אמנון נעמד בדלת המטבח. אביו ישב במקומו הקבוע עם הגב אליו ואמו היתה עסוקה בבחישות במספר סירים וקדרות שהיו על השיש. גם שולחן האוכל והכיסאות היו עמוסים בכלי בישול בתהליך שאמנון כבר הכיר – הכנת ארוחה משפחתית. כל ה"גדוד" מגיע, אחותו טובה, בעלה ושני ילדיהם החביבים אייל והילה. בעוד הוא מתלבט אם לומר בוקר טוב או צהריים טובים, אימו הסבה את פניה אליו.
"למה יחף?" שאלה, "הרצפה קרה. כדאי שתלבש לפחות גרביים." והוסיפה תוך כדי פינוי שולחן האוכל וכיסא מכל הסירים, "בוא תשב, אכין לך משהו לאכול."
היא הוציאה צלחת מהארון וערכה לפניו עם סכין, מזלג ומפית. אביו הסתובב בכיסאו מחפש משהו. בסוף שלף את המזלג מקערת הקצפת החלבונים, ליקק אותו והצטרף לאמנון בדליית חלקי סלט וגבינה מהצלחת שעמדה במרכז השולחן.
"שמעתי רעש בחצות", העיר אביו.
"שלוש ורבע", תיקן אותו אמנון, "נשארתי בלי חלב אז נכנסתי".
לפני שנוחתת השאלה הבאה, ניסה להיזכר בשמה. הוא זכר משהו שקשור לשיר משנות השישים, אולי יעל, שאביו תמיד שאל, 'זאת שכל החיילים קרעו לה?', אבל לא, משהו אחר, משהו שקשור במקום. הניסיונות של אביו לשחק חברמן נראו לו מגוחכים. חברמן מודל 1920, מה אפשר לבקש?! אז הוא ויתר לו. אפילו צחק בנימוס מבדיחות הקרש שלו.
אבל אז, בלי התראה מוקדמת, שאלה אמו את השאלה הנצחית: "איך קוראים לה?"
ברגע של הבזק גאוני הוא נזכר. בחיוך ניצחון של תלמיד שעונה נכון על שאלת המורה הכריז: "סימונה".
אביו קפא במקומו כשעגבנייה משופדת על המזלג בפיו הפעור. אימו הסתובבה ונעצה בו חצי מבט של "געוולד, שווארצה". אפילו מל ברוקס לא הצליח להוציא לשחקנים מבט כזה ב"אוכפים לוהטים". אבל החיוך האווילי שהחזיר לה הרתיע אותה מלהמשיך, והיא הפנתה את מבטה לאביו.
היא חטפה את המזלג מיד אביו ונזפה בו, "תיקח צלחת! לא אכלת מספיק?"
אמנון חייך אל אביו, מלא רחמים. האיפה ואיפה שנהגה בהם היתה ברורה לשניהם, למרות שהיא אף פעם לא הודתה בה. לרגע הרהר על הפריבילגיות שלו על תקן בן לעומת אלו של אביו כבן זוגה. 'זה יהיה גם גורלי?!' לאט לאט לבשו פניו של אביו חיוך. 'נו, תגיד כבר', החזיר לו אמנון חיוך. "מדימונה?" שאל אביו.
אמנון המתין רגע, נהנה מה"עונש" שהנחית עליהם על החדירה לפרטיותו, ואחר כך אמר "לא, מבולגריה".
אמו נשמה לרווחה, חזרה לשיש וכשגבה מופנה אליו שאלה, "מה עושים הוריה?"
אמנון התפתל בכיסאו ולבסוף אמר, "לא שאלתי אותה". השתרר שקט. אמנון קם מכיסאו וזרק, "אני יוצא לשאוף אוויר". "מתי ארוחת ערב?", שאל, מעמיד פנים כאילו הוא לא יודע, לא חיכה לתשובה, ויצא.
כשחזר לדירתו בקומת הקרקע לבש ג'ינס וחולצה שנשארו עדיין על הרצפה מיום שישי האחרון. ההערה של אמו ש'שום אישה לא תרצה לגור איתך ככה' הדהדה בראשו. הוא עיקם את פניו ויצא לרחוב. החליט להזדנגף.
הוא התמקם בבית הקפה בפינת דיזינגוף ופרישמן, שנהג לשבת בו לבד. מהמקום האסטרטגי שבחר היה לו מבט על כל חזית הרחוב. הוא התרחב בכיסא, פרס את שתי ידיו והניח אותן על הכיסאות השכנים, והחל לבחון את העוברים והשבים. העליזות עקב 'מלכוד' הוריו עדיין לא פגה, והוא החליט לשחק עם עצמו בלתת לכל אחת שעברה את השם שנראה לו מתאים לה.
אחרי כמה יוכבד, זלדה וגיטה שלדעתו היו צריכות להשאר בבית, הופיעה יפעת עם האף בשמיים. גם אם היא היתה מבקשת, הוא לא היה מתחיל איתה. בעקבותיה צעדו גילה ורינה, 'איפה הן השאירו את דיצה?', שצחקקו תוך כדי הליכה. 'בטח על גברים. מה כל כך מצחיק?'. לפני שהספיק להיפרד מהן, היא הופיעה בקצה שטח הראייה שלו, עם צמה, בחולצה גברית וג'ינס גדולים.
בטח קוראים לה רעיה, או רונית. יהיה יפה רונית ואמנון זילברשטיין, דמיין את השלט על הדלת. או אולי בסגנון החדש: 'פה גרים רונית ואמנון'. מאז שעזב את הגרעין לא ראה מישהי עם צמה. בטח יוצאת קיבוץ. אם היא ממגידו צריך לא לשכוח לשאול אותה מה שלום פלוטו, לגלג על בקיאותו בספרי הילדים. היא צעדה בביטחון לאורך בית הקפה, שולחת מבטים חטופים לעבר היושבים. 'לא שמה', הרהר, עוקב אחריה. כשנעצרה חשב: 'אולי בכל זאת יש לי סיכוי'. אחרי שהסתובבה והמשיכה בדרכה, קצת התאכזב. 'יהיה יפה, אישה עם צמה'. 'רק לא דבורל'ה', נזכר בבעלת הצמה שלא סבל בהכשרה. מכסימום נשנה לה את השם, ניחם את עצמו. לא רק מראיה החיצוני עם החולצה והמכנסיים שנחו חופשיים על גופה והתסרוקת הפשוטה, גם פניה המחייכות שידרו מין פשטות ויופי בעת ובעונה אחת. משהו טבעי?! או אולי תוצאה של שלוש שעות הכנה, לגלג על עצמו, איך הוא בשמחה יקפוץ לרשת הזאת. כשהסתובבה והפנתה את גבה אליו, דמיין אותה עם הילה נחה על מותניה. הילה וכשתלתליה פזורים לכל כיוון, נשענת על הכתף, מסתכלת אחורה, משחקת בצמה.
מחשבתו נדדה לאחייניו, הרבה זמן בילה איתם. לא נורא, אחרי הכול, המאמץ לגדל בייביסיטרים טובים ישתלם. 'אני כבר אשאיר להם לקרוא לילדים את איה פלוטו, דירה להשכיר, או טוב שיתחילו עם בוא אלי פרפר נחמד. אחר כך אפשר יהיה להשאיל להם אותם שישחקו באבא ואימא'.
את הרהוריו קטעה המלצרית שנעמדה מאחוריו, גחנה ושאלה אם הוא מוכן להזמין. הוא הרים את ראשו בתפנית, וראה את שמה על התג שהיה צמוד לחזה.
"כן טלי", פנה אליה, "אני אקח אמריקאי ארוך חזק, בלי חלב, וקרואסון חמאה".
כשהחזיר את מבטו קדימה זיהה אותה. היא עמדה בפינה הרחוקה באותו מקום בו נעלמה לו מקודם, משחקת עם הצמה. כשעזבה המלצרית ראה אותה זורקת את הצמה לאחור בתנועה נשית שמצאה חן בעיניו. לתדהמתו היא פנתה והתחילה לצעוד ישר אליו, בשביל בין השולחנות.
הוא ראה את האסון המתקרב. היא הביטה לעבר חלון הראווה ולא שמה לב לכיסא שבלט בשביל. הוא קם בניסיון לעצור אותה, אבל היה כבר מאוחר. כמו בסרט בסלוו מושיין, נתקלה בכיסא. בניסיון לייצב את עמידתה הועף התיק הגדול שנשאה, כל תכולתו התפזרה והיא השתטחה אחרי התיק בכיוונו. המראה היה קומי, אבל הוא הרצין והזדרז לגשת לעזרתה.
"את בסדר? אפשר לעזור לך?"
כשהפנתה את מבטה אליו, ראה שהיא על סף דמעות. "זה בסדר", אמרה.
הוא חזר למקומו, הסיט את הכיסא אחורה וירד על ברכיו כדי לעזור לה לאסוף את חפציה.
'הנשים האלו, מה הן לוקחות איתן בתיק?', חשב, ושאל בקול: "השארת משהו בבית?"
"את אמי".
"לא נורא, פעם הבאה אל תשכחי להביא אותה."
היא היתה עסוקה באיסוף החפצים, מה שנתן לו זמן להתבונן בה מקרוב. דרך החולצה נהנה לראות את שדיה. 'זוג עופרים' חייך לעצמו. מהופנט לא שם לב שהיא הרימה את מבטה. אינסטינקטיבית הזדקפה וראשה נחבט בכוח בתחתית השולחן. היא השמיעה צווחה קצרה, תפסה את ראשה בשתי ידיה וכרעה כמוסלמי מתפלל. הוא נבוך והסתכל על ידיה. 'איזה ידיים עדינות', חשב והוריד את ראשו, רצה לנשק להן, אבל נרתע. במקום, הניח בעדינות את ידו על ראשה ואמר,
"אני מצטער, זה לא היה בשליטה. כואב נורא?" שאל.
כשלא ענתה, התלבט לרגע, אזר אומץ והזמין אותה להצטרף אליו. עיניו צדו צרור מפתחות אמריקאי, הוא אסף אותו והתרומם. 'מה יש לה עם מפתחות אמריקאים?' חשב. 'אולי סתם סוחבת אותם כבר כמה שנים'.
כשסיימה לאסוף את חפציה מהקרקע קמה, אספה עוד כמה פריטים שהיו במעבר, נעמדה בשביל והסתכלה עליו.
'בוא אלי פרפר נחמד' הרים את מבטו אליה ואמר "שבי", ואחרי רגע הוסיף "אבל בזהירות", והציג את עצמו.
"ואני רחלי, ואתה לועג לי".
ההערה הבהילה אותו. 'זה עוד יעלה לי בסירוב', חשב. היא נראתה מהססת. כדי לרכך את ההערה הסרקסטית חייך, "סליחה. לא התכוונת להעליב אותך. אני מעדיף לשבת איתך פה ולא במיון באיכילוב".
זה כנראה ריצה אותה. אחרי שהתיישבה החזיר לה את צרור המפתחות, ושאל מה תרצה להזמין. היא נראתה לו עדיין מבוהלת, מנסה להתאושש מהאירוע, והוא החליט לתת לה קצת זמן לבד. כשקם הציע להוסיף את ה"בייגל" והקפה להזמנה. מודע למבטה, שמדד אותו מלמעלה עד למטה, התמתח וניסה להסתיר את הכרס הקטנה.
בשירותים השתהה מול המראה, בדק את פרצופו מימין ומשמאל, קרץ לבבואתו, והשמיע קריאת עידוד. כשחזר היו כבר המשקאות על השולחן.
כדי לשנות את האווירה אמר, "A nice day, ha?"
היא היישירה אליו מבט ושאלה, "מאיפה ידעת?"
"זה פשוט", שמח שהצליח להרשים אותה בחוכמתו, "המפתחות היו אמריקאים ואנחנו אומרים בייגלה ולא בייגל."
"יפה."
"תודה." הזדרז לקחת את המחמאה.
אחרי כן השיחה קלחה. הוא התחיל במאין את, דרך מה עשית בצבא, לחיפוש קרובים. על 'מה את עושה עכשיו?' היא השיבה באופן כללי בלבד. לא נידבה מידע. כדי לא לשוות לשיחה אופי של מילוי טפסים, הרחיב בתשובות לשאלות ששאלה. תשובותיה היו קצרות, ולוו מיד בניסיון להסיט את השיחה ממנה אליו. אבל הוא לא ויתר. לרגע, כשהיה נדמה לו שהוא מדבר יותר מדי על עצמו, עצר ובחן אותה. היא ישבה נינוחה, קשובה, מיישירה מבטים עם חיוך כשענתה על שאלותיו. הוא הניח שמצא חן בעיניה, אבל שהיא שיחקה מתחמקת. רק אחרי שאיתרו את יואב ששניהם הכירו, והוא חשף את גילה, ניסה להטות את השיחה בניסיון להבין אם יש לו סיכוי. כשנפגשו לרגע עיניהם, הסיט מהר את מבטו לידיה, שכבר שם לב ליופיין עם אצבעותיהן הארוכות. היא שיחקה בטבעת הבודדת שענדה, מסובבת אותה סביב פרק האמה, ופתאום עבר בה רעד. הוא רצה מאוד לגעת בה, אפילו לחבק אותה, אבל חשש שיבריח אותה. כדי לא לעמוד בניסיון שוב, העביר את השיחה לפסים עליזים. הצחיק אותה עם כמה הערות סרקסטיות על האופי הישראלי המיוחד, שחלקן אמר במבטא אמריקאי, מניח מלכודות, אבל היא עקפה אותן במיומנות. מדי פעם נשען לאחור בכיסאו, מביט לשמיים, נהנה מקרני השמש שעמדו להיעלם מאחורי הבית. 'שלא ייגמר לעולם' חשב. לרגע הרפה ממאמציו ליצור קשר קצת יותר ברור, שתה את שארית הקפה וחייך לעצמו. גם היא ישבה בשקט, נודדת רחוק במחשבותיה. שניהם ישבו כך עד שנפגשו מבטיהם. כדי לברוח מהמבוכה שחש, פנה בשאלה, "נלך?" היא השיבה בחיוך, "כן, הגיע זמן."
הם צעדו יחד לאורך רחוב דיזנגוף בלי לדבר, כאילו שניהם יודעים לאן הם הולכים. בפינת שדרות קק"ל, לפני הרמזור, עצרו לרגע, פונים אחד לשנייה. 'לבקש את מספר הטלפון?' חכך בדעתו. כשהפנו את מבטיהם חזרה למעבר החציה, האור ברמזור התחלף. הוא לקח את ידה ומשך אותה בריצה עד לשדרה בצד השני. מגע היד החמימה נעם לו. הוא לא הרפה מאחיזתו וגם היא לא ניסתה להתנתק. לרגע לפתה את ידו, אבל מיד שחררה את הלחץ, והמשיכה להחזיק בה. הרוח הקלילה והצל בשדרה נעמו לו. בפינת גן החיות פנו אל כיכר מלכי ישראל והלכו לאורכו עד לקצה שדרות חן. 'מה יהיה?' הרהר, 'אני אתן לה ככה לברוח?' כשעצרה נקטעו מחשבותיו.
"פה אני פונה", הכריזה.
"תני לי רגע לבדוק את הנזקים", אמר, שומט את ידיו לצדי גופו.
היא הפנתה אליו את גופה. הם עמדו זה מול זו. בהכנעה הרכינה את ראשה. 'איזה חמודה, מעניין אם היא יודעת מה היא עושה לי?' הוא התקרב אליה. שואף את ריח שערה לריאותיו, חש את נשימתה על חזהו, הרים יד אחת והחל למשש את קודקודה. בידו השנייה נגע לא-נגע בקצות אצבעות ידה.
היא עמדה בשקט. רק באחד המקרים צעקה "אה".
"לא נורא, כמו שאמי אומרת, עד החתונה זה יעבור" צחקק, מנסה למשוך זמן.
פתאום חיבקה אותו. הוא הופתע. לבו פעם בחוזקה וזיעה קרה צצה על מצחו. כשהתעשת חיבק אותה חזרה, נגע בשפתיו בשיערה. הם עמדו כך בלי לומר דבר. הוא חיכה לסימן ממנה. אחרי כמה רגעים נסוגה.
כשעמדו כך, אחד מול השנייה, אזר אומץ ואמר, "אני גר לא רחוק".
"אולי בפעם הבאה", אמרה, עשתה שני צעדים אחורה עד שניתקו הידיים ביניהם, פנתה והתחילה לעלות במעלה השדרה. אחרי מספר צעדים עצרה, העיפה מבט מעבר לכתפה וחייכה אליו. הוא החליף את מבט האכזבה בחיוך, ונשאר לעמוד כפי שעזבה אותו. אחרי שהות קצרה הרימה את ידה, והמשיכה לעלות בשדרה, מנענעת לשלום בכף ידה.
סיפור נוסף של ניר ברזק, המתאר את חוויות אותו יום מזווית הראייה של הבחורה, נמצא כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה