מבט אחד בחתול הספיק כדי לדעת שהוא חולה מאוד. למעשה, כבר כשנכנסה הביתה, והוא לא רץ לקדם את פניה, הבינה שמשהו לא בסדר.
את בואה היה מקדם גופו הגדול, שנחבט אל הרצפה פעמיים: פעם כשקפץ מאדן החלון אל משטח השיש במטבח, ובשנייה כשניתר מהשיש אל הרצפה. גופו העצום, הגמיש, מייצר קולות חזקים, עמומים. ממדיו גדלו כיוון שהוא מסורס, כך הסבירה לה זו שנאלצה להיפרד ממנו ומסרה לה אותו.
היא עמדה ליד הדלת, אצבעותיה מחפשות את המפתח בחושך. התאורה ליד הדלת התקלקלה שוב והיא ציינה לעצמה שעליה לזכור לבקש מבעל הבית לטפל בעניין. היא חיכתה לשמוע את צעדיו הרכים של החתול מתקרבים אליה, אולם לא שמעה דבר. כשמצאה לבסוף את המפתח חשבה שאולי היומיים שעברו עליה אטמו את חושיה. כל הדרך חזרה ייסרה את עצמה: מה אמרה, מה הוא ענה, יודעת בוודאות שהוא לא יתקשר שוב. היא פתחה את הדלת לרווחה, מחפשת את החתול, שואלת את עצמה מדוע אנשים טועים לחשוב כי חתול אינו נקשר לבעליו. היא ידעה בביטחון שהחתול הזה אוהב אותה, כנראה יותר ממה שאהבו או יאהבו אותה זכרים אחרים, מהמין האנושי. היא סגרה את הדלת אחריה, התקרבה אל המתג, שואלת את עצמה איפה הוא, מחפשת בחושך את מבטו העגול והירוק ננעץ בה בציפייה ואת הצעד הנרגש שלו, כשהוא מתחכך ברגליה, מהלך מצד אל צד בקוצר רוח וזנב זקור עד שתניח את התיק שלה ותתפנה אליו.
כשהדליקה את האור היא שמעה יללה חלשה. היא החלה לחפש אותו. במטבח ראתה שקערת המזון שהשאירה לו רוחשת תולעים. המראה העלה בה בחילה. השכן ממנו ביקשה להחליף את מזון החתול לא הגיע אתמול כפי שקבעו, אבל היא הדפה את גלי הזעם, ניתקה את עצמה מהמטבח והחלה לעבור בדירה הקטנה, מחפשת אחרי החתול.
היא מצאה אותו שוכב באמבטיה, על השטיחון, חסר תנועה. היא ליטפה אותו, לא יודעת מה לעשות. אף פעם לא היה עליה לטפל בחתול חולה. החתולה היחידה שהייתה לה לפניו, הייתה חתולת רחוב שרחמיה אספו לביתה. החתולה, גורה פראית, נראתה כפנתרה אפורה. היא נאבקה בה כל העת, מנסה לחזור לרחוב. בכל פעם שפתחה את דלת הבית הגורה הייתה בורחת אל החצר, תועה וחוזרת רעבה ומרוטה אחרי יום או יומיים. היא למדה לטרוק את הדלת בבת אחת כדי שלא תברח. באחת הפעמים כנראה פגעה בראשה כשיצאה. כשחזרה הביתה מצאה את החתולה מתה. היא נשבעה שלא יהיו לה עוד חתולים. אבל כשהמכרה שלה התחננה שתיקח את החתול, היא הניחה כי מאחר ומדובר בחתול ביתי לא תצטרך לאלף אותו ולהכריח אותו להתנהג בניגוד לטבע שלו. האסונות יימנעו.
היא אמרה לו שהיא כבר חוזרת, והשתדלה שעיניה ילטפו אותו מרחוק כשהלכה אל הטלפון, מנסה לשלוף את מספר הטלפון של הווטרינרית מזיכרונה. הווטרינרית ענתה לה בקול מנומנם, והיא התנצלה על השעה והסבירה לה מה קרה, מנסה לאפק את הרעד בקולה. נראה היה שהווטרינרית התעוררה בבת אחת. היא ביקשה ממנה שתגיע אליה עם החתול מיד. היא התקשרה להזמין מונית, וחשבה כיצד תוכל לקחת בידיה את החתול הכבד. במצבו לא רצתה לטלטל אותו בכלוב הקטן, הנייד. היא הוציאה מתיק הנסיעה הגדול את הארנק שלה, ותחבה אותו לכיסה. היא ניגשה אל החתול, ליטפה אותו והתנצלה, הרימה אותו בידיה יחד עם השטיחון שעליו שכב, מוצאת בתוכה כוחות שלא חשבה שיש לה.
הוא הביט בשתיקה בעיניה. עיניו ננעצו בה במבט שראתה בו כאב אבל לא טיפה של רחמים עצמיים. משקלו הכביד על זרועותיה כשיצאה איתו החוצה. היא לא יכלה לנעול את הדלת. אבל לא היססה ויצאה אל הרחוב. הסורגים על דירת הקרקע הקטנה העבירו מסר של בית שמור ומוגן. וממילא, אין בדירה שום דבר שכדאי לגנוב, חשבה.
המונית כבר המתינה לה ברחוב. מהחלון הפתוח הסתלסל עשן סיגריה ומראש חשה ייאוש מהויכוח הצפוי להתנהל עם נהג עצבני, שלא ירצה להפסיק לעשן ליד החיה הסובלת. הדלת נפתחה, והנהג יצא אליה. כשראה אותה מתקרבת עם החתול כיבה מיד את הסיגריה. הוא פתח את הדלת האחורית עבורה, והחזיק בחתול כשהתיישבה. הוא העביר לחיקה את החתול בעדינות, נזהר לא לטלטל את גופו.
הוא חזר לשבת ליד ההגה וביקש ממנה את הכתובת. הם שתקו. באחת הפעמים כשעצרו ברמזור אדום, סיפר לה שהוא עובד במונית לפרנסתו. בעצם הוא סטודנט נצחי. הפעם הוא לומד סוציולוגיה.
כשהגיעו קרוב לביתה של הווטרינרית חשה איך אבריו של החתול מתרפים והוא הופך כבד בבת אחת. הנהג הביט בפניה כשירדה מהמונית.
"אני אחכה פה" אמר.
כשחזרה למונית, ידיה ריקות, התיישבה על ידו. הוא הפעיל את המונה והתניע. מידי פעם הביט בה. היא ראתה את המצוקה בעיניו, את המילים שהוא לא מצליח לבטא. אך תחושותיה הוגבלו למבטו הירוק של החתול, לקלות של ידיה. היא שחזרה את הנסיעה המאכזבת ממנה חזרה. לא יכולה להפסיק לחשוב מה היה קורה אם הייתה חוזרת, אם לא הייתה נשארת ללילה. אולי הייתה יכולה להציל את החתול.
הנהג הושיט לה טישיו מתוך קופסה מקושטת שעמדה על לוח השעונים. רק אז הבינה שהיא בוכה.
כשהתקרבו לביתה אמר לה שהוא יודע כמה הימים הראשונים בלתי נסבלים. אבל אחר כך היא תרגיש טוב יותר. ושגם אם זה לא נראה לה הגיוני, והיא לא יכולה לחשוב על זה עכשיו, פעם עוד יהיה לה חתול, וכשזה יקרה שלא תכעס על עצמה. הוא שתק קצת. כשהחנה את המונית על יד ביתה שאל אותה אם היא מוכנה לתת לו את מספר הטלפון שלה. אמר שישמח לעזור לה בימים האלו. היא התנצלה שהיא לא מסוגלת. בתוכה חשה תרעומת. מדוע היא כל כך מוצאת חן בעיני גברים כשהיא בוכה, ודווקא כשהיא מפליגה אליהם בכל כוחותיה וכוונותיה הם מתנהגים נורא ולא מתקשרים שוב.
הוא שאל אותה אם היא בסדר כשירדה מהמונית. היא הנהנה שכן. היה לה רק שטר גדול, והיא התנצלה. הוא אמר לה שאין בעיה, והחזיר לה את מלוא העודף, מסרב לקחת טיפ או תשלום על זמן ההמתנה.
כשפתחה את דלת הבית, ציינה לעצמה כמה מטופש מצידה להתפלא שאין היא שומעת את שתי החבטות. היא תהתה, כמה זמן יעבור עד שתפסיק לחכות להן.
אחר כך זרקה את כלי המזון של החתול לפח. היא שפכה מים ואקונומיקה לדלי הפלסטיק ושטפה את רצפת המטבח, בודקת שלא נשארו עליה תולעים. כשסיימה פנתה לפרוק את תיק הנסיעה שלה. דנה את הבגדים שבו לכביסה או לקיפול מחודש בארון. באוזניה נצטלצלו המילים הפעמוניות של הבחור עמו בילתה את הלילה כשנפרדו, מבטיח שידברו בקרוב. כבר ברגע ההוא ידעה שלא יתקשר שוב. היא קיפלה את תיק הנסיעה והכניסה אותו לארון.
אז שטפה ידיים באמבטיה, וכשמים נתזו על רגליה תהתה לרגע לאן נעלם השטיחון. היא חזרה למטבח להכין לעצמה קפה, עיניה מנסות להימנע מלהביט במקום הפנוי על אדן החלון בו נהג לשבת. הלב שלה התכווץ.
בראשה ראתה את נהג המונית מניח בעדינות את החתול הסובל בחיקה. פעמים אחרות בהן אופן המחשבה שלה סגר אותה בבועה אטומה, מכשיל אותה, הזדקפו וניקבו את תודעתה.
כשהתיישבה לשתות את הקפה, הרגישה גוש בכיסה. היא הוציאה אותו, זה היה העודף שהחזיר לה. היא פרקה את הגוש לשטרות ומטבעות, מחליקה אותם באצבעותיה. ביניהם מצאה גם כרטיס ביקור של תחנת המוניות. שם ומספר טלפון שורבטו עליו בכתב יד. כשהכרטיס בידה פנתה אל הכיור, אך שינתה מסלול אל המקרר. היא תחבה את כרטיס הביקור תחת המגנט של משלוחי 'פיצה פצצה.'
עיניה נדדו למקום הריק שעל אדן החלון. פעם עמד בו עציץ. ואולי יום אחד תניח בו שוב עציץ.
את בואה היה מקדם גופו הגדול, שנחבט אל הרצפה פעמיים: פעם כשקפץ מאדן החלון אל משטח השיש במטבח, ובשנייה כשניתר מהשיש אל הרצפה. גופו העצום, הגמיש, מייצר קולות חזקים, עמומים. ממדיו גדלו כיוון שהוא מסורס, כך הסבירה לה זו שנאלצה להיפרד ממנו ומסרה לה אותו.
היא עמדה ליד הדלת, אצבעותיה מחפשות את המפתח בחושך. התאורה ליד הדלת התקלקלה שוב והיא ציינה לעצמה שעליה לזכור לבקש מבעל הבית לטפל בעניין. היא חיכתה לשמוע את צעדיו הרכים של החתול מתקרבים אליה, אולם לא שמעה דבר. כשמצאה לבסוף את המפתח חשבה שאולי היומיים שעברו עליה אטמו את חושיה. כל הדרך חזרה ייסרה את עצמה: מה אמרה, מה הוא ענה, יודעת בוודאות שהוא לא יתקשר שוב. היא פתחה את הדלת לרווחה, מחפשת את החתול, שואלת את עצמה מדוע אנשים טועים לחשוב כי חתול אינו נקשר לבעליו. היא ידעה בביטחון שהחתול הזה אוהב אותה, כנראה יותר ממה שאהבו או יאהבו אותה זכרים אחרים, מהמין האנושי. היא סגרה את הדלת אחריה, התקרבה אל המתג, שואלת את עצמה איפה הוא, מחפשת בחושך את מבטו העגול והירוק ננעץ בה בציפייה ואת הצעד הנרגש שלו, כשהוא מתחכך ברגליה, מהלך מצד אל צד בקוצר רוח וזנב זקור עד שתניח את התיק שלה ותתפנה אליו.
כשהדליקה את האור היא שמעה יללה חלשה. היא החלה לחפש אותו. במטבח ראתה שקערת המזון שהשאירה לו רוחשת תולעים. המראה העלה בה בחילה. השכן ממנו ביקשה להחליף את מזון החתול לא הגיע אתמול כפי שקבעו, אבל היא הדפה את גלי הזעם, ניתקה את עצמה מהמטבח והחלה לעבור בדירה הקטנה, מחפשת אחרי החתול.
היא מצאה אותו שוכב באמבטיה, על השטיחון, חסר תנועה. היא ליטפה אותו, לא יודעת מה לעשות. אף פעם לא היה עליה לטפל בחתול חולה. החתולה היחידה שהייתה לה לפניו, הייתה חתולת רחוב שרחמיה אספו לביתה. החתולה, גורה פראית, נראתה כפנתרה אפורה. היא נאבקה בה כל העת, מנסה לחזור לרחוב. בכל פעם שפתחה את דלת הבית הגורה הייתה בורחת אל החצר, תועה וחוזרת רעבה ומרוטה אחרי יום או יומיים. היא למדה לטרוק את הדלת בבת אחת כדי שלא תברח. באחת הפעמים כנראה פגעה בראשה כשיצאה. כשחזרה הביתה מצאה את החתולה מתה. היא נשבעה שלא יהיו לה עוד חתולים. אבל כשהמכרה שלה התחננה שתיקח את החתול, היא הניחה כי מאחר ומדובר בחתול ביתי לא תצטרך לאלף אותו ולהכריח אותו להתנהג בניגוד לטבע שלו. האסונות יימנעו.
היא אמרה לו שהיא כבר חוזרת, והשתדלה שעיניה ילטפו אותו מרחוק כשהלכה אל הטלפון, מנסה לשלוף את מספר הטלפון של הווטרינרית מזיכרונה. הווטרינרית ענתה לה בקול מנומנם, והיא התנצלה על השעה והסבירה לה מה קרה, מנסה לאפק את הרעד בקולה. נראה היה שהווטרינרית התעוררה בבת אחת. היא ביקשה ממנה שתגיע אליה עם החתול מיד. היא התקשרה להזמין מונית, וחשבה כיצד תוכל לקחת בידיה את החתול הכבד. במצבו לא רצתה לטלטל אותו בכלוב הקטן, הנייד. היא הוציאה מתיק הנסיעה הגדול את הארנק שלה, ותחבה אותו לכיסה. היא ניגשה אל החתול, ליטפה אותו והתנצלה, הרימה אותו בידיה יחד עם השטיחון שעליו שכב, מוצאת בתוכה כוחות שלא חשבה שיש לה.
הוא הביט בשתיקה בעיניה. עיניו ננעצו בה במבט שראתה בו כאב אבל לא טיפה של רחמים עצמיים. משקלו הכביד על זרועותיה כשיצאה איתו החוצה. היא לא יכלה לנעול את הדלת. אבל לא היססה ויצאה אל הרחוב. הסורגים על דירת הקרקע הקטנה העבירו מסר של בית שמור ומוגן. וממילא, אין בדירה שום דבר שכדאי לגנוב, חשבה.
המונית כבר המתינה לה ברחוב. מהחלון הפתוח הסתלסל עשן סיגריה ומראש חשה ייאוש מהויכוח הצפוי להתנהל עם נהג עצבני, שלא ירצה להפסיק לעשן ליד החיה הסובלת. הדלת נפתחה, והנהג יצא אליה. כשראה אותה מתקרבת עם החתול כיבה מיד את הסיגריה. הוא פתח את הדלת האחורית עבורה, והחזיק בחתול כשהתיישבה. הוא העביר לחיקה את החתול בעדינות, נזהר לא לטלטל את גופו.
הוא חזר לשבת ליד ההגה וביקש ממנה את הכתובת. הם שתקו. באחת הפעמים כשעצרו ברמזור אדום, סיפר לה שהוא עובד במונית לפרנסתו. בעצם הוא סטודנט נצחי. הפעם הוא לומד סוציולוגיה.
כשהגיעו קרוב לביתה של הווטרינרית חשה איך אבריו של החתול מתרפים והוא הופך כבד בבת אחת. הנהג הביט בפניה כשירדה מהמונית.
"אני אחכה פה" אמר.
כשחזרה למונית, ידיה ריקות, התיישבה על ידו. הוא הפעיל את המונה והתניע. מידי פעם הביט בה. היא ראתה את המצוקה בעיניו, את המילים שהוא לא מצליח לבטא. אך תחושותיה הוגבלו למבטו הירוק של החתול, לקלות של ידיה. היא שחזרה את הנסיעה המאכזבת ממנה חזרה. לא יכולה להפסיק לחשוב מה היה קורה אם הייתה חוזרת, אם לא הייתה נשארת ללילה. אולי הייתה יכולה להציל את החתול.
הנהג הושיט לה טישיו מתוך קופסה מקושטת שעמדה על לוח השעונים. רק אז הבינה שהיא בוכה.
כשהתקרבו לביתה אמר לה שהוא יודע כמה הימים הראשונים בלתי נסבלים. אבל אחר כך היא תרגיש טוב יותר. ושגם אם זה לא נראה לה הגיוני, והיא לא יכולה לחשוב על זה עכשיו, פעם עוד יהיה לה חתול, וכשזה יקרה שלא תכעס על עצמה. הוא שתק קצת. כשהחנה את המונית על יד ביתה שאל אותה אם היא מוכנה לתת לו את מספר הטלפון שלה. אמר שישמח לעזור לה בימים האלו. היא התנצלה שהיא לא מסוגלת. בתוכה חשה תרעומת. מדוע היא כל כך מוצאת חן בעיני גברים כשהיא בוכה, ודווקא כשהיא מפליגה אליהם בכל כוחותיה וכוונותיה הם מתנהגים נורא ולא מתקשרים שוב.
הוא שאל אותה אם היא בסדר כשירדה מהמונית. היא הנהנה שכן. היה לה רק שטר גדול, והיא התנצלה. הוא אמר לה שאין בעיה, והחזיר לה את מלוא העודף, מסרב לקחת טיפ או תשלום על זמן ההמתנה.
כשפתחה את דלת הבית, ציינה לעצמה כמה מטופש מצידה להתפלא שאין היא שומעת את שתי החבטות. היא תהתה, כמה זמן יעבור עד שתפסיק לחכות להן.
אחר כך זרקה את כלי המזון של החתול לפח. היא שפכה מים ואקונומיקה לדלי הפלסטיק ושטפה את רצפת המטבח, בודקת שלא נשארו עליה תולעים. כשסיימה פנתה לפרוק את תיק הנסיעה שלה. דנה את הבגדים שבו לכביסה או לקיפול מחודש בארון. באוזניה נצטלצלו המילים הפעמוניות של הבחור עמו בילתה את הלילה כשנפרדו, מבטיח שידברו בקרוב. כבר ברגע ההוא ידעה שלא יתקשר שוב. היא קיפלה את תיק הנסיעה והכניסה אותו לארון.
אז שטפה ידיים באמבטיה, וכשמים נתזו על רגליה תהתה לרגע לאן נעלם השטיחון. היא חזרה למטבח להכין לעצמה קפה, עיניה מנסות להימנע מלהביט במקום הפנוי על אדן החלון בו נהג לשבת. הלב שלה התכווץ.
בראשה ראתה את נהג המונית מניח בעדינות את החתול הסובל בחיקה. פעמים אחרות בהן אופן המחשבה שלה סגר אותה בבועה אטומה, מכשיל אותה, הזדקפו וניקבו את תודעתה.
כשהתיישבה לשתות את הקפה, הרגישה גוש בכיסה. היא הוציאה אותו, זה היה העודף שהחזיר לה. היא פרקה את הגוש לשטרות ומטבעות, מחליקה אותם באצבעותיה. ביניהם מצאה גם כרטיס ביקור של תחנת המוניות. שם ומספר טלפון שורבטו עליו בכתב יד. כשהכרטיס בידה פנתה אל הכיור, אך שינתה מסלול אל המקרר. היא תחבה את כרטיס הביקור תחת המגנט של משלוחי 'פיצה פצצה.'
עיניה נדדו למקום הריק שעל אדן החלון. פעם עמד בו עציץ. ואולי יום אחד תניח בו שוב עציץ.
היי שרון,
השבמחקיפור נוגע ללב ומרגש. גם מי שלא כל כך אוהב חתולים כמוני, מצליח להרגיש את תחושת האובדן של החתול או בעצם הקשר האישי הרצוף היחידי של הגיבורה. מאוד אהבתי מאופק, עדין. יפה מאוד
בתיה בן-איון.