רות - ציפי גוריון

היא פסעה במסדרון הלבן והנקי, אחזה ביד אחת שקית ובה עוגיות מעשה ידיה והיטיבה ביד האחרת את הכובע שלראשה. אולם נפתח בקצה המסדרון, קולות טלוויזיה בקעו ממנו, אופרת סבון של אחר צהריים. כמה קשישות, חלקן בכיסאות גלגלים, נגלו אליה אט אט, מבטיהן מופנים אל המסך. את הישישה שלה, ידעה, לא תמצא ביניהן.

הישישה שלה ישבה על כיסא גלגלים שצפה לכיוון החלון המשקיף אל הרחוב, עיניה נעוצות בו, ידיה שמוטות לצדי גופה, פיה ממלמל ללא קול דבר מה שאין לפענחו. היא הניחה יד רכה על כתפה של הישישה. "מה שלומך, שוועגער?"

"רותינקה!" שמעה את שמה הנהגה בקול סדוק. אור נשפך לעיני הישישה וחיוך עשה דרכו מבעד לקמטים. היא הביאה כיסא והתיישבה ליד כיסא הגלגלים. "הנה," הרימה את שקית העוגיות, "הבאתי לך קצת עוגיות, יעלי עזרה לי להכין."

"י-ע-לי..." הגתה הישישה הברה הברה.

"יעל, הבת שלנו. הנכדה שלך." אמרה רותי בתוקף מפתיע.

"הנכדה שלי. מה עם מיכאל, מה עם מיכאלי שלי?" שאלה ונימת דאגה ערנית בקולה.

"ברוך השם. עובד קשה, נחום הולך ונעשה דומה לו... רוצה לראות תמונות?"

כאשר דרכה כף רגלה על המדרכה מחוץ לבית האבות, מיהרה להסיר את הכובע ושחררה שיער ערמוני אל כתפיים נוקשות. מול בית האבות נפתחה חנות חדשה, הבחינה. חנות לחומרי יצירה ואמנות. מעבר לכביש ראתה דמות תולה שלט על חלון הראווה: "מבצעים לרגל הפתיחה! עד 50% הנחה על דיו וצבעי שמן!" המיקום נוח, חשבה לעצמה, ובאמת אזל לה הדיו והיא זקוקה לעוד כמה ניירות קלף. היא חצתה את הכביש ונכנסה לחנות.

"שלום!" חייך לעברה המוכר. גומות חן נמתחו על פניו של איש נאה, שיבה קלה זרקה בשערו הכהה וכיפה על קודקודו. רותי הביטה סביבה בחנות קטנה שהיתה שרויה באי-סדר קל, אך שרר בה קסם כלשהו, ביתיות חמימה.

"מזל טוב! את הלקוחה הראשונה שלי."

"תתחדש." אמרה והבחינה בגור חתולים שנעלם מאחורי הדלפק.

"תודה. אפשר לעזור?" הרים המוכר את הגור בעדינות.

"אני צריכה דיו וקצת קלפים."

"או, יש לנו הנחה על הדיו היום! אבל קלפים יגיעו רק מחר, אני חושש."

"אז רק דיו, בבקשה."

"באיזה צבע?" הניח את החתלתול על הדלפק, ניגש למדף בפינת החנות וחיטט בין צנצנות למיניהן.

"סגול, ירוק... אל תטרח, אני אבחר לבד."

"בבקשה," אמר, החווה בידו וחזר אל החתול. "מה את עושה עם הקלפים והדיו, אם אפשר להתעניין?"

"מציירת כתובות."

"באמת? איזה יופי. גם אני מצייר, אבל לא כתובות. דברים יותר… אחרים. הנה, תסתכלי, אני ציירתי את אלה." הצביע על ציורים שנתלו ברחבי החנות. צבעי שמן נמרחו בעדינות לכדי צורות מופשטות.

רות הביטה סביבה ואז הניחה על הדלפק כמה צנצנות. "אני אקח את אלה."

המוכר ספר אותן וחישב. "חמישים ושניים שקלים," הטעים בחגיגיות. "ואיך את משלמת?"

"כרטיס אשראי זה בסדר?" שאלה והושיטה את הכרטיס המוזהב.

"בטח." הוא הושיט לה את הפתק לחתימה, והיא מילאה בכתב צפוף את שמה ואת מספר הטלפון שלה. הוא לקח את הפתק וקרא בעיון. "רות. תודה לך, רות. היית לקוחה ראשונה נפלאה."

החיוך שלה בקע כמה חומות של עצב לפני שהגיח.

בסטודיו שרר סדר מופתי. כן ציירים ועליו כתובה מושלמת עמד בפינת החדר, מדפים עמוסי שפופרות צבע וצנצנות דיו כיסו את אחד הקירות, מעמד שהונחו עליו קלפים גלולים ניצב ליד שולחן כתיבה. על השולחן עמדו כוסות ובהן מכחולים ועטים ובפינתו נערמו כמה אלבומים. תמונות חתונה היו פזורות עליו, לצדן סרגל ומספריים חדים, מעליהם תמונה ממוסגרת של בחור צעיר. רותי ישבה ליד השולחן, רכנה מעל אלבום ומדדה סרט מלמלה דק ולבן לאורך עמוד שחור. דפיקות נשמעו על הדלת.

"כן!" קראה וקמה אל הדלת.

"שלום!" נכנסה אישה מבוגרת, "אני אמא של דפנה, באתי לקחת את הכתובה."

"כן, היא אמרה שתגיעי, הנה, זה כאן." הצביעה רותי על כן הציירים.

"אוי, איזה יופי! זה נהדר!" האישה כמעט רקדה סביב כן הציירים, מחאה כפיים, נאנחה בפליאה. אחר נפנתה אל רותי ומדדה אותה במבטה. "זה את עשית, כן?"

"כן."

"איזה יופי. אני מבינה שאת... גרה פה לבד, כן?"

"כן."

"בחורה מוכשרת כמוך, לבד?"

"אומרים שהסנדלר הולך יחף," ענתה כמורגלת בדבר.

הדלת נפתחה שוב. "רותי!" אישה מבוגרת נוספת נכנסה לסטודיו.

"אמא! לא אמרת שאת באה."

"את אמא שלה?" חייכה בנימוס האישה.

"כן, כן."

"איזו מוכשרת שהיא, זה משהו!"

"כן, נו, הבת שלי..." חייכה האם, מדושנת עונג. "רק שתתחתן, ואז הכול יהיה בסדר," אמרה ונשקה לרותי הנבוכה על מצחה.

"טוב," התנערה הלקוחה. "אז כמה אני חייבת לך?"

"בינתיים שום דבר. הם הזמינו ממני גם אלבום תמונות מעוצב וישלמו על הכול אחרי החתונה."

"יופי, יופי, אני מחכה לראות את האלבום! אבל קודם שתעבור החתונה בשלום. בקרוב אצלך!" נפנפה האישה לשלום ויצאה את הסטודיו. אמה נפנתה אליה.

"נו רותי, מה נשמע?"

"בסדר, לא אמרת שאת באה," אמרה שוב.

"אני אמא שלך, אסור לי לקפוץ לבקר מדי פעם?" היא הביטה סביבה. מבטה נעצר בתמונה הממוסגרת שעל השולחן וחיוכה קפא. "זה עדיין כאן?" היא ירקה את המילה "זה" בסיאוב. "נו באמת."

רותי השפילה מבט.

"רותי," הושיטה האם יד וניסתה להרים את סנטרה של בתה, אך היא סובבה את פניה והתחמקה. "כבר עברו חמש-עשרה שנה מאז שמיכאל נהרג. אולי תניחי לו?"

"ארבע-עשרה."

"זה לא משנה," נאנחה האם. "ואז מתפלאים איך את לא מתחתנת, בחורה יפה כמוך. לכי תסבירי להם, הבחורה עוד יושבת ועובדת עם תמונה של בחור מת על השולחן, כאילו זה יחזיר אותו."

רותי עמדה בגבה אל אמה ושתקה.

"שמעתי שאמא שלו עוד איכשהו סוחבת באיזה בית אבות לא רחוק. פגשתי את השכנה שלהם לא מזמן. היא שאלה אותי מה איתך."

"יופי."

"טוב, אני בדרך הביתה, הייתי אצל מרים. הנה, תראי כמה תמונות של האחיינים שלך. אולי תשימי אותן על השולחן שלך, אני חושבת שהן קצת יותר מתאימות." היא חיטטה בתיקה, שלפה מעטפה ובה תמונות ילדים מחייכים ומשחקים. "אני משאירה לך פה על השולחן. להתראות." היא שלחה עוד מבט אחרון אל גבה של בתה השותקת ויצאה.

רותי הסתובבה והרימה את התמונה הממוסגרת. הטלפון צלצל.

"הלו?"

"שלום, רות?"

"כן?"

"מדבר שלומי... המוכר בחנות של היצירה... את היית הלקוחה הראשונה שלי, זוכרת?"

"כן..."

"פשוט, רציתי להגיד שהגיעו קלפים, כתבת את המספר שלך על החשבון אז חשבתי שיהיה נחמד להודיע לך..."

"תודה."

"אז תבואי לקחת?"

"כן."

"יופי."

שתיקה.

"אז להתראות."

"להתראות." הניחה את השפופרת במקומה וחזרה אל השולחן, לעבודה.

"שוועגער, יש לי תמונות חדשות להראות לך היום!" נשקה רותי לישישה, התיישבה לצדה ושלפה מתיקה מעטפה.

"רותי! טוב שאת באה לבקר. טוב."

"הנה, תראי, יעל בחצר, משחקת בבובה החדשה שמיכאל קנה לה."

"כן, כן."

"וזו תמונה מחנוכה, נחומי מדליק נרות, תראי איך שהוא גדל..."

"כן, נחומי."

הפעם היה מבצע על מכחולים ועטים, והיו הקלפים שלה, שהמתינו. היא הסתכלה מרחוק, היססה. היא התקדמה לאט לכיוון החנות, ואז נפנתה ללכת, עברה מהר על פני חלון הראווה אבל הוא הבחין בה.

"רות!" הציץ ראשו של שלומי מדלת החנות.

היא נבוכה. "שלום."

"את זוכרת את הקלפים? התקשרתי?"

"כן, כן, אני פשוט... אני קצת ממהרת היום."

"אוי, חבל, תבואי בפעם אחרת, אשמור לך חבילה!"

"תודה, אולי אבוא מתישהו, אני צריכה ללכת."

"כן, אני רואה. אבל רות?"

"מה?"

"תבואי, אני אשמח לדבר איתך קצת על הכתובות, זה מאוד מעניין אותי, ובכלל, אולי נשב פעם על איזו כוס קפה?"

עכשיו כבר האדימה כליל. "אני... לא ממש... תראה..."

"זה בסדר, בחורה כמוך, בטח כבר יש לך מישהו, הה?"

"כן, יש לי מישהו."

"אוקיי," אמר, קצת פחות מחויך.

היא חצתה את הכביש, הוציאה משקית כובע, חבשה אותו ונכנסה לבית האבות.