(חלק ראשון מתוך יצירה בתהליכי כתיבה)
שוב הגיעו השבועות שלפני פסח. בדרך כלל אני לבד בחג, מבחירה. אמנם חברותי תמיד מזמינות אותי, אבל אני מסבירה להן שאני מרגישה לא נוח. זהו חג משפחתי ואני מרגישה כנטע זר. ומה יהיה בחג הזה? שאלתי את עצמי. אולי הפעם לא אהיה לבד? הפצתי בין חברות ומכרים שאני מוכנה להכיר מישהו בתנאי שיש להם הצעה רצינית. אחרי שבוע צלצלה חברה טובה שלי ואמרה לי שיש לה מישהו מעניין שהיא רוצה להכיר לי.
הגעתי לבית הקפה "פטפוט" ומיד הוא זיהה אותי, כנראה על פי תיאור חברתי. הסתכלתי סביבי. זה אותו בית קפה בו ישבתי פעמים רבות עם חברותי. הרגשתי שם כמו בבית.
"שלום, אני צבי" הוא אמר. "נעים מאוד, אני דניאל". ישבנו לשתות קפה. מהרגע הראשון הייתה לי הרגשה מוזרה שאני מכירה אותו. הוא היה גבר די נאה, שיערו כבר הכסיף. הוא סיפר שהוא גרוש ושיש לו שלושה ילדים גדולים. היה נעים בחברתו, סיפרנו בדיחות. קבענו להיפגש שוב.
מאין הוא מוכר לי? חשבתי כל הזמן. כשכבר כמעט נרדמתי, פתאום הכול חזר אלי: זה המילואימניק שפגשתי כשהייתי בצבא ושחלקתי איתו לילה בלתי נשכח... הייתי חיילת שמנמונת, תמימה, בעלת עיניים גדולות. כשפגשתי אותו היה כבר ערב. הוא בא למחנה שלנו. מ"פ, מילואימניק חייכן. הוא הזמין את כולם להתארח בגדוד. התברר שרק אני הגעתי. נסענו אל הגדוד. כשהגענו, אכן ראיתי שולחנות ערוכים. אחרי הסרט אכלנו והלכנו לאוהל המפקדה הגדול והחצי פתוח. ישבנו לשוחח.
-"ספרי לי על המשפחה שלך."
-"הורי התגרשו כשהייתי צעירה. אנחנו נשארנו עם האימא." רגע, למה אני כבר מספרת לו דברים אישיים כאלה? איך הוא עושה לי את זה?
-"ואיך זה השפיע עליך?"
-"עם האימא אף פעם לא היו לי יחסים של ממש. היא תמיד אמרה: חבל שלא נשארתם עם האבא שלכם. בכלל, היא לא ידעה לחבק ולתת חום כמו שצריך". אני זוכרת את המלים האלה. זה פגע בי כמו סטירה. וזה היה רק קצה הקרחון, הרהרתי.
-"אני רואה שיש לך הרבה ביקורת עליה."
-"בטח. למעשה, אחי ואני גדלנו פרא, ללא כל הכוונה. וזה מה שהביא אותי, כנראה, לחפש חום אצל המין השני."
-"טוב, עד פה אני לא רואה בעיה."
-"כן, אבל תמיד מצאתי את עצמי במיטה כבר בפעם הראשונה שפגשתי מישהו. פשוט, האמנתי שככה אני מקבלת חום שכל כך חסר לי. אספר לך משהו שלא תאמין. נסעתי ברכבת. פתאום ראיתי שבחור אחד נועץ בי עיניים. הוא עבר לשבת לידי. מפה לשם התיידדנו והחלטתי לנסוע איתו לביתו ואחר כך להמשיך ליעדי. זה היה בצהריים. באותו ערב כבר שכבנו. אתה מבין? זה תמיד היה ככה. ואז לא ראיתי בזה כל רע."
-"ומה את חושבת עכשיו?"
-"כשאני שואלת את עצמי למה אני מתנהגת ככה, אני יכולה להבין מאיפה זה בא." שוב הוא גורם לי לחשוף את מחשבותיי הכמוסות ביותר. איך הוא מצליח לעשות זאת? נזכרתי במסכת יחסי עם האימא- שנים לא יכולתי לבטא את המילה הזאת. היא הייתה טעונה מדי ברגשות של דחייה ואכזבה. חשתי נטושה לגורלי ללא חיבוק וחיבה. לכן, כל מי שאמר לי מילה חמה והעניק לי חום וליטוף, כאילו מילא את כל מה שחסר לי מצד האימא. אוי, כמה שזה נראה עכשיו מעורר רחמים! אבל כנראה שאז היחס החם כל כך חסר לי שדימיתי למצוא אותו אצל כל מי שיצאתי איתו.
השיחה קלחה בינינו שעה ארוכה. הרגשתי שאני מדברת עם אדם קרוב אלי שמבין אותי ומתעניין בי מאוד. ישבנו על כיסאות קרובים, אבל כל זמן ששוחחנו לא היה בינינו שום מגע. ברגע זה של סיום השיחה הוא פתאום חיבק אותי. הרגשתי שאני רועדת, ולא מקור. ידו ממש חשמלה אותי. הוא לחש: "בואי למיטה". עדיין היססתי, אבל רק לשנייה. הרגשתי שאני מאוד נמשכת אליו פיזית, ממש על סף עילפון. בקושי הגעתי למיטה. נשיקותיו היו חמות ורכות. הרגשתי נאהבת ומפונקת. זה היה כמו בחלום. הוא ליטף ונישק את חזי בעדינות אין קץ, בלי אף מילה. אני זוכרת רק מתיקות שאין כמוה כאשר נישק את בטני והיה בתוכי. ריחפתי בעננים, חשתי תחושות ענוגות שלא חשתי מימי. רציתי שהלילה יימשך ויימשך... לא יכולתי להירדם מרוב התרגשות.
בחמש בבוקר קמנו. הוא החזיר אותי לבסיסי ויותר לא פגשתי אותו. מאז, תמיד כשאני נזכרת במה שהיה בינינו אני מתגעגעת לתחושות ההן. עברו המון שנים מאז. היום אני תוהה ביני לבין עצמי, איזו מין בחורה הייתי אז? איך זה קרה בכלל ששוחחתי עם בחור שיחה קרובה מאוד ומייד אחר כך, בלי שום מעבר, פסק זמן, פגישות נוספות והתלבטויות כבר היינו במיטה? היום זה לא היה קורה. היום אני בטוחה בעצמי, יודעת למה אני רוצה להגיע ומסוגלת להתגבר על דחפים רגעיים. אבל אז הייתי בתחילת חיי המבוגרים, עדיין לא מגובשת, חסרת ניסיון, ובעיקר כמהה מאוד לחיבה ותשומת לב. היום אני יכולה להבין את הסיבות להתנהגותי אז. אבל עדיין אני חשה הזדהות עם אותה דניאל שהייתי, ואפילו קצת חמלה ורצון לגונן עליה.
האם הוא זוכר אותי? האם בפגישה הבאה נסיר את המסיכות? או, האם בכלל לא ניפגש? נרדמתי ברגשות מעורבים.
למחרת צבי התקשר. לבי החסיר פעימה כאשר עניתי לו. "רוצה להיפגש היום?" –"כן, אבל לא בערב."-"טוב", הוא נשמע מופתע. "מתי שתרצי". קבענו להיפגש אחר הצהריים באותו מקום. לא רציתי לפגוש אותו בערב, כי עדיין לא החלטתי מה היחסים בינינו. אמרתי לעצמי: קודם תבררי אם את באמת רוצה להמשיך להכיר אותו, בעיקר על רקע אותו לילה קסום.
מה אלבש? אף פעם לא הייתי רזונת, אבל תמיד הצלחתי לבחור בגדים שיחמיאו לי. זו תכונה שעזרה לי גם ברבות השנים. נכנסתי ל"פטפוט". צבי ישב באותו מקום. "שלום, מה שלומך? את נראית טוב!" "תודה" אמרתי וכמעט הסמקתי. הוא עדיין לא מראה שום סימן של היזכרות, חשבתי לעצמי באכזבה. ישבנו זה מול זו. הזמנו קפה. עכשיו, הרהרתי, עכשיו זה יקרה! כבר לא יכולתי לחכות. הגנבתי אליו מבט. הוא שמן קצת, שיערו הלבין, אבל מבעו נשאר כשהיה. גם ידיו נשארו עדינות. נזכרתי במגען על עורי. שמתי לב שגם אני זוכה למבט. מעניין איך הוא מתרשם ממני. כששמתי לי סוכר נשפך לי קצת מסביב מרוב התרגשות. תשלטי בעצמך! אמרתי לעצמי.
-"ספרי קצת על החיים שלך". ממש אותן מילים כמו אז, חשבתי.
-"כמו שסיפרתי לך, אני גרושה וטוב לי."
-"את לא מרגישה בודדה לפעמים?"
-"לא, בכלל לא. אני נמצאת עם עצמי, בחברה הכי טובה..." צחקנו. שוב הרגשתי שיש בינינו חוט מקשר של קרבה נפשית. ואיך שהוא יודע להקשיב! אבל מתי הוא ייזכר כבר?
-"מה אתה אוהב לעשות?"
-"אני אוהב לקרוא, לפתור תשבצים."
-"באמת? גם אני. בעיקר תשבצי הגיון."
-"איזו מקריות! גם אני. לפעמים יש הגיון בחוסר ההיגיון, לא?"
-"נכון. ומעניין מאוד לחבר את החלקים של הפזל". שאלתי את עצמי מתי ואיך נחבר את חלקי הפזל שלנו.
כל זמן השיחה חשבתי: ומה אם הוא נזכר בי ובמה שהיה בינינו עכשיו? איך אגיב אם הוא יגיד משהו בקשר לזה? ומה הוא יחשוב עלי אז? חיפשתי איזה זיק בעיניו, אבל לא ראיתי כלום.
אז מה? חשבתי. הוא לא זוכר. בסך הכול נפגשנו פעם אחת לזמן קצר וזה היה מזמן. אבל בתוך תוכי חרה לי מאוד. מה, מאומה לא נשאר אצלו מכול מה שעבר עלינו באותו לילה קסום? חשבתי, אולי ארענן קצת את זכרונו.
-"איפה היית במילואים?"
-"זה היה ממש מזמן. בדרך כלל הייתי בעזה, בפלוגה."
-"באמת? מעניין מאוד. גם אני הייתי בעזה בצבא."
-"כן? איך לא נפגשנו?"
-"היה מעניין אילו נפגשנו, נכון?"
ברגע זה בחנתי היטב את פניו. האם הוא באמת לא זוכר? או שהוא רק מעמיד פנים? לא זיהיתי שום ניצוץ של היזכרות בעיניו, או שהוא הסתיר זאת היטב. שמתי לב שליבי החיש פעימותיו. מתי כבר נגיע לרגע האמת?
-"אז מה עשית בעזה?"
-"הייתי בפרקליטות הצבאית."
-"בטח היה לך מעניין, לא?"
-"מאוד. לפעמים היינו מבלות בפלוגה בערב."
-"באמת? ממש במקום שבו הייתי?" אמרתי לעצמי: עכשיו אגיע לעצם העניין. עכשיו הוא לא יוכל להתחמק.
-"כנראה שכן. פעם הלכתי לראות סרט וגם אכלתי שם. אחר כך ישבתי באוהל עם המ"פ ושוחחנו אל תוך הלילה."
פה עצרתי ובדקתי את ארשת פניו. האם עולה בו שביב זיכרון? האם נדמה לי או שראיתי מעין זיק חולף בעיניו? קיוויתי שאכן זה המצב. כמה אני יכולה עוד לרמוז? הוא המשיך לדבר, אבל היה שינוי מה בטון דיבורו.
-"באמת? ועל מה דיברתם כל כך הרבה?"
-"אני לא יודעת איך זה קרה, אבל סיפרתי לו על כל החיים שלי."
-"זה מתחיל לעניין אותי."
-"למה?"
-"כי קרה לי משהו דומה, אבל אני לא מצליח להיזכר בכל הפרטים." הרגשתי שאני מגיעה לאיזה מקום.
-"מה בדיוק קרה לך?"
-"זה היה כל כך מזמן. אבל עכשיו כשאת מספרת את זה, אני מרגיש שהייתי שם."
סוף סוף! חשבתי בהתרגשות. יצא המרצע מן השק! מה יקרה עכשיו? ומייד שאלתי אותו בשלווה מעושה:
-"באמת? ומה קרה אחר כך?"
-"אני זוכר שבערב אחד הזמנתי חיילת לפלוגה. עכשיו,כשאני מביט בפניך, היא מאוד דמתה לך... יכול להיות שזאת היית את?!"
ברגע זה הפסקנו שנינו לדבר. נעצנו עיניים זה בזו. אני, נרגשת מאוד כי סוף סוף הוא יודע עם מי הוא מדבר, והוא, שהיה במצב של הלם והפתעה, שקוע בעצמו. רציתי מאוד לדעת מה הוא חושב. האם עכשיו הוא נזכר במה שהיה בינינו? ובאילו פרטים בדיוק? הייתי מאוד נבוכה, כאילו שהסירו מעלי את כל הבגדים. זהו רגע האמת.
-"את יודעת, זה ממש מוזר מה שעובר עלי עכשיו. מאז שזה קרה עברו הרבה שנים, ועד עכשיו לא נזכרתי בך. זה ממש לא נעים."
-" באמת? למה?"
-"כי אני לא מבין איך יכולתי לשכוח לילה כזה." עכשיו אתה מדבר לעניין! תודה שחלקנו לילה קסום.
-"מה עוד אתה זוכר מאותו ערב?"
-"אני זוכר בחורה תמימה עם עיניים גדולות שבטחה בי וסיפרה לי הכול על עצמה."
-"ואני זוכרת אדם שנהג איתי בעדינות ובהרבה תשומת לב. התכונה הזו שלך שבתה את לבי." וגם עדינות ידיך על עורי... הרהרתי בערגה.
-"מעניין, גם אני סיפרתי לך הכול?"
-"לא, אני זוכרת שרוב הזמן אני דיברתי, ולמעשה כמעט לא ידעתי עליך כלום."
-"אני מקווה שעכשיו נשלים את החסר."
-"גם אני. איך נראים חייך עכשיו?"
-"באותו זמן הייתי עדיין נשוי." אילו ידעתי זאת אז, האם היה משהו משתנה בהתנהגות שלי? ולמה הוא לא טרח לציין זאת?!
-"האמת היא שאחרי כעשרים שנות נישואין התחילה אצלי שחיקה, כך שהתגרשנו. יש לי שלושה ילדים גדולים שיש לי איתם קשר מצוין. ומה איתך? הבנתי שאת גרושה פלוס שלוש?"
-"כן, אני גרושה באושר, לא חסר לי כלום".
-"את בטוחה? אז מה את עושה פה איתי?"
-"נזכרת בעבר..."
-"מצחיק מאוד. אבל את זה לא ידעת קודם."
-"נכון, אבל זו הפעם הראשונה שאני פוגשת מישהו מאז שהתגרשתי."
-"אז אני מבין שכל כך טוב לך בחברת עצמך ושגם סקס לא חסר לך, סליחה שאני כל כך ישיר."
-"זה בסדר. כרגיל, את מבין אותי יפה מאוד, כמו אז".
-"ממה שאת אומרת אני מבין שהלילה שבילינו ביחד היה מאוד משמעותי בשבילך. זה נכון?"
-"נכון מאוד, ובכמה רבדים." הייתי בטוחה שהסמקתי מרוב זיכרונות שעלו בי לרגע.
-"את מוכנה לפרט ולנמק?"
-"אולי בפעם אחרת. כבר מאוחר, אולי תלווה אותי הביתה?"
-"כבר? טוב."
עכשיו, כשהכול יצא אל האור, הוקל לי קצת. לפחות הוא יודע מי אני, והוא גם מעוניין להמשיך להכיר אותי. הלכנו ברגל, אני גרה לא רחוק. היה לילה נעים, קצת קריר. היה באוויר ריח פריחת היסמין. דיברנו על כל מיני נושאים וצחקנו הרבה. הרגשתי שהאווירה בינינו השתנתה. הוא היה פחות זר לגבי וכנראה שהגילוי שלו אודות הכרותינו הנושנה השפיע עליו. ההליכה לצידו העירה בי נשכחות. גופי זעק לחיבוק וקרבה, אבל חשתי שזה מוקדם מדי. תחילה עלי לברר מה בדיוק אני חשה כלפיו. כשהגענו אל ביתי, נעצרתי בכניסה.
-"פה ניפרד, לילה טוב. נהניתי היום."
-"גם אני. את לא רוצה שאכנס?"
-"לא, אני ממש עייפה."
-"אז לילה טוב, אצלצל אליך מחר".
-"להתראות".
נכנסתי הביתה כולי נסערת. העייפות הייתה ממני והלאה. איזו פגישה! שחזרתי שוב ושוב את שיחתנו. הוא נזכר בכל מה שהיה בינינו באותו לילה! האם ניעור בו חשק מסוים לשחזר את ריגושי הלילה ההוא? האמת היא שאצלי צצו כל מיני געגועים לרוך שבקצות אצבעותיו ופיו על בטני... לא הצלחתי להירדם עד השעות הקטנות של הלילה. כל הזמן חזרתי אל אותו לילה באוהל, תוהה: האם שמץ מהקסם הזה יחזור על עצמו בשלב מסוים של יחסינו?
הגעתי לבית הקפה "פטפוט" ומיד הוא זיהה אותי, כנראה על פי תיאור חברתי. הסתכלתי סביבי. זה אותו בית קפה בו ישבתי פעמים רבות עם חברותי. הרגשתי שם כמו בבית.
"שלום, אני צבי" הוא אמר. "נעים מאוד, אני דניאל". ישבנו לשתות קפה. מהרגע הראשון הייתה לי הרגשה מוזרה שאני מכירה אותו. הוא היה גבר די נאה, שיערו כבר הכסיף. הוא סיפר שהוא גרוש ושיש לו שלושה ילדים גדולים. היה נעים בחברתו, סיפרנו בדיחות. קבענו להיפגש שוב.
מאין הוא מוכר לי? חשבתי כל הזמן. כשכבר כמעט נרדמתי, פתאום הכול חזר אלי: זה המילואימניק שפגשתי כשהייתי בצבא ושחלקתי איתו לילה בלתי נשכח... הייתי חיילת שמנמונת, תמימה, בעלת עיניים גדולות. כשפגשתי אותו היה כבר ערב. הוא בא למחנה שלנו. מ"פ, מילואימניק חייכן. הוא הזמין את כולם להתארח בגדוד. התברר שרק אני הגעתי. נסענו אל הגדוד. כשהגענו, אכן ראיתי שולחנות ערוכים. אחרי הסרט אכלנו והלכנו לאוהל המפקדה הגדול והחצי פתוח. ישבנו לשוחח.
-"ספרי לי על המשפחה שלך."
-"הורי התגרשו כשהייתי צעירה. אנחנו נשארנו עם האימא." רגע, למה אני כבר מספרת לו דברים אישיים כאלה? איך הוא עושה לי את זה?
-"ואיך זה השפיע עליך?"
-"עם האימא אף פעם לא היו לי יחסים של ממש. היא תמיד אמרה: חבל שלא נשארתם עם האבא שלכם. בכלל, היא לא ידעה לחבק ולתת חום כמו שצריך". אני זוכרת את המלים האלה. זה פגע בי כמו סטירה. וזה היה רק קצה הקרחון, הרהרתי.
-"אני רואה שיש לך הרבה ביקורת עליה."
-"בטח. למעשה, אחי ואני גדלנו פרא, ללא כל הכוונה. וזה מה שהביא אותי, כנראה, לחפש חום אצל המין השני."
-"טוב, עד פה אני לא רואה בעיה."
-"כן, אבל תמיד מצאתי את עצמי במיטה כבר בפעם הראשונה שפגשתי מישהו. פשוט, האמנתי שככה אני מקבלת חום שכל כך חסר לי. אספר לך משהו שלא תאמין. נסעתי ברכבת. פתאום ראיתי שבחור אחד נועץ בי עיניים. הוא עבר לשבת לידי. מפה לשם התיידדנו והחלטתי לנסוע איתו לביתו ואחר כך להמשיך ליעדי. זה היה בצהריים. באותו ערב כבר שכבנו. אתה מבין? זה תמיד היה ככה. ואז לא ראיתי בזה כל רע."
-"ומה את חושבת עכשיו?"
-"כשאני שואלת את עצמי למה אני מתנהגת ככה, אני יכולה להבין מאיפה זה בא." שוב הוא גורם לי לחשוף את מחשבותיי הכמוסות ביותר. איך הוא מצליח לעשות זאת? נזכרתי במסכת יחסי עם האימא- שנים לא יכולתי לבטא את המילה הזאת. היא הייתה טעונה מדי ברגשות של דחייה ואכזבה. חשתי נטושה לגורלי ללא חיבוק וחיבה. לכן, כל מי שאמר לי מילה חמה והעניק לי חום וליטוף, כאילו מילא את כל מה שחסר לי מצד האימא. אוי, כמה שזה נראה עכשיו מעורר רחמים! אבל כנראה שאז היחס החם כל כך חסר לי שדימיתי למצוא אותו אצל כל מי שיצאתי איתו.
השיחה קלחה בינינו שעה ארוכה. הרגשתי שאני מדברת עם אדם קרוב אלי שמבין אותי ומתעניין בי מאוד. ישבנו על כיסאות קרובים, אבל כל זמן ששוחחנו לא היה בינינו שום מגע. ברגע זה של סיום השיחה הוא פתאום חיבק אותי. הרגשתי שאני רועדת, ולא מקור. ידו ממש חשמלה אותי. הוא לחש: "בואי למיטה". עדיין היססתי, אבל רק לשנייה. הרגשתי שאני מאוד נמשכת אליו פיזית, ממש על סף עילפון. בקושי הגעתי למיטה. נשיקותיו היו חמות ורכות. הרגשתי נאהבת ומפונקת. זה היה כמו בחלום. הוא ליטף ונישק את חזי בעדינות אין קץ, בלי אף מילה. אני זוכרת רק מתיקות שאין כמוה כאשר נישק את בטני והיה בתוכי. ריחפתי בעננים, חשתי תחושות ענוגות שלא חשתי מימי. רציתי שהלילה יימשך ויימשך... לא יכולתי להירדם מרוב התרגשות.
בחמש בבוקר קמנו. הוא החזיר אותי לבסיסי ויותר לא פגשתי אותו. מאז, תמיד כשאני נזכרת במה שהיה בינינו אני מתגעגעת לתחושות ההן. עברו המון שנים מאז. היום אני תוהה ביני לבין עצמי, איזו מין בחורה הייתי אז? איך זה קרה בכלל ששוחחתי עם בחור שיחה קרובה מאוד ומייד אחר כך, בלי שום מעבר, פסק זמן, פגישות נוספות והתלבטויות כבר היינו במיטה? היום זה לא היה קורה. היום אני בטוחה בעצמי, יודעת למה אני רוצה להגיע ומסוגלת להתגבר על דחפים רגעיים. אבל אז הייתי בתחילת חיי המבוגרים, עדיין לא מגובשת, חסרת ניסיון, ובעיקר כמהה מאוד לחיבה ותשומת לב. היום אני יכולה להבין את הסיבות להתנהגותי אז. אבל עדיין אני חשה הזדהות עם אותה דניאל שהייתי, ואפילו קצת חמלה ורצון לגונן עליה.
האם הוא זוכר אותי? האם בפגישה הבאה נסיר את המסיכות? או, האם בכלל לא ניפגש? נרדמתי ברגשות מעורבים.
למחרת צבי התקשר. לבי החסיר פעימה כאשר עניתי לו. "רוצה להיפגש היום?" –"כן, אבל לא בערב."-"טוב", הוא נשמע מופתע. "מתי שתרצי". קבענו להיפגש אחר הצהריים באותו מקום. לא רציתי לפגוש אותו בערב, כי עדיין לא החלטתי מה היחסים בינינו. אמרתי לעצמי: קודם תבררי אם את באמת רוצה להמשיך להכיר אותו, בעיקר על רקע אותו לילה קסום.
מה אלבש? אף פעם לא הייתי רזונת, אבל תמיד הצלחתי לבחור בגדים שיחמיאו לי. זו תכונה שעזרה לי גם ברבות השנים. נכנסתי ל"פטפוט". צבי ישב באותו מקום. "שלום, מה שלומך? את נראית טוב!" "תודה" אמרתי וכמעט הסמקתי. הוא עדיין לא מראה שום סימן של היזכרות, חשבתי לעצמי באכזבה. ישבנו זה מול זו. הזמנו קפה. עכשיו, הרהרתי, עכשיו זה יקרה! כבר לא יכולתי לחכות. הגנבתי אליו מבט. הוא שמן קצת, שיערו הלבין, אבל מבעו נשאר כשהיה. גם ידיו נשארו עדינות. נזכרתי במגען על עורי. שמתי לב שגם אני זוכה למבט. מעניין איך הוא מתרשם ממני. כששמתי לי סוכר נשפך לי קצת מסביב מרוב התרגשות. תשלטי בעצמך! אמרתי לעצמי.
-"ספרי קצת על החיים שלך". ממש אותן מילים כמו אז, חשבתי.
-"כמו שסיפרתי לך, אני גרושה וטוב לי."
-"את לא מרגישה בודדה לפעמים?"
-"לא, בכלל לא. אני נמצאת עם עצמי, בחברה הכי טובה..." צחקנו. שוב הרגשתי שיש בינינו חוט מקשר של קרבה נפשית. ואיך שהוא יודע להקשיב! אבל מתי הוא ייזכר כבר?
-"מה אתה אוהב לעשות?"
-"אני אוהב לקרוא, לפתור תשבצים."
-"באמת? גם אני. בעיקר תשבצי הגיון."
-"איזו מקריות! גם אני. לפעמים יש הגיון בחוסר ההיגיון, לא?"
-"נכון. ומעניין מאוד לחבר את החלקים של הפזל". שאלתי את עצמי מתי ואיך נחבר את חלקי הפזל שלנו.
כל זמן השיחה חשבתי: ומה אם הוא נזכר בי ובמה שהיה בינינו עכשיו? איך אגיב אם הוא יגיד משהו בקשר לזה? ומה הוא יחשוב עלי אז? חיפשתי איזה זיק בעיניו, אבל לא ראיתי כלום.
אז מה? חשבתי. הוא לא זוכר. בסך הכול נפגשנו פעם אחת לזמן קצר וזה היה מזמן. אבל בתוך תוכי חרה לי מאוד. מה, מאומה לא נשאר אצלו מכול מה שעבר עלינו באותו לילה קסום? חשבתי, אולי ארענן קצת את זכרונו.
-"איפה היית במילואים?"
-"זה היה ממש מזמן. בדרך כלל הייתי בעזה, בפלוגה."
-"באמת? מעניין מאוד. גם אני הייתי בעזה בצבא."
-"כן? איך לא נפגשנו?"
-"היה מעניין אילו נפגשנו, נכון?"
ברגע זה בחנתי היטב את פניו. האם הוא באמת לא זוכר? או שהוא רק מעמיד פנים? לא זיהיתי שום ניצוץ של היזכרות בעיניו, או שהוא הסתיר זאת היטב. שמתי לב שליבי החיש פעימותיו. מתי כבר נגיע לרגע האמת?
-"אז מה עשית בעזה?"
-"הייתי בפרקליטות הצבאית."
-"בטח היה לך מעניין, לא?"
-"מאוד. לפעמים היינו מבלות בפלוגה בערב."
-"באמת? ממש במקום שבו הייתי?" אמרתי לעצמי: עכשיו אגיע לעצם העניין. עכשיו הוא לא יוכל להתחמק.
-"כנראה שכן. פעם הלכתי לראות סרט וגם אכלתי שם. אחר כך ישבתי באוהל עם המ"פ ושוחחנו אל תוך הלילה."
פה עצרתי ובדקתי את ארשת פניו. האם עולה בו שביב זיכרון? האם נדמה לי או שראיתי מעין זיק חולף בעיניו? קיוויתי שאכן זה המצב. כמה אני יכולה עוד לרמוז? הוא המשיך לדבר, אבל היה שינוי מה בטון דיבורו.
-"באמת? ועל מה דיברתם כל כך הרבה?"
-"אני לא יודעת איך זה קרה, אבל סיפרתי לו על כל החיים שלי."
-"זה מתחיל לעניין אותי."
-"למה?"
-"כי קרה לי משהו דומה, אבל אני לא מצליח להיזכר בכל הפרטים." הרגשתי שאני מגיעה לאיזה מקום.
-"מה בדיוק קרה לך?"
-"זה היה כל כך מזמן. אבל עכשיו כשאת מספרת את זה, אני מרגיש שהייתי שם."
סוף סוף! חשבתי בהתרגשות. יצא המרצע מן השק! מה יקרה עכשיו? ומייד שאלתי אותו בשלווה מעושה:
-"באמת? ומה קרה אחר כך?"
-"אני זוכר שבערב אחד הזמנתי חיילת לפלוגה. עכשיו,כשאני מביט בפניך, היא מאוד דמתה לך... יכול להיות שזאת היית את?!"
ברגע זה הפסקנו שנינו לדבר. נעצנו עיניים זה בזו. אני, נרגשת מאוד כי סוף סוף הוא יודע עם מי הוא מדבר, והוא, שהיה במצב של הלם והפתעה, שקוע בעצמו. רציתי מאוד לדעת מה הוא חושב. האם עכשיו הוא נזכר במה שהיה בינינו? ובאילו פרטים בדיוק? הייתי מאוד נבוכה, כאילו שהסירו מעלי את כל הבגדים. זהו רגע האמת.
-"את יודעת, זה ממש מוזר מה שעובר עלי עכשיו. מאז שזה קרה עברו הרבה שנים, ועד עכשיו לא נזכרתי בך. זה ממש לא נעים."
-" באמת? למה?"
-"כי אני לא מבין איך יכולתי לשכוח לילה כזה." עכשיו אתה מדבר לעניין! תודה שחלקנו לילה קסום.
-"מה עוד אתה זוכר מאותו ערב?"
-"אני זוכר בחורה תמימה עם עיניים גדולות שבטחה בי וסיפרה לי הכול על עצמה."
-"ואני זוכרת אדם שנהג איתי בעדינות ובהרבה תשומת לב. התכונה הזו שלך שבתה את לבי." וגם עדינות ידיך על עורי... הרהרתי בערגה.
-"מעניין, גם אני סיפרתי לך הכול?"
-"לא, אני זוכרת שרוב הזמן אני דיברתי, ולמעשה כמעט לא ידעתי עליך כלום."
-"אני מקווה שעכשיו נשלים את החסר."
-"גם אני. איך נראים חייך עכשיו?"
-"באותו זמן הייתי עדיין נשוי." אילו ידעתי זאת אז, האם היה משהו משתנה בהתנהגות שלי? ולמה הוא לא טרח לציין זאת?!
-"האמת היא שאחרי כעשרים שנות נישואין התחילה אצלי שחיקה, כך שהתגרשנו. יש לי שלושה ילדים גדולים שיש לי איתם קשר מצוין. ומה איתך? הבנתי שאת גרושה פלוס שלוש?"
-"כן, אני גרושה באושר, לא חסר לי כלום".
-"את בטוחה? אז מה את עושה פה איתי?"
-"נזכרת בעבר..."
-"מצחיק מאוד. אבל את זה לא ידעת קודם."
-"נכון, אבל זו הפעם הראשונה שאני פוגשת מישהו מאז שהתגרשתי."
-"אז אני מבין שכל כך טוב לך בחברת עצמך ושגם סקס לא חסר לך, סליחה שאני כל כך ישיר."
-"זה בסדר. כרגיל, את מבין אותי יפה מאוד, כמו אז".
-"ממה שאת אומרת אני מבין שהלילה שבילינו ביחד היה מאוד משמעותי בשבילך. זה נכון?"
-"נכון מאוד, ובכמה רבדים." הייתי בטוחה שהסמקתי מרוב זיכרונות שעלו בי לרגע.
-"את מוכנה לפרט ולנמק?"
-"אולי בפעם אחרת. כבר מאוחר, אולי תלווה אותי הביתה?"
-"כבר? טוב."
עכשיו, כשהכול יצא אל האור, הוקל לי קצת. לפחות הוא יודע מי אני, והוא גם מעוניין להמשיך להכיר אותי. הלכנו ברגל, אני גרה לא רחוק. היה לילה נעים, קצת קריר. היה באוויר ריח פריחת היסמין. דיברנו על כל מיני נושאים וצחקנו הרבה. הרגשתי שהאווירה בינינו השתנתה. הוא היה פחות זר לגבי וכנראה שהגילוי שלו אודות הכרותינו הנושנה השפיע עליו. ההליכה לצידו העירה בי נשכחות. גופי זעק לחיבוק וקרבה, אבל חשתי שזה מוקדם מדי. תחילה עלי לברר מה בדיוק אני חשה כלפיו. כשהגענו אל ביתי, נעצרתי בכניסה.
-"פה ניפרד, לילה טוב. נהניתי היום."
-"גם אני. את לא רוצה שאכנס?"
-"לא, אני ממש עייפה."
-"אז לילה טוב, אצלצל אליך מחר".
-"להתראות".
נכנסתי הביתה כולי נסערת. העייפות הייתה ממני והלאה. איזו פגישה! שחזרתי שוב ושוב את שיחתנו. הוא נזכר בכל מה שהיה בינינו באותו לילה! האם ניעור בו חשק מסוים לשחזר את ריגושי הלילה ההוא? האמת היא שאצלי צצו כל מיני געגועים לרוך שבקצות אצבעותיו ופיו על בטני... לא הצלחתי להירדם עד השעות הקטנות של הלילה. כל הזמן חזרתי אל אותו לילה באוהל, תוהה: האם שמץ מהקסם הזה יחזור על עצמו בשלב מסוים של יחסינו?
גיל, גיל, גיל איזה יופי כבר אמרתי לך ועכשיו אני אומרת שוב מקסים עיניי דומעות ולכן אסיים נשיקות
השבמחקיכולתי לזהות את הכתיבה שלך גם ממרחק אלפיים ק"מ.
השבמחקעדין, רגיש ונוגע.
כל כך חושפני שזה פשוט קורע לגזרים.
כל הכבוד... מחכה להמשך.
יפה ח.
השבמחקכתיבתך מעוררת הערצה, עיצבת את הסיפור כך שיצור מתח וסקרנות אצל הקורא, היטבת לעטוף ברוך את התאורים האינטמיים, מצא חן בעיני האופן בו העמדת את דניאל של אז מול דניאל העכשווית, כאילו שוכנות שתי ישויות בדמות אחת.
פשוט מקסים ומעניין