הכול קרה באחד מאותם ימי החופש הגדול הלוהטים והמייגעים. כבר שיחקנו בכל משחק אפשרי, עם ילדי השכנים כולם. כבר נחלקנו לקבוצות אחרי שכולם רבו עם כולם, כבר הכעסנו את ההורים במריבותינו והיו כמה אמהות שרבו ביניהן בגלל מריבות הילדים. אבא אמר: "מעכשיו, תהיו בבית. קיבלתם חוברות לחופש, נכון? כל יום, כל אחד ימלא שני דפים." אחר-כך הסתכל עלי ואמר: "את תמלאי דף אחד בכל יום, הבנת? לא רוצה לראות אתכם מסתובבים כמו בטלנים כל היום."
כך ישבנו כמעט שבוע כלואים בבית באין טלוויזיה, משחקי קופסא או כל אמצעי בידור אחר. כל אחד מנסה להעסיק עצמו וגם למלא את אותם הדפים בחוברת לחופש.
באחד הימים, נכנס אבא למטבח ושאל את אמא בקול סוער – איפה כולם מסתובבים בחום הזה כמו פושטקים?! הא?! לאן הלכו?! אמא שתקה ועיוותה פניה. אני ישבתי על רצפת הבטון מול המטבח ואכלתי ספגטי. הרוטב נמרח על פני ונזל לכוון הסנטר והצוואר.
"פורטון, מה זה הילדה המלוכלכת הזאת" שאל והצביע עלי – "קחי אותה למקלחת." אמא גררה אותי למקלחת, מסובבת את זרועי, והתחילה להתיז מים על פני, עורפי וזרועותיי. משם שמענו את אבא קורא בקול גדול לאחים שלי שנכנסו מבוהלים הביתה.
- "אין לכם מה לעשות כל היום? איפה אתם מסתובבים? לא אמרתי לכם להישאר בבית?"
" לא הסתובבנו, רק שיחקנו שח אצל אורי" אמר אחי יעקב וחטף מיד סטירת לחי. השאר נעלמו בחדר הגדול. אברהם ויצחק שיחקו שח בשקט. יעקב ישב בפינת החדר, מכונס בעצמו. שמחה הוציאה את קופסת הנעליים הגדולה, בה היו פקעות צמר, חוטי "דה-אם-צה" ומחטים, והחלה לרקום מפית קטנה בצלבים ורודים וכחולים. דיצה נכנסה למטבח ועזרה לאמא לקלף תפוחי אדמה, אבא הלך לישון מבלי לאכול וכולם היו דוממים. ישבתי באותו המקום מול המטבח והתחלתי לשיר את השיר "בדרך לתבור" שלמדתי השבוע ברדיו. "שקט מטומטמת את מעירה את אבא" צעקו לעברי כולם פה אחד. האחיות שלי, הביטו בי בחמלה והמשיכו בשלהן. לכולם היה עיסוק ואני לא ידעתי במה אעסיק את עצמי.
הלכתי ועמדתי ליד דיצה – תני לי לקלף תפוח-אדמה! דרשתי.
"השתגעת? פערה עיניה "את עוד לא יכולה לקבל סכין ליד."
"למה? למה את כן ואני לא?"
"כי אני גדולה יותר. טוב לך?"
לא היה לי טוב. למה אי אפשר לשחק בחוץ כמו כולם, חשבתי בעוגמה.
הלכתי לעמוד ליד שמחה – מה את רוקמת?
"מה איכפת לך, את בלאו הכי לא רוצה ללמוד לרקום. עצלנית אחת."
הלכתי מיד לאחים שלי.
"מה אתם עושים?" שאלתי.
"משחקים שח, יא-האבלה, את לא רואה?" ענה אחי יעקב.
אברהם חמל עלי ובא לידי – "בואי, קחי סוכרייה מחליפת צבעים ולכי לשחק," אמר והוציא ממעמקי הכיס סוכרייה. היא הייתה אדומה ונדבקו עליה מעט פירורים מהכיס אבל היא הייתה שלמה והייתה שלי. רצתי לאחיות שלי, צועקת מאושר – "יש לי סוכרייה מחליפת צבעים, אינה לכם ואינה לכם..."
לא הספקתי לשיר הרבה. אמא יצאה מהמטבח ובידה הסכין בו חתכה אבטיח – "שקט, שקט האבלה, מה את עושה,רוצה להעיר את אבא?יאללה צאי לגינה, לכי שבי שם בשקט, שמעת? בשקט! " אמרה ודחפה אותי בידיה.
יצאתי בריצה לגינה הפתוחה ומאירת הפנים. טיפסתי על ענף עבה של עץ התאנה, הסוכרייה הטעימה בפה. כושי, הכלב המתוק שלי ילל, רצה שארים אותו, אבל אני אמרתי לו – "שקט, אבא ישן, רוצה מכות?" ונמתחתי כולי על ענף התאנה, נהנית להיות לבד בגינה הקטנה והיפה שלנו. קצת הצטערתי שלא אטעם מהאבטיח שאמא חתכה, אבל נהניתי מכל השאר – אני וכושי וכל הגינה רק שלנו. דבורים לא היו בקרבת העץ, ויכולתי לחלום ולנמנם. השכונה כולה כאילו נרדמה. לא נשמעו דיבורים ולא קרקורים, ואף לא נעירת החמור של אדון דמרי. רעש קרקושי הצלחות וכלי האוכל נדם, השכנים כולם היו ספונים בבתיהם, מסתתרים מפני החום. כך שכבתי בשקט חושבת מחשבות וכמעט נרדמתי אלא שאז הרחתי ריח חריף של פולי קפה נקלים. הריח בא מכיוון החצר של גברת דמרי, הוא גבר על ריח גללי החמור שנח באורווה שבקצה החצר. בבת אחת, קפצתי ממקום שבתי וכושי אחרי. ובשישה צעדים מהירים, עברתי את המרחק בין גינתנו לזו של גברת דמרי ונעמדתי מולה.
היא ישבה על שרפרף קטן מעץ, ישבניה העצומים נשפכו משני צידיו. הייתה לבושה בשמלתה הכחולה הפרחונית ולראשה, כבכל יום, מטפחת. המטפחת עטפה את ראשה ברפיון ולראשונה ראיתי את צמתה הדקה, הדלילה, השזורה פסי כסף, כשהיא שמוטה ותלויה על כתפה. התקרבתי להיטיב לראות – מה צבע שיערה? מה אורכה של אותה צמה? היכן היא מסתיימת?
גברת דמרי הבחינה במבטיי הסקרניים, התירה את מטפחתה באחת, אספה צמתה הארוכה, ליפפה והידקה הכול בסיכה שחורה עבה, ומיד קשרה את מטפחתה היטב והביטה בי. עכשיו היא הייתה גברת דמרי שהכרתי. היא התפנתה להביט בי, סקרה אותי משיער ראשי הפרוע, ששברי עלים יבשים הסתתרו בו, דרך ידי המכוסות בוץ. מבטה עבר לחולצה הוורודה היפה, המשובצת, שקיבלתי מהדוד באמריקה והייתה רק שלי, שאף היא הייתה מרוחה בוץ. הביטה גם על המכנסיים הקצרים, הכחולים הבלויים שלבשתי ולפני לבשו שתי אחיותיי. התבוננה מטה לעבר רגלי היחפות, המכוסות עפר ועלים ואמרה בקולה החם –
"גילה, עוד לא התרחצת היום, בינתי?"
"לא," השבתי, "רק את הפנים רחצתי," ולראשונה הבחנתי איך אני נראית.
"אולי תלכי קצת להתרחץ מכל הבוץ הזה וגם להסתרק? את יכולה כבר לבד, את כבר ילדה גדולה, לא?"
"כן."
"את עכשיו בגיל של יוסי שלי? את בת שש?"
"שבע." השבתי בכעס.
"אה, כן נכון, מחילה. את באמת גדולה, לכי בינתי תתרחצי ותבואי חזרה."
"עוד מעט." עניתי מוטרדת – איך אכנס הביתה אחרי שסילקו אותי משם? "באתי לראות איך את מכינה קפה," אמרתי.
גברת דמרי הכינה כל יום קפה בבית. היה לה כלי נחושת צר ומוארך, ולו ידית ארוכה מתעקלת, לתוכו הכניסה את פולי הקפה הירוקים, סובבה את המכסה היטב היטב, עד שאי אפשר היה לראות איפה המכסה ואיפה השאר. בידית הארוכה, סובבה אותו כך שהפולים ייקלו מכל צידיהם, מעל הפחמים הבוערים שנאספו לתוך קופסת הפח. סובבה בסבלנות ובאיטיות את אותה ידית ופיזמה לעצמה פזמון. אגלי זיעה גלשו במורד פניה והיא הייתה לוקחת בד לבן ומוחה את אותו הנחל שזרם על פניה, וממשיכה לסובב את הפולים. אחר כך הייתה מסיטה באחת את הכלי מעל הגחלים ומניחה אותו על האבן הלבנה שלצידה ומחכה.
"גברת דמרי, מה את עושה? למה את מפסיקה?" שאלתי אותה בפעם הראשונה שראיתיה בכך.
"אני מחכה שיתקרר קצת. אי אפשר לטחון אותו ככה."
אלא שגברת דמרי לא טחנה את הקפה במטחנה ידנית, בעלת ידית מתכת שבראשה עיגול דמוי תפוח. מטחנה כזאת הייתה לנו בבית ואמא טחנה בה גרעיני כמון, כוסברה ופלפל שחור. לגברת דמרי היו מכתש ועלי, אף הם מנחושת, לשם שפכה את פולי הקפה הקלויים והפושרים, בכל פעם חופן, והחלה כותשת אותם בקצב, עד שהפכו לאבקה שחורה וריחנית. כששאלתי אותה מדוע אין היא טוחנת את הקפה במטחנה כמו שלנו, היא צחקה והשיבה: " במטחנה הקפה לא יוצא דק כמו פה." והצביעה על המכתש, לתוכו שפכה עוד חופן פולים. ואז ביקשתי ממנה שתיתן לי לכתוש מעט פולים, כמו שהיא עושה, אבל היא צחקה ואמרה "אדון דמרי אבא של יוסי לא שותה קפה שמישהו אחר מכין, רק מהיד שלי." אמרה והמשיכה להכות בגאווה בעלי, בקצב, משמיעה צליל אחיד וקבוע, נשמע כמו מנגינה מארץ רחוקה רחוקה.
"גברת דמרי," שאלתי, "למה את מכינה קפה? למה אתם לא שותים ציקוריה?"
"היא צחקה בקול: "עכשיו כבר נגמר הצנע, אפשר לקנות קפה." אמרה ואספה את הקפה הכתוש לתוך צנצנת זכוכית גדולה. ואז, כאילו נזכרה פתאום, שאלה אותי: "את יודעת מה זה צנע, יא בינתי?"
"כן, כשהדודים מאמריקה שולחים חבילות עם בגדים יפים ושוקולד, ונעליים מלק, וקפה. כי בארץ אין, רק באמריקה." אמרתי בסיפוק וגעגוע.
"ומי שאין לו דוד באמריקה?" שאלה מבודחת.
החרשתי. לא ידעתי מה להשיב.
"מי שאין לו דוד באמריקה שתה ציקוריה במקום קפה." אמרה בבדיחות, על-מנת לפייס את מבטי הנבוך.
"אני יודעת מה זה ציקוריה." אמרתי לה מתלהבת "גם אנחנו שתינו ציקוריה, וגם הייתה לנו אבקת ביצים ואבקת חלב." הוספתי, מתגאה על בקיאותי.
"כן נכון בינתי. לכולנו היו רק אבקת חלב וציקוריה. למי היה קפה? יא חאסרה. אבל עכשיו ברוך השם יש הכול. גם קפה וגם חלב הנה, שאדון דמרי מסתובב כל יום על החמור ומוכר לכל השכנים. נכון יא בינתי?"
ואני חשבתי – היא משוויצה באדון דמרי החלבן, כמו שיוסי משוויץ בו. פעם סיפרתי על כך לאמא. היא אמרה בבוז – בסך הכול חלבן. מה הם משוויצים בו? פרימיטיביים. אבא שלך פקיד! פקיד! הוא מלומד. ועשתה תנועת ביטול בידה.
"את יודעת בינתי," קטעה את מחשבותיי "אמא שלך ידעה להכין את העוגות הכי טעימות מאבקת חלב ואבקת ביצים. ידעת את זה?"
ידעתי. נזכרתי במפגשי השכנות, אצלנו בבית, בימי השוק – שני וחמישי. בימים אלו, התעוררה אמא מוקדם מהרגיל, והכינה עוגות ואפתה אותן בסיר פלא שהעמידה על הפתילייה. כולם עדיין ישנו אפילו אבא עוד לא הלך לעבודה. אלו היו עוגות מאבקת חלב, אבקת ביצים וסוכר חום ומתוק. והן היו טעימות להפליא.הצנע חלף. כמעט שנתיים חלפו מאז, ואפשר היה למצוא בשוק ביצים וקפה וחלב רגיל, שאדון דמרי היה מוכר כשהוא נגרר בעגלה הרתומה לחמורו, וסובב את העיר כולה – שיכון דרום, מעברת חצרים ומשק עזר. גם אתמול אפתה אמא. התעוררתי לריח העוגות הנאפות, וזכיתי לקבל את הפרוסה הראשונה מהעוגה החמה והמתוקה. אמא סימנה לי להיות בשקט, והלכה להכין ארוחת בוקר לאבא. באתי אל אמא וביקשתי עוד פרוסה:
"לא!" אמרה נחרצות, "קיבלת כבר והשכנות תיכף יגיעו."
"למה השכנות כן ואני לא?" שאלתי בכעס. אמא לא השיבה והמשיכה בענייניה.
"עוד עוגה ואני אלך לגינה ולא אפריע."
"לא." אמרה.
"כן, כן, כן" צעקתי. אבא התעורר "את רואה מה עשית?" הוכיחה אותי אימי והפנתה פניה ממני.
"שקט על הבוקר." אמר אבא לשתינו, והלך לשירותים. אני הלכתי והתיישבתי על רצפת הבטון מול המטבח, ראשי בין ברכי.
אבא חזר מהשירותים וניגש אלי "מה את צועקת על הבוקר?" אמר וקרץ לי. אני הילדה הקטנה בבית.
לפעמים אבא אוהב לפנק אותי.
"רוצה עוד עוגה?"
"תני לילדה, פורטון." אמר אבא לאמא בצרפתית. אני הבנתי ורצתי למטבח, מושיטה את ידי והבעת ניצחון על פני. אמא הייתה בגבה אלי ממלמלת דבר מה בצרפתית, ואז סובבה באחת פניה אלי, כמעט מטיחה את פרוסת העוגה לתוך ידי המושטות ואומרת בכעס "קחי בכיינית". לקחתי את העוגה וזרקתי אותה על הפרימוס בו נאפתה העוגה השנייה, ויצאתי בריצה לגינה, שם ישבתי לצל התאנה. ידעתי שכשתבואנה השכנות להפסקת קפה אצל אמא, בדרכן אל השוק, אקח לי כמה עוגות שארצה ואמא לא תעיר לי. ואם היא תביט בי במבטה המאיים, אני פשוט לא אבחין בו. כך חשבתי לעצמי כשאני נשענת על גזע התאנה.
גברת דמרי חיכתה לתשובה "ידעת שאמא שלך הכינה עוגות טעימות מאבקת ביצים?" חזרה על שאלתה. ואז סיפרתי לה על העוגות שאמא אופה לשכנות בימי חמישי ושני עוד מהימים של הצנע ועד היום וסיפרתי לה מה קרה אתמול, על שביקשתי עוד, על אמא שכעסה עלי ולא רצתה לתת לי, ועל איך זרקתי את העוגה על הפרימוס.
גברת דמרי נבהלה "בשם השם, בשם השם, בשם השם." חזרה ואמרה "טפו, טפו, טפו" ירקה שלוש פעמים לתוך שמלתה "ככה עשית לאמא? חי אדוני. מי לימד אותך ככה להתנהג? כפרת עוונות, תלכי תגידי לאמא – מחילה, מחילה וכפרה אמא יקרה, תלכי נו!"
הסתכלתי עליה לא מבינה ולא מאמינה למראה עיני – מה קרה לה? השתגעה? מה עשיתי? למה היא כל כך מתרגזת? תמיד כשסיפרתי לה על מריבות שהיו לי עם אמא, היא אמרה בחמלה "אין דבר יא בינתי, זה אמא שלך, הכול יעבור." וליטפה את ראשי ברכות וחום והיום – מה היא צועקת עלי? מה עשיתי לה?
"לא ידעת שאסור לזרוק לחם, שאסור לזרוק אוכל? אבא שלך לא מברך "המוציא" בזמן הסעודה? איפה גדלת לזרוק ככה עוגה, אתם לא יהודים?" המשיכה להוכיח אותי.
שתשתוק כבר, חשבתי בליבי, הבטתי עליה במבט סוער ובליבי נרקמו מחשבות נקמה – אני אתיר את המטפחת שעל ראשה, שכולם יראו לה את השיער עם הצמה הדלילה שלה. לא, אני אירק על פניה ואקלל אותה שתמות. ככה יותר טוב. אני אגיד לה "שתמותי טיפשה אחת". אולי הכי טוב יהיה לקחת את צנצנת הקפה שהיא טחנה, לבעוט בה שכל הקפה יישפך על האדמה ואני אשפוך על הכול מים ועפר, וככה אדון דמרי יצעק עליה ויריב איתה. נראה אותה אז צועקת עלי, הטיפשה הזאת. אחר-כך אני גם אחביא לה את הכלי הזה בו היא קולה את הקפה. זה מה שאני אעשה למטומטמת הזאת. למה בכלל סיפרתי לה?
גברת דמרי הביטה בי, מצפה לתשובה, אבל אני רצתי משם וכושי הכלב בעקבותיי, נשענתי על ענף התאנה וליטפתי את כושי "די, אל תהיי עצוב, די, כלב יפה שלי." אמרתי לו והמשכתי ללטפו שעה ארוכה. ואז גמלה בי ההחלטה – אני אבריח את החמור מהאורווה. זה מה שאני אעשה להם.
חזרתי בצעדים איטיים ושקטים לחצר של גברת דמרי. וכושי בעקבותיי, מכשכש בזנבו ובכל זאת אמרתי לו "שש, תהיה בשקט". איש לה היה בחצר. גברת דמרי כבר נכנסה, הפח עם הגחלים היה בחוץ, וגם הכלי בו היא קלתה את הקפה זה עתה, היה על האבן הלבנה. אני הלכתי ישר לכיוון האורווה פתחתי את הדלת ורצתי מהר ובשקט , מסתתרת מאחורי החומה הנמוכה, ומציצה לראות איך החמור בורח. אלא שהחמור לא יצא. חיכיתי וחיכיתי והוא לא יצא. חזרתי בריצה לאורווה. החמור שלעס קש הביט בי והמשיך ללעוס.
"קישט" אמרתי לו ונופפתי בידי. אך הוא התעלם. לקחתי ענף דק שהיה זרוק בשביל והנפתי אותו אל מול פניו. הוא התחיל לנעור, הניף את רגליו הקדמיות ונשאר נטוע במקומו.
"חמור מטומטם," אמרתי לו, "למה אתה לא בורח?". התחלתי ללכת לעבר הבית, כשדלת האורווה פתוחה, ואז נזכרתי במה שאבא סיפר לי על חיות. איך הן פוחדות מאש. יופי, חשבתי, אני אדליק את המקל הזה ואנופף לו מול הפנים המטומטמות שלו. אבל מאיפה אקח אש? בבית הפרימוס תמיד דולק, אבל אולי הם כבר התעוררו? מה אגיד להם? ואז נזכרתי בגחלים של גברת דמרי וחזרתי במהירות, מתלהבת, לחצרה. איש לא היה שם, גם לא שמעתי קולות מהבית. ניגשתי לגחלים והמקל בידי, הצמדתי אותו לגחל אחד אדמדם והוא נדלק לבסוף. רצתי רועדת את המרחק הקצר עד האורווה, עם המקל הבוער, אך הוא כבה. רק בפעם הרביעית, כשהלכתי לאט, הצלחתי. נכנסתי לאורווה עם המקל הבוער ונופפתי אל מול החמור, ששעט קדימה בבהלה, מפיל את המקל וכמעט מוחץ אותי. רצתי מבוהלת והסתתרתי מאחורי החומה, כולי רועדת.
אחר-כך עפו גיצים מפתח האורווה לכיוון עץ התאנה של גברת דמרי ופתאום, במין שריקה חדה פרצה לשון אש מדלת האורווה וטיפסה למעלה לגג האורווה. הכול התחיל לבעור, אדון דמרי יצא החוצה צועק "אש, אש" והשכנים כולם הגיעו .היו צעקות, התרוצצויות, אנשים חיפשו דליים וברזים קרובים, אמהות קראו לילדיהן והיה פחד. אני רעדתי ולא יכולתי לזוז ממקומי. בא אחי סמוק ומתנשף, וגרר אותי משם לכיוון הבית כשהוא צועק "את לא רואה שיש שריפה? מה את עומדת כמו פסל ליד האש?"
ואני אמרתי לו – "זה לא אני, זה החמור המטומטם הזה. הוא אשם בכל."
"מה את רוצה מהחמור? יאללה בואי כבר הביתה, נו רוצי כבר." צעק כשהוא מושך זרועי בכוח. השאיר אותי בבית ורץ לעזור לשכנים.
ישבתי בבית רועדת. שומעת את צעקות כולם, את צינורות המים של השכנים, את הדליים, את צרחות האימהות ורק אני הייתי בבית, לא מצליחה להפסיק את הרעידות. אט אט שכחו הצעקות, ואזעקת אוטו מכבי האש נשמעה, מפלחת את האוויר. שמעתי את אבא אומר לאמא: "עכשיו נזכרו לבוא!" ויצאתי החוצה לשביל. אבא ואמא הלכו לכיוון הבית, אבל חזרו לשמוע את הויכוח בין מכבי האש לאדון דמרי שנזף בהם – "אם היינו מחכים לכם עד עכשיו, גם הבית היה נשרף וגם הבתים של השכנים. כולם."
אבא אמר לאמא: "אני באמת פחדתי שהאש תגיע אלינו." כששמעתי זאת, רעדתי חזק יותר.
אמא לחשה לו: "זה בגלל שהם פרימיטיביים. מדליקה גחלים לעשות קפה. שתעשה על הפתילייה כמו כולם!"
ואבא אמר – "אבל הקפה שלה טעים יותר מכולם." והביט בי וקרץ ואז אמר לי –" למה את רועדת, זהו כיבו כבר את האש, הכול נגמר." ולאמא שפניה היו נפולות מדברי אבי, אמר – "פורטון תתני לה קצת סוכר."
"לא, לא רוצה. זה הכול החמור הזה אשם. זה הוא אשם בכול זה בכלל לא הגחלים אשמים, רק החמור."
"מה את רוצה מהחמור?" שאל אותי מבודח, "בואי," הושיט לי ידו. שילבתי ידי בידו ואמא לצידו וכך חזרנו לחצר של גברת דמרי ונעמדנו ליד המקום בו עוד הבוקר הייתה אורווה ובתוכה חמור. לידנו עמדו השכנים, מפויחים ומדברים בקול על מכבי האש "הבטלנים האלה." כך עמדנו כולנו, השכנים, הורי אחי ואחיותיי, מביטים בשרידי האורווה ומדברים בהתלהבות על האש, כמה גבוהה הייתה, כמה קשה היה לכבות אותה, מנסים לשער מה גרם לה. אני אמרתי "זה החמור, הוא עשה את כל השריפה הזאת." אבא השתיק אותי – "די זה כבר לא מצחיק, מספיק עם החמור הזה."
בעודנו עומדים ומדברים נשמע צלצול הפעמון ולאחריו קולו הרם של מר מנדל מכריז – "קרח, קרח, קרח, חצי בלוק רבע בלוק, קרח קרח" השכנים כולם צחקו וגברת דמרי אמרה – "העולם כולו בוער והוא – קרח, קרח, קרח, שיביא לפה בלוק נזרוק אותו פה." אמרה והצביעה על אזור השריפה. וכולם צחקו בקול גדול. אני רצתי החוצה מהחצר ונעמדתי ליד מר מנדל, וגושי הקרח הקרירים שבעגלתו. הבטתי בו מוכר קרח. איך הוא מסיר את שק היוטה מעל גושי הקרח, איך הוא מבקע באיזמל את אותם הגושים, מנסר אותם במסור ומגיש לקונה. ושוב מבקע, מנסר ומגיש. מר מנדל הצליח תמיד לבקע בלוק לחצי מבלי לפורר אותו. עמדתי לידו, מביטה בתנועותיו הבטוחות והיציבות ומרגישה איך אני מתקררת אט אט. חלק מהשכנים המפויחים באו אף הם לעמוד ליד מר מנדל, מספרים לו בהתלהבות על השריפה, איך הצליחו לכבות אותה לבד ורק אחר כך הגיעו מכבי האש –" וגם אתה נזכרת עכשיו לבוא", אמרו לו צוחקים. מר מנדל צחק יחד איתם והלך לשכונת ההונגרים מכריז "קרח, קרח, קרח, חצי בלוק, רבע בלוק" ומצלצל בפעמון שבידו.
חזרתי לחצר של גברת דמרי. היא בדיוק יצאה מהבית, נושאת בגאווה מגש גדול מנחושת, מנדנדת ישבניה, ראשה זקוף מבטה גאה ועיניה מחייכות ועל המגש שהיא נושאת, ספלונים קטנים עם קפה מהביל שהגישה לכל שכן, תוך שהיא מודה לו על עזרתו. גם לאבא שהמתין בסבלנות הגישה. אמא, שהביטה בו לוגם בהנאה, עוותה פניה ואמרה "לא תודה." לגברת דמרי. "פורטון, אבל את עושה את העוגות הכי טעימות," אמרה, תוך שהיא צוחקת, ופנתה חזרה הביתה, כשהיא מבטיחה "תיכף אביא עוד קפה לכולם, על שעזרתם לנו לכבות את השריפה, שתהיו בריאים." ואז הביטה בי ואמרה "אולי את רוצה קפה, כמו הגדולים, רק הפעם?" אמרה וחייכה בשובבות. " לא תודה." אמרתי לה כמו שאמא אמרה לפני, ורצתיהביתה. התיישבתי בפינת בפרוזדור ובכיתי.
בעריכת שרון ליאור
