בתור מפקד המרחב אני לא חייב להשתתף במארבים, אבל אני נהנה מזה. יש שוטרים שאוהבים מארבים בגלל האקשן. אני אוהב אותם בגלל שאין מה לעשות בהם חוץ מלדבר. אני מאוד אוהב לדבר.
מאוד נחמד לי לשבת עם קצינים ושוטרים שכפופים לי. הם נותנים לי לדבר על הדברים שאני אוהב, על המסעדות בהן ביקרתי, על טיולים בעולם, ועל כל מיני אנשים שאני מכיר. הם בולעים את הסיפורים שלי בשקיקה. הם כל כך אוהבים לשמוע את מה שיש לי להגיד שהם בקושי מדברים בעצמם ורוצים רק להקשיב.
לילה אחד, הודיעו לי שהמפכ"ל בכבודו ובעצמו החליט להצטרף למארב שבו ציפינו לתפוס כמות גדולה של סמים. שמחתי שתהיה לי הזדמנות לבלות זמן רב עם המפקד הכללי, היכרות אישית לא תזיק לקידום.
"איך התגעגעתי למארבים," אמר המפכ"ל כשהגענו לנקודת התצפית וכיבינו את המנוע.
"גם אני," אמרתי. "אין כמו חבורת שוטרים שיושבים ומדברים. טוב, בעצם יש. שוטרים שיושבים על אוכל טוב ויין משובח ומדברים, זה גם מאוד מהנה."
"דווקא החלק של לחכות באוטו זה לא מה שמעניין," אמר המפכ"ל.
"אני חייב לספר לכם," אמרתי בהתרגשות. "קיבלתי מייל מסילביה, הידידה הדרום אפריקאית שפגשתי בטיול בקנדה. אחותה ילדה תאומים וקראה להם אנדרו ואנדריאה. זה לא חמוד?"
שני השוטרים שישבו מאחור הנהנו. המפכ"ל תקע בי מבט.
"אתם מכירים את סילביה?" הסתכל אחורה.
"לא, אבל תאמין לי ששמענו עליה הרבה," אמר אחד השוטרים.
"מה, היה לך משהו איתה?" שאל אותי המפכ"ל.
"לא, מה פתאום. היא נשואה. פגשתי אותה בטיסה מטורונטו לוונקובר. היא הייתה ממש מותק. דיברנו כל הזמן מההמראה ועד לנחיתה."
"אה," אמר המפכ"ל.
באותו ערב סיפרתי הרבה סיפורים, כהרגלי. המפכ"ל לא התערב יותר מדי. חשבתי שגם הוא נהנה מהשיחה, אבל שהוא לא אוהב את האירנים, כי הבעיות התחילו כשדיברתי על הקולנוע האירני.
"יש עוד סרט מרגש שאתם ממש חייבים לראות," סיפרתי לחבריי למארב, "זה סרט על בחורה אירנית שמתחתנת, נכנסת להריון ואז בעלה עוזב אותה."
"אנחנו כבר יושבים פה שלוש שעות," קטע אותי המפכ"ל. "בטח הבלדרים יגיעו לכאן עוד מעט. כדאי שנהיה מפוקסים. מפוקסים בשקט."
"אפשר להיות מפוקסים גם תוך כדי שיחה," אמרתי. "אחרת יהיה משעמם."
"עדיף שנשתוק," התעקש.
"יש שוטרים בעוד מכוניות. אין סיכוי שנפספס."
"די כבר," הרים את קולו. "כבר מתחיל לרדת לי דם מהאוזניים."
"מהציפייה?" שאלתי בתמימות. הוא הסתכל עלי בעיניים יוקדות.
"כן, מהציפייה שתסתום כבר את הפה."
הזדעזעתי. גם אם הוא המפכ"ל, אין לו שום זכות לדבר אלי ככה. הדברים היו לא רק חצופים, אלא גם באו בהפתעה גמורה. למה שמישהו ירצה שאפסיק לדבר?
"אני לא מבין," מלמלתי.
"גם אני לא מבין איך במשך כל הזמן הזה אף אחד פה לא הצליח להשחיל יותר משתי מילים לתוך שצף הדיבור שלך. אני המפכ"ל. אני לא רגיל שלא נותנים לי לדבר."
"בטח שנתתי," אמרתי וניסיתי לחשוב מה סיפר לי המפכ"ל כל הלילה ולא הצלחתי. גם לא נזכרתי בשום דבר ששני השוטרים מאחור אמרו. "כנראה שלא הייתם במצב רוח לדבר היום."
"ניסי..." אמר אחד השוטרים מאחור ועצר את עצמו. המפכ"ל הסתכל עליו ועשה לו תנועה כזאת עם היד, כאילו הוא אומר לו "דבר, דבר". השוטר לא המשיך לדבר.
"זה ממש ניצול לרעה של הדרגות שלך מה שהולך פה," ננזפתי שוב.
הרגשתי מחנק בגרון. עם כל הכבוד לצ'יף, הוא לא מכיר אותי בכלל ולא מכיר את אלה שתחתיי בשרשרת הפיקוד. אבל מה אם הוא צודק? לא, לא יכול להיות. אבל אולי עכשיו יתנהגו איתי אחרת כדי לרצות את המפכ"ל, אפילו שהוא לא בסביבה. ראיתי לנגד עיניי איך השיחות עם הפקודים שלי נעלמות. עם מי אדבר עכשיו? עם הקירות? אולי אבקש לעבור ליחידת הפרשים ואדבר אל הסוסים.
"קח את זה כביקורת בונה," כבוד המפכ"ל התנשא עלי.
שתקתי הרבה זמן. כולנו שתקנו. רציתי שהסמים כבר יגיעו, שנצא מהאווירה העכורה של האוטו ונתפוס לנו פושעים. מזלם שהם לא הגיעו באותו רגע, כי נראה לי שהייתי מרביץ להם מכות רצח. אני לא רק דברן גדול, אני גם בעל גוף גדול וחזק. אני אף פעם לא עדין, אבל ברגע ההוא היה בי זעם עצום והייתי בקלות יכול להרוג מישהו.
"בטירונות קראו לי סירנה," שברתי את השתיקה. "אמרו לי שאני מדבר כמו סירנה, ולא הבנתי למה הם התכוונו. הרבצתי להם אז הם הפסיקו."
"טוב, מה אני הפסיכולוג שלך עכשיו?" הזדעף הרב-ניצב. השוטרים מאחור התנועעו באי-נוחות. נראה לי שגם הם רצו שהמארב כבר יסתיים.
השתיקה לא הייתה לי נוחה. הייתי חייב להמשיך לדבר, אחרת הייתי מתחיל לבכות. זה לא נאה לאדם כמוני לבכות במכונית לבד עם המפכ"ל ושני שוטרים באמצע הלילה. גם אם סוחרי הסמים לא יגיעו בדיוק בזמן שאני מייבב כמו תינוק, הקצין הבכיר שיושב לידי יעיף אותי מהמשטרה. ישלח אותי להסתכלות פסיכיאטרית.
"אם נשתוק נירדם ולא נראה את הבלדרים," פניתי אל ההיגיון שלו.
"יש עוד שוטרים פה במארב," ענה המפכ"ל. "אתה בעצמך אמרת."
"אז תדברו אתם ואני רק אקשיב."
"אתה באמת מסוגל לעשות דבר כזה?"
אז הם באמת דיברו ביניהם. אני לא יודע על מה בדיוק. לא הקשבתי. המילים שלהם היו שם ברקע, אבל לא הייתי צריך להתאמץ להקשיב. גם ככה לא רצו שאדבר איתם. אני התמקדתי בלא לעשות צחוק מעצמי.
שתקתי שעה וחצי. הייתי בטוח שעבר הרבה יותר זמן מזה. הודיעו לנו בקשר שהבלדרים היו מעורבים בתאונה ונעצרו על ידי משטרת התנועה. יופי, לא רק שהשוטר מספר אחת ניסה להגיד לי שאני ברברן, אפילו לא תפסתי את משלוח הסמים בעצמי. התנעתי את הרכב. כשהזזתי את מוט ההילוכים הצטערתי שאין עליו כפתור של כסא מפלט, למרות שגם ככה לא ידעתי אם אני רוצה להעיף את עצמי מהמכונית או את האדון שלידי.
"יאללה, קח אותנו לבית החולים," אמר לי המפכ"ל. "בואו נחקור את הבני זונות."
"אתה רוצה לחקור אותם בעצמך?" שאלתי.
"אולי אתה תחקור אותם. נראה לי שאתה תוציא מהם הכי הרבה מידע."
"באמת?" חשבתי שהוא מנסה לפצות אותי על השטויות שאמר לי מקודם.
"תציע להם עסקה. אם הם יספרו לך את כל מה שאתה צריך, אתה תפסיק לדבר איתם. תיראה איך הם יזמרו," הוא התפקע מצחוק.
"אז אולי יש לי עתיד בראשות אגף החקירות?" ניסיתי להתבדח.
"אני רואה שהתאוששת ממני."
"בטח," עניתי, "אני לוקח את זה בקלות. אנשים אומרים לי דברים חדשים כל הזמן ואני רק לומד מזה. זה כמו שאתה מבשל ומישהו נותן לך טיפים איך לשפר את המתכון, ובאמת בפעם הבאה יוצא לך דליקטס."
"דליקטס?" זיהיתי מבט מודאג על פניו.
"זאת אולי לא דוגמה כל כך טובה. אני לא בשלן גדול ויש לי הרגשה שגם אתה לא חוטא בבישול. לא משנה כמה פעמים יגידו לי כמה תבלינים צריך לשים, תמיד אני מפשל. דווקא באפייה אני טוב. אני לא יודע למה. זה בעיקרון אמור להיות אותו דבר, לא?"
"בוא תעצור פה בצד," אמר המפכ"ל ולקח את הקשר. "אני רוצה להכיר עוד אנשים מדרג השטח," הסביר לשוטרים בניידות האחרות למה רצה להמשיך את הנסיעה לבית החולים במכונית אחרת. הוקל לי. שמחתי שעכשיו אוכל לדבר עם חבריי השוטרים בחופשיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה