חלקו הראשון של הסיפור נמצא כאן.
היא הרגישה כיצד הכול מתהפך, מתגלגל, מתערבב לתוהו ובוהו של גומי חובט ואנשים צועקים. המים התערבלו סביבה, מצליפים בטיפות דוקרות. היא התקשתה לפקוח את עיניה, שמלאו מים, כאילו דמעו בלי סוף. משתעלת, נוכחה ששכחה לקחת נשימה עמוקה לפני שירדו במפל הגדול. אבל משהצליחה לבסוף לפקוח את עיניה, גילתה שדווקא היא מכולם נשארה כשידה אוחזת בחבל.
היא חילצה את זרועה מתחת לרפסודה ההפוכה ותפסה באחת מידית הפלסטיק שבצדה. הנהר זרם סביבה ואיתה. המשפט אותו שיננו להם שוב ושוב בתדריכי הבטיחות הדהד בראשה. לעולם, אבל לעולם אל תעמדו בנהר. תשחו על חזכם, או תתהפכו על הגב, תשתחררו ותניחו לזרם לשאת אתכם. אבל לעולם, לעולם אל תנסו לעמוד. כי אם רגלכם תיתפס בסלעים, אף אחד כבר לא יוכל לעזור לכם. לא תוכלו להיחלץ גם כשהמים כבר יגיעו לכם מעל לראש.
"לכאן, תמשכי, זהו" – הרפסודה התהפכה שוב לצידה הנכון. המדריך השרירי העניק לה דחיפה שעזרה לה לעלות שוב לרפסודה, מפרפרת כדג שנלכד ברשת, תופסת בדפנות הנפוחות, החלקלקות של הרפסודה עד שנפלה לתוכה. אז שחה המדריך ממנה והלאה, היא ראתה אותו חותר במורד האשד, שבהמשכו המקציף בצבץ אחד הראשים העטוי קסדה.
קול שיעול גרם לה להסב את ראשה אל קסדה נוספת שבקעה מן המים בצד הרפסודה. יד שחומה נשלפה מן הנהר ונאחזה באחת מן הידיות הצדדיות. התלתלים הכהים היו דבוקים למצח הרטוב שמתחת לקסדה, והעיניים עצומות למחצה וממצמצות. רוכנת מעבר לדופן, תפסה בכתפיות חגורת ההצלה הצהובה שלו. לתפוס ולמשוך למעלה. כך הדריכו אותם לעשות.
היא משכה. גם ידו השרירית האוחזת בידית ניסתה להניפו למעלה. זרועותיה הדקות התאמצו, מושכות בכל כוחן אך לא מצליחות לגרום לתנועה. הוא התרומם מעט וגלש בשנית אל תוך המים. זרועו התקשתה, השרירים מתבלטים מעוצמת המאבק. היא משכה בכתפיות הצהובות עוד ועוד, ללא הועיל. זרועו השנייה הגיחה מן המים, נחבטת אל הדופן וגולשת מטה, ושוב מונפת. בשיניים חשוקות וכתפיים שורפות הבחינה, כיצד אגרופו השמאלי חובט בדופן, קפוץ, גולש שוב ושוב אל המים בלא למצוא נקודת אחיזה.
היא משכה. בהתעקשות לא ברורה, במוח ריק ממחשבות, בעיניים מכווצות עפעפיים. מבעד לרסיסי המים התלויים בריסיהן ראתה את זרועו הימנית הנלפתת עדיין בעוצמה אל ידית הפלסטיק, מנסה לשמש כמנוף. היא משכה. "יותר חזק! יותר חזק!" המילים נקרעו מתוכה עם נשימתה. "יותר חזק!" נאנקה שוב. הוא עלה מן הנהר, וכעבור עוד רגע של ערבול וגלישה היו מוטלים שניהם בתוך הרפסודה, מתנשפים.
היא התיישבה, גופה רועד, קצרת נשימה. הוא התייצב לישיבה מולה, נע במקומו על מנת לאזן את הרפסודה, והיא ראתה את עיניו השחורות שוחקות מקרוב למול שלה כשהתרומם. פיו התעקל, חושף שיניים ישרות ונאות בחיוך שערבב רוח טובה ומשובה. היא לא עמדה על הזיק שבעיניו עד שאמר לה בעברית "תודה רבה".
מכה קלה ומטלטלת הדפה את הרפסודה אל הסלעים. אחד המדריכים תפס בה מן הצד ודחף אותה. תוך זמן קצר היתה הרפסודה מלאה שוב בכל יושביה, שהמשיכו לגלוש על פני האשדים המלבינים. היא חתרה במרץ בכל פעם שהתבקשה לכך, למרות זרועותיה הכואבות והרועדות. את מבטה מיקדה בנקיק שבו זרם ערוץ הנחל, בין גדות מסולעות מכוסות צמחייה יפה ומוזרה למראה.
כשהוריד אותם האוטובוס ליד האכסניה, מיהרה פנימה, לפני שהספיקה להבחין בוודאות האם נגררו צעדים אחריה. במקלחת, שפשפה שוב ושוב את שריריה הדואבים מתחת למים החמים, מקרצפת את עורה כמו נחש המבקש להשילו מעליו. היא השפילה את מבטה אל כפות רגליה, מרגישה לפתע עד כמה חוצצים השקפקפים מוצפי המים שעליהן בינן לבין הקרקע שמתחתן.
שיערה הארוך והלח מפוזר על גבה, נכנסה אל מטבח האכסנייה. זוג ניצב ליד כיריים, ובחורה פתחה את המקרר. אבל היא ראתה אותו עומד, בגבו אליה, ליד הדלפק שממול.
היא פסעה רכות קדימה. הוא הכין סלט. ידו השמאלית, המאוגרפת, נשענה בפרקה על קרש החיתוך, משאירה אותו במקומו שלא ביציבות יתרה. הימנית קצצה סלט במיומנות, מרעידה מפעם לפעם את הקרש.
מישהו מאחוריה הפיל משהו בתרועת מצלתיים, כנראה מכסה של סיר שהסתחרר על הרצפה מאחוריהם. הוא הסתובב לאחור, וראה אותה.
לרגע רצתה לברוח. אבל היא נותרה במקומה, גופה פשוט איברים התלויים ברפיון, והיא חשה לפתע בבגדי הטריקו, ספק פי'גמה, העוטפים אותו. מבטה רותק לידיו של הבחור. הימנית שאחזה קודם בסכין היתה פתוחה במעין חוסר אונים, והשנייה קפוצה לאגרוף.
"אלפיים ושתיים. התקרבתי יותר מדי לאחד המחבלים המתאבדים ההם". קולו גרם לה להרים את עיניה אל פניו. הוא היישיר אליה מבט בפנים נטולי הבעה. "את מבינה, יש לך עסק עם פגוע מוח".
היא לא מצאה מה לומר. מה ניתן לומר במצבים כאלו, חוץ מאולי אני מצטערת? והיא ידעה עד כמה הבעת הצער של אחרים אינה באמת נוגעת בצער שלך. כשמי שהיה שם תמיד לפתע איננו, אתה נמצא לבדך. היא חיפשה דרך לגשר על התהום. אפילו אם יהיה זה גשר דק, נמתח ונע מתחת לרגליים וברוח, כמו הגשרים הרבים שחצתה בטרקים.
"איך קוראים לך?" אמרה.
הוא הביט בה, במבט שוקל ומודד, לפני שהושיט אליה את ידו. "תום".
היא שלחה את ידה לפנים, אך התחמקה מימינו המושטת. היא חשה ברתיעת ההפתעה הקלה שלו כשעטפה באצבעותיה את שמאלו המאוגרפת, דוחקת אגודל אל תוכה, חשה בשרירים הנוקשים השבים ומתהדקים סביב אגודלה באופן לא רצוני. "אלה".
אחרי שבישלו ושאלו, ישבו בחוץ, מאחדים צלחות פסטה וסלט. בשלו אפילו היה אבוקדו.
"אני לא קונה בדרך-כלל", אמרה. "לא רק שזה דולר ליחידה, אלא גם בדרך-כלל קשה כמו אבן".
"כמו השרירים שלי" השיב. החיוך שלו יצר גומות בלחייו.
היא השפילה מבט והסתכלה שוב לפנים. למרות שכבר הסבירה והקשיבה, עדיין חשה נבוכה מעט.
"אז נסעת לניו-זילנד בשביל לברוח מהדברים". הוא אמר יותר מששאל.
"כן". היא שתקה רגע. "אבל איך אומרים, אתה יודע, גם אם תנסה לברוח לסוף העולם..."
"אפילו בסוף העולם לא תוכל לברוח מעצמך".
היא צחקה. לא משום שצדק, אלא בגלל שפתאום היה טוב כל-כך לשבת עם מישהו שמסוגל לצטט לך את נינט. בגיחוך עצמי הוא הצטרף לצחוקה.
אחרי שהשתתקו נעצה את מזלגה בפסטה. רוטב העגבניות נטף מן האטרייה אל תוך הקערה. הוא נגס ירקות בדממה לפני שאמר:
"אנשים תמיד אומרים שהם מתארים לעצמם כמה זה כואב".
היא הרימה במהירות את פניה אליו, שוכחת את פיה המלא פסטה, והנהנה, לועסת בנוחות. אבל כשבלעה חשה איך עיסת הבצק רחבה מדי לגרונה. היא נשאה את עיניה לשמיים. הכוכבים הבריקו מבעד למסך מטושטש. הם לא היו יפים כל-כך כאן כמו במקומות הפתוחים, המבודדים, שמחוץ למקום יישוב. במקום בו השמיים בהירים כל כך...
בחטף החזירה את מבטה אליו, פוגשת חצי חיוך עצוב שריחף על שפתיו. פתאום רצתה לראות שוב את הגומות.
"תגיד לי, איך שכנעת את המדריכים ברפטינג לתת לך לצאת? הם הרי רוצים כושר גופני תקין".
הוא הביט בה בשובבות, נענה לזיק שבעיניה. "אמרתי שמתחתי קצת שריר ברגל. שזה כלום". הוא צחק. "העמדתי פנים, מיס אלן". את המילים האחרונות ביטא במבטא בריטי מוקצן. "ליד הם לא שמו לב, הם לא מכירים פציעות כאלה כאן".
צוחקת, קברה את פניה לרגע בצלחת. "יש לך משאלת מוות או משהו?" ואז נרתעה פתאום בשל המילים שלא ידעה מניין באו או לאן יוליכו.
אבל הוא עדיין צחק. "משאלת מוות? מה פתאום". אחרי רגע הוסיף, "לא, אני רוצה לחיות. כמה שיותר. אבל כמה שאפשר כמו אדם רגיל. לא עם חצי שיתוק בחצי גוף".
"נראה לי שאתה מסתדר לא רע". היא בחשה את הרוטב שבצלחת, בלי להסתכל. פתאום צפה בה המחשבה שאמא שלה דווקא אף פעם לא אמרה לה שלא לשחק באוכל...
"כן... אבל בתכל'ס לא באמת הייתי מסתדר פה בלי נמרוד". כשהכינו את הארוחה סיפר לה על השותף שלו לטיול, חבר הילדות שאיתו רב בבוקר.
"אז פתרתם הכול?"
"כן, הוא נרגע אחרי שראה שלא טבעתי". שוב צחק. "אני פשוט שונא להיות תלוי באנשים". הבעתו התקדרה. "אבל אין ברירה".
היא ישבה, מהורהרת. "כנראה שכולנו תלויים באנשים, בצורה כזו או אחרת".
באוויר נישא ריח מעיינות הגופרית של רוטורואה. הם ישבו מתחת לכוכבים הלא-זוהרים ואכלו סלט. עם אבוקדו.
למחרת בבוקר, נכנסה אלה ללובי האכסנייה כשהיא נושאת ערימה של סדינים ומגבות. השיחה של ליל אמש התארכה והיא קמה מאוחר. היתה לה עדיין לא מעט עבודה להספיק לפני הסיור לאזורי הפעילות התרמית. תום ונמרוד התכוונו לנסוע לשם, וכיוון שלא היתה באותו מקום עדיין, החליטה להצטרף אליהם. היא כבר ידעה, שפעילות תרמית יוצרת לא רק בריכות אפרוריות מבעבעות, דמויות שאול, אלא צבעים מרהיבים המתלבשים על צורות שלא חזתה קודם לכן בדימיונה.
היא חלפה על פני הלובי כשמשאה בידיה, אולם נעצרה לפני שנכנסה אל המסדרון. היא הסתובבה לאחור. באמצע החדר ניצב טלפון על שולחן קטן. היא הביטה בו לרגע, ואז הניחה את ערימת הבדים שבידיה על כורסא, ופסעה לעבר השולחן. מספרי הגישה הנחוצים היו מודבקים מעליו.
היא הרימה את השפופרת והחלה לחייג.
...00-972-3
"הלו?" הדובר מצדו השני של הקו נשמע כאילו הוא עומד לידה.
"היי אבא". אצבעות ידה הפנויה נקפצו לאגרוף. היא ריפתה אותן ופתחה אותו. "זאת אני".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה