"אנה, זהירות!" קרא הקול שמאחוריה. היא עמדה על שפת הצוק. למטה בקעו הסלעים מתוך הכחול הכהה, הקצף הלבן מסתחרר סביבם עם כל מכה של שיברון הגלים. היא השקיפה על הנוף, מוקסמת מהיופי הבלתי-צפוי שבפראותו, מבדידותו המביעה עוצמה חזקה כל-כך, של מי שקיומו המרהיב אינו נזקק לדבר. כמעט ולא השגיחה ברגליה שהחליקו מעט על האבן הלחה שמתחתן, בעודה טועמת את ריח המלח, את האינסוף.
"אנה!" חזר הקול, נשי, מתגלגל, אירופי. "אנה!" רק לאחר שחזר הקול בשלישית נזכרה בשם שמסרה לתיירת הגרמנייה. נועצת את סוליות נעלי הטרקים שלה על זיזי הסלע, ייצבה את רגליה וסובבה אותן לעבר דמות הגבוהה, שהקארה הבלונדיני שלה התנופף ברוח מעל לעיניים מודאגות.
"אל תעמדי קרוב כל-כך לקצה", אמרה הבחורה.
"כן, את צודקת", חייכה לעברה באופן לא מחייב. היא זרקה עוד מבט אל הגלים המקציפים סביב הסלעים שלה, ופסעה לעבר... כן, לוטכן. היא הגיעה אליה עם אותו חיוך מסתיר שפתיים, קולטת את האוטובוס הסגול שחנה כמה מטרים מאחוריה ואת האנשים שהחלו מתאספים בקרבתו. החניה לתצפית הסתיימה. היא לפתה את רצועות תרמיל הגב הקטן שלה, החוצות את חזה, ונאחזה בהן, למרות שאחרי כל-כך הרבה שבועות בניו-זילנד כבר לא חשה במשקלו.
תרמיל הגב הגדול, לעומת זאת, היה עניין אחר. אבל משהגיע האוטובוס לעיירה שבה התכוונה לחנות בלילות הבאים, הניפה את אותו תרמיל במיומנות על גבה, מעבירה את הקטן לפניה. היא סגרה בקליק את אבזם הפלסטיק של חגורת המותניים, מפנה את משקל המשא אל האגן. את אצבעות יד ימינה השחילה בין שק השינה לרצועותיו, ובשמאלה אחזה באלו של שקית האוכל האקולוגית מן הניילון הכחול. לוטכן, שהמשיכה עם האוטובוס לתחנתו הסופית באותו יום, נופפה לה מן החלון.
"ביי!" קראה בחזרה, חושבת על כך שבפעם הבאה, לא כדאי לספר לגרמנייה שהיא מהולנד. אלו בעיקר דוברי האנגלית שלהם עברית עשויה להישמע כמו הולנדית, הסיקה. אבל למרות שהולנדית, כמו עברית, היא שפה של מדינה אחת, לאירופאים עדיף שתספר שהיא מארצות הברית או משהו כזה. המבטא שלה עשוי לעבור.
בקבלה של האכסנייה לא היה הרבה טעם להעמיד פנים. כרטיס האכסניות שלה, ה-[1]BBH, יסגיר אותה בכל מקרה. אבל לעובדי הקבלה בלאו הכי אין יותר מדי זמן לפטפוטים ולשאלות אישיות מציקות על המקום שממנו באת ועל החיים שלך שם; והעיקר, כאן הם היו עסוקים מספיק בשביל להעניק לה מקום לינה תמורת עבודה.
כמו תמיד, לקחה חדר של bunks, כלומר חדר משותף עם כמה מיטות קומותיים. החיסרון היה כמובן חברת האנשים, אבל הוא נסוג למקום שני מפני העיקרון העליון של חיסכון בעלויות. נשארו מיטות פנויות בקומה התחתונה והיא הניחה את חפציה על אחת מהן, למרות שכבר חדלה להיות מוטרדת מהצורך שבטיפוס למעלה. היא נטלה עמה את שקית האוכל האקולוגית ויצאה מן החדר.
לאכסנייה הזו היה אזור סלון גדול, שבו פוזרו שולחנות האוכל, צופים על האגם שבחיק ההרים והעיירה. היא נעצרה והביטה במים השקטים מבעד לזכוכית החלונות הגדולים. הערב הלך וירד, אולם לא ניתן היה לראות מכאן את מקום השמש השוקעת. היא עמדה, ראשה מופנה אל האגם הרוגע שמעבר למחיצה השקופה, כאשר נפלו על אוזנה דיבורים בעברית.
היא הפנתה את ראשה לעבר הקול. חבורה של חמישה אנשים ניהלה שיחה ערה ליד אחד השולחנות. ערה, אבל במפתיע לא קולנית. היא המשיכה בדרכה על המטבח ונעצרה שוב במרחק בטוח.
"זה קשה. בכיתי מרוב שהיה לי קשה. אבל מה, היה מדהים. אולי הטרק הכי יפה בכל הטיול".
"את הרוּטבֶּרן עשיתם?"
"כן, זה היה פחות נורא. באמת מזל שיש לי את אודי שסחב לי את הציוד".
הם נראים כמו הגל השני של התרמילאים, חשבה. בכל אופן זאת והחבר שלה. לא הילדים אחרי צבא, אלא בני העשרים ומשהו, שנוסעים אחרי תואר או בין עבודות. גם החבר'ה האחרים שאיתם בערך בגילי. היא הופתעה מהצביטה שגרמה לה, בפעם הראשונה מזה זמן רב, לרצות להתקרב.
"חכי, ענבר, שנייה. אני צריכה להתקשר הביתה, טוב?"
היא נזכרה לעצור את השרירים לפני שהסתובבה כולה בבת אחת. גם הקול הזה דיבר בעברית. אם תנעץ בבחורה מבט, בטח תקלוט שהבינה אותה. היא הסתובבה באיטיות לא קשורה לכאורה, מבחינה מזווית העין בצמות הדקות, החומות-בלונדיניות של הבחורה, ובחברתה שצנחה על כורסה לחכות לה. בעלת הצמות הושיטה יד שזופה לעבר הטלפון העגול והאדום שהיה מונח על מדף עץ, שמעליו היה פתק עם מספר הגישה המקומי, המאפשר להתקשר בזול באמצעות כרטיסי החיוג.
היא הידקה בידה את ידיות השקית האקולוגית שחתכו את אצבעותיה, ומיהרה למטבח. ה"הלו?" של הבחורה עם הצמות נבלעה בבליל השיחות בשפות שונות שבאולם.
במטבח, החלה לסדר את הדברים בארון ובמקרר. לא רע, חשבה, יחסית יש פה מקום אחסון, ואפילו מדבקות ועט בשביל לתייג את האוכל. אם היה מה לתייג, זאת אומרת, חשבה ועיקמה את פניה כשהוציאה מהשקיות שתי בננות, שהדיפו ריח עז מדי של בננה. צנצנת רוטב הפסטה היתה עדיין סגורה, אבל היא לא היתה בטוחה לגבי רוטב הסלט, ומה שהוא עלול לעולל לה אחרי מה שעוללו לו שעות הנסיעה באוטובוס. חבל שקניתי אותו בכלל, חשבה. איזה בזבוז כסף. הרי היה ברור שאצטרך לזרוק אותו ברגע שאסע לתחנה הבאה. אם יש משהו בחיים שאפשר לסמוך עליו, רוטב מיונז זה בטוח לא.
היא מצאה סיר ושמה את הפסטה לבשל. הירקות לסלט נטול הרוטב – חצי מלפפון "טלגרף" ענק ועגבנייה, שרדו פחות או יותר. פלפל או אבוקדו בדולר שלם נראו לה תמיד כשוד לאור מנורות הניאון של הסופר, ולכן כהשקעה לא כדאית.
היא התכופפה ומצאה על המדף שמתחת לאחד הכיורים קרש חיתוך, שמחה לגלות שהאכסנייה באמת מצוידת היטב. כשהתרוממה, נפלו עיניה על השלט שמעל לכיור. באכסנייה הזו לא היו איומים, רק בקשות מנומסות לשטוף את הכלים לאחר השימוש. ליד השלט הודבקו דפי נייר נוספים, שעל כל אחד מהם נכתב בטוש בשפה אחרת. היא ראתה גם פתק בעברית:
"אמא שובתת. שטוף את הכלים ותנקה בעצמך!".
היא הידקה את שפתיה ותפסה את הסכין שלימינה, כמעט נחתכת מן הלהב. היא הציבה את הקרש על הדלפק והתמקדה בחיתוך הירקות.
"היי". זו היתה חברתה של הטלפנית בעלת הצמות. היא שאלה אותה באנגלית אם היא משתמשת בפומפייה שלידה.
"לא", ענתה.
"ממש נחמד כאן, נכון?"
"כן, מפתיע שהם קיבלו רק 78% בדירוג ה-BBH", אמרה. החוברת ובה מדד שביעות הרצון של המטיילים מהאכסניות היוותה את האורים והתומים שלה בבחירת מקום לינה.
"מאיפה את?"
"מארצות-הברית".
"איזה יופי! מאיפה?"
היא בחרה בשם של עיר קטנה.
"מה את עושה שם?"
"מרפאת בעיסוק". באנגלית אלגנטית למדי הסבירה למגמגמת כבדת המבטא על העבודה הנפלאה שלה עם הילדים, וכמה היא אוהבת אותה. המים בסיר הפסטה רתחו, מבעבעים להם בבועות שקופות, הצפות על-פני השטח, מתנפצות ואינן.
למחרת בבוקר כרעה על ברכיה באחד מתאי השירותים של האכסנייה, משפשפת את פנים האסלה. לו היו רואים אותי עכשיו בבית, לא היו מאמינים, חשבה לפתע; מופתעת מהמחשבה שהרשתה לעצמה להיכנס לתודעתה, צמצמה את עיניה למול כתם חום שקלטו על החרסינה הלבנה. אוחזת במברשת הטבולה בחומר ניקוי קרצפה אותו בכמעין חמת זעם, עד שנמחק.
היא חצתה את סלון האכסנייה ובידה הדלי והמברשת בתוכו, וראתה את הבחורה שדיברה על הרוטברן אתמול ואת החבר שלה משוחחים עם שני ישראלים נוספים. הם דנו במסלול יום שנמצא בסביבה. היום כבר לא יספיקו לטייל לשם, חשבה. גם אני לא. היו לה משימות נוספות לבצע באכסנייה. היא נזכרה בקנדית שעבדה איתה באכסנייה בנלסון, ושהתלוננה על הפרדוקס של המטייל: אם תעבוד, יהיה לך עוד כסף לטייל, אבל מצד שני תבזבז המון זמן על כל מיני עבודות, ועוד כאלו שבנסיבות אחרות לא היה עולה בדעתך לעשות. איך קראו לבחורה ההיא? היא לא זכרה, אבל נדמה היה לה שסיפרה לה שהיא מאיירת מבלגיה, שעכשיו נפרדה מהחבר שלה. כן. היא זכרה את התמונות שיצרה על הסיפור הזה. הוא היה יפה מאוד, רומנטי וציורי. אולי הקנדים נאיביים כמו האמריקאים, למרות שזו צדקה במה שאמרה על העבודה. היא עצמה לא אמרה לה, שלה בעצם לא אכפת. כל עבודה, כל דבר, לא משנה מה. העיקר עוד יום אחד פה, במקום הכי רחוק מהבית שיש, חוץ מאנטרקטיקה.
כשחזרה שוב בלי הדלי, התפזרה חבורת הישראלים שבפינה. שניים חלפו על פניה, אחד רזה וגבוה עם שיער בצבע חול והשני גבוה גם הוא, מוצק ושחום, בעל תלתלים שחורים. היה משהו גאה בפניו כשעבר אותה בצליעה. אולי נקע את הרגל באיזה טרק, חשבה. יש כל כך הרבה אבנים רופפות בשבילים. ואז התחילה בכל-זאת לחשוב על המרחבים שבחוץ. היו פעמים שבהן, כשהיתה מוקפת בטבע המרהיב, שלא ראתה כמותו אף פעם לפני שבאה אל האיים השקטים האלו, שחשבה שאולי בכל זאת יש אלוהים.
הפעם הראשונה, כמה ימים קודם לכן, היתה בחוץ, בלילה, כשראתה את הכוכבים תלויים לא למעלה בשמיים, אלא כמעט מולה. מעוררים כיסופים הכסיפו מתוך החושך, מתעתעים בה לחשוב שהנה תוכל לגעת בהם. היא לא ידעה שהם יכולים להיראות קרובים כל כך. מישהו אמר שתבניות הכוכבים של ההמיספרה הדרומית שונות, והיא תהתה האם באמת כאן יכולים גם הכוכבים לסטות ממסלולם.
הפעם השנייה היתה בערך שלושה שבועות וחצי אחרי שעזבה את האכסנייה ההיא. קייקורה, המֶכָּה לצפייה בבעלי חיים ימיים, כפי שהוגדרה על ידי הלונלי פלנט. היא הצטרפה לשיט לצפייה בלוויתנים, למרות שעלה 140 דולר. איכשהו, על הדברים האלו לא יכלה לוותר.
היא עמדה על סיפון האונייה כשזו חצתה להקת דולפינים. אחר כך אמרו להם שהיו שם אולי מאתיים או שלוש מאות. הם שחו לצד האונייה, קפצו לקשת קצרה באוויר וצללו שוב במים. כמה ביצעו פתאום סדרה מהירה ותזזיתית של קפיצות רוחביות כאלו. הם רצים, אמרה המדריכה. והיו את אלו שקפצו מן האוקיינוס לסלטה חיננית באוויר, פוגעים במים בנחת בסיום משובת האקרובטיקה. מישהו שעמד לידה על הסיפון שאל את חברו, האם אי פעם ראה דבר כזה קודם לכן, והיא ענתה ביחד אתו בתוך לבה: לא, מעולם לא.
גם עכשיו היא יכולה לשמוע את קול הדולפינים הפוגעים במים.
"את צריכה סקייפ?" שאל הבחור הממושקף בקפה האינטרנט.
"לא, תודה. רק מחשב", ענתה, לוקחת ממנו את הפתק עם הקוד, צירוף חסר פשר של האות X, עוד אותיות ומספרים. היא חלפה על פני מספר אנשים שישבו, אוזניות לראשם, לעבר העמדה שהוקצתה לה. עכשיו כבר לא תהתה למה בעצם קוראים לזה אינטרנט קפה. בפעם הראשונה הופתעה לגלות שאין במקום קפה, רק מחשבים, ואחר-כך הרהרה שאולי זה עדיף, שהרי הקפה עלול להישפך על המקלדות ולגרום נזק.
היא התעלמה מרוב האימיילים שהצטברו בתיבה שלה. אצבעותיה נגעו במקשים.
"אבא, אני עכשיו באי הצפוני..."
היא נעצרה. אותם זרמים תת-קרקעיים של אי-נוחות, שלפתו אותה כשעלתה על המעבורת שבין האיים, שבו והתערבלו סביבה. האי הצפוני, מוקד המשיכה מדרגה שנייה לתיירים, שמעדיפים לבלות את רוב זמנם באחיו הדרומי. גם היא השתהתה שם, בדרום, מוסיפה עוד נקודות למסלול, עוד ימים של שהות, עוד חופי טורקיז, עוד קיפול מצעים תמורת שטרות ירוקים של עשרים דולר. עוד לילה. אבל כמה תחנות אחרי קייקורה, הגיעה למרות הכול לקצה של האי. והחורף התקרב, מאיים לסמן את תחילת הסוף של עונת התיירות. היא נסעה צפונה בתקווה לברוח מהקור. עולם הפוך.
"הכול בסדר. תמסור ד"ש לכולם. שלחתי לאורן ומאיה חבילה קטנה בשביל הילדים...".
הוא כבר לא שאל הפעם מתי היא חוזרת. כן כתב שוב שתתקשר לאורן, בשביל לדבר עם הילדים. פעם אפילו כתב, שעם הנסיעה שלה גם הדודה שלהם נעלמה פתאום, והם מתגעגעים. היא שלחה עוד גלויה. כשנזכרה במשפט ההוא שלו, חשבה על איך אומרים שבכתב אנשים מסוגלים להגיד יותר. אבל כנראה שרק כמעט יותר. כמה מילים, כמו האימיילים שכתבה לו בחזרה. שלום. הכול בסדר. להתראות, בלי לדעת מתי. הרי ככה דיברו כל החיים, וגם אחריהם. היא ידעה, שאם תטלפן, הקו יהיה מתוח ביניהם, דומם, לא מסוגל לגשר מעבר לשתי מחציות העולם. בינתיים, גם לא רצתה לשמוע. היא העדיפה לתת לרעש הגלים להטביע את הכול. אבל לפעמים, בשעת השפל, הוא היה רק רחש. רחש שאינו יכול למסך את הקולות.
כשנכנסה לאכסנייה ברוטורואה, ראתה אותו שוב. הבחור השחום והמתולתל. היא לא הופתעה. לא היה זה דבר נדיר, לראות שוב מטיילים כשכבר פגשת במקום אחר. תרמילאים, בסופו של דבר, הם לא זן קריאטיבי כל כך, ומסמנים יפה על המפה את המקומות שעליהם הרצו להם ב"למטייל". אלא שההתקלויות האלו היוו בעייה, כי היא היתה צריכה לזכור את הסיפורים שסיפרה לאנשים האלו, שבועות וחודשים קודם לכן. אבל איתו, היא זכרה שלא דיברה.
היא יצאה החוצה בבוקר, לחכות להסעה לרפטינג. כשעברה בפתח ראתה אותו שוב, ביחד עם החבר הרזה בעל השיער החוֹלי. הם עמדו בחצר וצעקו.
"אני לא מאמין שאתה עושה את השטויות האלה" אמר בעל השיער החולי.
"אמרתי לך, תבוא אתי".
"לא בא אתך. בחייאת, די כבר. קצת שכל".
"אז עכשיו אני גם טיפש, מה?"
"תגיד, מה אני אמור להגיד אחר כך, אם..." הקול של החולי נעלם כאילו הכניסו אותו לתוך דיונה.
"שמע אולי אתה חושב שאתה אמא שלי. אבל אתה לא, אתה שומע?!" הצעקה התפוגגה אל קול חנוק, מזעם ואולי ממשהו אחר. עיניה פנו אליהם, כשהד המילים פוגע בתוכה המתכווץ, כאילו נטענו גלי הקול בעוצמה על-טבעית.
האוטובוס של ההסעה עצר ליד המדרכה. היא היססה לפני שעברה בין שני הבחורים וחצתה את החצר. אולם למרות חששה נמשך מבטה אל פני הבחור הכהה. ברגע חולף קלטה את עיניו השחורות, מבריקות בפראות מעל פנים מהודקי שרירים, הנעים קמעה באופן לא רצוני. מבטה המרפרף הושפל ונפל על ידו הקפוצה לאגרוף. נרתעת קלות, הסיטה את עיניה והמשיכה בדרכה לעבר האוטובוס.
"מה שמך?" שאל הנהג, או אולי מדריך התיירים, וייתכן מאוד שגם וגם, כפי שהיו פני הדברים לעתים קרובות.
"אלן. הנה, כאן". היא הראתה לו את השם בדף שהודק אל קרש הכתיבה, אבל גם שרירי פיה לא נשמעו לה כהלכה, מקשים עליה ליצור את המבטא הבריטי המזויף.
"קדימה אלן, תעלי".
כשטיפסה אל האוטובוס, שמעה מאחורי גבה צעדים כבדים. היא צנחה על אחד הספסלים וראתה את הבחור, כמן אריה זועף שעטה שלווה בכלובו, מצביע גם הוא על שם ברשימה.
כשלושת רבעי השעה לאחר מכן ישבה שוב באוטובוס, עטויה כולה בחליפת צלילה – או חליפה רטובה כפי שקראו לזה שם – שמעליה חגורת הצלה צהובה. הציוד המסורבל עטף אותה מכפות הרגליים ועד לקסדה, מעיק עליה ברצועות ומגביל את תנועתה, לוכד אותה במקומה. אחד ממדריכי הרפטינג הסביר על הנהר.
"ירד הרבה גשם, אז המים גבוהים. זה אומר ששהיום המפל הגדול הוא באורך של חמישה וחצי מטרים, לא שבעה, אבל שהזרימה חזקה. אנחנו נרד את המפל באופן אנכי".
ידיה האוחזות במשוט היו שלוות באורח מוזר. היא, הפחדנית שמעולם לא הסכימה לעלות על רכבת הרים. גם לא בלונה פארק בתל-אביב... היא מיהרה להסב את תשומת לבה בחזרה אל המדריך. בדרך חלף מבטה על פני הישראלי ההוא, שישב בצדו השני של המעבר. כשעצרו קודם על מנת להצטייד, ראתה אותו צולע עם חליפת הצלילה הכחולה בזרועותיו.
"אז מי יש לנו כאן?" שאלו המדריכים בעליזות.
"אלן, מבריטניה", ענתה, מנסה ללבוש את הטון המתאים. היא נשמעה לעצמה לא רע, כמו איזו שחקנית באחת הסדרות של ה-BBC.
"תום, מישראל". עכשיו היה לבוש סבר פנים יפות. כשחילקו אותם לסירות, לא שמחה לגלות ששובץ איתה, דווקא הוא בסירה של ארבעה אנשים. לא נורא, ניסתה לומר לעצמה. גם אם אני נשמעת מוזר, קשה להניח שיקלוט את הסיבה. לא הוא ולא שני הקנדים שם מאחורה. אבל כשפסע לעבר הסירה, לא הצליחה להימנע מלהגניב מבט. בוחנת את צעדיו, הרהרה בכך שלא ייתכן שעדיין יש לו את הנקע ההוא, לא אחרי שבועות רבים כל כך. ואז התרוממו אליה עיני הזפת, והיא מיהרה להסיט את מבטה. אולי רק נדמה לה שהבחין בו. כך או אחרת, עכשיו הביטו כולם במורד הנהר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה