מוקי - גיא יצחקי

הגברת רות לוין אספה את התרופות מהדלפק. הרוקח הושיט לה שקית ניילון קטנה. היא ניסתה לפתוח את שפתי השקית, אך אלה נצמדו זו לזו. אצבעותיה הרועדות נכשלו פעם אחר פעם בהפרדת חלקי השקית.

"לעזור לך עם זה, גברת לוין?" הציע הרוקח בחיוך.

"תודה לך. אני לא מבינה למה עושים את השקיות האלה כל כך קשות לפתיחה".

"אני רואה שהרופא רשם לך סירופ חדש."

"כן. זה משהו לכאבים שלי."

הרוקח החזיר לגברת רות לוין את השקית עם הבקבוק בתוכה והיא יצאה מבית המרקחת חזרה לביתה. עשר שנים חלפו מאז נפטר בעלה ובעשר השנים האלה הלכה בריאותה והתדרדרה. היא לא שמעה כל כך טוב וגם הראייה נפגמה. לעתים נדרשו לה יותר מעשרה ניסיונות עד שהצליחה להכניס את המפתח למנעול בדלת הכניסה לבית. כאבי פרקים תקפו אותה ללא הרף, וברגליה הופיעו בצקות. אך למרות כל הקשיים סירבה להפצרות הסובבים אותה למצוא בית אחר למוקי והמשיכה לטייל איתו פעמיים ביום. מוקי היה כלב פודל קטן שקיבלה מנכדיה חצי שנה לאחר מות בעלה. למעט כתם לבן אחד בגבו היתה פרוותו שחורה לחלוטין.

הגברת רות לוין טיפסה בקושי את שמונה המדרגות שהובילו לדירתה ועצרה לנוח לפני הדלת. אחר כך פתחה את תיקה וחיפשה את המפתח. היא שמעה את מוקי קופץ בחוסר סבלנות מצדה השני של הדלת. מדי פעם שמעה אותו שורט את דלת העץ. היא ידעה שציפורני רגליו נוקשות על הבלטות, למרות שבשנים האחרונות כבר לא הצליחה לשמוע את הקול מבעד לדלת. היא ניסתה לנעוץ את המפתח בחור המנעול אך בכל פעם החטיאה את הפתח. לבסוף הצליחה לפתוח את הדלת ומוקי דילג סביבה בהתרגשות. הוא נע במהירות, כאילו גופו אינו מצליח להכיל את פרץ הרגשות ששטף אותו. הרגעים בהם חזרה הביתה היו רגעי השיא בחייו של מוקי. גם בימים בהם היתה ראייתה טובה בהרבה לא הצליחה לעקוב אחר תנועות רגליו בזמן שהיה מחולל סביבה כך. מחול דומה היה מתרחש בכל פעם שמילאה את קערת האוכל שלו או הרימה את הרצועה שלו. מרגע שנרגע מעט מעצם החזרה שלה, החל מוקי לרחרח בחשדנות את השקית הקטנה שהביאה מבית המרקחת. היא ניגשה לחדר השינה והניחה את השקית על השולחן הקטן שליד המיטה. אחר כך התיישבה, ומחכה שנשימתה תוסדר, ליטפה את מוקי דקות ארוכות עד שנרגע. בניגוד למנהגו, נשאר מוקי לשכב בחדר השינה ולא עבר לסלון לאחר שנרגע.

באותו ערב, לאחר שטיילה עם מוקי, לקחה כף מהמטבח והתיישבה לפתוח את בקבוק הסירופ. הפקק היה מחובר לבקבוק והפתיחה היתה קשה לה. בסופו של דבר, כשהצליחה לפתוח את הבקבוק, ידיה רעדו. היא מילאה את הכף בסירופ הוורוד הסמיך, אך רוב הנוזל נשפך על הרצפה. מוקי, שהמתין לידה מכשכש בזנבו, התנפל בזריזות על שלולית הסירופ וליקק את כולה בתאוותנות. היא ניסתה להרחיק אותו אך הוא התעקש. אחר כך בלעה את הנוזל שנותר בכף, ומזגה לעצמה עוד חצי כף. כל אותו זמן הביט בה מוקי בציפייה דרוכה. היא ליטפה אותו ושרה לו שיר ילדים גרמני שזכרה מילדותה.

בבוקר, כשהתעוררה, גילתה שכאבי הפרקים ביד שמאל שלה כמעט ועברו. היא הניעה את כף ידה מצד לצד כדי להיות בטוחה והיד זזה בקלות, ללא כאבים. לעומת זאת, ביד ימין לא חל שינוי. היא אמרה לעצמה שהדוקטור הזה באמת יודע מה הוא עושה, וניגשה למטבח להכין כוס תה. כשיצאה מחדר השינה בא מוקי לקראתה מהסלון צוהל כולו. היא ליטפה אותו, והוא נשכב על גבו. היא הבחינה שבפרוותו השחורה הופיעו מספר כתמים אפורים, והתפלאה על שלא ראתה אותם קודם.

"תיכף נצא לטייל. אני אשתה את התה שלי, ואז נרד. אני מרגישה יותר טוב היום." הבטיחה לו.

מוקי התיישב והביט בה. הוא הטה את ראשו הצדה. לרגע היה נדמה לה שהוא מחייך.

כל אותו היום בדקה מדי פעם שהכאבים לא חזרו ליד שמאל, אך תנועת ידה נותרה חופשייה וחלקה. בשעה שש וחצי טיילה כהרגלה עם מוקי, ובשבע התיישבה לראות טלוויזיה. לפני השינה לקחה את התרופות שלה כרגיל. מוקי ישב לידה ונבח מדי פעם. הנביחות הלכו והתגברו עד שהגיעה לסירופ הוורוד. אז הניח עליה מוקי את שתי רגליו הקדמיות ונבח בהתרגשות. היא הורידה אותו ממנה, ומזגה לעצמה כף. מוקי קפץ עליה שוב, הפיל את הכף מידה, וליקק את הסירופ מהרצפה. רק אז נרגע. היא נזפה בו, מזגה לעצמה כף נוספת והלכה לישון. מוקי נרדם למרגלות המיטה שלה. באותו לילה התעוררה שלא כהרגלה כבר בארבע וחצי לפנות בוקר. הרעש מהרחוב הפריע לה. כשהציצה מהחלון ראתה שם את פועלי הזבל של העירייה צועקים זה לזה. עד אותו יום לא הבחינה בהם. מוקי נמנם עדיין על השטיח. כשהביטה בו הופתעה לגלות שפרוותו אפורה לחלוטין. היא התכופפה ללטף אותו וראתה שעל ידיה שלה צמחה מעין פלומה שחרחרה. מוקי התמתח על השטיח והתמסר לליטופיה. היא נהנתה מחופש התנועה של ידה וליטפה אותו בתנועות מלאות וארוכות. כשקמה בחנה את עצמה במראה וראתה שכל גופה התכסה במעטה דק של שערות שחורות. אפילו על לחייה בצבצו כמה. היא הוציאה פינצטה מהארון והחלה למרוט את השערות מפניה. בכל פעם שמרטה שערה הבחינה בכמה נוספות סביבה. כעבור כחצי שעה התייאשה. תחתית הכיור היתה משובצת בשערות שחורות דקות. היא ניסתה לומר לעצמה שזו הזקנה ושזו דרכו של הטבע, אבל לא ממש האמינה לעצמה.

לפני שטיילה עם מוקי החליפה את כותונת הלילה שלה בחולצה עם שרוולים ארוכים, וחבשה כובע רחב שיסתיר את פניה. בזמן הטיול עצמו הרגישה שחושיה חדים הרבה יותר מבעבר. את המפתח הצליחה להכניס למנעול כבר בניסיון הראשון. היא הריחה את החביתה שטיגנו השכנים בבניין ממול בזמן שעמדה בצד השני של הרחוב. פעם אחת אפילו מצאה את עצמה מרחרחת פח זבל. מוקי, לעומת זאת, היה איטי הבוקר. הוא צלע במורד המדרגות, והלך בחוסר חשק. היא נאלצה ממש לגרור אותו לקראת הסוף. בטיול הערב המצב אף החמיר. מוקי בקושי היה מסוגל להזיז את רגליו. כשחזרו מילאה הגברת לוין את קערת האוכל של מוקי. צעדה היה קליל, ואפילו לפרווה הדקה התרגלה כבר. כשלקחה את התרופות שלה לפני השינה הגיע מוקי בהליכה איטית. הוא נעץ בה את עיניו הגדולות בזמן שהרימה את בקבוק הסירופ, והטה את ראשו הצידה. הוא הניח רגל אחת על ירכה.

"אולי לא כדאי היום? זה לא עושה לך טוב."

מוקי השעין את ראשו על רגלה והביט בעיניה. הוא נבח נביחה קצרה.

"טוב, אבל רק קצת." אמרה.

היא שפכה לו כמה טיפות מהסירופ על הרצפה. לעצמה נטלה שתי כפות. אחר כך קראה שוב את תופעות הלוואי ואזהרות היצרן שהיו צמודות לבקבוק, אך לא מצאה שם שום דבר מיוחד. בלילה התעוררה מספר פעמים מרעשים ששמעה בחדר המדרגות. בכל פעם רצה לדלת, ורחרחה את האוויר. היא הרגישה שקומתה מצטמקת, ושהליכתה שפופה אבל נמרצת. מוקי התעורר בכל פעם שרצה לדלת, אבל רק הרים את ראשו בלאות וחזר לישון. בבוקר בחנה את פניה במראה. הפלומה הפכה לכיסוי מלא של פרווה שחורה. נדמה היה לה שגם ניביה התארכו מעט. היא העבירה את ידה על לחייה, והרגישה את השערות הרכות. היא החליטה להתקשר לרופא ולהתייעץ איתו. היא הצליחה בקושי לחייג את המספר – אצבעותיה הפכו לקצרות יותר, והיו מחוברות זו לזו בבסיסן. כשענה הרופא ניסתה לתאר לו את הבעיה, אך הקולות היחידים שיצאו מגרונה היו נהמות לא ברורות. אחרי כמה ניסיונות כאלה ניתק הרופא את השיחה. היא ניסתה שוב, אך הנהמות חזרו והופיעו. הפעם הרופא ניתק מיד. מוקי הביט עליה בעיניים כנועות. הוא צעד בקושי בדירה. מדי פעם נתקל בכיסאות שהיו פזורים בסלון. בצהריים ניגש לשולחן שליד מיטתה, וברגלו הימנית הפיל את בקבוק הסירופ לרצפה. הוא אחז בו ברגליו האחוריות, ובאמצעות הקדמיות הצליח להבריג החוצה את הפקק. הוא השכיב את הבקבוק על צדו וליקק את הנוזל שנשפך מתוכו. היא ניגשה אליו וליטפה את ראשו. אחר כך ניסתה להרים את הבקבוק אבל ויתרה כאשר מוקי נהם לעברה. היא ניסתה להרחיק אותו משם, אולם הכלב היה החלטי. היא הסתובבה בבית וניסתה לאמן את גרונה להשמיע מילים ברורות, אך ללא הועיל. מיתרי קולה פשוט התעלמו ממנה. ציפורניה התארכו והיא ניסתה לגזור אותן, אבל לא הצליחה להחזיק את המספריים הקטנות. כל כולה היתה ציפייה לטיול הערב עם מוקי. בטיול עצמו לא התאפקה ועצרה להטיל את מימיה בחצר של אחד הבניינים. עוברים ושבים שחלפו ברחוב נעצו בה עיניים, והיא ניסתה להתנצל, אבל הקולות היחידים שיצאו לה היו יבבות קלות. כשחזרה הביתה ניגשה לקחת את התרופות שלה. בקבוק הסירופ הוורוד היה כבר חצי ריק. היא החליטה לוותר עליו הפעם. למחרת היו הנכדים אמורים לבוא לביקור השבועי שלהם והיא רצתה להיות במיטבה לכבודם. היא העבירה את לשונה לאורך הפרווה שעל ידיה ורגליה, מסדרת אותה בקפידה. כשהלכה לישון גילתה שנוח לה יותרלהתכרבל ולתחוב את הראש מתחת לבטנה. כעבור כחצי שעה עלה מוקי על המיטה, התכסה בשמיכה ונרדם לצידה.

למחרת התעוררו שניהם מדפיקות חזקות בדלת. מבלי שראתה אותם ידעה שאלה הנכדים. היא זינקה מהמיטה בהתלהבות וניסתה לפתוח את הדלת. הידית היתה גבוהה משזכרה והיא נאלצה לנסות לקפוץ אליה. היא רצתה להגיד לנכדים שהיא כבר פותחת, אבל מפיה יצאו רק יללות שמחה. רגליה רעדו מהתרגשות. היא רצה חזרה לחדר השינה לקרוא למוקי שיבוא לעזור לה לפתוח את הדלת. מוקי התיישב על המיטה ונאנח. הוא צעד לאט אל הדלת, לבוש חלוק פרחוני. בקול צרוד אמר לנכדים שהוא כבר פותח. הוא ניגש למראה ותיקן את תסרוקתו. היא לא הבינה למה הוא מתעכב כל כך. הרי אלה הנכדים שהיא כל כך אוהבת. היא התרוצצה בינו לבין הדלת, מנסה להוביל אותו לשם. כשפתח סוף סוף את הדלת ניגש אליה הנכד הצעיר וליטף אותה על ראשה. היא נשכבה על גבה והתמסרה לליטוף. הנכד המבוגר יותר שאל את מוקי מה שלומו, ואיך הבריאות. "ברוך השם, אין שינוי.", ענה מוקי. היא רצה אל הנכד המבוגר וניסתה להראות לו את בקבוק הסירופ, שהיה כבר ריק. היא ניסתה לספר לו על ניסיונות השיחה שלה עם הרופא, אבל הוא רק ליטף אותה בקצרה והמשיך לחקור את מוקי מה אמר הרופא בביקור האחרון. היא נבחה עליו, והוא הביט עליה מופתע.

"מה יש לו היום?" שאל המבוגר.

"הוא מאוד שמח לראות אתכם" ענה מוקי.

"טיילת איתו כבר?"

"עוד לא. רק עכשיו קמתי. אני לא יודעת מה קרה לי הבוקר."

הגברת לוין התייאשה מהם וניסתה את מזלה שוב אצל הנכד הצעיר. הוא נתן לה חלק מהביסקוויט שאכל. היא טיפסה על השולחן והביאה לו את בקבוק הסירופ הריק. הוא לקח אותו מפיה וזרק אותו לקצה החדר. היא השתחלה מאחורי הספה כדי להחזיר לו אותו. הוא זרק אותו שוב. הפעם הבקבוק פגע בחלון הסגור ונפל מתחתיו. היא התנפלה על הבקבוק, נעצה בו את שיניה ונענעה את ראשה מצד לצד במהירות בתנועות חדות. היא קרעה עוד ועוד חורים בבקבוק הפלסטיק הקטן עד שצורתו הושחתה לחלוטין.

"איך את מסתדרת איתו ככה? הוא לא משגע אותך?" שאל המבוגר.

היא נבחה.

"בדרך כלל הוא רגוע. רק השבוע זה התחיל." ענה מוקי.

הנביחות התגברו והלכו. היא עקבה אחר הנכד ונבחה בכל כוחה.

"אולי נסגור אותו בחדר בינתיים? הרעש הזה מוציא אותי מדעתי."

"תן לו להוציא קצת מרץ. הוא פשוט מתרגש מזה שבאתם לבקר."

כשהנכדים עזבו, לקח מוקי את הרצועה ביד וקשר אותה לצווארה של הגברת רות לוין. אחר כך אסף את בקבוק הפלסטיק הקרוע, וכשירדו לרחוב זרק אותו לפח הזבל בחצר הבית. הגברת לוין נטעה את רגליה בקרקע וסירבה לזוז. מוקי ניסה לגרור אותה משם אך היא היתה חזקה ממנו. לבסוף התייאש ונעמד לצדה. היא נבחה עליו נביחה קצרה וכועסת. הוא ניסה ללטף אותה אך היא נהמה לעברו. אדם שעבר ברחוב עצר לידם.

"את צריכה עזרה, גברת?"
"תודה, זה בסדר. הוא פשוט עובר תקופה קשה." ענה מוקי.
האיש חייך אליה והתרחק. היא נאנחה.