נורית אמרה שהיא יודעת מה לעשות ובגלל שביקשה שאשאיר הכול בידיה, זה מה שעשיתי. מדי פעם שאלתי, אבל היא לא אמרה דבר, כך שנותרו לנו רק השיחות הרגילות והטיולים. אחר-כך פחתו גם הטיולים כי היא הייתה עסוקה בפרויקט ולא היה לה זמן לראות אותי, אבל אני לא כועס עליה. אני יודע שהיא עבדה קשה בשביל שנינו. אני לא רוצה שזה יישמע כאילו היא נטשה אותי כי זה ממש לא היה ככה. שנינו היינו ילדים יחידים ובמשך הזמן נעשינו כמו אח ואחות. לא היינו יכולים לנטוש אחד את השנייה, אבל פשוט היינו מתראים פחות בגלל שהפרויקט החדש תפס את רוב הזמן שלה. גם ביום העצמאות לא ראיתי אותה עם כולם בחגיגות ולא מסתובבת ברחוב, אבל לא דאגתי. זה התאים לה, למרות שבשנה שעברה כן הלכה איתי להסתובב באותו לילה. בכל-זאת נשארנו חברים טובים, ובהפסקות הסתובבנו ביחד ודיברנו.
אבל ברור שעם הריחוק התחילו למלא את החלל אנשים אחרים. זה היה בלתי נמנע בשבילי באותה תקופה. חלק מהם היו חברים ישנים שחזרו לחיים שלי וחלק חברים חדשים שהכרתי בבית-הספר. אבל בקיץ שבין כיתה ו' לכיתה ז', כשהייתי עם חברים בים, הסתכלתי בעננים בזמן שהם הלכו לשחות. נשארתי לבד ודמיינתי איך במקום אחר נורית מרימה את ראשה לשמיים וצופה באותם עננים שבהם אני צופה, באותו זמן ובמקומות שונים, ופתאום שמתי-לב שאני מחייך. עדיין חשבתי עליה.
"אז מה קורה עם נורית?" שאל אותי אורן באחד הימים הראשונים של החופש הגדול.
"מה זאת אומרת?"
היינו שנינו במגרש הכדורסל הקטן שליד הבית שלו, לא רחוק מבית-הספר, בשעת אחר-צהריים על סף הערב. התיקים שלנו היו זרוקים בפינה ואנחנו עמדנו מול הטבעת, אורן עם הכדור ואני מסתכל עליו.
"אתם לא חברים?" שאל ופספס.
"כן." אמרתי. ו"לא!" כשהבנתי שזה נשמע שונה ממה שזה.
"אתם פשוט מסתובבים כל הזמן ביחד."
"אבל אנחנו לא חברים. כאלה, אתה יודע." תפסתי את הכדור וזרקתי. פספוס נוראי. "היא חברה ממש טובה, אבל לא אחת ל..."
"כן, בסדר, זה לא מה שהתכוונתי." אורן קלע. "פשוט ראיתי שאתם כל הזמן ביחד אז שאלתי."
"אנחנו פחות ביחד עכשיו."
"אני יודע, אבל עדיין." הוא הסתכל בי. "אתה זוכר את הפעם האחרונה שהיינו כאן?"
שתקתי. לא הצלחתי להיזכר.
"זה היה לפני הרבה זמן. לא משנה. אבל העיקר שבאת עכשיו. אתה יודע שלעמית יש יום-הולדת בסוף השבוע, נכון?"
"אנחנו לא חברים כאלה טובים."
"חבל. אבל אני חושב שהוא יזמין את כל הכיתה." אורן קלע שוב. "אז אם הוא יזמין אותך, תבוא."
"אתה הולך?"
"כן. אני חושב שכולם יבואו. למה לא?"
משכתי בכתפיי וידעתי כבר אז שלא כולם יבואו. ילדה אחת תישאר לבד באותו לילה מבחירתה שלה, ותעבוד על הכנפיים שלה. שלנו. בשביל שנינו. וידעתי גם שאני לא אהיה איתה, אלא עם כולם אצל עמית. אמנם לא היינו חברים טובים, אבל חשבתי לנסות משהו שונה הפעם. בדרך-כלל הייתי רק בימי-ההולדת של החברים שלי ואף-פעם לא עשינו משהו מיוחד, רק נשארנו לישון אצל מישהו או הלכנו לסרט. אצל עמית בטוח יהיה משהו שונה, דווקא כי אנחנו לא חברים טובים.
את הדרך חזרה הביתה עשיתי לבד עם תיק הגב שלי, והסתכלתי בשמיים. הם היו נקיים לגמרי מעננים אז לא יכולתי לחפש צורות מעניינות ונשארו לי רק הציפורים שלי להסתכל בהן. בולבול. דוכיפת. שחרור. למעלה למעלה אני חושב שראיתי נץ, אבל אולי זה היה משהו אחר. אהבתי להסתכל בהן וחייכתי כשעשיתי את זה. אפילו לא שמתי-לב שעצרתי במקום.
תמר העירה אותי מהבהייה כשקראה לי ושאלה מה אני עושה שם. זה היה הרחוב שלה, בדרך אל הבית שלי. היא למדה בכיתה שבקצה אחד של המסדרון ואני בכיתה שבקצה השני, אבל הייתי רואה אותה בהפסקות מדי פעם.
"סתם, היה נדמה לי שראיתי משהו." אמרתי לה. "מה את עושה כאן?"
"אני בדרך לדנה."
"אה."
"ראית משהו מעניין?" היא חייכה.
אני חושב שהבכתי אותה אז פשוט אמרתי שלא והמשכתי ללכת. נפרדנו לשלום וכשעברתי לידה המבטים שלנו הצטלבו. היו לה עיניים כהות מאוד וריסים ארוכים. אף-פעם לא באמת דיברנו ולא היה לי מה להגיד לה. מה אני יכול לספר? על הכנפיים שנורית מכינה, כדי שנוכל לעוף איתן בשמיים? אפילו לאורן לא סיפרתי. פשוט חיכיתי בסבלנות.
באותו ערב עמית צלצל, כמו שאורן אמר, ואמרתי שאבוא אליו בסוף השבוע ליום-ההולדת. כשהוא שאל אם יש לי את הטלפון של נורית אמרתי שלא והבנתי כמה מוזר זה נשמע. איך זה שאני לא יודע מה המספר שלה?
"אם תראה אותה, תגיד לה לבוא."
אמרתי לו שזה מה שאעשה.
ביום למחרת ראיתי את נורית. זה היה כבר אמצע השבוע. הלכנו שוב לטייל ביחד והיא כרגיל סירבה לדבר על הפרויקט הסודי שלה, שכל-כך חיכיתי לו. העצים חיפו עלינו בעליהם מפני השמש, למרות שבכל מקרה לא היה זה עדיין החום הדביק של עומק הקיץ. היינו בתחילתו ומזג-האוויר היה שמשי ונעים. אני זוכר אפילו רוח קלה שהרעידה את הענפים, את שולי שמלתה של נורית, את קצוות שיערי.
"זה מוזר לי שאין בית-ספר." היא אמרה.
"למה?"
"אני לא יודעת. אני מרגישה ככה כל חופש גדול."
"זאת פשוט היציאה מהשגרה." אמרתי לה.
"אולי. אני לא יודעת."
שמתי-לב איך עיניה עוקבות אחרי תנועת העננים. היא הייתה מרוכזת בהם ולא בי, אבל מבטה מרחף.
"אז איך את מסתדרת בלי בית-ספר?"
"כרגיל. אין שום דבר מיוחד באמת."
נורית לא אמרה דבר על מה שעשתה לבד בביתה בכל אותו זמן פנוי.
"מה איתך?" שאלה.
"משעמם. אני הולך לים לפעמים. את רוצה לבוא?"
"לא. אני לא אוהבת את הים." היא גירדה בידה.
"בסדר. אז אפשר סתם לטייל עד שיתחיל בית-ספר."
אהבתי את איך שקרני השמש החודרות מבעד לעלים יוצרות טלאים זהובים על עורה והם נעים איתה כשהיא הולכת. על עורה החיוור של נורית זה נראה ממש יפה. עצרנו מול זוג דרורים שקיפצו זה סביב זה וידעתי שהם זכר ונקבה, לפי צבעיהם. הסברתי הכול לנורית והיא ממש חייכה. עיניה היו נעוצות בם כחנית.
"זה ריקוד אהבה לפני שהם עפים לשמיים." אמרה.
הנהנתי. זה היה ריקוד אהבה.
"בואי נחזור." טפחתי קלות על כתפה בקצות אצבעותיי.
הדרורים פרשו כנפיים ונסקו, מסתחררים אחד סביב חברו, דרך צמרות העצים ואל תכלת השמיים חסרת הפגמים. עיניה של נורית לא עזבו את השניים עד שנעלמו וכבר לא הייתה יכולה לראותם, ואז הסתובבה והלכה איתי. הבית שלי היה קרוב יותר ולכן ליוותה אותי אליו.
"רוצה להיכנס?" שאלתי.
היא סקרה את הבית במבטה. עברה על החלונות, על הרכב הישן שבחניה, על גג הרעפים האדום ועל עץ הלימון הקטן שאמא ואני שתלנו לפני כמה שנים. ליד הרכב הלבן היה מקום לרכב נוסף, אבל הוא היה ריק כרגע. הוא היה ריק רוב הזמן בגלל העבודה של אבא.
"אמא שלי יכולה להכין לנו צהריים..."
"אני לא רעבה. אני אחזור הביתה." אמרה נורית.
"לבד?"
"כן. תודה."
נשארתי על המדרכה והסתכלתי בגבה המתרחק. אחר-כך פניתי ונכנסתי הביתה, לראות טלוויזיה ולאכול משהו. ראיתי הרבה טלוויזיה עד סוף השבוע כי לא רציתי לטייל לבד. לפני יום-ההולדת התקשרתי לאורן, לנמרוד ולתומר כדי לוודא שגם הם הולכים והלכתי בעצמי. זה לא היה רחוק מהבית שלי, כמו כל דבר ביישוב, וכשהגעתי כמעט כולם כבר היו שם. לעמית היה בית עם שתי קומות וההורים שלו לא היו, אז היינו חופשיים. היו מוזיקה ואוכל ושתייה, והייתה עוגה עם שלושה-עשר נרות שעמית כיבה בנשיפה אחת.
אפילו דיברתי קצת עם תמר, שאמרה שהיא לא חשבה שאבוא ושהיא שמחה לראות אותי. גם אני שמחתי לראות אותה. היא הייתה יפה מאוד באותו לילה, לבושה בשמלת קיץ לבנה והשיער הארוך שלה מחליק לאחור ומכסה את גבה החשוף. יצאנו החוצה לדבר ואני חושב שבפעם הראשונה בחיי, באותו חופש גדול, הרגשתי את אותה צביטה בחזה שכולם מרגישים ברגעים מסוימים בחייהם, ולא מצטערים עליה לעולם. הירח המלא נראה עצום באותו לילה והאור שלו כל-כך לבן עד שהסתיר את זוהרם של הכוכבים. אני זוכר את זה כאילו זה קורה מולי עכשיו. תמר ואני החזקנו ידיים והתקרבנו, וככה נשארנו כמה דקות כדי להסתכל בו. הוא היה חיוור כל-כך, כמו פניה של נורית.
נהניתי מאוד באותו לילה ובכמה השבועות שלאחר-מכן, כשתמר ואני היינו נפגשים לפעמים והולכים לים או לאכול איפשהו. אבל זה כל מה שקרה, כי לא יכולתי להוציא את נורית מהראש. לא ידעתי מה לעשות עם תמר כי חשבתי על נורית, ועם נורית רק טיילתי ודיברתי, וככה רציתי. אז כשהתחילה שנת הלימודים כבר הפסקתי להתראות עם תמר בתור מישהי שהיא מעבר לילדה רגילה בשכבה, למרות שעדיין הסתכלתי עליה בהפסקות מרחוק. עכשיו כשאני חושב על זה היא כנראה הייתה החברה הראשונה שלי, אבל אני לא יודע אם מישהו מאיתנו ידע את זה באותה תקופה. למרות הצביטה בלב שעוררה בי תמר, המחשבות שלי היו שייכות עדיין לנורית.
ובזמן שאני עשיתי כל מיני דברים וניצלתי את החופש, הלכתי לים או שיחקתי כדורסל עם אורן ונמרוד, נורית נשארה נורית. היא לא השתנתה כמעט מהיום שהכרתי אותה. עדיין שקטה וביישנית וכמעט בלי חברים, כמעט לא מדברת וכמעט לא מחייכת. לא ידעתי אם היה לה חבר או אפילו אם רצתה כזה. אף-פעם לא ראיתי אותה מאוכזבת, פגועה או עצובה. היא הייתה פשוט נורית וזה הכול.
"אז מה עשית כל השבועיים האחרונים?" שאלתי באחד הטיולים שלנו.
הלכנו בחורשה והרוח נדנדה את ענפי האקליפטוסים והשיטה עלים צרים אל האדמה. אחד מהם נתפס בשיערה של נורית והיא הוציאה אותו משם בידה בלי להעניק לעניין תשומת-לב מיוחדת, והשליכה אותו. עלה אקליפטוס ארוך, בהיר ויחיד.
"הסתובבתי." אמרה. "אין עננים בזמן האחרון."
"כן." הסכמתי בשקט.
עצרנו פתאום, אני לא יודע למה. נורית הסתכלה בשמיים דרך עלי העצים ואני הסתכלתי בה. עור חיוור ושיער בהיר, גוף של ילדה ועיניים חולמניות. היא הייתה מרשימה במובן מסוים, לבושה בחולצתה הירוקה ובחצאית הלבנה, שהפרחים עליה כבר היו מוכתמים. פתאום רציתי לחבק אותה או לתפוס בידה סתם ככה, כדי להרגיש את גופה. אף-פעם לא באמת נגעתי בנורית ושוב אני לא יודע למה. היא פשוט הייתה ילדה מרוחקת כזאת, ואם משאר הילדים הייתה מרוחקת כמו הירח ממאדים, ממני היא הייתה מרוחקת כמו הירח מכדור-הארץ. כלומר, קרובה אבל לא מספיק. בעצם, אולי אני הייתי הירח שלה.
"מה קרה?"
הקול שלה החזיר אותי למציאות. גבותיה היו מצופפות מעל עיניה הירוקות כל-כך. כנראה שעשיתי איזה פרצוף כשהבטתי בה, בלי לשים-לב.
"למה עצרנו?" שאלתי אותה.
היא נענעה את ראשה. "היה נדמה לי..." מלמלה. "שהייתה ציפור על העץ." ואז התנועעו העלים בפראות וציפור זינקה מתוכם, נסקה בקשת יפהפייה ונעלמה. נורית חייכה באושר והסמיקה. "צדקתי." אמרה.
חייכתי בחזרה למראה החיוך שלה.
סיימנו את הטיול בקצה היישוב כשהעצים כבר נעשו דלילים, במקום בו רואים את הים עד לאופק. הכביש שעבר כקו ישר לפניו התחבר ליישוב אחר, היישוב היחיד שהפריד בינינו לבין הים. הוא נחבא בין העצים וראיתי רק את קצהו, אבל ידעתי שיש לי חברים שם ותהיתי אם הם בבית.
"מה עכשיו?" שאלה נורית.
"מה זאת אומרת?" הסתכלתי בה. "אנחנו צריכים לחזור."
"לא, התכוונתי..." היא נראתה כאילו היא מחפשת את המילים הנכונות, מנסה להבהיר את כוונתה. "מה התוכניות שלך? לעתיד, לשנה הבאה..." קולה גווע.
הפעם באמת הפתיעה אותי וראיתי את זה לפי הרתיעה שלה באותו רגע. הרגשתי איך הגבות שלי קופצות כל-כך גבוה עד שכמעט עזבו את ראשי והמריאו לשמיים. עיניי נפערו ובהיתי בה. אם היה משהו בידי אני בטוח שהוא היה נופל מיד. זה בטח נראה מוזר שהגבתי ככה רק בגלל שאלה כזאת פשוטה, אבל היא בעצם לא הייתה כל-כך פשוטה בגלל שנורית הייתה השואלת. נורית הייתה ילדה שאהבה דברים כמו להסתכל בעננים, לחלום בהקיץ ולדבר על לעוף בשמיים. סוג של מנותקת. באמת. היא בטח לא הייתה ילדה שחושבת על העתיד ומתכננת תוכניות, או שואלת לגבי התוכניות של אחרים. ואני לא אומר שיש בזה משהו רע כי בכל-זאת, בגלל זה אהבתי להיות איתה.
ועכשיו, משום מקום, היא שאלה אותי על תוכניות לשנה הבאה. תוכניות שאפילו אני עדיין לא חשבתי עליהן למרות התקרבותה של כיתה ז'. מה שהיה מפתיע הוא שדבר ראשון, היא הביעה עניין בי באופן אישי, ולא זכור לי שעשתה את זה בעבר. דבר שני, היא התעניינה בעתיד, וגם זה לא היה רגיל בשביל ילדה כמוה. זאת הייתה שאלה מוזרה בנסיבות האלה. בסך-הכל טיילנו כמו תמיד. אף-אחד מאיתנו לא עמד לעבור דירה או לעזוב את בית-הספר לנצח. אז מה פתאום היא מתעניינת בדברים כאלה? הכול אמור להמשיך כרגיל, לא?
"אני..." אחרי מחשבה קלה הבנתי את האמת: "אני לא יודע עדיין. זאת אומרת..."
"לא משנה." אמרה במהירות ומבטה עבר אל הים. "תשכח ששאלתי."
"לא, למה? זה בסדר. לא אכפת לי ששאלת."
"אבל אתה לא רוצה לענות."
"כי לא הבנתי את השאלה."
"רק שאלתי...אם יש משהו שאתה מתכוון לעשות. מתישהו." היא שוב חיפשה את המילים.
לא ידעתי מה להגיד לה אז אמרתי רק שאני מתכוון להמשיך ללמוד בבית-הספר ושעוד לא חשבתי על ההמשך. שתקתי והסתכלתי בה אבל היא לא החזירה מבט. רק צפתה אל קצה הים בעיניים שנעשו מצועפות כאילו מסך דק של ערפל נפרש מולן פתאום. היא בהתה כך בעיניים ריקות עד שקראתי בשמה, ואז גם אחזתי בידה. לא בכף-ידה, רק בזרועה הדקה שהייתה חמימה למגע.
"סליחה," התנערה. "חשבתי על משהו."
"על מה?"
"על מה שיש מעבר לים."
הבטתי גם אני אבל לא ראיתי דבר חוץ מחיבור קו המים עם השמיים התכולים הפרושים מעליו. ומעלינו, כמובן. הם החלו להיעשות ורודים כמו צמר גפן מתוק צבעוני לקראת השקיעה המתקרבת.
"אני רוצה גלידה." אמרה.
אז הלכנו. למרות שדיברנו והכול בטח נראה בסדר למי שצפה מן הצד ואולי גם לנורית, הרגשתי כאילו מונח עליי משקל כבד. משהו מעיק כזה שלא יכולתי להסביר. זה נמשך גם כשיצאנו מן החורשה, גם כשהלכנו ברחוב וגם כשאכלנו את הגלידה שלנו. הטעם שנורית הכי אהבה היה שוקולד, אבל באותו יום לקחה וניל. זה סתם פרט קטן וזניח שמשום מה נראה לי משמעותי אז. בזמן אחר כנראה שלא הייתי מתייחס אליו, אבל באותו יום הרגשתי משהו באוויר. משהו היה שונה.
לא ראיתי אותה במשך השבוע האחרון של החופש הגדול ואז כבר התחילה שנת הלימודים והלכתי לבית-הספר החדש, בית-הספר האזורי שאליו גם נורית הייתה רשומה. היא לא הגיעה. לא ביום הראשון ולא ביום השני ולא ביום השלישי. היא לא הגיעה לבית-הספר במהלך כל השבוע הראשון ללימודים ובכל בוקר הייתה שתיקה תלויה בכיתה כשהמורה הקריאה את השם שלה מן המחברת. חשבתי שאולי היא חולה, אז החלטתי ללכת לבקר.
הבית הקטן של נורית עמד בקצה היישוב, מכוסה ברעפים ישנים שהאדום שלהם כבר דהה בגלל כל השנים שעברו עליו. דפקתי בדלת וחשבתי על זה שאף-פעם לא פגשתי את ההורים שלה, ופתאום פחדתי שאחד מהם יפתח כי לא ידעתי מה להגיד או מה לעשות. היא לא סיפרה לי עליהם שום דבר, אני חושב. אולי רק הזכירה את אמא שלה פעם או פעמיים. כשלא ענו הסתכלתי וחיפשתי רכב כדי לדעת אם הם בבית, אבל נזכרתי שאף-פעם לא היה רכב מחוץ לבית של נורית. פשוט לא היה להם. אז לחצתי על הידית. הדלת לא הייתה נעולה והחליקה באיטיות כלפי פנים. היא השמיעה חריקה שקטה. נכנסתי בזהירות אל הבית החשוך ומצאתי את עצמי בחדר קטן עם ספה, כורסא אחת ושולחן נמוך. באחת מפינות החדר, ליד דלת שהובילה לחדר אחר, הייתה זרוקה ערימה ענקית של בגדים. כביסה. הדלת שליד הערימה הובילה לחדר קטן ובו מכונת כביסה ועוד ערימה של בגדים, וזה הכול. דרך הווילון הבהיר שמעל המכונה נכנס קצת אור שמש מבחוץ. ערימה גדולה של בגדים מלוכלכים נחה גם מאחורי הספה שבחדר הכניסה. כשנכנסתי למטבח ראיתי שני גרביים ורודים תלויים על משענת הכיסא. שולחן האוכל היה צר ושחור. היו שם גם מקרר וכיריים ולא היו חלונות. בקושי היה מקום לזוז ולא רציתי להישאר שם.
הרגשתי מחנק בבית הזה. הוא היה קטן, ישן וצפוף. לא היה בו אור ולא רציתי להדליק את האור, כי זה בכל-זאת לא היה הבית שלי. ראיתי הרבה בגדים מלוכלכים והרגשתי, יותר משראיתי, כמויות ענקיות של אבק באוויר. אבל במחשבה לאחור הדבר שהכי הפריע לי היה כנראה השקט. השקט הנורא הזה. כבר אמרתי שאני אדם שקט ושקט בדרך-כלל לא מפריע לי, אבל שם השקט היה פשוט מכאיב. הוא עשה לי כאב ראש. רציתי לסתום את האוזניים או לצעוק או לעשות משהו כדי לשמוע. ולא סתם לשמוע, אלא לשמוע קול של בן-אדם. את הקול של נורית. ולא שמעתי כלום. זה היה שקט כל-כך. מפחיד כל-כך. אבל בגלל נורית, ואולי גם בשל סקרנות ילדותית, לא ברחתי משם ישר הביתה או לים. הייתי חייב למצוא אותה.
כמעט התייאשתי כשראיתי את גרם המדרגות שהוביל אל התקרה. בהתחלה לא ראיתי אותה, אבל זו הייתה דלת. דלת עץ מרובעת בתקרה שהובילה לעליית הגג. גם המדרגות היו מעץ ונדמה היה לי כאילו הן הולכות להישבר עם כל מדרגה שעליה טיפסתי. הרגשתי גם שהרגליים שלי נהיות כבדות יותר ושאני עומד להתמוטט, אבל המשכתי. מדרגה ראשונה. מדרגה שנייה. מדרגה שלישית. מדרגה רביעית.
חולצה ירוקה הייתה מונחת על המעקה.
מדרגה שביעית. מדרגה שמינית. חשבתי פתאום, מה אם כן יש מישהו בבית עכשיו? מה אם הוא פשוט ישן והערתי אותו? או מה אם יצא לסידורים וחזר רק עכשיו? מה אם הוא נכנס בלי שהרגשתי כמו שאני נכנסתי בלי שאף-אחד הרגיש? ומה אם הוא עומד מאחוריי עכשיו ומסתכל בי מטפס?
הראש שלי הסתובב אחורה בכזאת מהירות שהבהלתי את עצמי, וכמעט נפלתי. היד שלי היתה קרובה להחליק מהמעקה, אבל המשיכה להחזיק בו. הדלת הייתה פתוחה מאחוריי בדיוק כמו שהשארתי אותה, מותירה חריץ צר שמאפשר רק לילד לעבור דרכו. לילד ולאור שמש חיוור שזחל פנימה מבחוץ והאיר קצת את המקום. הוא לא הגיע למדרגה הראשונה.
ספרתי כל מדרגה שעליתי בה. עשרים ושמונה מדרגות, שבשביל לעמוד על החמש האחרונות שבהן הייתי צריך לפתוח את דלת העץ שבתקרה. במדרגה העשרים ושלוש פתחתי אותה קצת, רק מספיק בשביל לעלות למדרגה העשרים וארבע. במדרגה העשרים וארבע פתחתי אותה רק כדי שאוכל לעלות למדרגה העשרים וחמש. ככה פתחתי את הדלת בהדרגה עד למדרגה העשרים ושמונה, המדרגה האחרונה. הדלת הייתה פתוחה לגמרי והרגשתי הקלה אדירה. היה שם אור שמש שנכנס דרך החלון, שהיה חסר וילון בניגוד לחלונות האחרים שבבית הזה. ואז ראיתי גם שעליית הגג ריקה. נורית פשוט לא הייתה בבית. בחוץ נשבה הרוח בשמיים הכחולים ונדנדה את זגוגיות החלון הפתוחות כלפי חוץ. דבר ראשון התקרבתי אל החלון כדי לנשום אוויר מבחוץ. כדי להקל על המשקל הלוחץ הזה שהצטבר אצלי בכל חלק בגוף. בריאות, בלב, בכתפיים, בכל מקום. כשהסתכלתי למטה, אל הידיים שלי שמחזיקות באדן החלון, ראיתי סימן על העץ. זאת הייתה טביעת נעל עשויה מאבק, כאילו מישהו דרך על אדן החלון. מוזר, לא? אבל לא התייחסתי לזה. אי אפשר לדעת מה היה כאן לפני שבאתי. אולי מישהו סתם דרך על הקירות מתוך שעמום. החלטתי שזה משהו שמתאים לנורית לעשות כשהיא כאן ואין לה מה לעשות.
ליד שולחן הכתיבה המלא באבק היו מפוזרות נוצות ארוכות שלא ידעתי מאיפה הגיעו, ושהיו מכוסות בכתמים כהים. היו נוצות כאלה גם על השולחן. היה בו חלק חשוף מאבק, כאילו הונח משהו בנקודה ההיא, ולא ידעתי מה. אבל ידעתי עכשיו שהכתמים הכהים שעל השולחן, אלה שהיו גם על הנוצות, היו כתמי דם. הייתי בטוח. נגעתי בכתמים שעל השולחן והשתכנעתי למרות שלא הרגשתי רטיבות. הייתה לי צמרמורת שחוזרת אליי גם עכשיו והתחלתי לפקפק ברצון שלי להישאר במקום הזה, אפילו בשביל למצוא את נורית. הוא היה צפוף, טחוב ומסריח למרות החלון הפתוח.
כשהסתובבתי מן השולחן שליד החלון ראיתי דלת קטנה. פתק קטן היה תלוי עליה ולאחר קריאה בקול, רק כדי לשמוע את קולו של מישהו גם אם יהיה זה קולי שלי, ידעתי שאני חייב לפתוח את הדלת ולא משנה מה אמצא בפנים. לא יכולתי להתנגד. בשקט שמסביב יכולתי להרגיש את הרקות שלי פועמות כשהדם עובר בהן. כשהנחתי יד על ידית הדלת העגולה הרגשתי את הדם פועם גם בקצות האצבעות. החדר שמאחורי הדלת היה כנראה ארון למטאטאים, כי הספקתי לראות שני מטאטאים בחלקו האחורי לפני שהתרחקתי. זה היה חדר עמוק ולא רחב וחבל תלוי מתקרתו, ולקח לי זמן להבין שהוא לא באמת שייך לשם. הייתה לולאה בקצהו ומתחתיו שכב דלי על צדו, כאילו נפל. לא הבנתי כלום. הכול נראה מוזר מאוד, כאילו אני נמצא באיזה חלום שבו דברים כאלה יכולים לקרות או בציור סוריאליסטי.
ופתאום שמתי-לב למשהו משונה. על החבל הקלוע, העבה הזה, היה לכלוך. אני לא יודע למה התקרבתי כדי לבדוק, אבל אני מצטער על זה עד היום. זה פשוט תפס את עיניי אז הסתכלתי. היו אלה נקודות קטנטנות של אדום כהה.
הרגשתי את העור שלי הופך לעור ברווז ואת הדם עוזב את פניי. עכשיו כבר לא הרגשתי דם פועם ברקות. יצאתי מהחדר והסתכלתי למטה דרך החלון. לא היה שם אף-אחד. הסתכלתי דרך הדלת שברצפה וגם שם לא היה אף-אחד. מיהרתי שוב אל חדר המטאטאים וקראתי את הפתק בפעם השנייה ובפעם השלישית. זה לא היה קשה כי הוא היה קצר מאוד. הסתובבתי באיטיות וירדתי במדרגות מעליית הגג. כבר לא ספרתי אותן. כבר לא היה לי אכפת אם יש מישהו בבית. פשוט יצאתי ממנו בלי לסגור את הדלת ולא חזרתי לשם מאז. גם לא אחזור אף-פעם. על הפתק הצהוב, פתק עם פס דבק בקצהו העליון כמו אלה שקונים בחבילות בסופר, היו שתי מילים בלבד שאני זוכר עד היום:
"בוא אחריי".
מאותו יום לא שמעתי שום דבר מנורית ועל נורית. כמובן שחלק מהאנשים ביישוב התעניינו וחלק מהם פנה אליי, אבל לא סיפרתי דבר. אמרתי רק שאני לא יודע למה הפסיקה לבוא לבית-הספר ושאני לא רואה אותה אחרי שעות הלימודים. לא יכולתי לספר ש...שאין לי מושג מה קרה לה. גם המורים לא ידעו שום דבר ולאף-אחד לא היה את מספר הטלפון שלה. אף-אחד מעולם לא פגש את הוריה. היא מעולם לא התבלטה וכך קרה שנעלמה מבלי להותיר סימן.
באשר לבית הנטוש, פשוט סירבתי להתעניין. אני לא יודע אם מישהו ביקר בו אחריי. לא שאלתי ולא שמעתי דבר. אטמתי את ראשי. הבית עמד בקצה היישוב, מרוחק משאר הבתים וכנראה נותר בודד מאז. עד היום לא העזתי להתקרב לשם מפחד הזיכרון. לא רציתי לזכור, אבל זכרתי כל הזמן. לא רציתי לחזור לשם, ורציתי מאוד.
בימים הראשונים העמדתי פני חולה ולא הלכתי לבית-הספר. אחר-כך הייתי יוצא מהבית בבוקר, הולך ישר לבית-הספר וחוזר ישר הביתה. בלילות הייתי מתהפך במיטה וחושב על נורית. היא פשוט עזבה כמו חלום המתפוגג כשהעיניים נפקחות לאחר שינה ארוכה. וככל שעבר הזמן כך זה גם הרגיש. לא הייתה לוויה כי לא הייתה גופה. לא היה אבל כי לא היו לה חברים. מלבדי, רק אני שעוד זכרתי אותה מן הבוקר עד הערב ובשיעורים, ובדרך הביתה, ובים, מחשבותיי תמיד היו מוצאות דרכן אל עיניה הירוקות. מדי פעם הייתי משוטט כמת מהלך ומבלי שאשים-לב לקח אותי ראשי אל הרחוב המסתיים בשדה פתוח, ובתחילתו בית יחיד שנראה לי תמיד מוקף בעננה מצמררת. אז הייתי עוצר, מסתובב לאחור ומתרחק משם. רציתי כל-כך לדעת מה קרה לה, אבל לא הייתי מסוגל להעניק לנושא יותר מציפה שטחית בראשי. לא הייתה גופה, רק את זה ידעתי.
"אני לא מאמין שלא אכפת לך." אמר לי אורן פעם.
אבל היה אכפת לי. עדיין אכפת לי. וככל שהזמן עבר האבל וההלם שקעו והתחלפו בידיעה שזה לא יכול להיגמר כך. שאני חייב לעשות משהו כדי למצוא אותה. פשוט חייב.
וזה הסיפור של נורית ושלי ושל איך רצינו לעוף בשמיים, חלום משותף שנשבר לפני שנים. היום אני כבר בן שמונה-עשרה, לפני גיוס, וכבר יודע שהרעיון של נורית ושלי לגבי הדרך הנכונה לעוף לא יכול להתגשם. אי אפשר לעוף כמו ציפור. ולא כמו פיטר פן. ולא כמו סופרמן. על זה אפשר רק לחלום. אני עדיין חולם, אבל יודע עכשיו שזה חלום. במקום זה החלטתי ללכת על הדבר הקרוב ביותר: קורס טיס, כמו אבא. ואולי ככה, בשמיים, אדע גם מה קרה לנורית. אינספור פעמים ראיתי את עצמי ממריא ונפגש איתה, רואה את חיוכה, החיוך האמיתי שחייכה לעיתים רחוקות כל-כך ושרציתי כל-כך לראות, ושם היא מספרת לי מה קרה ולאן נעלמה. היא תזמין אותי לבוא אליה ואני אבוא ואהיה איתה.
אבל אלה רק חלומות בהקיץ שעוזרים לי להירגע. רוב הזמן אני פשוט רוצה לשבת במטוס קרב מהיר מן הרוח, כמו בסרטים, ולהרגיש איך הגלגלים מתנתקים מן הקרקע והמטוס נדחף אל השמיים יחד איתי. זה הכי קרוב שאגיע לחלום הישן שלי שנגמר באותו יום. תחשבו רק כמה יפה זה יהיה להסתכל למטה ולראות את הארץ בקטן, מהצפון עד הדרום. ואולי באחת הטיסות שלי, בין העננים, אני אראה גם את נורית.
אבל ברור שעם הריחוק התחילו למלא את החלל אנשים אחרים. זה היה בלתי נמנע בשבילי באותה תקופה. חלק מהם היו חברים ישנים שחזרו לחיים שלי וחלק חברים חדשים שהכרתי בבית-הספר. אבל בקיץ שבין כיתה ו' לכיתה ז', כשהייתי עם חברים בים, הסתכלתי בעננים בזמן שהם הלכו לשחות. נשארתי לבד ודמיינתי איך במקום אחר נורית מרימה את ראשה לשמיים וצופה באותם עננים שבהם אני צופה, באותו זמן ובמקומות שונים, ופתאום שמתי-לב שאני מחייך. עדיין חשבתי עליה.
"אז מה קורה עם נורית?" שאל אותי אורן באחד הימים הראשונים של החופש הגדול.
"מה זאת אומרת?"
היינו שנינו במגרש הכדורסל הקטן שליד הבית שלו, לא רחוק מבית-הספר, בשעת אחר-צהריים על סף הערב. התיקים שלנו היו זרוקים בפינה ואנחנו עמדנו מול הטבעת, אורן עם הכדור ואני מסתכל עליו.
"אתם לא חברים?" שאל ופספס.
"כן." אמרתי. ו"לא!" כשהבנתי שזה נשמע שונה ממה שזה.
"אתם פשוט מסתובבים כל הזמן ביחד."
"אבל אנחנו לא חברים. כאלה, אתה יודע." תפסתי את הכדור וזרקתי. פספוס נוראי. "היא חברה ממש טובה, אבל לא אחת ל..."
"כן, בסדר, זה לא מה שהתכוונתי." אורן קלע. "פשוט ראיתי שאתם כל הזמן ביחד אז שאלתי."
"אנחנו פחות ביחד עכשיו."
"אני יודע, אבל עדיין." הוא הסתכל בי. "אתה זוכר את הפעם האחרונה שהיינו כאן?"
שתקתי. לא הצלחתי להיזכר.
"זה היה לפני הרבה זמן. לא משנה. אבל העיקר שבאת עכשיו. אתה יודע שלעמית יש יום-הולדת בסוף השבוע, נכון?"
"אנחנו לא חברים כאלה טובים."
"חבל. אבל אני חושב שהוא יזמין את כל הכיתה." אורן קלע שוב. "אז אם הוא יזמין אותך, תבוא."
"אתה הולך?"
"כן. אני חושב שכולם יבואו. למה לא?"
משכתי בכתפיי וידעתי כבר אז שלא כולם יבואו. ילדה אחת תישאר לבד באותו לילה מבחירתה שלה, ותעבוד על הכנפיים שלה. שלנו. בשביל שנינו. וידעתי גם שאני לא אהיה איתה, אלא עם כולם אצל עמית. אמנם לא היינו חברים טובים, אבל חשבתי לנסות משהו שונה הפעם. בדרך-כלל הייתי רק בימי-ההולדת של החברים שלי ואף-פעם לא עשינו משהו מיוחד, רק נשארנו לישון אצל מישהו או הלכנו לסרט. אצל עמית בטוח יהיה משהו שונה, דווקא כי אנחנו לא חברים טובים.
את הדרך חזרה הביתה עשיתי לבד עם תיק הגב שלי, והסתכלתי בשמיים. הם היו נקיים לגמרי מעננים אז לא יכולתי לחפש צורות מעניינות ונשארו לי רק הציפורים שלי להסתכל בהן. בולבול. דוכיפת. שחרור. למעלה למעלה אני חושב שראיתי נץ, אבל אולי זה היה משהו אחר. אהבתי להסתכל בהן וחייכתי כשעשיתי את זה. אפילו לא שמתי-לב שעצרתי במקום.
תמר העירה אותי מהבהייה כשקראה לי ושאלה מה אני עושה שם. זה היה הרחוב שלה, בדרך אל הבית שלי. היא למדה בכיתה שבקצה אחד של המסדרון ואני בכיתה שבקצה השני, אבל הייתי רואה אותה בהפסקות מדי פעם.
"סתם, היה נדמה לי שראיתי משהו." אמרתי לה. "מה את עושה כאן?"
"אני בדרך לדנה."
"אה."
"ראית משהו מעניין?" היא חייכה.
אני חושב שהבכתי אותה אז פשוט אמרתי שלא והמשכתי ללכת. נפרדנו לשלום וכשעברתי לידה המבטים שלנו הצטלבו. היו לה עיניים כהות מאוד וריסים ארוכים. אף-פעם לא באמת דיברנו ולא היה לי מה להגיד לה. מה אני יכול לספר? על הכנפיים שנורית מכינה, כדי שנוכל לעוף איתן בשמיים? אפילו לאורן לא סיפרתי. פשוט חיכיתי בסבלנות.
באותו ערב עמית צלצל, כמו שאורן אמר, ואמרתי שאבוא אליו בסוף השבוע ליום-ההולדת. כשהוא שאל אם יש לי את הטלפון של נורית אמרתי שלא והבנתי כמה מוזר זה נשמע. איך זה שאני לא יודע מה המספר שלה?
"אם תראה אותה, תגיד לה לבוא."
אמרתי לו שזה מה שאעשה.
ביום למחרת ראיתי את נורית. זה היה כבר אמצע השבוע. הלכנו שוב לטייל ביחד והיא כרגיל סירבה לדבר על הפרויקט הסודי שלה, שכל-כך חיכיתי לו. העצים חיפו עלינו בעליהם מפני השמש, למרות שבכל מקרה לא היה זה עדיין החום הדביק של עומק הקיץ. היינו בתחילתו ומזג-האוויר היה שמשי ונעים. אני זוכר אפילו רוח קלה שהרעידה את הענפים, את שולי שמלתה של נורית, את קצוות שיערי.
"זה מוזר לי שאין בית-ספר." היא אמרה.
"למה?"
"אני לא יודעת. אני מרגישה ככה כל חופש גדול."
"זאת פשוט היציאה מהשגרה." אמרתי לה.
"אולי. אני לא יודעת."
שמתי-לב איך עיניה עוקבות אחרי תנועת העננים. היא הייתה מרוכזת בהם ולא בי, אבל מבטה מרחף.
"אז איך את מסתדרת בלי בית-ספר?"
"כרגיל. אין שום דבר מיוחד באמת."
נורית לא אמרה דבר על מה שעשתה לבד בביתה בכל אותו זמן פנוי.
"מה איתך?" שאלה.
"משעמם. אני הולך לים לפעמים. את רוצה לבוא?"
"לא. אני לא אוהבת את הים." היא גירדה בידה.
"בסדר. אז אפשר סתם לטייל עד שיתחיל בית-ספר."
אהבתי את איך שקרני השמש החודרות מבעד לעלים יוצרות טלאים זהובים על עורה והם נעים איתה כשהיא הולכת. על עורה החיוור של נורית זה נראה ממש יפה. עצרנו מול זוג דרורים שקיפצו זה סביב זה וידעתי שהם זכר ונקבה, לפי צבעיהם. הסברתי הכול לנורית והיא ממש חייכה. עיניה היו נעוצות בם כחנית.
"זה ריקוד אהבה לפני שהם עפים לשמיים." אמרה.
הנהנתי. זה היה ריקוד אהבה.
"בואי נחזור." טפחתי קלות על כתפה בקצות אצבעותיי.
הדרורים פרשו כנפיים ונסקו, מסתחררים אחד סביב חברו, דרך צמרות העצים ואל תכלת השמיים חסרת הפגמים. עיניה של נורית לא עזבו את השניים עד שנעלמו וכבר לא הייתה יכולה לראותם, ואז הסתובבה והלכה איתי. הבית שלי היה קרוב יותר ולכן ליוותה אותי אליו.
"רוצה להיכנס?" שאלתי.
היא סקרה את הבית במבטה. עברה על החלונות, על הרכב הישן שבחניה, על גג הרעפים האדום ועל עץ הלימון הקטן שאמא ואני שתלנו לפני כמה שנים. ליד הרכב הלבן היה מקום לרכב נוסף, אבל הוא היה ריק כרגע. הוא היה ריק רוב הזמן בגלל העבודה של אבא.
"אמא שלי יכולה להכין לנו צהריים..."
"אני לא רעבה. אני אחזור הביתה." אמרה נורית.
"לבד?"
"כן. תודה."
נשארתי על המדרכה והסתכלתי בגבה המתרחק. אחר-כך פניתי ונכנסתי הביתה, לראות טלוויזיה ולאכול משהו. ראיתי הרבה טלוויזיה עד סוף השבוע כי לא רציתי לטייל לבד. לפני יום-ההולדת התקשרתי לאורן, לנמרוד ולתומר כדי לוודא שגם הם הולכים והלכתי בעצמי. זה לא היה רחוק מהבית שלי, כמו כל דבר ביישוב, וכשהגעתי כמעט כולם כבר היו שם. לעמית היה בית עם שתי קומות וההורים שלו לא היו, אז היינו חופשיים. היו מוזיקה ואוכל ושתייה, והייתה עוגה עם שלושה-עשר נרות שעמית כיבה בנשיפה אחת.
אפילו דיברתי קצת עם תמר, שאמרה שהיא לא חשבה שאבוא ושהיא שמחה לראות אותי. גם אני שמחתי לראות אותה. היא הייתה יפה מאוד באותו לילה, לבושה בשמלת קיץ לבנה והשיער הארוך שלה מחליק לאחור ומכסה את גבה החשוף. יצאנו החוצה לדבר ואני חושב שבפעם הראשונה בחיי, באותו חופש גדול, הרגשתי את אותה צביטה בחזה שכולם מרגישים ברגעים מסוימים בחייהם, ולא מצטערים עליה לעולם. הירח המלא נראה עצום באותו לילה והאור שלו כל-כך לבן עד שהסתיר את זוהרם של הכוכבים. אני זוכר את זה כאילו זה קורה מולי עכשיו. תמר ואני החזקנו ידיים והתקרבנו, וככה נשארנו כמה דקות כדי להסתכל בו. הוא היה חיוור כל-כך, כמו פניה של נורית.
נהניתי מאוד באותו לילה ובכמה השבועות שלאחר-מכן, כשתמר ואני היינו נפגשים לפעמים והולכים לים או לאכול איפשהו. אבל זה כל מה שקרה, כי לא יכולתי להוציא את נורית מהראש. לא ידעתי מה לעשות עם תמר כי חשבתי על נורית, ועם נורית רק טיילתי ודיברתי, וככה רציתי. אז כשהתחילה שנת הלימודים כבר הפסקתי להתראות עם תמר בתור מישהי שהיא מעבר לילדה רגילה בשכבה, למרות שעדיין הסתכלתי עליה בהפסקות מרחוק. עכשיו כשאני חושב על זה היא כנראה הייתה החברה הראשונה שלי, אבל אני לא יודע אם מישהו מאיתנו ידע את זה באותה תקופה. למרות הצביטה בלב שעוררה בי תמר, המחשבות שלי היו שייכות עדיין לנורית.
ובזמן שאני עשיתי כל מיני דברים וניצלתי את החופש, הלכתי לים או שיחקתי כדורסל עם אורן ונמרוד, נורית נשארה נורית. היא לא השתנתה כמעט מהיום שהכרתי אותה. עדיין שקטה וביישנית וכמעט בלי חברים, כמעט לא מדברת וכמעט לא מחייכת. לא ידעתי אם היה לה חבר או אפילו אם רצתה כזה. אף-פעם לא ראיתי אותה מאוכזבת, פגועה או עצובה. היא הייתה פשוט נורית וזה הכול.
"אז מה עשית כל השבועיים האחרונים?" שאלתי באחד הטיולים שלנו.
הלכנו בחורשה והרוח נדנדה את ענפי האקליפטוסים והשיטה עלים צרים אל האדמה. אחד מהם נתפס בשיערה של נורית והיא הוציאה אותו משם בידה בלי להעניק לעניין תשומת-לב מיוחדת, והשליכה אותו. עלה אקליפטוס ארוך, בהיר ויחיד.
"הסתובבתי." אמרה. "אין עננים בזמן האחרון."
"כן." הסכמתי בשקט.
עצרנו פתאום, אני לא יודע למה. נורית הסתכלה בשמיים דרך עלי העצים ואני הסתכלתי בה. עור חיוור ושיער בהיר, גוף של ילדה ועיניים חולמניות. היא הייתה מרשימה במובן מסוים, לבושה בחולצתה הירוקה ובחצאית הלבנה, שהפרחים עליה כבר היו מוכתמים. פתאום רציתי לחבק אותה או לתפוס בידה סתם ככה, כדי להרגיש את גופה. אף-פעם לא באמת נגעתי בנורית ושוב אני לא יודע למה. היא פשוט הייתה ילדה מרוחקת כזאת, ואם משאר הילדים הייתה מרוחקת כמו הירח ממאדים, ממני היא הייתה מרוחקת כמו הירח מכדור-הארץ. כלומר, קרובה אבל לא מספיק. בעצם, אולי אני הייתי הירח שלה.
"מה קרה?"
הקול שלה החזיר אותי למציאות. גבותיה היו מצופפות מעל עיניה הירוקות כל-כך. כנראה שעשיתי איזה פרצוף כשהבטתי בה, בלי לשים-לב.
"למה עצרנו?" שאלתי אותה.
היא נענעה את ראשה. "היה נדמה לי..." מלמלה. "שהייתה ציפור על העץ." ואז התנועעו העלים בפראות וציפור זינקה מתוכם, נסקה בקשת יפהפייה ונעלמה. נורית חייכה באושר והסמיקה. "צדקתי." אמרה.
חייכתי בחזרה למראה החיוך שלה.
סיימנו את הטיול בקצה היישוב כשהעצים כבר נעשו דלילים, במקום בו רואים את הים עד לאופק. הכביש שעבר כקו ישר לפניו התחבר ליישוב אחר, היישוב היחיד שהפריד בינינו לבין הים. הוא נחבא בין העצים וראיתי רק את קצהו, אבל ידעתי שיש לי חברים שם ותהיתי אם הם בבית.
"מה עכשיו?" שאלה נורית.
"מה זאת אומרת?" הסתכלתי בה. "אנחנו צריכים לחזור."
"לא, התכוונתי..." היא נראתה כאילו היא מחפשת את המילים הנכונות, מנסה להבהיר את כוונתה. "מה התוכניות שלך? לעתיד, לשנה הבאה..." קולה גווע.
הפעם באמת הפתיעה אותי וראיתי את זה לפי הרתיעה שלה באותו רגע. הרגשתי איך הגבות שלי קופצות כל-כך גבוה עד שכמעט עזבו את ראשי והמריאו לשמיים. עיניי נפערו ובהיתי בה. אם היה משהו בידי אני בטוח שהוא היה נופל מיד. זה בטח נראה מוזר שהגבתי ככה רק בגלל שאלה כזאת פשוטה, אבל היא בעצם לא הייתה כל-כך פשוטה בגלל שנורית הייתה השואלת. נורית הייתה ילדה שאהבה דברים כמו להסתכל בעננים, לחלום בהקיץ ולדבר על לעוף בשמיים. סוג של מנותקת. באמת. היא בטח לא הייתה ילדה שחושבת על העתיד ומתכננת תוכניות, או שואלת לגבי התוכניות של אחרים. ואני לא אומר שיש בזה משהו רע כי בכל-זאת, בגלל זה אהבתי להיות איתה.
ועכשיו, משום מקום, היא שאלה אותי על תוכניות לשנה הבאה. תוכניות שאפילו אני עדיין לא חשבתי עליהן למרות התקרבותה של כיתה ז'. מה שהיה מפתיע הוא שדבר ראשון, היא הביעה עניין בי באופן אישי, ולא זכור לי שעשתה את זה בעבר. דבר שני, היא התעניינה בעתיד, וגם זה לא היה רגיל בשביל ילדה כמוה. זאת הייתה שאלה מוזרה בנסיבות האלה. בסך-הכל טיילנו כמו תמיד. אף-אחד מאיתנו לא עמד לעבור דירה או לעזוב את בית-הספר לנצח. אז מה פתאום היא מתעניינת בדברים כאלה? הכול אמור להמשיך כרגיל, לא?
"אני..." אחרי מחשבה קלה הבנתי את האמת: "אני לא יודע עדיין. זאת אומרת..."
"לא משנה." אמרה במהירות ומבטה עבר אל הים. "תשכח ששאלתי."
"לא, למה? זה בסדר. לא אכפת לי ששאלת."
"אבל אתה לא רוצה לענות."
"כי לא הבנתי את השאלה."
"רק שאלתי...אם יש משהו שאתה מתכוון לעשות. מתישהו." היא שוב חיפשה את המילים.
לא ידעתי מה להגיד לה אז אמרתי רק שאני מתכוון להמשיך ללמוד בבית-הספר ושעוד לא חשבתי על ההמשך. שתקתי והסתכלתי בה אבל היא לא החזירה מבט. רק צפתה אל קצה הים בעיניים שנעשו מצועפות כאילו מסך דק של ערפל נפרש מולן פתאום. היא בהתה כך בעיניים ריקות עד שקראתי בשמה, ואז גם אחזתי בידה. לא בכף-ידה, רק בזרועה הדקה שהייתה חמימה למגע.
"סליחה," התנערה. "חשבתי על משהו."
"על מה?"
"על מה שיש מעבר לים."
הבטתי גם אני אבל לא ראיתי דבר חוץ מחיבור קו המים עם השמיים התכולים הפרושים מעליו. ומעלינו, כמובן. הם החלו להיעשות ורודים כמו צמר גפן מתוק צבעוני לקראת השקיעה המתקרבת.
"אני רוצה גלידה." אמרה.
אז הלכנו. למרות שדיברנו והכול בטח נראה בסדר למי שצפה מן הצד ואולי גם לנורית, הרגשתי כאילו מונח עליי משקל כבד. משהו מעיק כזה שלא יכולתי להסביר. זה נמשך גם כשיצאנו מן החורשה, גם כשהלכנו ברחוב וגם כשאכלנו את הגלידה שלנו. הטעם שנורית הכי אהבה היה שוקולד, אבל באותו יום לקחה וניל. זה סתם פרט קטן וזניח שמשום מה נראה לי משמעותי אז. בזמן אחר כנראה שלא הייתי מתייחס אליו, אבל באותו יום הרגשתי משהו באוויר. משהו היה שונה.
לא ראיתי אותה במשך השבוע האחרון של החופש הגדול ואז כבר התחילה שנת הלימודים והלכתי לבית-הספר החדש, בית-הספר האזורי שאליו גם נורית הייתה רשומה. היא לא הגיעה. לא ביום הראשון ולא ביום השני ולא ביום השלישי. היא לא הגיעה לבית-הספר במהלך כל השבוע הראשון ללימודים ובכל בוקר הייתה שתיקה תלויה בכיתה כשהמורה הקריאה את השם שלה מן המחברת. חשבתי שאולי היא חולה, אז החלטתי ללכת לבקר.
הבית הקטן של נורית עמד בקצה היישוב, מכוסה ברעפים ישנים שהאדום שלהם כבר דהה בגלל כל השנים שעברו עליו. דפקתי בדלת וחשבתי על זה שאף-פעם לא פגשתי את ההורים שלה, ופתאום פחדתי שאחד מהם יפתח כי לא ידעתי מה להגיד או מה לעשות. היא לא סיפרה לי עליהם שום דבר, אני חושב. אולי רק הזכירה את אמא שלה פעם או פעמיים. כשלא ענו הסתכלתי וחיפשתי רכב כדי לדעת אם הם בבית, אבל נזכרתי שאף-פעם לא היה רכב מחוץ לבית של נורית. פשוט לא היה להם. אז לחצתי על הידית. הדלת לא הייתה נעולה והחליקה באיטיות כלפי פנים. היא השמיעה חריקה שקטה. נכנסתי בזהירות אל הבית החשוך ומצאתי את עצמי בחדר קטן עם ספה, כורסא אחת ושולחן נמוך. באחת מפינות החדר, ליד דלת שהובילה לחדר אחר, הייתה זרוקה ערימה ענקית של בגדים. כביסה. הדלת שליד הערימה הובילה לחדר קטן ובו מכונת כביסה ועוד ערימה של בגדים, וזה הכול. דרך הווילון הבהיר שמעל המכונה נכנס קצת אור שמש מבחוץ. ערימה גדולה של בגדים מלוכלכים נחה גם מאחורי הספה שבחדר הכניסה. כשנכנסתי למטבח ראיתי שני גרביים ורודים תלויים על משענת הכיסא. שולחן האוכל היה צר ושחור. היו שם גם מקרר וכיריים ולא היו חלונות. בקושי היה מקום לזוז ולא רציתי להישאר שם.
הרגשתי מחנק בבית הזה. הוא היה קטן, ישן וצפוף. לא היה בו אור ולא רציתי להדליק את האור, כי זה בכל-זאת לא היה הבית שלי. ראיתי הרבה בגדים מלוכלכים והרגשתי, יותר משראיתי, כמויות ענקיות של אבק באוויר. אבל במחשבה לאחור הדבר שהכי הפריע לי היה כנראה השקט. השקט הנורא הזה. כבר אמרתי שאני אדם שקט ושקט בדרך-כלל לא מפריע לי, אבל שם השקט היה פשוט מכאיב. הוא עשה לי כאב ראש. רציתי לסתום את האוזניים או לצעוק או לעשות משהו כדי לשמוע. ולא סתם לשמוע, אלא לשמוע קול של בן-אדם. את הקול של נורית. ולא שמעתי כלום. זה היה שקט כל-כך. מפחיד כל-כך. אבל בגלל נורית, ואולי גם בשל סקרנות ילדותית, לא ברחתי משם ישר הביתה או לים. הייתי חייב למצוא אותה.
כמעט התייאשתי כשראיתי את גרם המדרגות שהוביל אל התקרה. בהתחלה לא ראיתי אותה, אבל זו הייתה דלת. דלת עץ מרובעת בתקרה שהובילה לעליית הגג. גם המדרגות היו מעץ ונדמה היה לי כאילו הן הולכות להישבר עם כל מדרגה שעליה טיפסתי. הרגשתי גם שהרגליים שלי נהיות כבדות יותר ושאני עומד להתמוטט, אבל המשכתי. מדרגה ראשונה. מדרגה שנייה. מדרגה שלישית. מדרגה רביעית.
חולצה ירוקה הייתה מונחת על המעקה.
מדרגה שביעית. מדרגה שמינית. חשבתי פתאום, מה אם כן יש מישהו בבית עכשיו? מה אם הוא פשוט ישן והערתי אותו? או מה אם יצא לסידורים וחזר רק עכשיו? מה אם הוא נכנס בלי שהרגשתי כמו שאני נכנסתי בלי שאף-אחד הרגיש? ומה אם הוא עומד מאחוריי עכשיו ומסתכל בי מטפס?
הראש שלי הסתובב אחורה בכזאת מהירות שהבהלתי את עצמי, וכמעט נפלתי. היד שלי היתה קרובה להחליק מהמעקה, אבל המשיכה להחזיק בו. הדלת הייתה פתוחה מאחוריי בדיוק כמו שהשארתי אותה, מותירה חריץ צר שמאפשר רק לילד לעבור דרכו. לילד ולאור שמש חיוור שזחל פנימה מבחוץ והאיר קצת את המקום. הוא לא הגיע למדרגה הראשונה.
ספרתי כל מדרגה שעליתי בה. עשרים ושמונה מדרגות, שבשביל לעמוד על החמש האחרונות שבהן הייתי צריך לפתוח את דלת העץ שבתקרה. במדרגה העשרים ושלוש פתחתי אותה קצת, רק מספיק בשביל לעלות למדרגה העשרים וארבע. במדרגה העשרים וארבע פתחתי אותה רק כדי שאוכל לעלות למדרגה העשרים וחמש. ככה פתחתי את הדלת בהדרגה עד למדרגה העשרים ושמונה, המדרגה האחרונה. הדלת הייתה פתוחה לגמרי והרגשתי הקלה אדירה. היה שם אור שמש שנכנס דרך החלון, שהיה חסר וילון בניגוד לחלונות האחרים שבבית הזה. ואז ראיתי גם שעליית הגג ריקה. נורית פשוט לא הייתה בבית. בחוץ נשבה הרוח בשמיים הכחולים ונדנדה את זגוגיות החלון הפתוחות כלפי חוץ. דבר ראשון התקרבתי אל החלון כדי לנשום אוויר מבחוץ. כדי להקל על המשקל הלוחץ הזה שהצטבר אצלי בכל חלק בגוף. בריאות, בלב, בכתפיים, בכל מקום. כשהסתכלתי למטה, אל הידיים שלי שמחזיקות באדן החלון, ראיתי סימן על העץ. זאת הייתה טביעת נעל עשויה מאבק, כאילו מישהו דרך על אדן החלון. מוזר, לא? אבל לא התייחסתי לזה. אי אפשר לדעת מה היה כאן לפני שבאתי. אולי מישהו סתם דרך על הקירות מתוך שעמום. החלטתי שזה משהו שמתאים לנורית לעשות כשהיא כאן ואין לה מה לעשות.
ליד שולחן הכתיבה המלא באבק היו מפוזרות נוצות ארוכות שלא ידעתי מאיפה הגיעו, ושהיו מכוסות בכתמים כהים. היו נוצות כאלה גם על השולחן. היה בו חלק חשוף מאבק, כאילו הונח משהו בנקודה ההיא, ולא ידעתי מה. אבל ידעתי עכשיו שהכתמים הכהים שעל השולחן, אלה שהיו גם על הנוצות, היו כתמי דם. הייתי בטוח. נגעתי בכתמים שעל השולחן והשתכנעתי למרות שלא הרגשתי רטיבות. הייתה לי צמרמורת שחוזרת אליי גם עכשיו והתחלתי לפקפק ברצון שלי להישאר במקום הזה, אפילו בשביל למצוא את נורית. הוא היה צפוף, טחוב ומסריח למרות החלון הפתוח.
כשהסתובבתי מן השולחן שליד החלון ראיתי דלת קטנה. פתק קטן היה תלוי עליה ולאחר קריאה בקול, רק כדי לשמוע את קולו של מישהו גם אם יהיה זה קולי שלי, ידעתי שאני חייב לפתוח את הדלת ולא משנה מה אמצא בפנים. לא יכולתי להתנגד. בשקט שמסביב יכולתי להרגיש את הרקות שלי פועמות כשהדם עובר בהן. כשהנחתי יד על ידית הדלת העגולה הרגשתי את הדם פועם גם בקצות האצבעות. החדר שמאחורי הדלת היה כנראה ארון למטאטאים, כי הספקתי לראות שני מטאטאים בחלקו האחורי לפני שהתרחקתי. זה היה חדר עמוק ולא רחב וחבל תלוי מתקרתו, ולקח לי זמן להבין שהוא לא באמת שייך לשם. הייתה לולאה בקצהו ומתחתיו שכב דלי על צדו, כאילו נפל. לא הבנתי כלום. הכול נראה מוזר מאוד, כאילו אני נמצא באיזה חלום שבו דברים כאלה יכולים לקרות או בציור סוריאליסטי.
ופתאום שמתי-לב למשהו משונה. על החבל הקלוע, העבה הזה, היה לכלוך. אני לא יודע למה התקרבתי כדי לבדוק, אבל אני מצטער על זה עד היום. זה פשוט תפס את עיניי אז הסתכלתי. היו אלה נקודות קטנטנות של אדום כהה.
הרגשתי את העור שלי הופך לעור ברווז ואת הדם עוזב את פניי. עכשיו כבר לא הרגשתי דם פועם ברקות. יצאתי מהחדר והסתכלתי למטה דרך החלון. לא היה שם אף-אחד. הסתכלתי דרך הדלת שברצפה וגם שם לא היה אף-אחד. מיהרתי שוב אל חדר המטאטאים וקראתי את הפתק בפעם השנייה ובפעם השלישית. זה לא היה קשה כי הוא היה קצר מאוד. הסתובבתי באיטיות וירדתי במדרגות מעליית הגג. כבר לא ספרתי אותן. כבר לא היה לי אכפת אם יש מישהו בבית. פשוט יצאתי ממנו בלי לסגור את הדלת ולא חזרתי לשם מאז. גם לא אחזור אף-פעם. על הפתק הצהוב, פתק עם פס דבק בקצהו העליון כמו אלה שקונים בחבילות בסופר, היו שתי מילים בלבד שאני זוכר עד היום:
"בוא אחריי".
מאותו יום לא שמעתי שום דבר מנורית ועל נורית. כמובן שחלק מהאנשים ביישוב התעניינו וחלק מהם פנה אליי, אבל לא סיפרתי דבר. אמרתי רק שאני לא יודע למה הפסיקה לבוא לבית-הספר ושאני לא רואה אותה אחרי שעות הלימודים. לא יכולתי לספר ש...שאין לי מושג מה קרה לה. גם המורים לא ידעו שום דבר ולאף-אחד לא היה את מספר הטלפון שלה. אף-אחד מעולם לא פגש את הוריה. היא מעולם לא התבלטה וכך קרה שנעלמה מבלי להותיר סימן.
באשר לבית הנטוש, פשוט סירבתי להתעניין. אני לא יודע אם מישהו ביקר בו אחריי. לא שאלתי ולא שמעתי דבר. אטמתי את ראשי. הבית עמד בקצה היישוב, מרוחק משאר הבתים וכנראה נותר בודד מאז. עד היום לא העזתי להתקרב לשם מפחד הזיכרון. לא רציתי לזכור, אבל זכרתי כל הזמן. לא רציתי לחזור לשם, ורציתי מאוד.
בימים הראשונים העמדתי פני חולה ולא הלכתי לבית-הספר. אחר-כך הייתי יוצא מהבית בבוקר, הולך ישר לבית-הספר וחוזר ישר הביתה. בלילות הייתי מתהפך במיטה וחושב על נורית. היא פשוט עזבה כמו חלום המתפוגג כשהעיניים נפקחות לאחר שינה ארוכה. וככל שעבר הזמן כך זה גם הרגיש. לא הייתה לוויה כי לא הייתה גופה. לא היה אבל כי לא היו לה חברים. מלבדי, רק אני שעוד זכרתי אותה מן הבוקר עד הערב ובשיעורים, ובדרך הביתה, ובים, מחשבותיי תמיד היו מוצאות דרכן אל עיניה הירוקות. מדי פעם הייתי משוטט כמת מהלך ומבלי שאשים-לב לקח אותי ראשי אל הרחוב המסתיים בשדה פתוח, ובתחילתו בית יחיד שנראה לי תמיד מוקף בעננה מצמררת. אז הייתי עוצר, מסתובב לאחור ומתרחק משם. רציתי כל-כך לדעת מה קרה לה, אבל לא הייתי מסוגל להעניק לנושא יותר מציפה שטחית בראשי. לא הייתה גופה, רק את זה ידעתי.
"אני לא מאמין שלא אכפת לך." אמר לי אורן פעם.
אבל היה אכפת לי. עדיין אכפת לי. וככל שהזמן עבר האבל וההלם שקעו והתחלפו בידיעה שזה לא יכול להיגמר כך. שאני חייב לעשות משהו כדי למצוא אותה. פשוט חייב.
וזה הסיפור של נורית ושלי ושל איך רצינו לעוף בשמיים, חלום משותף שנשבר לפני שנים. היום אני כבר בן שמונה-עשרה, לפני גיוס, וכבר יודע שהרעיון של נורית ושלי לגבי הדרך הנכונה לעוף לא יכול להתגשם. אי אפשר לעוף כמו ציפור. ולא כמו פיטר פן. ולא כמו סופרמן. על זה אפשר רק לחלום. אני עדיין חולם, אבל יודע עכשיו שזה חלום. במקום זה החלטתי ללכת על הדבר הקרוב ביותר: קורס טיס, כמו אבא. ואולי ככה, בשמיים, אדע גם מה קרה לנורית. אינספור פעמים ראיתי את עצמי ממריא ונפגש איתה, רואה את חיוכה, החיוך האמיתי שחייכה לעיתים רחוקות כל-כך ושרציתי כל-כך לראות, ושם היא מספרת לי מה קרה ולאן נעלמה. היא תזמין אותי לבוא אליה ואני אבוא ואהיה איתה.
אבל אלה רק חלומות בהקיץ שעוזרים לי להירגע. רוב הזמן אני פשוט רוצה לשבת במטוס קרב מהיר מן הרוח, כמו בסרטים, ולהרגיש איך הגלגלים מתנתקים מן הקרקע והמטוס נדחף אל השמיים יחד איתי. זה הכי קרוב שאגיע לחלום הישן שלי שנגמר באותו יום. תחשבו רק כמה יפה זה יהיה להסתכל למטה ולראות את הארץ בקטן, מהצפון עד הדרום. ואולי באחת הטיסות שלי, בין העננים, אני אראה גם את נורית.
