בעיקרון זה החלק שאני הכי אוהב בכל הקורס, מסתכלים על אחרים שותים קפה, זה נחמד, זה מחזיר אותי אל הקורס שלי. אנחנו, כלומר אני והמפקד יושבים באל מנאר, מעשנים נרגילה, משחקים שש בש ושותים קפה. כל החכמה היא בקפה. אסור לשתות יותר מדי. צריך ללמוד מהערבים, כי הערבים כבר שכחו מזמן את מה שאנחנו לא ידענו אף פעם. קפה ערבי אסור לשתות יותר מדי, ובטח לא יותר מדי מהר.
לא בגלל הקפאין או איזה חארטה כזה. פשוט צריך לדעת לתפוס את השלווה הנכונה, את הרגע שבו הכל מתאחד. ורק אז אתה לוקח שלוק, ואז אתה גם מוציא מה שצריך בקוביות של השש בש.
זה כבר הקורס השלישי שהמפקד לוקח דווקא אותי, וזה אחלה. כי זה סימן שאני המסתערב הכי טוב בצוות, אפילו שאני צהוב. פשוט מתחת לכפיה ולעבאיה, לא רואים את העור כל-כך, ואני מאוד מקפיד על המבטא שלי. ככה למשל כשיושבים באל מנאר, שזה בשכונות הצפוניות של ראמללה, לטובת קוראינו שלא נמצאים ממש בעניינים, צריך להקפיד על ההיגוי הפלסטיני הירושלמי, ולהגות את כל הקופים כמו אלפים. זו רק ההתחלה, אבל אני לא רוצה לסבך את הקוראים עם המון פרטים טכניים.
קצת דאגנו מהחום בגלל הילד הזה שירינו בו לפני שבוע בנעלין. שאלתי את המפקד כמה ימים לפני המסכם שהתחלנו כרגע, אם הוא לא חושב שיש פה סיבה קטנה לדאגה, הוא חשב שנייה, כי יאצק תמיד חושב שנייה לפני שהוא עונה, ואולי בגלל זה נתנו לו להיות מפקד כל-כך גבוה- ראש היחידה בגיל עשרים וחמש, אף אחד לא הגיע להישג כזה לפניו, והוא בחר בי כבר שלוש פעמים לעשות אתו את המסכם.
הקיצור, אחרי כמה זמן הוא אומר לי: "למה נראה לך שאנחנו צריכים לדאוג מזה?"
חשבתי קצת גם כן, כי לא רציתי להרגיז אותו, ואז עניתי לו: "כי יכול להיות שישאלו את החבר'ה שלנו שם מה הם חושבים, וזה יכול להיות פדיחה. זה יכול להיות פדיחה אם הם אפילו לא ידעו איך קוראים לו."
"איך קוראים לו?"
"אחמד מוסא," אמרתי ומייד הוספתי, "בן 11, בטח מנעלין עצמה, נהרג לפני חמישה ימים בדיוק, גם הם וגם אנחנו אומרים שזה כדור גומי."
"מזל." הוא אומר לי, הוא התכוון שאין ויכוח על איך הוא נהרג, ואז הוסיף אחרי כמה שניות: "אל תדאג, אני אטפל גם בזה בתדריך לפני יציאה."
אחרי זה באמת לא דאגתי, עד עכשיו, כי אפשר לסמוך על יאצק, אבל עכשיו, שנייה לפני שהם נכנסים, הזוג הראשון, בכל זאת עברה בי איזו צמרמורת, לך תדע עם הערבים האלה, יכולים לשחוט אותך תוך שנייה. ארבעים שנה בקבר, כמו שאומר הפתגם, שכפי שידוע לי המציאו העות'מאנים, אין אמונה בערבי.
ואז נכנסים שלומי ודויד. כמעט נקרעתי מצחוק כשראיתי אותם. דפקו הופעה הופעה. שלומי החליט להתחפש לאשה, שזה אמיץ כי הנשים של הערבים לא יושבות בדרך כלל בבתי קפה, אבל כמו שטחנו להם את הראש טוב-טוב בקורס, לכל כלל יש יוצא מן הכלל.
אז הם שיחקו אותה כאילו היא עצבנית עליו בגלל משהו, וכל הזמן ישבו ודיברו בשקט, כמעט לא שמעתי כלום ממה שהם אמרו, כי ישבנו רחוק, לא יודע אפילו אם הם ראו אותנו, ושתינו את הקפה שלנו בשלווה, ככה כמו שצריך, וזה בכלל לא היה לעניין שנתחיל פתאום להתקרב אליהם רק כדי לראות מה הם מדברים. נכנסו. שיחקו אותה בעל ואשה בריב. ישבו עשר דקות, ויצאו. קצת מאכזב מצד אחד, אבל מצד שני, בדיוק כמו בתדריך. לא ימינה ולא שמאלה.
ואז נכנסים רמי ושוקי. זה כבר היה משהו אחר. הם דפקו הופעה של איזה שני נסיכים ירדניים. חליפות של ארמאני, אין לי מושג מאיפה הכסף, בטח לא מהיחידה, שאין לה כסף לשטויות כאלה, שעונים מזהב, שיחקו אותה בקטע הזה, כי ידוע שערבים אוהבים זהב, ונסיכים ערבים עוד יותר. וכמו שצריך, הם באו, ישבו באמצע בית הקפה, והזמינו שתי כוסות קפה, אחת לכל אחד.
מזל שדיברתי עם יאצק קודם, כי עוד לפני שהם הספיקו לשתות את השלוק הראשון התחיל הדיון המדיני, וכאן אני חייב להעיר הערת הבהרה. כל השיחה המובאת מעתה בעברית, התנהלה בפועל בערבית. ישנם ניואנסים של השפה הערבית שמתבטאים באינטונציה של המלים, בתנועות ידיים, ובאוצר המלים הרחב יותר של השפה הערבית. לצערי יוצא מכך שהקורא לא יוכל לעולם לקבל כאן, על הנייר, את השיחה המלאה כפי שהתנהלה בבית הקפה, ועל כך אני מבקש את סליחתו.
בכל אופן, עוד לפני שרמי ושוקי שותים את השלוק הראשון של הקפה, קורא איזה זקן אחד אליהם מהפינה: "הלו, אתם שם באמצע, מה אתם אומרים על אחמד מוסא?"
כמעט נקרעתי מצחוק. רמי מניח את הכוס על השולחן, בעדינות אך בתקיפות ואומר: "בושה!" שוקי מניח את הכוס בפחות עדינות, אבל ביותר נחישות, ולכן קצת מן הקפה נשפך ואומר: "בושה לעם הפלסטיני. איפה המאבק המזויין נגד צבא הכיבוש?"
אז הזקן מהנהן ונראה שהוא מאוד מרוצה, אבל פתאום איזה בחור צעיר מן האגף, שנראה כמו איזה סטודנט משקפופר מאוניברסיטת א נג'ח שהיא אוניברסיטה איסלמית קם, מתקרב אל השולחן שלהם, נשאר עומד, ואומר: "כן, אבל מה צריך לעשות להם?"
"מה צריך לעשות?" שואל שוקי.
"מה צריך לעשות להם? למג"בניקים המזדיינים האלה? שמעתם שאיזה מפקד שם אמר לחייל המסכן שלו שהוא חייב לירות?" הוסיף רמי.
"מאוד יפה." אומר הסטודנט, "אבל מה אתה חושב שצריך לעשות להם?"
"עזוב אותם, אלה חדשים כאן, רק עכשיו הגיעו, עוד לא פרקו את המזוודות." אומר הזקן מהפינה, "מה אתה רוצה מהם?"
"אני?" מיתמם הסטודנט, וכבר ראיתי את יאצק מתחיל ללטף את האקדח הגדול שלו, נדמה לי יריחו, "אני רק רציתי לשאול שאלה."
כל הנוכחים בבית הקפה צחקו צחוק רם, גם אנחנו, למרות שלא היינו שמחים כל-כך עכשיו, ובעיקר שוקי ורמי.
ואז, בבת אחת, כמו אריה, נעמד רמי וצועק: "מה? אני אגיד לך מה? צריך לירות לכל הציונאצים בראש. לשחוט אותם כמו חזירים את כל הבהמות האלה."
ככה הוא אמר ומיד המשיך לצחוק. גם שוקי צחק, וגם כל שאר האנשים בקפה, וגם אנחנו, לא הייתה לנו כל-כך ברירה.
ואז הסטודנט ממשיך: "סליחה, אבל אתה לא חושב שאתה קצת מגזים?"
"טוב, אולי קצת" אומר רמי, ושוקי מוסיף מייד: "צריך לשחוט אותם אולי כמו כלבים, כי הם מהשטן."
"בסדר, בסדר, שבו." אמר הזקן מהפינה, והסטודנט גם כן חזר למקום שלו, וכולם נרגעו לאט לאט, אחרון היה יאצק שהוריד את היד מהאקדח, ולקח שלוק ארוך מן הקפה.
שוקי ורמי ליטפו את השפמים המלאכותיים שלהם, ושתו בנחת עוד בערך שתיים וחצי דקות, אז אחד מהם, אני לא זוכר מי, הביט שעון הרולקס שלו וסימן לשני והם שילמו ויצאו.
שתי שניות אחרי זה יאצק אמר לי: "דפע ונוחרוג' מן הון" ואני לא הבנתי מה פתאום הוא משתמש לי במילה ספרותית, אבל לא אמרתי כלום, פשוט הלכתי אל בעל בית הקפה, ושילמתי לו. אחרי שגמרתי לשלם הוא אומר לי בעברית, כמעט בלי מבטא: "אני חושב שהזוג הראשון היה הרבה יותר טוב."
הוא חיכה כמה שניות כדי שאבין את מלוא המשמעות של דבריו.
ואז הוא הוסיף בלי מבטא בכלל: "אני מציע שתצאו מכאן עכשיו, ולא תחזרו אף פעם."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה