תמר התעוררה בבהלה. לרגע הרגישה אבודה, אבל אחרי מבט סביבה זיהתה את חדר ילדותה בבית הוריה. קרני השמש שחדרו דרך התריס נחו על עיניה. היא ניסתה להיזכר בחלום שחלמה. בחלום היא נוסעת ברכבת הרים ופתאום נשמטת ממנה ונופלת לתהום. היא מנסה להיאחז במשהו, ופתאום שתי ידיים גבריות תופסות אותה. היא מנסה לראות את הפנים והשמש מסנוורת אותה. כשהיא סוף סוף עומדת על רגליה הגבר נעלם והיא במדבר צחיח תחת שמש חזקה, רועדת מקור. לחץ בחזה הביא אותה להתכרבל, אבל תחושת המועקה לא עברה.
זה היום שישי האחרון לביקור. בשבת תעלה שוב על המטוס ותחזור לשם. משהו חסר, משהו לא ברור ומוגדר שחשבה שתחווה בביקור ולא התממש. היא חשבה שאם לא יקרה משהו היא לא תוכל לחזור לשם.
בלי כל רצון לקום, משכה את השמיכה מעל ראשה והתכרבלה. אחרי נמנום ארוך קמה, נעמדה באמצע החדר ומתחה את גופה כשידיה מורמות גבוה גבוה. לפי רעש הכלים שנשמע מהמטבח דרך הקיר חשבה 'מכינים ארוחת שבת'.
'מה אני עושה', חשבה נרעשת. 'אני לא יכולה לחזור לשם בלי "חיבוק" טוב, יכול להיות מטפורי, או סתם חם, גברי ומלטף', לגלגה על עצמה.
היא פתחה את דלת הארון והתבוננה בבבואת גופה. היא עמדה עירומה, רק בתחתוניה הקטנטנים. מה שראתה מצא חן בעיניה והיא החליטה לצאת ולהסתובב קצת ברחוב. אחרי מעט התלבטויות לבשה גינס שהיו קצת גדולים עליה. 'וואה איזה שמנה הייתי' סיכמה. בתחושת שובבות שלפה חולצה משובצת בהירה מערימת הבגדים של אחיה. 'לא יהיה איכפת לארינקה', אמרה לעצמה, משתמשת בכינוי החיבה השנוא עליו. 'חוץ מזה, עד שהוא ישים לב, החולצה תהיה כבר חזרה במקומה.'
פתאום נפתחה דלת החדר בזהירות. אימה עמדה בדלת "קמת?" שאלה. תמר הסתובבה והסתכלה עליה. "בואי אני אכין לך ארוחת בוקר, אפילו שכבר כמעט צהריים".
תמר קלטה את הביקורת. "אין צורך, אני יוצאת קצת להסתובב, אוכל כבר משהו בחוץ", ענתה.
לא שהיא לא קלטה את מורת רוחה של אימה, אבל החליטה שהיא לא מוכנה להתפשר ולרצות אותה. כשאימה עזבה את החדר, הופיע אביה בדלת, בודק איכן אימה לפני שלבש חיוך גדול.
"היי חמודה", אמר בשקט. "ישנת טוב?".
"למה היא לא יכולה להיות כמוך", התריסה.
"היית יכולה קצת לוותר", אמר בטון של תוכחה. כשראה איך היא מסתכלת על עצמה בראי הוסיף "יוצאת לצייד? חשבתי שאת כבר תפוסה".
היא התקרבה אליו ואמרה בלחישה "לא תגלה, נכון?", נשקה על מצחו והוסיפה "אין לך מושג כמה אתה חסר לי שם".
"גם אני נורא מתגעגע", התוודה. "לפעמים אני בא ויושב פה על המיטה".
"ושר 'לילה לילה'?" צחקקה.
"הלוואי והיית מרשה לי. אני צריך לחכות בסבלנות לנכדים, שאלוהים יודע מתי ואיפה יהיו."
אימה קראה לאביה לעזור לה.
'מקנאה', חשבה תמר.
ליד דלת הכניסה עמדו הוריה אחד ליד השנייה והסתכלו עליה.
"למה חולצה של ארינקה?" שאלה אימה.
"לא מצאתי משהו אחר. אני אבקש ממנו רשות בארוחת ערב", הקניטה את אימה.
"יש לך מפתח?..." התחילה אימה לשאול אבל אביה תפס בזרועה והיא השתתקה.
"אנחנו בבית" אמר.
מאחורי הדלת הסגורה נשמה לרווחה, ירדה בקפיצות כשתיק העור הגדול מתנדנד כמטוטלת גדולה, ויצאה לרחוב.
כשפסעה לאט לאורך המדרכה הסתכלה אקראית ביושבי בתי הקפה. ליד אחד מהם נתקלה פתאום במבטו של גבר. הוא הסתכל ישר לתוך עיניה במבט חודר. היא הסיטה את מבטה. בקצה בית הקפה עצרה והסתכלה תוך כדי הסיבוב לאחור בבבואתה בחלון, כדי לוודא שהכול בסדר אצלה ואין פגם בולט בלבושה. הוא ליווה אותה במבטו לכל אורך הדרך. אחרי שצדה את מבטו, המשיכה כאילו לא שמה לב.
חלונות הראווה נראו לה משעממים, 'עמוסים מדי ובלי טעם'. כשרגליה התעייפו ישבה על ספסל והסתכלה על העוברים והשבים. כבכל יום שישי, הרחוב היה מלא באנשים. היה נדמה לה שכולם מדברים עם כולם. לא כמו שם, שצריך להגניב מבטים ולדבר בשקט, כאילו לוחשים סודות. 'את נועצת מבטים', שמעה בדמיונה את בעלה ריצ'רד מעיר לה.
"אני מסתכלת" אמרה בקול , 'מי שלא מוצא חן בעיניו שיישאר בבית', חשבה. 'אף אחד פה לא שם לב אליי'.
אחרי שישבה עוד כמה רגעים החליטה לחזור לאותו בית קפה שבו ראתה את אותו גבר שהסתכל עליה. אולי הוא מכיר אותה, חשבה. לא היה לה ברור אם היא רוצה שהוא יהיה שם. ואם, מה תעשה.
כשהגיעה לקצה השולחנות הראשונים ראתה את המלצרית גוחנת לצדו, רושמת הזמנה. התעכבה, וכדי לא להיתפס בקלקלתה, עצרה ומשכה את צמתה קדימה, כאילו מתקנת את הקשירה בזנבה. כשנעלמה המלצרית השליכה באדישות נערית את הצמה אחורה והתקדמה בשביל, בוחנת אותו מזווית עינה. כשפסעה בין השולחנות הסתכלה רחוק דרך חלון הראווה, כאילו מחפשת מישהו שמחכה לה. אחרי שני צעדים נתקלה באחד הכיסאות שבלטו לשביל והשתטחה מלוא קומתה, תוך שהיא מושכת איתה שולחן שתפסה בניסיון לחזור לשיווי משקל. בנפילתה נפתח תיק העור וכל תכולתו התפזרה.
הוא קם בקפיצה והתקרב אליה, מתמרן בין החפצים המפוזרים ושאל "את בסדר? אפשר לעזור לך?"
היא התרוממה על ברכיה ובחצי פנייה אמרה "זה בסדר".
הוא חזר למקומו, הסיט את הכיסא אחורה וירד על ברכיו כדי לעזור לה לאסוף את חפציה.
כששניהם על ארבע וראשיהם כמעט נפגשים שאל "השארת משהו בבית?"
היא צחקה ואמרה "את אימי".
"לא נורא, פעם הבאה אל תשכחי להביא אותה."
הם המשיכו לאסוף את החפצים. פתאום הרימה את מבטה וראתה שהוא מתבונן בשדיה דרך פתח החולצה. אינסטיקטיבית הרימה יד אחת, ניסתה להסתיר את הפתח והזדקפה. ראשה חבט בכוח בתחתית השולחן. היא השמיעה צווחה קצרה, תפסה את ראשה בשתי ידיה וכרעה כמוסלמי מתפלל. הכאב היה חד ודמעות נקוו בעיניה. כשקצת התאוששה הרגישה את שפתיו על ידיה.
"אני מצטער, זה לא היה בשליטה" אמר. "כואב נורא?" שאל.
היא לא ענתה.
"אם לא נעלה למעלה אנחנו עוד ניצור טרנד חדש של מפגשים בבתי קפה מתחת לשולחן. תצטרפי אליי לקפה?" שאל ספק מזמין, ספק מודיע. בלי לחכות לתשובה התרומם וישב על כיסאו.
היא המשיכה לאסוף את חפציה, קמה, אספה עוד כמה פריטים שהיו במעבר, ונעמדה בשביל והסתכלה עליו.
הוא הסיט את הכיסא שהיה בינו לבינה ואמר "שבי", אחרי רגע הוסיף "אבל בזהירות. דרך אגב, אני אמנון".
"ואני תמר, ואתה לועג לי."
"לא, אבל אני מעדיף לשבת איתך פה ולא במיון באיכילוב."
אחרי שהתיישבה הניח אגרוף קפוץ לפניה. 'יש לו יד גדולה ויפה' חשבה. כשפתח לאט את האגרוף היו בו כמה פריטים וצרור מפתחות.
"מה תשתי?"
"קפה הפוך חזק."
"משהו לאכול?"
"כן, אם יש בייגל עם חמאה."
"אני ניגש לשירותים ואוסיף להזמנה." הוא קם, התמתח, ולמרות שניסה להסתיר, היא זיהתה בטן קטנה שבצבצה מהחולצה.
כשנעלם בבית הקפה ניסתה לראות אם עוד מישהו שם לב לתאונה. לשמחתה, בשולחנות שמסביב היו האנשים עסוקים בשיחה ערה, ולא הסתכלו עליה.
כשחזר היו כבר המשקאות על השולחן.
כשהתיישב, חייך אליה ואמר "שמש חורפית נעימה, נכון?"
היא הישירה אליו מבט ושאלה "מאיפה ידעת?"
"זה פשוט, המפתחות היו אמריקאים ואנחנו אומרים בייגלה ולא בייגל."
"יפה."
"תודה."
אחרי כן השיחה קלחה. התחילה כרגיל במאין את, דרך מה עשית בצבא ומכרים משותפים, ונחתה על ומה את עושה עכשיו. היא החזירה שאלות והוא ענה עליהן במונולוגים ארוכים מלאים בפרטים. לא חסך במחמאות עצמיות וקשר לעצמו לא מעט כתרים. היא ענתה בקיצור אבל מספיק כדי להשאיר את השיחה חיה ותוססת. כשהיה טרוד במונולוגים ארוכים נדדה מחשבתה. 'ישראלי מצוי' הרהרה, וגל חיבה שטף אותה. נפשה עלזה לדרך שהגדירה אותו. היא האזינה ל'מנגינה' והסתכלה על תנועותיו יותר מאשר הקשיבה. חשבה כמה נפלא לשבת כך עם זר לחלוטין ולהרגיש שייכת וקרובה אליו יותר מאשר לכל חבריה שם. דרך "חיפוש קרובים" למדה שהוא גדול ממנה בארבע שנים. כשמצאו חבר משותף הפכה השיחה למשחק החתול-עכבר. הוא מנסה לאמוד את סיכויו, והיא מתחמקת. לרגע הסתכלה על ידה ונבהלה כי שכחה להוריד את טבעת הנישואין. היא לא ידעה מה תעשה אם ישאל. הם המשיכו צוחקים ונהנים אחד מחברתו של השני. בסוף פנה אליה בפתאומיות בשאלה "נלך?". היא ניצלה את העמימות בהצעה וענתה "כן, הגיע זמן."
אחרי ששילם יצאו ופנו ללכת. הם פסעו לאורך המדרכה, מנסים להבין מה כוונת כל אחד לגבי ההמשך. היא הרגישה פתאום שהלחץ בחזה חוזר אליה ונשמה עמוקות. 'מה יהיה? אני אתן לו סתם ככה ללכת?' התדיינה עם עצמה. כשעמדו לחצות את הכביש האור הירוק התחלף. הוא לקח את ידה ומשך אותה בריצה עד למדרכה. המגע מצא מאוד חן בעיניה והיא המשיכה להחזיק בידו גם אחרי שהיו כבר על המדרכה. הם צעדו כך עד לתחתית השדרה. הסוף הצפוי המתקרב נראה לה מאיים, אך היא לא מצאה דרך לדחות את הקץ.
"פה אני פונה" זרקה סתמית.
"תני לי רגע לבדוק את הנזקים", אמר, שומט את ידיו לרגע לצדי גופו.
היא הפנתה אליו את גופה. הם עמדו זה מול זו. בהכנעה הרכינה את ראשה. הוא התקרב אליה ועיניה היו ממש בגובה תלתלי השיער של חזהו, שבצבצו מהחולצה. יד אחת הרים למשש את קודקודה, והשנייה נשארה נוגעת לא-נוגעת בקצות אצבעות ידה.
הוא נגע במספר נקודות. באחד המקרים צעקה "אה."
"לא נורא, כמו שאימי אומרת, עד החתונה זה יעבור."
לרגע הרגישה מאוד קרובה אליו. היא חשה מעט סחרחורת, וחוותה שוב את תחושת הנפילה מהחלום. פתאום חיבקה אותו. הוא הופתע. אחרי כמה שניות התאושש וחיבק אותה חזרה. הם עמדו כך בלי לומר דבר. הוא חיכה לסימן ממנה. אחרי כמה רגעים נסוגה.
כשעמדו אחד מול השנייה שאל "את רוצה לבוא אליי?"
"אולי בפעם הבאה" אמרה, עשתה שני צעדים אחורה עד שניתקו הידיים ביניהם, הסתובבה והתחילה לעלות במעלה השדרה. אחרי מספר צעדים עצרה והסתובבה. הוא נשאר לעמוד כפי שעזבה אותו. היא חייכה, הרימה את ידה ונענעה לשלום בכף ידה.
סיפור נוסף של ניר ברזק, המתאר את חוויות אותו יום מזווית הראייה של אמנון, נמצא כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה