי למיקי יש את הפריבילגיה להישבר. ככה, כי את לא 'יושבת'. איזה לילה. מחר יהיה עוד יום מטורף, אבל אחרי הלוויה זה אחרת. את תראי, זה לא מה שחושבים, לא בוכים בשבעה.

משהו קלאסי - מגילת העצמאות

הכרזה על הקמת מדינת ישראל

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים.

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להמנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.

זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננתהנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.

אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו.

אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

דוד בן-גוריון

דניאל אוסטר, מרדכי בנטוב, יצחק בן-צבי, אליהו ברלין, פריץ ברנשטיין, הרב וולף גולד, מאיר גרבובסקי, יצחק גרינבוים, ד"ר אברהם גרנובסקי, אליהו דובקין, מאיר וילנר-קובנר, זרח ורהפטיג, הרצל ורדי, רחל כהן, הרב קלמן כהנא, סעדיה כובאשי, הרב יצחק מאיר לוין, מאיר דוד לוינשטיין, צבי לוריא, גולדה מאירסון, נחום ניר, צבי סגל, הרב יהודה ליב הכהן פישמן, דוד צבי פנקס, אהרן ציזלינג משה קולודני, אליעזר קפלן, אברהם קצנלסון, פליכס רוזנבליט, דוד רמז, ברל רפטור, מרדכי שטנר, בן-ציון שטרנברג, בכור שיטרית, משה שפירא, משה שרתוק.

קשת - נורית הוראק

מעולם לא חשבתי שיום אחד זה באמת יקרה.

שיום אחד המזל הזה שמלווה אותי, את כולנו, כמו קללה שחורה, כמו נבואה שאף אחד לא האמין שתתגשם, שעוקב אחרינו כבר חמש שנים כמו איזה אלמוני בסמטה, יתחיל להראות סימני התפוגגות של שמיים כהים אחרי סופה.

זה היה בשנה שאחרי המלחמה הגדולה כשכולם כבר היו עייפים וכדי לחזור לעצמם היה עליהם לעבור עוד דרך ארוכה, הוצאתי את עצמי מהבית בשביל לקנות כמה מצרכים. בחוץ היה קר ולקחתי סוודר, החמסין הגדול נשבר לפני שבועיים ומאז הגשם לא הפסיק לרדת. עמדתי שם ליד המכולת של נחמני וראיתי אותה פתאום בשלולית. קשת צבעונית מרקדת לה בקרני אור עליזות. חושבת שמותר. כאילו לא לקח האלוהים הגדול לכולנו את הצבעים. קטנה כזו וחוצפנית כמו ילד הלועס מסטיק בארוחת הערב.

הושטתי את היד קדימה ודמיינתי איך היא מציירת עליי באורות צבעוניים.

חזרתי הביתה ושכחתי מהלחם. רציתי לספר לדנה על הקשת אבל היא רק התלוננה שעכשיו יהיה תור ארוך, שהפסדנו את שעת ההקצבה ושנצטרך לחכות עד מחר. אחר כך היא המשיכה לרגוז על כמה אני חולמני ומוזר ומה קורה לי פתאום בזמן האחרון. אמרתי לה שבפעם הראשונה מזה המון זמן יש לי הרגשה טובה ושבפעם הראשונה אני מרשה לעצמי קצת לשמוח , למרות כל מה שקרה ושאולי בכל זאת עוד יהיה לנו טוב, אחרי הכול המלחמה הסתיימה ועוד מעט אולי אני גם אמצא עבודה. דנה אמרה שהיא תמיד תפסה אותי כמישהו יותר פרקטי אבל אני חשבתי שאף פעם לא הייתי פרקטי, פשוט שמאז שדנה מכירה אותי הייתי בדיכאון.

פתאום התחשק לי לאסוף קשתות בצנצנות, לרוץ עם דנה בין שלוליות, לקרוא לצבעים בשמם ולהמציא שמות חדשים לצבעים שכבר אין, כאילו זה מותר. לחזור לעשות את כל הדברים שלא עשינו כל כך הרבה זמן כי אי אפשר היה, כי אסור היה לשמוח כשדברים כל כך נוראים קורים.

"עוד יקרו לנו דברים טובים" אמרתי לדנה, מחזיק את הכתפיים שלה ולוחץ.

דנה אמרה שאני מפחיד אותה ושאולי כדאי שאני אקח איזה כדור או אשתה מים או אולי גם וגם כדי להירגע.

כל כך רציתי לנשק אותה, לנשק באמת, לדחוף את הלשון לתוך הפה ואחר כך להשכיב אותה על הספה ולעשות אהבה.

הולכתי אותה לחלון ואמרתי לה "נכון שכבר לא כל כך מעונן?" ודנה הביטה בי ואחר כך בחלון ואחר כך בי ואחר כך בחלון,"אין לנו אפילו וילון" היא אמרה ודמעה גדולה ירדה לה על הלחי ופתאום היא התנפלה עלי וחיבקה חזק חזק ובכתה ובכתה בלי לעצור. לא יכולתי להתאפק אז פרצתי בצחוק, כמו משוגע, צחוק עולה ויורד של סירנות רחוקות.

בסוף היא הפסיקה לבכות ואני הפסקתי לצחוק ורק עמדנו והסתכלנו אחד על השנייה ואחת על השני ועל השמיים דרך חלון בלי וילון.

"כל זה בגלל קשת?" שאלה "קשת אחת מחורבנת?"

"קשת אחת נפלאה" אמרתי ונישקתי את הלחי החמודה של דנה ואפילו לצלקת הקטנה שעליה היה טעם חמצמץ.

דנה הלכה לעשות לה קפה ולי תה קמומיל, כדי שאני אירגע ואני הסתכלתי לחלון ועשיתי צורות מהעננים, ידעתי שהבהיות שלי מפחידות אותה אבל לא היה לי איכפת. אהבתי את השמיים למרות שלא הייתה שם כבר קשת ולמרות שהם היו עדיין קצת מעוננים. ואהבתי נורא את דנה, למרות שקצת פחות תה קמומיל.

"קשת" שמעתי את דנה מגחכת לעצמה במטבח "מי היה מאמין..".