ביום בו שרפתי את המרפסת נסעתי לתל אביב. החבר שלי אמר, אם את מגיעה לבד, תדעי שיורד
גשם. זה הצחיק אותי, כאילו שאם את לא לבד, הבן אדם שאיתך הוא מטריה. נסעתי ברכבת.
בתל אביב כל הזמן קורים דברים. למשל, אנשים משנים את הריהוט בבית שלהם וזורקים מיטות
לרחוב. בתל אביב, אנשים נפגשים בפעם הראשונה ובפעם האחרונה. אנשים מציעים נישואין,
אפילו למי שכבר לא רוצה לחיות איתם.
בבאר שבע זה אחרת. בבאר שבע יש אבק וברחובות שבהם מתקנים את הכביש יש אפילו יותר.
באחד הרחובות האלה, במרכז מסחרי ישן, בנו בית קפה. כנגד המדרכה המאובקת בנו מרפסת
מעץ טבעי. את העץ צבעו בלק שקוף עם ריח עז.
אותי זה הטריד. מי בונה מרפסת עץ בבית קפה בשכונה ד' בבאר שבע. מחר יישרפו אותה.
כל יום עברתי שם לראות, ולא שהיו חסרות לי דאגות. החיים שלי כל הזמן התפרקו. לא רציתי
עניין נוסף. חיכיתי יום, שבוע, שבועיים, ואף אחד לא שרף.
והימים קרים. בתל אביב רטוב כל זמן. בבאר שבע לא יורד גשם. העיר יבשה, עטופה במועקה
וממלאה פיות בחול.
אז שרפתי את המרפסת.
זה לא היה כל כך קשה. זרקתי לשם סיגריה בלי לכבות אותה. הרוח הספיקה למלא את המרווח
בין העץ לבטון בעיתונים מעופפים ואני סייעתי לה עם מכתבים מקומטים שפעם כתבו עליהם
מילים וכתובות והדביקו עליהם בולים אבל שכחו לשלוח אותם.
האש התפשטה במהירות ואני כבר לא הייתי שם כי נסעתי לתל אביב.
ירדתי מהרכבת והוא חיכה לי. הלכנו לשתות. על הקפה ההפוך שלי הוא צייר פרצוף. חשבתי שזה
רעיון נהדר: אפשר להקפיא כוסות קפה שמציירים עליהן וכשבאים אורחים, מגישים להם פרצוף
קפוא עם קש.
אבל בתל אביב הקפה היה חם, שתיתי אותו ולא אמרתי כלום. הייתי עצובה כי ידעתי שאסור
לפגוש אנשים אחרי שנפרדים מהם.
המשכנו לטייל. הלכנו בין המיטות שאנשים זרקו לרחוב. שתינו וויסקי בקיוסק. דיברנו על דברים
שלא זוכרים אחר כך. פיתחנו תוכניות לשיפור הגנים הציבוריים בתל אביב. זרקנו אבנים על פנסי
רחוב שהאירו פינות חשוכות.
ירד גשם כשנפרדנו, ממש במקום בו נפגשנו לראשונה. אמרנו שלום והוא כבר היה על האופניים
שלו. הסתכלתי עליו מתרחק. פתאום הוא נעלם. נמס בגשם. חבל שלא הביא מטריה, כי הוא
דווקא בחור טוב.
למרות ששרפתי בבוקר את מרפסת העץ ולכאורה נפטרתי מטרדה אחת, לא ידעתי מה לעשות
עכשיו. מצד אחד הייתי מוזמנת לארוחת ערב ומצד שני כבר שתיתי קפה. נתתי לעצמי סימנים
שיעזרו לי להחליט, כמו שעשיתי כשהייתי קטנה. שלוש מכוניות לבנות, ואחריהן אוטובוס – אני
נוסעת הביתה. חנות שמוכרת רק נעליים לבנות – אני נשארת. אז נשארתי. בארוחת הערב נאמרו
לי מילים שלא ידעו לאן ללכת אז מיהרתי לרכבת הבאה.
ברכבת, ישבה מולי אישה יפה, מסורקת ומגוהצת. מולה ישבתי אני, מלאה בשרידי אבק, עשן
וגשם, עטופה בצעיף ועקבות של מגע.
באזניות שר לי זמר שפגשתי בלילה אחד עם ירח מלא. חשבתי על החבר של הקפה ועל החבר של
ארוחת הערב. קראתי מכתב ארוך שנכתב בעט במיוחד בשבילי מחבר שלי שפעם רצה למות על
הפסים אחרי שאמרתי לו לא. חשבתי שאני פרועה ומקומטת אבל יש הרבה אנשים שיודעים את
השם שלי.
לאישה שישבה מולי אמרתי בלי שתשמע –מה שסיפרתי, זה אפילו לא הכל.
וכתבתי מכתב תשובה. כתבתי שגדל לי קקטוס בלב, ושלפעמים אני זורקת סיגריות בלי לכבות.
אהבתי מאוד את הסיפור. במילים פשוטות וקצרות בלי להתפלצן נפרש עולמה של הגיבורה. עובדה שאפשר לכתוב סיפור בלי לתאר דמיות ואפילו בלי לתת להם שמות והן עדיין דמויות מלאות וחיות. כל הכבוד אחלה סיפור
השבמחקמכיוון שאני מכיר מרפסת כזאת ב- ד' , אני מבקש שלא לשרוף אותה! ;-)
השבמחקהסיפור היה מתקתק ומרענן , מלא הומור והלקאה עצמית.
כמו שאני אוהב.
כל הכבוד.
יעל הסיפור מצא חן בעיניי מאוד, ומעיין אהבה גם
השבמחק