לכבוד ראש חודש ניסן

הנה כמה מלים מעודדות מן התלמוד. ומי ייתן וניגאל בקרוב.

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל.

ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם בניסן נולדו אבות בניסן מתו אבות בפסח נולד יצחק בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים.

בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל.

תניא רבי אליעזר אומר מנין שבתשרי נברא העולם שנאמר (בראשית א, יא) ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות הוי אומר זה תשרי ואותו הפרק זמן רביעה היתה וירדו גשמים וצימחו שנאמר (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ

ר' יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם שנאמר (בראשית א, יב) ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה ...

רבי אליעזר אומר מנין שבתשרי נולדו אבות שנאמר (מלכים א ח, ב) ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג ירח שנולדו בו איתני עולם מאי משמע דהאי איתן לישנא דתקיפי הוא כדכתיב (במדבר כד, כא) איתן מושבך ואומר (מיכה ו, ב) שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ ואומר (שיר השירים ב, ח) קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות

מדלג על ההרים - בזכות אבות

מקפץ על הגבעות - בזכות אמהות

רבי יהושע אומר מנין שבניסן נולדו אבות שנאמר (מלכים א ו, א) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו בירח שנולדו בו זיותני עולם (ואידך נמי הכתיב) בירח האיתנים התם דתקיפי במצות ואידך נמי הכתיב בחדש זיו ההוא דאית ביה זיוא לאילני דאמר רב יהודה האי מאן דנפק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי אומר ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.

קהות - לירון וקסמן

"גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים
יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים
והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות בלי סדינים
אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים
הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים
יש אלוהים בשמיים ומחר יום חדש אנשים משתנים
יהיה טוב יהיה רע עניינים עדינים"
מתוך: "הרי את מותרת לכל אדם" מאת דוד אבידן

יום למחרת הצטערה שהסכימה. היא הייתה חסרת שקט, כאילו מנוע קטן רוטט בתוכה. היא התחילה לשטוף כלים, צלחת אחת החליקה לה מהידיים ונשברה. היא הפסיקה, התיישבה על הספה בסלון, לקחה את העיתון שהיה מונח על השולחן והתחילה לקרוא. עיניה נדדו בין הפסקאות והיא קראה שורה מפה ושורה משם. נטע שכנעה אותה ששווה לתת לזה צ'אנס.
"איך תכירי מישהו אם את כל היום יושבת בבית?" אמרה לה בהפסקת הצהריים במשרד, כששתיהן עמדו ליד המיקרו וחיכו שהאוכל יתחמם, ואז הציעה לשדך לה חבר של בעלה. הטיימר של המיקרו צלצל והיא אמרה כן. לנטע היו עיניים חומות צרות וחסרות ברק. עכשיו ניצת בהן זיק ועל יד שולחן האוכל, מעל הפסטה שהייתה רותחת בצדדים וקרה באמצע, היא סיפרה לה קצת עליו. בערב, כשישבה לאכול לבד חשבה שאי-אפשר לדעת ואולי הפעם זה יצליח. הייתה לה תחושה חגיגית והיא קינחה בכוס יין אדום ובשתי קוביות שוקולד. למחרת בערב, עם הטרטור בבטן, הצלחת השבורה והטלפון השותק התחרטה שהסכימה. מחר יחכה לה בעבודה המבט השואל של נטע והיא תשיב עליו במבט מתנצל.
היא הניחה את העיתון על השולחן והביטה בטלפון שהתמיד בשתיקתו. היא נאנחה והלכה לכיוון חדר השינה. הטלפון צלצל. הלב שלה דפק. היא ניקתה את גרונה בשני שיעולים קצרים, לקחה נשימה עמוקה ומיהרה לענות. מן העבר השני קול גברי הגה בהיסוס את שמה. זה היה הוא. כשהשיחה הסתיימה היא הניחה את השפופרת על השולחן וראתה שעל הפלסטיק השחור היו שני כתמים לחים ומבריקים. היא נשענה לאחור. הם קבעו להיפגש מחר. הוא הציע שיקבעו סימן, כדי שיזהו אחד את השנייה בבית הקפה. היא צחקה, "אני כבר אזהה אותך".
עכשיו הבינה שאמרה שטות. תמיד היא מדברת שטויות כשהיא מתרגשת. היא קמה מהספה באנחה, הלכה לכיור וסיימה לשטוף את הכלים המלוכלכים.

קיפודים
היא ניסתה לספר לו שלוש פעמים. הפעם הראשונה הייתה אחרי ששכבו. שניהם היו עירומים והזרוע שלו הייתה שרועה על הירך שלה, כאילו היא שלוחה של גופו.
היא התחילה בגמגום. אצבעותיו שוטטו על ירכה החשופה והסיפור הצטנף בתוכה בבת-אחת כמו קיפוד שהפך לכדור של קוצים. הדקירה כיווצה לה את הבטן והיא השתתקה. אחרי שלוש דקות הנשימה שלו הפכה שטוחה. הוא נרדם.
הפעם השנייה הייתה אחרי שראו סרט. הסרט היה ארוך, הגיבורה מתה ואחרי חצי שעה הופיעה שוב ולא היה ברור עד הסוף אם היא לא באמת מתה, או שהיא רק הזיה של הגיבור. הסרט עייף והרגיז אותה. אחר-כך הלכו לבית קפה. הוא שאל את המלצרית איזה עוגות יש ועל מה היא ממליצה. המלצרית המליצה על עוגת שוקולד חמה והוא אמר לה בחיוך שהוא סומך עליה. אחרי שהמלצרית הלכה הוא הניח את כף היד שלו על היד שלה שהייתה פרושה על השולחן.
"זה לא ככה כשמישהו מת".
הפנים שלו אמרו שהוא לא מבין למה היא מתכוונת.
"כמו בסרט".
הוא הרים את היד שלו מכף היד שלה לאט, כמו שמקלפים גלד מעל פצע. בכף היד החופשית שלו הוא ליטף לעצמו את המצח. הקיפוד התכווץ לה בגרון. היא בלעה רוק בקושי דרך הקוצים. המלצרית הגיעה עם העוגה לשולחן.
הפעם השלישית הייתה בבוקר. כל הלילה שכבה על הגב בעיניים פקוחות. מה שלא הצליחה להגיד דקר ושרט אותה מבפנים. כשהוא פקח את עיניו בבוקר, חייך עליה, ליטף לה את הפנים ואמר בוקר טוב, הדמעות, שמילאו אותה כל הלילה, צפו החוצה וגלשו במורד זוויות עיניה.
"הי, מה קרה?" הוא אמר כולו מנומנם עדיין, הסיר את ידו מהלחי שלה ונשען עליה כשהוא שכוב על צדו. הלחי הנטושה קפאה בבת אחת. הקור היה דוקר. היא חשבה שלא תצליח להזיז אותה וייזל לה רוק מהזווית של הפה אם תנסה לדבר. היא הניחה את ידה על לחיה ושפשפה אותה קצת. היא קיפלה את ברכיה לכיוון בטנה והגוף שלה הפך לכדור. היא קמה דרך צד ימין ויצאה מהחדר.

מקרר
הוא התעורר לפנות בוקר, רועד מקור. מבעד לתריסים הסתנן לחדר אור כחול בהיר. הצד שלה של המיטה היה ריק. היא הלכה לישון בסלון. הוא עצם את עיניו ודמיין אותה, יוצאת מן החדר לאט, ביד אחת מחבקת כרית וביד השנייה מחזיקה שמיכה שנגררת על הרצפה, כמו ילדה קטנה שמתגנבת למיטה של ההורים באמצע הלילה.
לכל בית יש אופי משלו, אמרה לו כשחיפשו דירה ביחד. לדירה הזו היה אופי מוזר, כאילו היה שם עוד מישהו.
שבוע אחרי שעברו לגור שם, היא הופיעה בחדר האמבטיה, מנגבת את ידיה במגבת מטבח –
"קראת לי?"
"לא".
"חשבתי ששמעתי את השם שלי"
אמרה וחזרה למטבח לשטוף כלים. מאז זה קרה לשניהם כמה פעמים. גם כשהיה לבד בבית היה נדמה לו לפעמים שמישהו קורא בשמו.
הוא הרים את השמיכה וכיסה את כתפיו. מעל הרחש של הבית הזדמזם קול גרגור. זה היה הרעש של המקרר שצריך לתקן. היא רצתה להזמין טכנאי, הוא אמר לה שהוא יתקן לבד. מאז כבר חודש וחצי המקרר מגרגר בקול רם. תמיד חסרו לו חלקים, כלי עבודה או זמן.
הוא שמע שקוראים בשמו, כמו מעבר לקיר. הוא התגלגל לצד השני של המיטה. הסדין היה קר והוא התכרבל בשמיכה. הוא עצר את נשימתו לשמוע טוב יותר. נדמה היה לו שהוא שומע אנחה מהצד השני של הקיר, אבל פתאום המקרר גרגר בקול רם יותר, כאילו יש לו משהו חשוב להגיד, והרעש הפריע לו לשמוע. אם ישמע שוב שקוראים בשמו ייגש אליה. אם זה רק הבית והיא ישנה הוא יכסה אותה טוב יותר ויחזור למיטה. הוא קירב את אוזנו לקיר הקר והאזין בשקט לטרטורו של מנוע המקרר עד שנרדם.

הספה בסלון
היא עזבה את הבית. השבוע הראשון היה כרגיל. הוא הלך לעבודה, חזר, ראה טלוויזיה, אכל ארוחת ערב, קרא קצת ונרדם על הספה בסלון שהיה בה משהו חמים ומלטף. באחד הערבים יצא עם חבר. כל אחד שתה שתי בירות וכשחזרו למכונית החבר שלו שם לו יד על הכתף ואמר: "יהיה בסדר" והוא הנהן, חש חמימות מתפשטת בכתפו. כשהגיע הביתה נשכב על הספה בסלון עם הפנים למטה ולקח נשימה עמוקה. ריח של אבק ומשהו חמוץ מילא את נחיריו. בתוך הריח הזה היה גם הריח שלה. הוא חש רפיון ונחמה ונרדם. בשבוע השני, הוא היה מתעכב קצת לפני שהיה פותח את הדלת. קושר את השרוך של הנעל, מחטט בתיק הרבה זמן בשביל למצוא את המפתחות. שבועיים לפני שעזבה המקרר הפסיק לעבוד והיא הזמינה טכנאי, מאז הבית היה שקט כמו קבר. הוא היה פותח את הדלת, מדליק את האורות ואת הטלוויזיה, ואז ארוחת ערב, טלוויזיה, ספר ולישון. בשנתו היה חולם שהוא ער ולא מצליח להירדם. אחרי החלום, היה מתעורר עם עיניים אדומות ושורפות, דוחף את הפנים שלו לתוך כרית הספה, לוקח שאיפה עמוקה ונרדם שוב.
בלילה של יום חמישי לא הצליח להירדם. הוא התהפך בספה הצרה. הגוף שלו שקע לתוך השיפוע הלא נוח. הוא נזכר שפעם היא אמרה שזאת ספת סדום ושניהם צחקו. הוא לקח את הכרית והשמיכה והלך למיטה כשהוא גורר את רגליו. הוא נשכב על המיטה בבת אחת, עורו מצטמרר מן הסדינים הקרים. גופו שקע לתוך המיטה כאילו לא הייתה לה קרקעית. כשעצם את עיניו הסחרחורת התגברה והפכה שחורה וסוערת, הוא פקח אותן במאמץ גדול כאילו הוא נאבק בכל כוחו להיזכר במשהו.
הריח שלה נעלם.

קרטון
הצלחת הייתה מלאה באוכל שכבר התקרר. היא שמה קצת פירה על המזלג וקירבה אותו לפיה. הריח עשה לה בחילה. היא לא ויתרה והכניסה את האוכל לפה. הבחילה השתוללה בתוכה כמו בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר בבת אחת. לעיסה הקרה שבפיה היה טעם של קרטון. היא ירקה את מה שהיה לה בפה. היא קמה והטתה את הצלחת מעל פח האשפה. הפירה התגלץ' מן הצלחת ביחידה אחת, נפל לתוך הפח ונחבט בקרקעית. לפני שבועיים עזבה אותו, מאז לכול היה טעם של קרטון. היא התיישבה על הספה, חיבקה את הכרית וקיפלה את הרגליים אל הבטן. הבטן שלה הייתה חלולה. השם שלו התרוצץ בתוכה שוב ושוב, לא משאיר מקום למחשבה או רצון. הלב שלה נמחץ, גלים של סחרחורת עלו מבטנה לחזה ולראשה וליטפו אותה באצבעות שחורות ורכות. היא בכתה בשקט. בידיים רועדות הרימה את שפופרת הטלפון וקירבה אותה לאוזנה. היא האזינה לצליל החיוג עד שהפך לצלצול קטוע וצורם והניחה את השפופרת חזרה במקומה. היא חייבת לאכול. היא קמה מהספה, גופה היה ריק וקל. היא הוציאה את הלחם מהמקרר וניסרה ממנו פרוסה. היא הניחה את הפרוסה בטוסטר וריח חמים של לחם קלוי התפשט במטבח. היא כל כך קיוותה שהפעם זה יהיה אחרת. הטוסטר קפץ והיא אחזה ביד רועדת בפרוסה החמימה. החום שפשט בידה והריח של הלחם ניחמו אותה והיא מחתה את הדמעות בגב כף ידה.
כשאמרה לו שהיא עוזבת, בכתה וניגבה את הדמעות, כשהעבירה את גב כף היד על-יד הפה הושיטה את קצה לשונה וטעמה את הדמעות. הן לא היו מלוחות כמו שציפתה, הן היו מרות.
מאז לכל מה שהיא מכניסה לפה יש טעם של קרטון.

ויקטוריה - רחלי דור רפפורט

'מאמא' ילדה אותי בגיל ארבעים. אישה זקנה, הוא אמר. אני מבוגרת ממנה בשנה ואין לי ילדים. זה רק שנינו, דימה ואני. אני חצי מתעוררת וחצי שיכורה. לא רוצה לראות אותם. לא את הבוקר, לא את הרחוב. לא את החיים שלי, איך שהם הולכים ומוחקים אותי. לא את כולם, שהם ממהרים, ועוקפים הלאה. חושבים שאני לא רואה, אני רואה אותם בדיוק. את הנשים שמתירות את הגוף, כפופות, מפילות את כתפיים, את הגב, ורק הראש שלהן, קדימה. נשים רוסיות מחזיקות את עצמן אחרת. כמו קיר, כמו סרגל מתכת, ככה. אוח, אני משתעלת. הריאות נקרעות מבפנים ובבטן שורף לי, אש. אוי מאמא. עכשיו אני ערה, הגוף צעק את ה'בוקר-טוב' המכוער שלו. דימה זרוק במדרכה, גופו בשיפוע, קרוב יותר לכניסה לבנק. רגליו למעלה מתחת לספסל שלנו, וראשו נמוך ליד הכתף שלי. כמו ילד קטן, רק הפוך. נו קום, אני נושפת לעברו את הוודקה. הוא לא עונה, שוכב כמו דוב בחורף. עכשיו הוא שקט. אתמול בלילה צעק. לכי לשכב עם מישהו אחר, מישהו שיעשה לך ילד. לא רוצה, צרחתי לו והעיניים שלי בוערות. לא רוצה, צעקתי והדמעות ירדו לתוך הפה. אחר כך אני לא זוכרת. רק שנפלתי, דימה מלמל משהו. אולי אמר תקיאי. אולי אמר בואי. נפלתי, לא זוכרת.
מאמא אמרה שיש לי הצמה הכי ארוכה באוקראינה. תראי איזו שמנה, היא הייתה שוקלת אותה בידיה, כמו תפוח אדמה. אל תורידי את הצמה אף פעם, היא הביטה בי במבט הזה, המזהיר. רק 'פרוסטיטוטקות' הולכות קצר. עוד ברוסיה חתכתי את הצמה הארוכה, לפני שטסנו לפה, והרצפה בשירותים בטרמינל התמלאה נחשים צהובים. ידעתי כבר אז שדימה ואני לא נוכל להמשיך ככה. צריך לשנות, צריך לנסות מחדש בישראל. אולי כבר אז הרגשתי. ידעתי שאנו עוברים מגיהינום אחד לאחר. המנקה בשירותים ידעה. היא הביטה בי יוצאת בשיער קצר, וראשה הנהן. 'דא', היא אמרה לי בקול נמוך, כן, אבל מבטה אמר, אסור. השמש מכוונת לראש, ויורה כדורי אור. מהבוקר הגוף מתכונן לטמפרטורה של הצהריים. נו די, דימוצ'קה, קום, אני מנסה בטוב. הוא לא זז, הפרזיט. אני ניגשת לברז, מאחורי הצמחייה, שוטפת פנים, שותה מעט. המים חמים כמו פיפי, פוי. אני מסתובבת אבל פתאום הגוף שלי כבד. סחרחורת חזקה ואני על הקיר מאחור. אני מתיישבת על המדרכה, אין כוח, הכול נסגר. דימה, אני מתה.
ריח של תפוחי אדמה מטוגנים. הוא עשה מדורה, וקרא לנו לשבת מסביב. מאמא טיגנה, והביאה שתי קציצות. אחת לה ואחת לי, עטופות בנייר קטן. שמן זהב נטף למאמא על הסנטר, ועיניה חייכו אלי, תאכלי, ויקטוריה. הוא רצה אחת אבל מאמא אמרה שאין. אין כסף, היא זרקה לו, נשאר רק תפוח אדמה אחד. הוא נתן לה סטירה, והיא נפלה אחורה, על ערימת החציר. אני אהרוג אותך, צעקתי, וגם אני חטפתי. סטירה חזקה בפנים, כואבת. תתעוררי, ויקה, דימה צועק ונושף אויר חם לתוך האף שלי. אני פותחת עיניים. העיניים שלו מבוהלות, אבל העור אדום, כועס. הוא אוהב אותי. באמת, הוא דואג לי. חם לי בלב, והראש נפתח מחדש. אני מחבקת אותו, קושרת ידיים סביב הצוואר שלו. עור נוגע בעור. נו, חם לי, הוא אומר, ואנחנו מתנתקים. 'שטו', מה אתה רוצה, מהר אני חוזרת לעצמי, לך. אני מוציאה מטבע אחרון מכיס המכנס, עשר שקל, אומרים בעברית. עשר שקל זה המטבע הכי גדול ששמים לנו בקרטון של דימה. המטבע האחרון שהחבאתי, שלא נקנה עוד בירה. אני לא טיפשה. 'טאק', לך תקנה, דימה.
בגוף קל יותר, אבל אני עוד רועדת. הרופא במיון אמר שצריך להפסיק לשתות. דחוף, הוא אמר, דחוף להפסיק. אה, יופטפיומאט, שילך לעזאזל. דימה הולך לפיצוצייה. סוחב רגליים, ונופל שמאלה. פעם היה זקוף כמו חייל, גבר יפה שלי. עכשיו מה? זקן, חלש, כלום, כמוני. מהגרון עולה המלח לעיניים, הנה אני מתחילה. אישה עוברת בשמלה סגולה. היא יפה, נראית רוסיה. הלחיים גבוהות, אבל הולכת רפוי. אולי ההורים שלה מרוסיה, היא לא. אני מנגבת את העיניים, ונרטבות האצבעות. משפשפת עד הלחיים, כמו שהייתי קטנה.
היינו בנחל, בקיץ, והאוויר התמלא ביתושים. הוא אמר לי לא לקטוף פטל מהשיחים, זה מלא תולעים. אני רציתי את המתוק-חמוץ, הבטן הייתה ריקה. קטפתי פטל שחור ואכלתי מהר, שלא יראה. המיץ נזל לי מזוויות הפה, וכתב לי בסגול, שאכלתי. הוא הסתובב מהנחל, וראה. מאמא רצה מהצד השני של היער כששמעה אותי צועקת די, די. ואז חזק צרחתי – פאפא, די! זו הייתה הפעם האחרונה שקראתי לו ככה. חזק ניגבתי את הדמעות שרחצו את פניי. אמא שטפה את הגב ששרף מהמכות. מאז, הוא בשבילי רק צל, רק קול, רק 'הוא'. שייקח אותו השטן.
דימה הלך ונעלם מאחורי עץ. עצים רזים יש פה, כפופים כאלה, עקומים. במוסקבה היינו מתחבאים בתוך שדירת עצים בפארק. אף אחד לא ראה אותנו, ככה שעות, רק דימה ואני. התקפלנו על ספסל שחור, ורוח קרה דקרה את העור. עצים גבוהים הסתירו את השמים, אבל אנחנו לבד, רק שנינו. נו, כמה זמן בפיצוצייה! נתן אמר שמילה פיצוצייה זה כמו 'בומבה'. כל דבר פה מלחמה, גם הרחוב. רעש, צעקות, אוטו מצפצף וסירנות משטרה. משטרה פה זה צחוק. רק עושים רעש, ואור גדול. מעירים אותנו באמצע הלילה, אבל עוזבים אחר כך. במוסקבה, משטרה זה פחד, יזוס ומריה. פעם תפסו אותנו שיכורים, הרביצו לנו כל כך חזק. שבוע לא יכולנו לקום. פיפי עשינו במכנסיים, ככה, על המדרכה. דימה סבל יותר ממני. הרביצו לו בראש. הוא עקום, בגלל זה. אבל במוסקבה היה לרחוב קול אחר, שקט. השלג ירד חלש, כמו מוות. אח, גם שם זה נורא. יכולת למות ולאף אחד לא אכפת. בשקט, רוצחים אותך שם. דימה אמר שפה שמש ואנשים שמחים, ויהיה כסף. אני מטומטמת שאני מאמינה. פה לא שמחים, רק צועקים. אין כסף, הם אומרים, וזורקים עשר דק, זה כלום. אני רעבה, כל הזמן קצת רעבה. ודימה, רזה כמו כלב. אנשים מדברים, אומרים שאולי תהיה מלחמה. כל הזמן פחד ממלחמה. רק מזה אני חולה. טפו, אני יורקת ליחה למדרכה. עוד אחת עולה. טפו, כולרה! לא טוב לי, אלוהים. איפה דימה, כמה זמן. נו, ולדימיר, 'אידי'! 'אידי סו-דה'!
אני קמה לעגלה שלנו, מאחורי השיח. בודקת שהכל ישנו, השמיכות והצלחות עטופות בעיתונים. הבגדים של החורף, החולצות. כל הבגדים מרוסיה חמים מדי, עבים. מאז שבאנו לפה, לא קניתי כלום. אין כסף. רק קונים וודקה ושותים כל לילה. לא נשאר כלום. לא לבגד, לא לסבון, לא למה שאישה צריכה. לפעמים, שאני קמה והראש לא כואב, ויש קצת אוכל, אז אני הולכת למשרד, מבקשת עזרה. אומרת לה, שבאנו לפה, ויזה תייר, אבל נשארנו ככה, כמו עולים. אנחנו בלי כסף, בלי עבודה, בלי בית. אני מביאה מכתבים מרוסיה שאני אלכוהוליק ודימה ישב בבית סוהר. היא מקשיבה, אבל לא יכולה. לא יכולה לעזור, בגלל שאני לא יהודייה, לא עולה חדשה. אני מתרגזת, צועקת ובוכה, שילכו קיבינימט! שהם יהודים והם מהעם של יזוס והם צריכים להבין. ואיפה החמלה, אני רוצה להגיד, אבל בעברית לא יודעת את המילה, אז אני רק אומרת, איפה, איפה. והיא, הגברת, לא מבינה. היא מסתכלת עליי ככה מרחוק. היא קצת עקומה, כמו כל ישראליות, אני רואה. לא אכפת לה שאני ברחוב, ושאני רעבה. לא אכפת לה שדימה נהיה זקן. שאנחנו נהיינו פצע. פצע אחד, דימה ואני, אינפקציה בחוץ ובפנים. היא לא יכולה. שאלוהים ישלם לה! תקשיבי, כל הזמן היא אומרת את המילה הזו, "תקשיבי". מה זה "תקשיבי"? אני לא מבינה. אני לא שומעת את ה"תקשיבי" שלה. כל פעם שאני באה, אני בוכה. בוכה יותר שאני אצלה. עכשיו אני מסתכלת על הבגדים החמים בעגלה, והם מסריחים מאבק ומחום. אני מחזירה אותם חזרה, עמוק מאחורי השיח, קרוב לקיר של הבנק, ומתיישבת חזרה על המדרכה. אין בגד חדש בשבילי, שתלך קיבינימט, עם כל ה"תקשיבי" שלה.
דימה מביא קפה, שנתן שלח לנו, בלי שקל. הוא קנה מנתן בייגלה גדול וקצת נקניק. הקפה שחור, כמו אצל אוזבקים. נו, לזה אני רגילה. זה מתוק וחריף, אבל מוחק את החולשה. צובע לדימוצ'קה את הלחיים בורדו. אנחנו יושבים על הספסל שלנו, לא אומרים כלום, אני שמחה שמשהו נכנס לקיבה. אני רוצה להגיד לו שאני שבעה, אפילו קצת חזקה, אבל הפה לא נפתח למילה. זה רק הגוף שמדבר ורוצה עוד ביס, עוד לגימה חמה. מה נאכל בצהריים אני כבר חושבת. דימה רעב, לא הספיק לו הנקניק בלי חמאה. 'פסיו' אני אומרת, זהו, הארוחה הסתיימה. אני מקפלת את הנייר, והוא עוזר לי. כמו חברים, כמו שצריך, דימוצ'קה. כמו שהכרנו במוסקבה, במאי. ישבתי על ספסל, והוא עבר ונעצר. הסתכל עליי, כאילו אמר לי בעיניים שלו 'אני יודע, אני מבין', ואני רק אמרתי 'בסדר, אני אתך'. ככה מאז. בטוב וברע, כמו שאמר הכומר קונסטנטין. רק שאצלנו 'פסיו פלוכה', רק רע. הנזירה נתנה לי שמלה לבנה, ודימה קיבל חליפה כחולה מהכומר. תרומה מאנשים טובים. אחר כך היינו שיכורים, טיפשים, ולא נרשמנו בעירייה. ופה, אנחנו לא בעל ולא אישה, לא יהודים ולא נשואים. אני שוב משתעלת ושוב רע לי. מיום ליום, יותר גרוע. אני חושבת לחזור לרוסיה אבל דימה מפחד ממשטרה שם. פה אין לנו כלום. לאף אחד לא אכפת, פה. אנחנו לבד בים של 'גאבנו', לבד בחרא.
צפצוף חזק של אוטובוס, וכל הפיח נושב לנו פנים. דימה מתעצבן. הוא קם ורוצה להרביץ לנהג האוטובוס. 'ני נאדא', אני רצה אחריו, והגוף שלי כבד. תפסיק! אבל זה מתחיל. אנשים מפילים אותו לרצפה, דוחפים אותי אחורה. דימה מתמלא דם, צועק כמו דוב, כמו משוגע. ויקטוריה, הוא צועק פתאום מהרצפה, והקול שלו נשבר. ויקטוריה, תעזרי לי. ואני, מה אני יכולה, רק בוכה, בוכה ותולשת חולצה. אני לא רואה אותו, רק אנשים מעליו קוראים, משטרה, משטרה. ראש שלי כבד, ובעיניים חושך. זהו, דימה, גם אני ברצפה.
עכשיו שקט. הלכה המשטרה, ואמבולנס בא, שטף לנו פנים ונתן קצת אינפוזיה. חום השמש הפסיק, והערב בא. הרבה אנשים הולכים על המדרכה, אבל בערב היד שלהם סגורה. אולי לא נשאר כסף גם בשבילם. אין כסף לשתות הלילה, דימה. אולי יותר טוב, דימה צוחק. אנחנו מתיישבים על הספסל, ליד העגלה, ומסתכלים קדימה. דימה מחזיק לי יד, ואני מסכימה. אפילו שהוא מתעצבן מהר, והיום היה רע, דימה שלי איש טוב. החום של הכביש נעלם, ומהבנק יוצא קור של שיש, של כסף. אני מסתכלת קדימה, והיד של דימה חמה ביד שלי. אין מה להגיד, פה יותר טוב.

משהו קלאסי לכבוד חודש אדר

מחר חל ראש חודש אדר ובו נהוג להרבות בשמחה.

אנו מביאים בזאת את תחילת הסיפור מעשה בשבעה קבצנים של רבי נחמן מברסלב, כולל הפתיחה על השמחה...

מצוטט מאתר:

http://breslev.eip.co.il/?key=60

אֲסַפֵּר לָכֶם אֵיךְ הָיוּ שְׂמֵחִים
מַעֲשֶׂה

פַּעַם אַחַת הָיָה מֶלֶךְ וְהָיָה לוֹ בֵּן יָחִיד וְרָצָה הַמֶּלֶךְ לִמְסֹר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו

וְעָשָׂה מִשְׁתֶּה גָּדוֹל וּבְוַדַּאי בְּכָל פַּעַם שֶׁהַמֶּלֶךְ עוֹשֶׂה מִשְׁתֶּה גָּדוֹל הוּא שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאד בִּפְרָט עַתָּה, שֶׁמָּסַר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו בְּוַדַּאי הָיָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאד.

וְהָיוּ שָׁם כָּל הַשָּׂרֵי מְלוּכָה, וְכָל הַדֻּכָּסִים וְהַשָּׂרִים וְהָיוּ שְׂמֵחִים מְאד עַל הַמִּשְׁתֶּה

וְגַם הַמְּדִינָה הָיוּ נֶהֱנִים מִזֶּה שֶׁמּוֹסֵר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו כִּי הוּא כָּבוֹד גָּדוֹל לַמֶּלֶךְ וְהָיָה שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאד וְהָיָה שָׁם כָּל מִינֵי שִׂמְחָה מקהלות זמר ומשחקי הצגות וְכַיּוֹצֵא מִזֶּה, כָּל מִינֵי שִׂמְחָה, הַכּל הָיָה שָׁם עַל הַמִּשְׁתֶּה

וּכְשֶׁנַּעֲשׂוּ שְׂמֵחִים מְאד עָמַד הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לִבְנוֹ הֱיוֹת שֶׁאֲנִי חוֹזֶה בַּכּוֹכָבִים, וַאֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה עָתִיד לֵירֵד מִן הַמְּלוּכָה בְּכֵן תִּרְאֶה שֶׁלּא יִהְיֶה לְךָ עַצְבוּת כְּשֶׁתֵּרֵד מִן הַמְּלוּכָה רַק תִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה וּכְשֶׁתִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה, גַּם אֲנִי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה

גַּם כְּשֶׁיִּהְיֶה לְךָ עַצְבוּת, אַף עַל פִּי כֵן אֲנִי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה עַל שֶׁאֵין אַתָּה מֶלֶךְ

כִּי אֵינְךָ רָאוּי לִמְלוּכָה, מֵאַחַר שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַחֲזִיק עַצְמְךָ בְּשִׂמְחָה כְּשֶׁאַתָּה יוֹרֵד מִן הַמְּלוּכָה אֲבָל כְּשֶׁתִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה אֲזַי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה יְתֵרָה מְאד.

וְקִבֵּל הַבֶּן מֶלֶךְ אֶת הַמְּלוּכָה בְּיָד רָמָה וְעָשָׂה לוֹ שָׂרֵי מְלוּכָה, וְדֻכָּסִים וְשָׂרִים וָחָיִל

וְזֶה הַבֶּן מֶלֶךְ הָיָה חָכָם וְהָיָה אוֹהֵב חָכְמָה מְאד וְהָיוּ אֶצְלוֹ חֲכָמִים גְּדוֹלִים

וְכָל מִי שֶׁהָיָה בָּא אֶצְלוֹ עִם אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הָיָה אֶצְלוֹ בַּחֲשִׁיבוּת גָּדוֹל מְאד

וְהָיָה נוֹתֵן לָהֶם כָּבוֹד וַעֲשִׁירוּת בִּשְׁבִיל הַחָכְמָה, לְכָל אֶחָד כְּפִי רְצוֹנוֹ מִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה מָמוֹן, הָיָה נוֹתֵן לוֹ מָמוֹן וּמִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה כָּבוֹד הָיָה נוֹתֵן לוֹ כָּבוֹד הַכּל בִּשְׁבִיל הַחָכְמָה.

וּמֵחֲמַת שֶׁהָיָה חָשׁוּב אֶצְלוֹ הַחָכְמָה כָּל כָּךְ הָיוּ כֻּלָּם לוֹקְחִין עַצְמָן אֶל הַחָכְמָה

וְעָסְקוּ כָּל הַמְּדִינָה בְּחָכְמוֹת כִּי זֶה הָיָה רוֹצֶה מָמוֹן, כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל מָמוֹן עַל יְדֵי זֶה

וְזֶה הָיָה רוֹצֶה חֲשִׁיבוּת וְכָבוֹד וּמֵחֲמַת שֶׁכֻּלָּם עָסְקוּ רַק בְּחָכְמוֹת עַל כֵּן שָׁכְחוּ שָׁם בְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה טַכְסִיסֵי מִלְחָמָה כִּי הָיוּ כֻּלָּם עוֹסְקִין בְּחָכְמוֹת עַד שֶׁהָיוּ כָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה חֲכָמִים גְּדוֹלִים.

עַד שֶׁהַקָּטָן שֶׁבְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה הָיָה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת חָכָם גָּדוֹל מִכֻּלָּם וְהַחֲכָמִים שֶׁבְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה הָיוּ חֲכָמִים מֻפְלָגִים גְּדוֹלִים מְאד וּמֵחֲמַת הַחָכְמוֹת נִתְפַּקְּרוּ הַחֲכָמִים שֶׁל אוֹתָהּ הַמְּדִינָה וּמָשְׁכוּ גַּם אֶת הַבֶּן מֶלֶךְ הַנַּ"ל לְדַעְתָּם, וְנִתְפַּקֵּר גַּם כֵּן וּשְׁאָר בְּנֵי הַמְּדִינָה לא נִתְפַּקְּרוּ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה עַמְקוּת וְדַקּוּת גָּדוֹל בְּאוֹתָהּ הַחָכְמָה שֶׁל הַחֲכָמִים הַנַּ"ל.

עַל כֵּן לא יָכְלוּ שְׁאָר בְּנֵי הַמְּדִינָה לִכְנס בְּאוֹתָהּ הַחָכְמָה וְלא הִזִּיק לָהֶם.

אֲבָל הַחֲכָמִים וְהַבֶּן מֶלֶךְ נִתְפַּקְּרוּ כַּנַּ"ל וְהַבֶּן מֶלֶךְ, מֵחֲמַת שֶׁהָיָה בּוֹ טוֹב כִּי נוֹלַד עִם טוֹב וְהָיוּ לוֹ מִדּוֹת טוֹבוֹת וִישָׁרוֹת הָיָה נִזְכָּר לִפְעָמִים: הֵיכָן הוּא בָּעוֹלָם, וּמַה הוּא עוֹשֶׂה וְכוּ' וְהָיָה גּוֹנֵחַ וּמִתְאַנֵּחַ עַל זֶה עַל שֶׁנָּפַל לִמְבוּכוֹת כָּאֵלּוּ וְנִתְעָה כָּל כָּךְ וְהָיָה מִתְאַנֵּחַ מְאד אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁהָיָה מַתְחִיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַשֵּׂכֶל חָזַר וְנִתְחַזֵּק אֶצְלוֹ הַחָכְמוֹת שֶׁל אֶפִּיקוֹרְסִית הַנַּ"ל וְכֵן הָיָה כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהָיָה נִזְכָּר כַּנַּ"ל וְהָיָה גּוֹנֵחַ וּמִתְאַנֵּחַ וְתֵכֶף כְּשֶׁהִתְחִיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַשֵּׂכֶל חָזַר וְנִתְחַזֵּק אֶצְלוֹ הָאֶפִּיקוֹרְסוּת כַּנַּ"ל.

גלידה פיסטוק וניל - מוריה דיין

כל היום גלגלה בתיה במילים כבחרוזי תפילה: שהות להרהר בצער, שהות בצער להרהר, בצער לאחוז, להשהות להרהר לערער את הצער עד השהיה.
"אי אפשר ככה יותר" היא אמרה לעצמה.
פיתה החתול הסתכל עליה, שבע ועייף.
שירי נהגה לומר מדי פעם, שלפיתה יש פרצוף של גור וגוף של ג'מוס. בתיה לא ידעה אם זו מחמאה או לא, אבל לפי הטון ששירי בחרה בו כדי להשמיע את האבחנה שלה היא שיערה שדווקא לא מדובר במחמאה. מצד שני, שירי תמיד שיגרה חצי חיוך קטן לעבר פיתה כשדיברה עליו, והיה בזה משהו חברי. בעצם גם ג'מוס זאת חיה חביבה.
בגדול, בתיה מאוד אהבה את פיתה, אבל עכשיו היא לא הייתה בתקופה כזו שהלב שלה שפע אהבה. מדויק יותר יהיה לומר שהתקופה האחרונה התאפיינה במילים טורדניות שהסתובבו לה בראש כמו נמלים. מילים כמו צער, שהות, פיתה עיראקית, פיתה מלאה צער, וכיוצא בזה.
"אי אפשר ככה יותר", היא שבה ואמרה.
"אני הולכת לעשות מעשה" היא אמרה.
בתיה הסתכלה במראה. היא נראתה לעצמה נחושה ובעלת יכולת לעשות מעשה.
"עכשיו רק נשאר להבין מה המעשה שאני צריכה לעשות" אמרה בתיה.
פיתה לא הגיב. בדרך כלל נהג פיתה לתת לבתיה לגלות את התשובות לשאלות שלה בעצמה.
"אני צריכה לעשות משהו", שבה בתיה ואמרה, "ואל תגיד לי שאולי כדאי שאני אתחיל בלהביא את מיקה מהגן. את זה גם אני יודעת".
פיתה באמת לא התכוון להשתתף בדיון הזה, שתעשה מה שהיא רוצה.
שירי אומרת לה לפעמים שהיחס שלה למיקה הוא הזנחה פושעת, ובסך הכול יכול להיות שהיא צודקת.
איך ששירי אומרת "הזנחה פושעת", בתיה מרגישה כאילו יש לה לק אדום שמתאים לאקדוחנים סוערים, ושיער פרוע ולוהב.
אני צריכה להביא את מיקה מהגן, התכווץ לבתיה הלב, התכווץ והתמלא ברעש מחליא, אני צריכה להביא את הקטנה מהגן.
לפעמים איחרה להביא את מיקה מרוב שהייתה לה שהות להרהר בצער.
פיתה הזיז את הזנב שלו אנה ואנה. הוא מבחינתו מזמן כבר לא צד בסיפור הזה.
"כדאי שאביא אותה", מלמלה בתיה בקול מדוד. "כדאי שאביא אותה מיד".
בתיה נכנסה למכונית והתניעה.
היא דמיינה את הפנים של מיקה, את העיניים שלה המותזות והלחיים, המשיכה ישר בפנייה של הגן ולקחה שמאלה לכיוון הקניון.
"אני צריכה לעשות מעשה" היא אמרה בקול לתוך חלל המכונית. המילים נתקעו בדפנות.
"זה הכול תוצאה של היעדר אמונה" היא חזרה על המשפט ששירי נהגה להגיד לה מדי פעם. זה נחמד לחשוב שהכול תוצאה של משהו אחד, נגיד היעדר אמונה. ככה אפשר לתקן את הדבר הזה, כמו שתוקעים מסטיק בחור של הגלגל. איך סותמים היעדר אמונה, חשבה בתיה, איך סותמים, והיא הרגישה שהרעש בתוך הראש מתגבר והפנים של מיקה נדלקו וכבו מולה, ובתיה נתנה עוד על הגז וגם הגבירה את הרדיו ליתר ביטחון.
"אולי אשים על עצמי כיפה. לאנשים עם אמונה יש כיפה או טורבן על הראש".
היא החליטה לחנות בקניון ולחפש חנות כיפות או טורבנים.
פיתה בטח לא היה אוהב את כל זה, היא הרהרה, ושוב הרהרה, והפלאפון שלה צלצל.
על הצג הופיעה הגננת, ידיה שלוחות בתוכחה, ועיניה אדומות מתוכחה, ופיה נוזל רוק וזעם קדוש מרוב התוכחה.
בתיה הרכינה ראש בצער וניתקה את הסוללה.
היא ניגשה בצעד בוטח לעבר חנות כובעים בקומה הראשונה.
"אתם מוכרים כאן כיפות או טורבנים?" היא שאלה את המוכרת.
המוכרת חייכה אליה באדיבות. "כיפות אנחנו לא מוכרים, ובאשר לטורבנים – את מתכוונת לכובע הזה של המוסלמים?"
"כן". ענתה בתיה. הילדה שלי מחכה לי, היא כמעט צעקה, את יכולה להביא לי טורבן?
"האמת שבחנות הזו יש בעיקר כובעי נשים, אבל יש חנות תחפושות ממש ממול ושם אני מאמינה שתוכלי למצוא טורבן. את מתכננת להתחפש לטורקי בפורים הקרוב?"
בתיה הרגישה געגוע צורב לפיתה. הוא כל כך יותר נבון מרוב האנשים הסכלים שמסתובבים סביבה, משומשים וריקים.
היא יצאה כמעט בריצה מהחנות, ודהרה לעבר חנות התחפושות.
הכול הפך להיות דחוף. בתיה הרגישה כאילו יד נעלמת מושחת לה לק ולוהבת את שיערה. היא מזניחה פושעת, בתיה הזאת. היא אגדה. אקדוחנית אמיתית.
בחנות התחפושות היו הרבה אמהות והרבה ילדים. פנים פנים וגופים וגופים. ממוקדת, היא ניגשה למוכרת שעסקה בסיוע לאם טרחנית עם שיער כתום וירכיים עבות.
"סליחה, סליחה שאני מפריעה, אני פשוט ממש חייבת לרוץ" התפרצה בתיה לשיחה, "אני חייבת טורבן. אני ממש ממהרת ואני פשוט חייבת טורבן. אולי יש לכם במקרה?"
המוכרת הסתכלה עליה בבהלה והאישה עם הירכיים השחירה את פרצופה, "זה לא יכול להמתין שתי דקות?"
"האמת שלא", ענתה בתיה, "האמת שממש לא".
פיתה, היית גאה בי, היא חשבה.
אפילו שירי, אחותי החכמה והמאוכזבת, אפילו את היית גאה בי. תראו איך אני מנהלת את האינטרסים שלי ביד רמה. מזיזה אינטרס אחד ימינה ואינטרס שני שמאלה.
"אני צריכה להספיק טיסה ואני פשוט חייבת לקנות את הטורבן הזה".
כמה נעים לשקר, חשבה.
"זה בסדר מצידך שאטפל בה קודם?" שאלה המוכרת את הירכיים.
"נו, בסדר".
המוכרת צללה לעומק החנות, פשפשה בין חרבות, זהבים ופאות וחזרה עם תחפושת מהודרת של טורקי. המחיר: מאתים ושלושים שקלים חדשים.
"אני צריכה רק את הטורבן", אמרה בתיה, מזדהרת ושמחה למראה הטורבן. היא הרגישה כאילו היא שבה הביתה.
"זה הולך ביחד", ענתה המוכרת, "אנחנו לא מוכרים חלקים בנפרד".
רעש עצום כיסה את בתיה, הציף אותה עד הצוואר. מיקה קטנה מחכה לי ואין לי שהות להרהר עוד בצער.
"תביאי" היא פלטה, חסרת נשימה.
המוכרת והירכיים הסתכלו עליה בזעזוע עמוק.
"תביאי כבר".
"אין בעיה", ענתה המוכרת, "לעטוף לך"?
"שום לעטוף. יש לי טיסה אני אומרת לך".
היא הוציאה את כרטיס האשראי והגישה למוכרת.
זו עיכסה לה בחינניות של מתאבק סומו לעבר הדלפק, ותנועות ידיה כה גמלוניות, כה מגושמות, בתיה ממש החזיקה את עצמה שלא להתנפל על המכשיר ולהעביר את הכרטיס בעצמה.
"מאתים ושלושים שקלים", חזרה המוכרת.
"כן, כן" ענתה בתיה.
ירכיים שוב הסתכלה עליה. הן עושות את זה כדי לעצבן אותי, היא חשבה.
"תתחדשי" חייכה אליה המוכרת, "וחג שמח!"
בתיה יצאה בריצה מהחנות, זרקה את מדי הטורקי העלוב לפח הקרוב ושמרה את הטורבן בידיים כהות מהתרגשות.
היא נכנסה למכוניתה ונשמה נשימות ארוכות.
"זה הזמן לפתור את הבעיה. זה הזמן לפתור את הבעיה של היעדר האמונה". היא אמרה לאט. היא אמרה את המילים לאט ועיניה בהקו.
בתיה שמה את הטורבן על הראש. היא הרגישה את הלב שלה מתרחב, מתרחב ואז נחלש. זה כמו אחרי שוד, היא חשבה. כשכל השקים עם הכסף מונחים בתא המטען, והדרך כבר נגמעת, והאקדחים שוקטים, והשפתון האדום מרוח. עייפות איומה מילאה אותה.
בידיים רועדות היא סובבה את המפתח ויצאה מהחניון. הרחוב היה מואר בזוהר שהיא לא הכירה.
בתיה נסעה אל הגן.
השער היה נעול. היא צלצלה בפעמון. רותי הסייעת יצאה אליה מתוך הגן ופרצה בצחוק.
"בתיה, מה יש לך על הראש"? היא שאלה בתדהמה.
"זה", ענתה בתיה בשקט, "זה טורבן".
"הבנתי. פורים רק עוד שבועיים, את יודעת", חייכה אליה רותי.
"כן, רציתי למדוד ולשמח את מיקה'לה".
"מה שישמח את מיקה יותר מהכול זו העובדה שהגעת," נאנחה רותי.
"כן" אמרה בתיה בקול רפה.
"מיקוש, בואי מותק", קראה רותי.
בתיה קפאה לכמה שניות. היא התביישה כל כך מהילדה שלה. לפחות יש לי טורבן על הראש, היא חשבה, שיסתיר אותי קצת.
"אמא, מה יש לך על הראש"? הפנים של מיקה היו מרוחים משוקולד ודמעות.
"מתנה בשבילך, מתוקה. סליחה שאיחרתי".
"אבל זה יהיה גדול עלי" היא התיזה בתדהמה.
"בואי נמדוד", אמרה בתיה. היא הורידה את הטורבן מהראש ביד חלשה והטביעה בתוכו את מיקה.
"זה ענק!" נשמעה צעקה מתוך הטורבן.
"כן", צחקה בתיה. "זה ענק". אפילו רותי חייכה.
"בואי מותק, בואי נלך לאכול גלידה".
"טוב" אמרה מיקה. היא חילצה את עצמה מהטורבן ונכנסה למכונית.
הרחובות היו מלאים באדם. הן אכלו גלידה בטעם פיסטוק וניל.
משם המשיכו לחנות צעצועים וקנו בית בובות בגודל בינוני.
הערב ירד פתאום, בבת אחת.
"בואי נחזור הביתה, אמא. פיתה מתגעגע אלינו", אמרה מיקה. הקול שלה היה מתוק כאילו שמו את כל הקינוחים בעולם בקערה אחת, זיקקו אותם ויצרו מהם קול.
בתיה הסתכלה עליה ברוך.
"בואי נחזור. אולי באמת הגיע הזמן לחזור כבר".
הן נכנסו למכונית ונסעו הביתה.

כבר לא ילדה - ענבר אל על

כולם אומרים שכשאמא שלי נעלמה היא השאירה לי אבא עלוב וגנטיקה דפוקה. ניסים מהפיצה אומר שזה עובד גם הפוך – שהיא השאירה לי גנטיקה עלובה ואבא דפוק. אבל אני אף פעם לא עונה לו, כי אמא שלי אמרה לי שניסים, הוא קוף לא מפותח, והוא בכלל לא ברמה שלנו ובגלל זה עדיף לא להכנס לפה שלו. אני ממש לא זוכרת איך הוא הגיע לשכונה שלנו. יום אחד הוא פשוט היה כאן וזהו. עובד בפיצה וגר לבד בדירה המטונפת שלו, וכל האורנג-אוטנגים יושבים אצלו עד השעות המאוחרות של הלילה ומעשנים נרגילה במרפסת כאילו אין להם משפחות וילדים.

גם אבא שלי היה חלק מהגועל נפש הזה עד שאמא נעלמה. מאז ניסים לא מרשה לו לבוא יותר. הוא אומר שזה בגללי, ושאני זונה כמו אמא שלי ושאני נותנת לכולם. אני לגמרי לא מבינה את הביטוי הזה, "נותנת". הרי הוא תמיד אומר שיום אחד הוא ייתן לי בראש והחבר שלו, הגמד, אומר שהוא יביא לי בפה, ואח שלו אומר שאני בכלל צריכה להתחנן כדי לקבל את הצינור שלו, אז איך יוצא שבסוף אני זו שנותנת?! המורה לתושב"ע תמיד אומרת "והיא הנותנת" ואז כל הבנים הדפוקים האלה צוחקים ומסתכלים עלי. היא תמיד מדברת יפה ובמילים שאמא היתה קוראת להם "משלב גבוה" לפני שהיא נעלמה. גם אמא שלי היתה מורה, והיה לה בבית שולחן ענק עם הרבה מדפים ומגירות שהיא היתה מתיישבת לידו כל ערב לבדוק מבחנים ולהכין חומרים. מהחדר שלי הייתי יכולה להציץ ולראות אותה יושבת שם בין ערמות הניירות והקלסרים, תמיד עם עט ביד. אני חושבת שאמא שלי נולדה עם עשר אצבעות ועט. עם העט שלה היא היתה יוצאת לשוטט בין הדפים. כותבת הערות קטנות וצפופות, ומשרבטת סימנים, ועוד דף ועוד דף, והם היו נערמים לה על השולחן ומתגלגלים מהערמות, וגולשים מהקלסרים, עד שיום אחד, כשהיא הניחה לרגע את העט על השולחן, הם ניצלו את ההזדמנות וזרמו והתעצמו וגעשו והיא טבעה בתוכם. מאז לא ראיתי אותה יותר.

אני תמיד נשארת אחרונה בכתה. אני אומרת לכולם שזה בגלל שאני כותבת לאט ולא הספקתי להעתיק מהלוח, אבל האמת היא שזה סתם כדי לא לחטוף מכות. כשהייתי פחות חכמה אז בדרך הביתה הילדים היו מחקים את הצליעה שלי ואת התנועה הזו שאני עושה עם הכתף כשאני בלחץ, אבל היום יש לי כבר שיטות להתחמק מהם, ואחת מהן היא פשוט להישאר אחרונה בכתה. לא אכפת לי אפילו אם המורה מבקשת ממני לעזור לה לסדר את הכסאות, או לתלות משהו על הקירות, העיקר שאוכל ללכת לבדי הביתה. אם אני ממש לבד ולא נתקלת באף אחד בדרך, אז אני יכולה לעצור ליד האלון הגדול ולהציץ לחור של הסנאי. אני בטוחה שיש שם סנאי. אם אני אסתכל לתוך החור מספיק זמן בלי למצמץ ובלי להתייאש ולהסתלק משם, אני אראה אותו בסוף. הוא פשוט לא יוצא בשביל מי שלא מוכן לחכות לו. אם אני מתחילה לחכות לו ומישהו פתאום מתקרב או עובר בסביבה, אז אני עושה את עצמי כאילו שאני קושרת את השרוכים בנעליים או מחפשת משהו בילקוט. לפעמים אני אפילו שורקת או שרה כדי שהמישהו הזה יחשוב שאני לא שמה לב שהוא מתקרב. אבל אז אני נאלצת להוריד את העיניים מהחור של הסנאי וצריכה להתחיל לחכות לו מההתחלה.

ביום שהוא יצא אני אנסה לשאול אותו אם הוא יודע לאן אמא שלי נעלמה. זה קרה ממש ליד האלון הזה עם החור של הסנאי. ביום שהיו לי כאבי בטן ממש ממש חזקים, כי אולי אכלתי משהו לא טוב וקראו לה לאסוף אותי מבית הספר. חיכיתי לה איזה שעתיים על הספסל במנהלה, אבל בסוף היא באה וליטפה אותי ואמרה שעכשיו נלך להתפנק יחד בבית. אז נתתי לה יד והלכנו. בדרך פגשנו את אפרים שתמיד כשפגש את אמא שלי הוא היה חייב לספר לה את כל מה שהנאצים עשו למשפחה שלו בשואה ועכשיו הממשלה עושה לו. אמא מקשיבה לו עד הסוף כי היא אומרת שהוא ערירי ומחפש מישהו שישמע את הצרות שלו. גם בפעם ההיא נתקלנו בו והוא התחיל לספר לה את הדברים שלו וגם ירדו לו דמעות כי הוא לא קיבל אישור מביטוח לאומי, ואמא שלי עמדה והקשיבה לו רק בגלל שהוא ערירי. אבל לי כאבה הבטן ורציתי כבר להגיע הביתה ולהקיא ואחר כך להתפנק עם אמא, אז התקדמתי כמה צעדים כדי לרמוז לה. אחר-כך התקדמתי עוד כמה צעדים, ועוד קצת, וכשראיתי שהיא בכלל לא שמה לב אלי, החלטתי להתחבא לה מאחורי עץ האלון עם החור של הסנאי כדי שתהיה קצת מודאגת. אולי זה ילמד אותה לקח לשים לב לילדה שלה שכואבת לה הבטן יותר מלאפרים הערירי שהנאצים עשו דברים איומים למשפחה שלו בשואה.

בסוף היא שמה לב שנעלמתי והתחילה לקרוא לי ולחפש אותי. אני חושבת שהיא ראתה את הקצה שלי כי היא התקרבה אל העץ ועשתה תנועות מוגזמות של חיפוש. אז ראיתי בפעם הראשונה את הסנאי מציץ מהחור שלו, הוא עמד כמה שניות והסתכל עלי ועל אמא שלי, ואז קפץ מהחור ישר על הפרצוף של אמא. בגלל שהזנב שלו הסתיר לה את העיניים היא לא ראתה את הבור ונפלה לתוכו. הבור נסגר מהר ומאז לא ראיתי אותה יותר.

קבעו לי תור לניתוח ברגל בדיוק בעוד עשרים ושלושה ימים, בגלל שהניתוח הקודם לא הצליח לפתור לי את הצליעה. אני לא מבינה למה כל הזמן מנתחים את הרגל הקצרה יותר. עדיף לנתח את הארוכה ולקצר אותה, זה יותר קל מאשר להאריך רגל קצרה. אבל אבא אומר שאני אשתוק כי אני לא מבינה כלום ברפואה, וכדאי שאתן למבוגרים לנהל כאן את העניינים. תמיד הוא אומר לי לשתוק, אפילו אם אני לא מדברת. פעם צפיתי בקלטת וידאו שצילמו כשהייתי קטנה, ושם אבא ואמא מנסים ללמד אותי להגיד "היפופוטם" וצוחקים כשאני לא מצליחה. הם השקיעו הרבה מאמצים ללמד אותי לדבר, וזה לא היה קל כי הייתי ילדה לא פשוטה, אז למה עכשיו הוא כל הזמן רוצה שאני אשתוק? בבדיקה האחרונה דווקא לא שתקתי ואמרתי לרופא שאני חושבת שכדאי לקצר לי את הרגל הבריאה ואז אולי לא אצלע, אבל הוא רק צחק ואמר לי שהמחשבה שלי יצירתית. יש לו מזל שהוא לא באמת מכיר את המחשבות שלי. הוא היה הולך שם לאיבוד כי אני תמיד חושבת רק קצוות של מחשבות.

אחרי קצת זמן שאני חושבת על משהו, אז משהו אחר בא ומשתלט ואז אני חושבת עליו במקום על המשהו הקודם. אמא שלי היתה קוראת לזה מחשבה אסוציאטיבית וגם זו מילה שלקח לי הרבה מדי זמן ללמוד להגיד. עכשיו אני בעיקר שותקת אותה, כי אמא שלי כבר לא כאן. גם כשאני חושבת על אמא המחשבות מתערבבות לי. לדוגמה, אני לא מצליחה להזכר כמה זמן עבר מאז שהיא נעלמה. ואם אני שואלת ואומרים לי, למשל, שבועיים וחצי אז למחרת זה כבר שבועיים וחצי ועוד יום, ואז הספירה מתבלבלת לי ואני שוב לא זוכרת. אבל זה לא מאוד משנה כמה זמן עבר מאז. העיקר שאני זוכרת כל פרט מאיך שהיא נעלמה. אני זוכרת את זה ממש טוב כי אני דואגת לשנן את הפרטים האלה כל הזמן כדי שלפחות את זה אני לא אשכח כי זה היה בדיוק ביום ההולדת שלי. כבר כשקמתי בבוקר ואף אחד לא היה בבית התחלתי לחשוד שהם מתכננים לי מסיבת הפתעה. לא רציתי לקלקל להם אז לא התקשרתי לשאול איפה הם ומתי אני כבר צריכה ללכת לבית הספר. בגלל זה גם איחרתי לשיעור הראשון, אבל העיקר שלא הרסתי את ההפתעה. כשחזרתי הביתה אחרי הלימודים אבא עוד לא הגיע ואמא כבר היתה שקועה בניירות שלה בחדר העבודה. עשיתי את עצמי כאילו אפילו אני לא זוכרת שיש לי יום הולדת והתיישבתי מהר להכין את שעורי-הבית שלי כדי לא לשמור אותם לרגע האחרון בדיוק כשיגיעו כל האורחים עם הבלונים והפרחים והמתנות, ואז תתחיל המסיבה ואני לא אספיק להכין אותם. גם הקדמתי להתקלח והתלבשתי כאילו לא בכוונה בבגדים הכי יפים שלי. אחרי זה התיישבתי בסלון בשקט והקשבתי לאמא משוחחת בטלפון עם האשה שעושה לי בייביסיטר בקודים כאלה. היא אמרה "יש לי ישיבת צוות בערב" ואני כבר מיד הבנתי שהיא מתכוונת למסיבת ההפתעה שלי. גם כשהיא אמרה שאבא יגיע ממש מאוחר הבנתי שזה בגלל שהוא צריך להספיק לקנות את הקישוטים למסיבה ואת הבובה שביקשתי שעוצמת עיניים כשמשכיבים אותה.

אחר-כך התחיל לרדת גשם ממש חזק והיתה סופת ברקים וכנראה בגלל זה האורחים לא הצליחו להגיע לבית שלנו. החלטתי לא להתלונן הפעם כדי לא לעצבן אף אחד ולהרוס את המסיבה, ולקחתי ספר מהמדף. בדיוק כשהתחלתי לדפדף בו היתה הפסקת חשמל. אמא שלי אמרה שלא אדאג, שזה בטח רק פקק שקפץ ושהיא מיד יוצאת לבדוק. מכיוון שאני ילדה מאוד מתוחכמת, מיד הבנתי שזה הסימן לכולם שהמסיבה מתחילה ולא יכלתי להתאפק אז הצצתי מהחלון לראות איך אמא שלי מארגנת את כולם שם בחוץ, שייכנסו יחד עם העוגה והנרות וישירו לי שירי יום-הולדת. היה קצת קשה לעקוב אחריה כי היה חשוך בחוץ, אבל הצלחתי לראות אותה יורדת במדרגות, מדלגת על השבורה ופותחת את הדלת של ארון החשמל. באותו רגע ממש הגיעה רוח מאוד מאוד חזקה והעיפה את אמא שלי במערבולת לשמים. מאז לא ראיתי אותה יותר.

אתמול ישבתי בחדר של ורדה היועצת. מאז שאמא שלי נעלמה היא לוקחת אותי אליה לשיחה פעמיים בשבוע. היא אומרת שזה טוב לי לדבר על זה ולפרוק את מה שיש לי על הלב, ושהיא מקווה שיום אחד אני אוכל להיות מסוגלת להפסיק להמציא לעצמי סיפורים ולהתמודד עם הדברים כמו שהם. מוזר שהיא אומרת את זה, כשהיא בעצמה לא מצליחה להתמודד עם הדברים כמו שהם. היא חושבת שבגלל שאנחנו ילדים אנחנו לא יודעים שבעלה הזדיין עם אשה אחרת והיא תפסה אותם על חם ושבגלל זה היא זרקה אותו מהבית ועכשיו היא שונאת גברים ואומרת שהם כולם אותו חרא. זה נקרא להתמודד עם הדברים כמו שהם? ועוד להסתיר את זה מאחורי חיוך ענק מלא שיניים לבנות וקול כזה רך ונעים שמרגיש כמו ליטוף של פרווה של ארנבת. בגלל הקול שלה ילדים אוהבים לבוא אליה לחדר. וגם בגלל המשחקים שיש לה שם. כל מיני קלפים עם ציורים שצריך לבחור אחד ולהגיד מה אני חושבת על הציור שלו. כל תשובה נכונה, אי אפשר לטעות. לא חשוב מה אני אומרת על הציור, היא תמיד מחייכת ומהנהנת ומבינה ושואלת שאלות שמתעניינות בי. פעם רציתי לבדוק אם זה באמת נכון שכל תשובה נכונה, אז לקחתי תמונה שהיה מצויר בה ילד עם כינור שמביט מהחלון ובוכה, ואמרתי שהילד הזה בדיוק שמע כרגע את הבדיחה הכי מצחיקה בחיים שלו. החיוך של ורדה היועצת נמחק לרגע אבל חזר מיד אחר-כך והיא שאלה למה אני חושבת את מה שאמרתי. לא הצלחתי לחשוב על תשובה טובה אז שתקתי.

לפעמים היא שואלת אותי אם אני זוכרת את אמא שלי ומה אני יודעת על מה שקרה לה. בדברים האלה אני לא מוכנה בשום אופן לשתף אפילו את היועצת, כי הזכרון הוא דבר מאוד שביר וצריך להזהר איתו. אם אני אוציא אותו מהראש שלי אל הפה ואגיד אותו בקול רם הוא עלול להפגע מהשיניים והלשון ולהסדק. וברגע שהוא יצא אל האוויר הוא עלול להעלם בדיוק כמו שקרה לאמא שלי. כשאני שותקת היא מציעה שאולי אני אנסה לצייר את זה, כי היא מרגישה שאנחנו לא מתקדמות לשום מקום. היא מתכוונת שהיא לא מתקדמת, כי אני לא מוכנה לספר לה איך אמא שלי נעלמה. זה לא עניינה כי היא בכלל עוד לא היתה היועצת שלנו כשהאח התינוק שלי נולד ואז מת. אמא שלי היתה מאוד מופתעת כשאמרו לה שהיא בהריון, כי היא תמיד אמרה שאני מספקת לה דאגות כמו עשרה ילדים והיא לא צריכה יותר. אבל בכל זאת היא היתה בהריון ואפילו אמרו לה במרפאה של ד"ר אביעד שיש לנו בן. אמרו לה לשכב הרבה במיטה. קראו לזה שמירת הריון, אפילו שאני חושבת שאם היא לא רצתה את ההריון הזה אז אין שום סיבה לשמור עליו כל כך טוב. גם התינוק שנולד לנו לא היה מי יודע מה מוצלח. הוא צרח הרבה והקיא עוד יותר הרבה ולקחו אותו המון פעמים לבית-חולים. לפעמים בלילה הוא היה מפסיק לנשום והמכשיר שלו היה מצפצף ומעיר את כל השכונה. יום אחד מרוב עייפות אמא שכחה להדליק את המכשיר אז הוא לא צפצף כשהתינוק הפסיק לנשום, וככה אבא מצא אותו בבוקר. רציתי לראות אותו כי אף פעם לא ראיתי תינוק מת, אבל לא הרשו לי והדודה לינדה שבאה לשמור עלי אמרה שחבל שאני לא יודעת לעצור רגע ולחשוב לפני שהדברים האיומים האלה יוצאים לי מהפה. מאז שהתינוק שלנו נולד ואז מת אמא שלי רק שכבה במיטה והסתכלה על התקרה. ניסיתי לדבר איתה ולשאול אותה כל מיני שאלות על מה שקורה אחרי שמתים אבל היא שתקה ולא ענתה לי. אז כשהיא שאלה אם אני מוכנה לגשת להכין לה כוס תה גם אני לא עניתי לה. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא יצאה סוף סוף מהמיטה. היא הלכה לכיוון המטבח, הרתיחה מים בקומקום, אבל עוד לפני שהיא הספיקה למזוג אותם לכוס היא התפוררה והפכה לערמה קטנה של אבק על רצפת המטבח. מאז לא ראיתי אותה יותר.

עכשיו אני יושבת בחדר שלי ומחכה שיגידו לי שאני יכולה כבר לצאת. האיש עם העניבה אמר לי שאני צריכה לשבת כאן בשקט ולהיות ילדה טובה עד שהוא יגיד לי מה קורה איתי. האיש הזה כבר הגיע אלינו הרבה פעמים עם קלסר גדול מלא בניירות שיש בהם מקום למטה לחתימות. הוא נהג להסתובב בין החדרים של הבית שלנו ולשאול אותי ואת אבא כל מיני שאלות. אבל הפעם הוא בא בלי הקלסר והוא גם לא שואל כלום. הפעם הוא בא כי אבא התקשר אליו ואמר לו שהוא כבר לא יכול ושצריך להמצא פתרון הולם. פעם האיש שאל אותי אם אני יודעת מה זה פנימיה ואם הייתי רוצה לחיות שם, אז אולי זו הכוונה לפתרון הולם. אמא שלי, אם היא לא היתה נעלמת, לא היתה מסכימה שיקחו אותי לפנימיה, כי רק היא יודעת איך לטפל בי. רק היא יודעת מה אני אוהבת בסנדביץ' של בית-הספר, ושאני לא אוהבת ללבוש צבע שחור ובאיזה חום המים של המקלחת צריכים להיות. אז היא כבר היתה אומרת לאיש הזה עם העניבה שהיא מאוד מכבדת את הכוונות הטובות שלו, אבל אני לא יכולה ללכת לגור בפנימיה. יש רק בעיה אחת – אמא שלי כבר לא כאן. וזה הכל בגלל ההצגה המחורבנת הזאת של חנוכה בבית-הספר כשהתעקשתי לקבל תפקיד ראשי. נתנו לי להיות יהודה המכבי והיו לי הרבה שורות להגיד, אז אמא שלי ישבה איתי המון שעות כדי ללמוד את התפקיד. היא ידעה כמה שזה חשוב לי, אז היא אפילו הגיעה לראות אותי מופיעה. דווקא אבא שלי היה זה שלא הגיע הפעם. אני חושבת שהייתי ממש יהודה המכבי מוצלח, כי ראיתי את אמא מחייכת כל ההצגה, זאת אומרת מתי שהיא לא דיברה עם האבא שישב לידה והסתכל לה כל הזמן על השדיים. בכל אופן, זו היתה הצגה מאוד טובה ובסוף אמא שלי נעמדה ומחאה כפיים כל כך חזק עד שהיא נעלמה. ומאז לא ראיתי אותה יותר.